סוכה בצפת
צילום: דוד כהן, פלאש 90

"עת לחבוק ועת לדחוק מחבק": מה בין סוכות, קהלת והקורונה?

"אין חדש תחת השמש", אומר החכם מכל אדם במגילת קהלת שאותה נקרא בחג. פעם זה אבעבועות שחורות ופעם השפעת הספרדית. לאדם נותר רק "לשמוח ולעשות טוב בחייו", כמצוות סוכות
ליאת רגב
02 באוקטובר 2020
13:13

חג הסוכות הוא החג הזה שבו אנחנו מצווים לצאת מהבית אל הטבע, אל הסוכה, אל מקום ארעי שלא ברור מה יקרה לנו בו. לצאת ממצב של ארבעה קירות בטוחים, משלווה, אל קירות בד וסכך שאין יודע מה יקרה בהם. אולי פתאום תבוא רוח חזקה? אולי יירד עלינו גשם? סוכות הוא החג הגדול של חוסר הוודאות. במידה רבה, זה "חג" הקורונה.

כבר חצי שנה שאנחנו לא במקום ודאי, בטוח ומוכר. אבל דווקא מתחת לסכך, אולי נוכל למצוא תשובות. "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים", אומר שלמה המלך במגילת קהלת, שאותה נקרא כתמיד בחג הסוכות. עכשיו הוא זמנה של הקורונה.

ועוד אומר קהלת: "ראיתי את העניין אשר נתן אלהים לבני האדם לענות בו. את הכל עשה יפה בעיתו. גם את העולם נתן בליבם, מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה אלוהים מראש ועד סוף". יש דברים נסתרים, חברים, לא נבין לא נדע. נסתרות דרכי האל. לא נוכל להבין, בטח לא עכשיו, מה המעשה שעושה איתנו כעת האלוהים. מה שאפשר כרגע זה רק לקחת את המסקנה של החכם מכל אדם - "ידעתי כי אין טוב בם, כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו". מה שנותר לנו לעשות הוא לשמוח - המצווה המרכזית של החג - ולעשות טוב בחיינו. טוב לזולת, טוב לעצמנו, שלא על חשבון הזולת. טוב לעולם כולו.

מגילת קהלת כתובה באופן מחזורי. היא נראית כמו חזרה קבועה של משפטים שברובם הם פסימיים, של אדם בערוב ימיו, כמעט מיואש, שסבור שהכל "הבל הבלים ורעות רוח". אבל דווקא בתוך המשפטים הפסימיים ביותר של קהלת, אפשר למצוא נחמה מאד גדולה.

מבלי להבין עד הסוף מה שקורה לנו, אנו פועלים קדימה, מוצאים חיסונים, מוצאים תרופות, מייצאים עוד ועוד טכנולוגיות רפואיות

קהלת חוזר ואומר כי מה שהיה הוא שיהיה, "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת", "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף, זורח הוא שם". מה שהיה הוא שיהיה, וזה אומר שתמיד נישאר פה. זה גם אומר שדברים ישובו אל עצמם. גם השגרה הזאת, שקהלת לא בטוח אוהב אותה, ושגם אנחנו פעם לא ידענו ממש להעריך - גם היא תחזור יום אחד. כי זו דרך הטבע והעולם, "כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא. אל מקום שהנחלים הולכים, שם הם שבים ללכת". גם הפעם הם ישובו.

ומה נותר לנו בתוך הכאוס? להיות אנשים טובים. זוהי משנתו של קהלת, ששוזר את המגילה שלו בפסוקים ופתגמים שהפכו אצלנו כבר מזמן לנכסי צאן ברזל כמו: "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו". ממרום שנותיו הוא מוסיף: "ומתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש. כי אם שנים הרבה יחיה האדם, בכולם ישמח ויזכור את ימי החושך, כי הרבה יהיו".

אבל הם לא נצחיים. בסוף הם יסתיימו. עת לכל דבר, ועכשיו, כנראה, זו עת הקורונה. גם היא תסתיים כי "עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד, עת לחבוק ועת לדחוק מחבק, עת לבקש ועת לאבד, עת לשמור ועת להשליך, עת לקרוע ועת לתפור, עת לחשות ועת לדבר, עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום". ככה החלק הזה נגמר. בשלום. בשקט, בימים הטובים שיבואו אחרי המלחמה. אחרי הקרב בנגיף.

אין חדש תחת השמש, קורונות היו פה תמיד. פעם קראו להם בשמות אחרים כמו אבעבועות שחורות, או השפעת הספרדית. העולם חוזר על עצמו במעגליות, זה נכון. אבל האדם נע כל הזמן קדימה ולומד להילחם בתחלואים האלה טוב יותר. "הנה אשר ראיתי אני טוב, אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו אלוהים, כי הוא חלקו".

והאנושות עושה את זה, מבלי להבין עד הסוף מה שקורה לנו, אנו פועלים קדימה, מוצאים חיסונים, מוצאים תרופות, מייצאים עוד ועוד טכנולוגיות רפואיות. עומלים תחת השמש בכל ימי חיינו אשר נתן לנו האלוהים, "כי זה מותר האדם". "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בטוב לב יינך", גם הערב בשולחן בסוכה, "כי כך רצה אלוהים את מעשיך. בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר".

שלמה המלך, החכם מכל אדם, צבר נכסים רבים בחייו. הוא מספר: "הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים, נטעתי לי כרמים, עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי, נתתי בהם בריכות מים. כנסתי לי גם כסף וזהב וסגולת מלכים... והנה הכל הבל ורעות רוח, ואין יתרון תחת השמש". אין יתרון לכל הנכסים החומריים שצבר. הוא יוצא מהם אל עולם הרוח.

וגם אנחנו עושים את המסע הזה בחג הסוכות. עוזבים את הבית, הרהיטים והחומר, ובאים אל הסוכה ואל הרוח, אל המקום הפתוח שבו יש רק משפחה אוהבת ואמונה גדולה מאד. "סוף דבר הכל נשמע", אומר קהלת, "את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". להיות אנשים טובים, ישרים, רוחניים, זו תכלית הקיום, ורק כך אפשר למצוא אושר אמיתי.

לדברי הרב רונן נויבירט, "זהו המבחן האמיתי של חג הסוכות: האם אנו תחת השמש, שם אין כל חדש, או מעל השמש? האם אנו עבדי הזמן והשגרה, או שמא יש בכוחנו, ולו במעט רגעים בשנה, להתעלות מעל השגרה והעסקים ולחשוב גם על משמעות חיינו? האם בכוחנו לגלות גם את סוד החיים?" אין חדש תחת השמש. אבל מעליה יש, ולפעמים אנו מצליחים לגעת בו.