דנדן בולטין - דוקותיים

דוקותיים | דנדן הקים בצפון הנגב בית מחסה לחיות בר פצועות

יש לו קרקל שישן עם בתו הקטנה ושתה מבקבוק חלב. הוא קונה פעם בחודש טון בשר לעופות שלו והוא עשה ג'ונגל וחאן אירוח מחוות הבודדים שלו, שלפני כן לא היה בה כלום חוץ מביוב זורם. תכירו את דנדן בולוטין
מערכת כאן
11 באוגוסט 2020
11:09

"בוא, חכמי, בוא", קורא דנדן לאחד מבעלי החיים המטופלים בבית המחסה הייחודי שהקים עבורם: "מישהו בקבוצת יבנה מצא תנה מתה עם שלושה גורים, אז הוא הביא אותם אלינו". אנחנו מלווים אותו לאורך הצילומים ועדים לחיבור החזק בין משפחתו של דנדן לחיות הבר שהוא ואשתו לילך מצילים, חיבור שיכול לעורר גם פליאה בקרב אנשים מסוימים: "כשהוא היה תינוק הוא גדל בבית, הוא היה ישן עם הבת הקטנה שלי במיטה, מוצץ לה אצבע ונרדם מוצץ אצבע".

בית המחסה לחיות בר הוקם בצפון הנגב ע"י דנדן בולוטין ובת זוגו לילך לפני 20 שנה. בני הזוג מקבלים אל בית המחסה חיות בר פצועות, יתומות, פליטי גני חיות וגם כאלו שנמצאים גם בסכנת הכחדה. חיות הבר הנמצאות בסכנת הכחדה מיועדות להתרבות על מנת להמשיך את הזן שלהן, ואחרי שהן מחלימות לחלוטין - הן ישוחררו בחזרה אל הטבע.

"זה היה באמת קשה בלי חשמל, בלי מים השכן הלווה לנו מכלית מים. לשירותים היינו יוצאים החוצה עם את חפירה"

דנדן בולטין בן ה-62 הוא חוקר, טיילן ומרצה. כיום הוא משתף את הקהל הרחב על הרפתקאות שצבר במסגרת מסעותיו, החיות האקזוטיות שפגש ובני-האדם המרתקים שהכיר לאורך השנים. את החלום להקים בית מבודד ולגדל חיות הוא הגשים בהקמתה של חווה בנגב עם בת זוגתו לילך. בחווה נמצא ביתם יחד עם ארבעת ילדיהם, בית המחסה לחיות הבר, חאן וצימר לאירוח וכמובן מקום שבו ניתן להרצות.

החווה, ששוכנת בקרבת נחל פטיש, הייתה בעברה ריקה לחלוטין. דנדן ומשפחתו שתלו שלל צמחים ועצים הכוללים כאלף עצי זית, עצי צל, בוסתן וקקטוסים רבים. ההתחלה לא היתה פשוטה כלל: "כשבאנו לפה, הנחל זרם עם כל הביוב של באר שבע ואופקים. רק שבע שנים אחרי שהגענו לפה הפעילו את מכון הטיהור ועד אז זה היה קטסטרופה מבחינת יתושים". למרות הקושי, הם לא וויתרו כדי להגשים את חלומם להציל את החיות הפצועות, "זה היה באמת קשה בלי חשמל, בלי מים השכן הלווה לנו מכלית מים. לשירותים היינו יוצאים החוצה עם את חפירה".

החיים בבית מבודד הרחק מהציוויליזציה מצריכים גם ערנות גבוהה כדי להגן על משפחתו ובעלי החיים בחווה: "היתה תקופה שהיה לנו עדר צאן אז בלילה הייתי יוצא בבגדים שחורים עם אקדח ויריתי באוויר שידעו שאני רציני. שאם יש מישהו אז שידע שיש פה משוגע שיורה". דנדן מקווה שילדיו ירצו להמשיך את דרכו בחווה, ומודה שהוא חושב שהבין מה הם צריכים ובכלל: "תמיד אומרים - הכי חשוב שיהיו מאושרים. אני לא חושב שזה הכי חשוב; הכי חשוב שתהיה להם משמעות וסיפוק בחיים".