ג'ניס ג'ופלין

50 שנה למותה של ג'ניס ג'ופלין

תכניות מיוחדות ששידרנו לזכרה של ג'ניס ג'ופלין שהלכה לעולמה ב-4 באוקטובר 1970
מערכת כאן
04 באוקטובר 2020
07:30

"על הבמה אני עושה אהבה עם 25 אלף איש ואז אני חוזרת הביתה לבד"

ג'ניס לין ג'ופלין היא הוכחה כואבת שאנחנו הקהל, נהנים מסבלם של אחרים, כלומר היוצרים, בכל סוג של אומנות, מתרגמים את כאבם לכדי אומנות שמרגשת ומשמחת אותנו. במוזיקה שלה ועל הבמה, ג'ופלין הייתה גדולה מהחיים, חזקה, סוערת ובלתי ניתנת לעצירה, אבל האמת המרה היא שג'ניס, כמו כולנו, רק רצתה שיאהבו אותה. לא משנה כמה סמים ואלכוהול היא צרכה, לא משנה כמה ארגזים של סאות'רן קומפורט הביאו לה, זה לא הספיק כדי לטשטש את הכאב.

דחייה הייתה מנת חלקה החל מהילדות הקשה כנערה ליברלית פמיניסטית ואמיצה בטקסס, לב הדרום השמרני והגזעני. דרך ההשפלה במכללה כש-"זכתה" בתחרות הגבר המכוער ועד להתמכרות הקשה לסמים (עוד לפני הקריירה על הבמות), והבן זוג ששיקר ונטש אותה. בניגוד לרבים אחרים שנלחמים בחיים, לג'ניס הייתה לפחות תרופה וקראו לה מוזיקה. דרך המוזיקה היא ביטאה עצמה, הבמה הייתה המקום היחיד שבו הרגישה שייכת והקהל העניק לה את האהבה שהשתוקקה לה. אבל כשההופעה נגמרה והמסיבה מאחורי הקלעים התפזרה ג'ניס נשארה לבד עם הדחייה, הכאב והתשוקה, ופנתה שוב ושוב לאמצעי הבריחה שבסופו של דבר קטפו אותה מהעולם הזה בגיל 27.

בשיר Chelsea Hotel, לאונרד כהן מספר לנו על הלילה שלו ושל ג'ניס ומשלב את הגיגיו עם ציטוט שובר לב של ג'ניס וכמו תמיד גם במקרה הזה, האמנים מנסחים את הטרגדיה שלהם טוב יותר מכולנו:

And clenching your fist for the ones like us
Who are oppressed by the figures of beauty
You fixed yourself, you said, "Well never mind
"We are ugly but we have the music

תכניות מיוחדות לזכרה של ג'ניס:

50 שנה לאלבום I Got Dem Ol' Kozmic Blues Again Mama 

50 שנה ל-Cheap Thrills של Big Brother and the Holding Company

תכניות נוספות שבהן ג'ניס מוזכרת:
פסטיבל מונטריי - הופעת הפריצה של ג'ניס
הדרך לוודסטוק - מיני סדרה במלאת 50 שנה לפסטיבל
על מועדון ההופעות המיתולוגי של ביל גראהם - הפילמור איסט