-
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

משחקי גורל: למה המגזר הערבי לא נכנס תחת אלונקת הקורונה?

שלוש סיבות מרכזיות עומדות מאחורי חוסר ההיענות של המגזר להנחיות - ענייני דת ואמונה, קודים חברתיים ופוליטיקה. התיקון צריך לבוא מלמעלה - אבל גם מבפנים
ריאד עלי, פרשנות
18 בספטמבר 2020
18:53

ככל שמשבר קורונה הולך ומחמיר כך גובר השיח הציבורי בארץ באשר לשיתוף, או היעדר שיתוף הפעולה, של שני ציבורים בישראל - הציבור החרדי והציבור הערבי - עם כלל הציבור ועם הנחיות הממשלה ומשרד הבריאות. ברצוני להבהיר בשורות הבאות את הסיבות העומדות מאחורי היעדר משמעת קורונה ברחוב הערבי.

 סגר בדיר אל-אסד בחודש אפריל (צילום: באסל עווידאת, פלאש 90)

ראשית אדגיש שאסור להכליל, שכן ישנם לא מעטים בחברה הערבית שכן שומרים על ההנחיות. ועדיין הרושם הכללי, והוא ברובו מוצדק, שאין משמעת קורונה בחברה הזו. שלוש סיבות להבנתי עומדות מאחורי זה: ענייני דת ואמונה, קודים חברתיים ופוליטיקה.

בחברה המוסלמית, הדרוזית והנוצרית שולטת האמונה העיוורת בגורל. אין מדובר באמונה בעלמא, כי אם בתפיסת עולם המכתיבה התנהגויות בחיים האמיתיים. בקוראן למשל, ישנם לא מעט פסוקים המדגישים את היעדר השליטה של בני אנוש על החיים והמוות ומה שביניהם. "ואם הגיעה שעתם (למות), אין הם יכולים להזיז את מחוגי השעון אחורה או קדימה", נאמר בפסוק אחד. "ולא יקרה לכם דבר בחייכם זולת מה שאלוהים כתב בספר הימים שלכם", נאמר בפסוק אחר.

 הלוויה היא לא רק אירוע חברתי. אירוע המוות מאפשר למשפחה לקבל את ה"דיווידנד" שלה על השקעה רבת שנים בחברה

לפי תפיסה זאת, האדם נעדר כל יכולת להשפיע על השורה התחתונה בחייו, שהיא שעת המוות, ולא פחות חשוב מזה - סיבת המוות. יום הלוויה עצמו וימי השבעה משמשים לא מעט דוברים, אנשי דת ובכלל, כדי להחדיר בלבבות האנשים את עיקרי האמונה בגורל. לא אחת זהות וגיל הנפטר, וגם סיבת המוות - למשל אדם צעיר ובריא שמת בתאונה או דום לב -  הן כר נוח כדי להוכיח את שליטתו הבלעדית של הגורל בחיינו. כשהמוות מגיע הוא לא זקוק לסיבה, הוא פשוט מגיע. לפי אמונה זו, אין מוות מיותר, יש רק מוות שנגזר בידי בית דין של מעלה - והוא בלתי נמנע.

הרבה לוויות שאינן קשורות לקורונה היו בחודשים האחרונים בחברה הערבית, וכולן היו המוניות, חרף ההנחיות האוסרות התקהלות. אז נכון, ואני עד לכך, שחלק ממשפחות הנפטרים הציבו בכניסה לסוכת האבלים אלכוג'ל ומסכות וחלק מהאנשים השתמשו בהם, אך עדיין אלו היו אירועים רבי משתתפים, בניגוד לכל ההנחיות.

צריך להבין: בחברה הערבית - חברה שבטית-חמולתית בהרכבה - לוויה היא לא רק אירוע חברתי. זה רגע של משוב חברתי, זה רגע של הערכה עצמית של משפחת הנפטר. אירוע המוות מאפשר למשפחה לקבל את ה"דיווידנד" שלה על השקעה רבת שנים בחברה. גודל הלוויה מעיד לא אחת, לא רק על מעמדו של הנפטר כי אם על מעמדם וכוחם - החברתי, הכלכלי והפוליטי - של בני משפחתו.

ולא זו אף זו: בחברה הערבית קיים קוד חברתי של קבלת אורחים. אנשים בחברה הזאת יונקים את מרכזיות וחשיבות העניין עם חלב אימם. לבקש ממשפחה ערבית להודיע ברבים לאנשים לא להגיע אל ביתם, ולא משנה מה הסיבה לכך - קורונה, רעידת אדמה או התפרצות הר געש - זה כפירה בעיקר. זה גם כרוך בסכנה שהחברה תבוא איתם חשבון בהמשך, כמי שסגרו את ביתם בפני מנחמים ואורחים. אם מצרפים את המילה "גורל" לצירוף המילים "קבלת אורחים", המשמעות של לוויה שאין בה המון אנשים היא טרגית. על פניו, זה כנראה מה שהגיע לנפטר בגין חטאים שעשה בחייו.

