משה רבנו
צילום: גטי אימג'ס

גם בתשרי תשפ"א משה משקיף עלינו מהר נבו – ואנחנו לא מקשיבים

פרשת "וזאת הברכה" מתארת את מותו של משה רבנו, שנפרד מעם ישראל לפני כניסתו לארץ ישראל. מה היה חושב המנהיג העניו, שכל מורשתו היא חמלה ועשיית צדק, ושאפילו לא רצה קבר להיות טמון בו, על ישראל של היום אשר קורסת בגלל נגיף שחשף את חולשותיה
ליאת רגב
09 באוקטובר 2020
14:11

בשבת הקרובה, שמחת תורה, נקרא את הפרשה אשר חותמת את חמשת חומשי תורה. פרשת "וזאת הברכה". הפרשה בה ניפרד ממשה רבנו, וניכנס אל ארץ כנען בהנהגתו של מנהיג חדש ורענן - יהושע בן נון שמו.

רגע לפני הסתלקותו, מברך משה את שבטי ישראל, ואז מגיע הרגע הדרמטי: "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני יריחו ויראהו ה' את כל הארץ, את הגלעד עד דן, ואת כל נפתלי, ואת ארץ מצרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון. ואת הנגב ואת הכיכר בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער. ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמור לזרעך אתננה, הראתיך בעיניך ושמה לא תעבור. וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'. ויקבור אותו בגאי, בארץ מואב, מול בית פעור, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה".

משה הולך לעולמו, ואיש איננו יודע עד עצם היום הזה היכן נקבר?

מה זה אומר על הבחירה של צדיקים אחרים להיקבר במקום ידוע לכל? מה זה אומר על הרצון לעלות לקברי צדיקים?

בן האנוש היחיד בכל ההיסטוריה המפוארת של היהדות, שראה את דמותו של האלוהים פנים אל פנים. בן האנוש שעלה אל פסגת הר סיני באירוע החשוב ביותר בהיסטוריה שלנו, ההתגלות על פסגת הר סיני. האיש שהביא לעם את לוחות הברית, שעליהם חקוקות עשרת הדיברות, עשרת הציוויים  החשובים ביותר בדת היהודית. האיש הזה לא זוכה לחלקת קבר. הוא פשוט נעלם. וגם לא נראה  שרצה בה.

 מה היה משה רבנו אומר על ההתעקשות לנסוע לאומן? חסידי ברסלב (צילום: דוד כהן, פלאש 90)

משה הוא נביא תורת האמת. הוא הביא אל העולם את הצדק, המוסר, החמלה. כל המורשת שלו, 40 שנות הליכה במדבר, ובוודאי כל ספר דברים, שעל פי המסורת נאמר מפיו, מוקדשת לחינוך העם להיות עם כזה - חומל, רואה את החלשים, עושה צדק. לא משפט ולא עושה צדק. זו דמותו של היהודי היושב בכנען. הוא רצה שנהיה כאלה.

קבר, חלקת קרקע, נוכחות בעולם שיישאר אחריו. בזה כלל לא עסק.

קראתי את תיאור מיתתו של משה, וחשבתי - לו היינו קוראים את פרשת "וזאת הברכה" לפני ראש השנה, אולי אפילו במהלך חודש אלול, מה היה משה רבנו אומר על ההתעקשות לנסוע לאומן?

האם כך היה רואה האיש שאין לו קבר את האופן הנכון לנהוג בזמן מגפה עולמית?

משה מת כשהוא בן 120, אבל בעצם הוא מת צעיר. "לא כהתה עינו ולא נס ליחו", אומר עליו המקרא. כאילו הרוחניות הגבוהה בה התנהל כל ימי חייו, והמקום הנקי והטהור בו היה השאיר אותו צעיר לנצח.

זה האיש שעלה אל פסגת הר סיני, ראה את אלוהים פנים אל פנים, וירד כשפניו קורנות. גם אתם בוודאי מרגישים כך לפעמים, כשאתם מאושרים במיוחד, מאוהבים, כשעשיתם מעשה טוב "מוארים באור יקרות".

מכירים את ההרגשה הזאת? משה הכיר אותה שבעתיים. גוף ונפש חד הם. המוסריות שמרה עליו צעיר.

וכשהוא מסתלק מאיתנו, הוא מסתלק צעיר לנצח.

משה נפרד מהעם, והעם ממשיך לתוככי ארץ כנען, לתוככי ספר יהושע, למלחמות כיבוש שבסופן יקימו כאן את ממלכת ישראל הראשונה. את היישות המדינית הראשונה שנקראת "מדינת היהודים".

ההיסטוריה ממשיכה בלעדיו, אבל ההווה לא.

באופן כמעט מסתורי, קריאת פרשות השבוע לא מתקדמת עם העם. היא מסתיימת במותו של משה, ומחזירה אותנו לפרשת "בראשית". לראשית ההתחלות. אל התוהו ובוהו הגדול.

 משה עומד ורואה איך 12 השבטים הפכו למאה. הפגנה בירושלים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

עוד מעט נקרא 12 פרשות בספר "בראשית", שלושה חודשים  בלבד, ואז נפגוש שוב את משה. תיכף פרשת "שמות", והאיש הזה, שלא מת מעולם, חוזר אלינו שוב בתיבה, על היאור. כאילו לא היה רק לפני רגע בן 120.

למרות שאלפי שנים הוא לא כאן, היהדות מתעקשת להשאיר אותו נוכח, חוזר, עם האבות, שוב ושוב מדי שנה בשנה. מזכיר לנו שוב ושוב מה נועדנו להיות. מוליך אותנו ביד, כמו ילדים קטנים, בתוך מדבר חיינו, ומקווה שהפעם נשתנה.

משה לא רצה קבר. הוא לא רצה שיבואו אליו בחגים. הוא היה עניו מכל אדם, כבד פה וכבד לשון. הוא ברח מהנהגה ומכבוד. ובשל כך זכה בכל מה שזכה בו.

גם השנה, בחודש תשרי תשפ"א, הוא עומד כמו בכל שנה, על פסגת הר נבו - ומשקיף על הארץ מנגד.

הוא עומד ורואה איך 12 השבטים הפכו למאה, איך החלומות שלו על עם מאוחד מתפוגגים לנגד עיניו. הוא רואה  הנהגה שלא נותנת דוגמה ,ששוקלת שוב ושוב שיקולים זרים. הוא רואה ציבור מאמין ששכח את "ואהבת לרעך כמוך".

הוא רואה שנאת חינם, הסתה ושיימינג, פייק ניוז וחוסר הקשבה. החלטות פזיזות ולא עקביות, ומגזריות שאוכלת בנו כל חלקה טובה.

הוא רוצה להביא לנו שוב את הלוחות, אבל הוא רחוק מדי ואסור לו להיכנס לכאן.

הוא רואה את מדינת היהודים השלישית קורסת בשל נגיף אחד קטן שחשף את כל חולשותיה, וזועק מפסגת נבו "ראה, נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע. העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך".

"לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך".

אבל אנחנו כבר לא מקשיבים לו. עם קשה עורף אנחנו. אולי הגיע הזמן שנתחיל להקשיב?