ואם זה המצב בענייני לוויות, אז בחתונות ואירועים שמחים הדברים הופכים הרבה יותר מורכבים. חתונה היא אירוע שבו לבעל השמחה יש הזדמנות להביא את הקוד החברתי של "קבלת אורחים" להמחשה וויזואלית מנקרת עיניים. זה "המאני-טיים" שלו, תרתי משמע. בחתונות, אנשים בחברה הערבית מתחרים לא רק בכמות ואיכות הכיבוד והאוכל, כי אם ובעיקר בגודל החתונה. להבדיל מלוויות, שבהן אנשים מגיעים מיוזמתם כסוג של מצווה דתית-חברתית וללא עלות כספית, בחתונות אנשים נענים להזמנה יזומה מצד בעל השמחה, וזה כרוך מן הסתם גם בעלות כספית. היענות גדולה להזמנה היא הצהרה של החברה באשר למעמדו החברתי, ולא אחת גם הכלכלי והפוליטי, של בעל השמחה.

בחברה הערבית תהיה היענות מוחלטת לסגר שיוטל החל מהשבוע הבא, אבל הסגר הזה טוב לשעתו. מיד אחרי, שוב יהיה מרתון חתונות המוניות

זה מעגל קסמים שמזין את עצמו. אנשים הרוצים חתונה גדולה לבן או לבת שלהם משתתפים מבעוד מועד בכמה שיותר חתונות, כדי שבשעת אמת גם אצלם תהיה חתונה גדולה. חתונה היא אירוע מאוד מרכזי בהוויה של החברה הערבית, ואם אדם רוצה להפגין חיבה לאדם אחר הוא מאחל לו שיתחתן או יחתן את ילדיו ומבטיח להיות נוכח בחתונה שלו או של ילדיו.

בחודשי קורונה, מתחילת מאי ועד תחילת אוגוסט, הייתה תופעה מעניינת מאוד בחברה הערבית: ביטול סיטוני של חתונות. בכפר שלי, כפר מע'אר בגליל, היו אפס חתונות בחודשים האלה. חשוב להדגיש, זה לא קרה עקב היענות להוראות שאסרו התקהלות של אנשים, ממש לא. בחברה הערבית פשוט לא קיים צירוף המילים "חתונה מצומצמת". אם מתקיימת חתונה בחברה הערבית אז היא בהכרח נוצצת, רעשנית והמונית. היא אירוע חברתי המתמשך לאורך שבעה ימים בהם משפחה, תושבי הכפר וחברים באים להשתתף. אנשים שדחו את החתונות המתינו לשעת כושר. כשהסגר נגמר והייתה תחושה של התרופפות המשמעת הם יצאו למרתון של חתונות לפני שיהיה מאוחר.

הממשלה, והעומד בראשה, לא סיפקו לאזרח הערבי סיבות להאמין שהם באמת דואגים לבריאות שלו כאזרח

בחברה הערבית תהיה היענות מוחלטת לסגר שיוטל החל מהשבוע הבא, אבל הסגר הזה טוב לשעתו. מיד אחרי, שוב יהיה מרתון חתונות המוניות. וטוב שנזכיר לעצמנו את עניין האמונה בגורל שדיברנו עליו לעיל. אנשים בהחלט מאמינים שרק מה שכתוב בספר האלוהים הוא שיקרה על אדמות. אם נגזר להידבק ולמות מקורונה במהלך חתונה, אז כנראה שזה מה שכתוב באותו ספר ימים והוא לא ניתן לשינוי. מן הסתם גם ההפך נכון. 

ולכל זה יש להוסיף את העניין הפוליטי. בחברה הערבית מסתכלים מסביב ורואים איך הפשיעה בכפרים משתוללת. לא המדינה, לא הממשלה ולא המשטרה נוכחים שם כדי לטפל בפשיעה הזאת. הם רואים איך המדינה מפלה אותם לרעה ולא משקיעה בתשתיות, ולא בחינוך, ולא בתחבורה ובכלל.

עכשיו כשיש משבר קורונה, באה אותה מדינה, קוראת להם לדגל ומבקשת מהם להיכנס מתחת לאלונקה. רבים מהם תוהים למה הם צריכים להיענות לכך. למה להם לעזור למדינה במניעת קריסה כלכלית ובריאותית, כשאותה מדינה לא טרחה להשקיע במיגור הפשיעה ובצמצום הפערים בין החברה הערבית לבין החברה היהודית?

 מנהיגי בציבור הערבי דורשים סיוע תקציבי בקורונה, חודש מאי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90) 

מה בכל זאת ניתן לעשות? אני מאמין כי מצבי קיצון מחייבים מהלכי קיצון. ראשית, על הממשלה בישראל לנסות ולדבר פעם אחת ולתמיד עם הציבור הערבי בגובה העיניים ובתום לב. כשרואים את ראש ממשלתם מתייצב שלוש שנים אחרי ומתנצל בפני משפחת אלקיעאן, הם מבינים שהוא לא עושה זאת כתוצאה מחשבון נפש מוסרי עם עצמו, אלא כדי להתחשבן עם הפרקליטות והמשטרה לצרכיו הפרטיים. הממשלה, והעומד בראשה, לא סיפקו לאזרח הערבי סיבות להאמין שהם באמת דואגים לבריאות שלו כאזרח. 

שנית, נורא ככל שזה יישמע, כנראה צריך לראות הרבה מאוד לוויות ביישובים הערבים. אולי אז הציבור הזה יתחיל להרהר מחדש שמא לא רק ידו של הגורל בוחשת בקדירה, ושגם ידו – ונשימתו - של האדם מעורבת בכך.