אבו מאזן והמלך סלמאן, ארכיון
צילום: אי-פי

סעודיה העמידה כיתת יורים נגד רמאללה, ורמאללה שותקת

לראשונה הרשות מבינה את מגבלות הכוח שלה • המבחן האמיתי של ההסכמים עם ישראל - שרידותם מול התקוממות פלסטינית אלימה • מלחמת השחרור הערבית מהפלונטר הישראלי-פלסטיני
גל ברגר
10 באוקטובר 2020
17:05

שיעור מאלף קיבלנו השבוע סביב הקמפיין שסעודיה פצחה בו נגד הרשות הפלסטינית. אחד מבכירי הדיפלומטים הסעודים לשעבר, בנדר בן סולטאן, נשלח אל אולפני הטלוויזיה לטנף על ההנהגה הפלסטינית בפומבי, כפי שאולי לא אירע מעולם. לפחות לא בשני העשורים האחרונים וספק אם קודם. אני לא זוכר דבר כזה.

הפעם לא הייתה זו שוב איזו אפיזודה נקודתית או חצאי משפטים שסוננו לאוויר העולם נגד ההנהגה הפלסטינית. לא ה-"תחתום! יא כלב" שאומרים שנשיא מצרים לשעבר חוסני מובארק סינן לעבר יאסר ערפאת באמצע שנות ה-90 בטקס החתימה על הסכם קהיר. וגם לא הדברים הקשים שהטיח בערפאת שר ההגנה הסורי מוסטפא טלאס באירוע חד פעמי שנחקק ברמאללה לדיראון עולם.

טלאס אמר על ערפאת למול המצלמות כי הוא "בן של שישים אלף זונות" (שרמוטות - כך במקור), לאחר שתיאר אותו כחשפנית הנכנסת ויוצאת את חדרי המשא ומתן עם ישראל – בכל פעם עם פריט לבוש אחד פחות.

הפעם הייתה זו כיתת יורים סעודית של צרורות בלתי פוסקים שנפרסו על 107 דקות בחלוקה לשלושה פרקים, ושודרו מעל הבמה התקשורתית הסעודית הגדולה ביותר: ערוץ אל-ערביה, שפרס עבור בנדר בן סולטאן שטיח אדום לקצור את ההנהגה הנוכחית ברמאללה, ותאמינו לי: היא לא ידעה טבח כזה מעודה.

זה לא היה ריאיון בתוך מהדורת החדשות אלא תוכנית מיוחדת בפריים-טיים מהז'אנר של "זמן אמת", או "עובדה", או "המקור". צילום מכמה זוויות על ידי מצלמות שונות, מעוטר בקטעי ארכיון ומוזיקה דרמטית. וזה לא היה איזה בלוגר, או עיתונאי, או פרשן, או דג רקק. אלא בנדר בן סולטאן שהיה השגריר הסעודי בוושינגטון מאמצע שנות ה-80 ועד 2005, לאחר מכן מזכיר המועצה לביטחון לאומי בסעודיה למשך עוד כעשור, ולקינוח – מילא כהונה בת שנתיים כראש המודיעין הסעודי.

הוא הציג את מנהיגי הרשות הפלסטינית כחבורה שכל כולה אי נאמנות, בוגדנות וכפיות טובה. הנהגה כושלת, שמעולם לא החמיצה הזדמנות להחמיץ הזדמנות. שבצמתים החשובים תמיד הימרה על הסוס הלא נכון, וברחה באופן סדרתי מלקבל הכרעות. על פי הוויזואליה שערוץ אל-ערביה הסעודי בחר לעטר בה את הריאיון הדוקומנטרי המכונן, הרבה מהחיצים הופנו לעבר אבו מאזן וסאיב עריקאת. את ערפאת הוא הציג כשקרן, שסבל משיגעון גדלות כשהציב לממשל האמריקני תנאים שאפילו האיחוד הסובייטי לא העז להציב לוושינגטון.

הנהגה הבורחת מבשורה, או בורחת מפתרון, כדברי בנדר בן סולטאן. בכל פעם בתירוץ אחר, בכל פעם משיקול אחר. ריאיון בערבית שהלוואי והיה מתורגם במלואו לכמה שפות. צר לי שכרגע רק דוברי הערבית מבינינו יכולים באמת להתרשם מהעוצמות שלו.

כן, הוא גדוש באי דיוקים היסטוריים ועובדתיים. אבל במאקרו, הריאיון הזה הוא סימון כיוון. והכיוון הזה הוא רע מאוד עבור ההנהגה הפלסטינית שמוצאת עצמה מכותרת לא על ידי ישראל, כי אם על ידי המחנה המתון של העולם הערבי, שסעודיה, מצרים והמפרץ הפרסי מובילות כעת בגאווה, ולראשונה מבלי להתנצל. גם לא בפני הפלסטינים. 

שתיקת המוקטעה

הדבר שהכי בלט בעיני השבוע בזירה הפלסטינית היה השתיקה של ההנהגה הפלסטינית. למעט ציוץ אחד בטוויטר, ארכני ומפותל של סאיב עריקאת שהילך בין הטיפות ונזהר כבצוננים מלהיכנס לעימות ישיר ונוקב עם בנדר בן סולטאן, ציוץ תגובה עמום של חוסיין א-שייח' לציוץ אחר של ראש לשכתו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן MBS (שנמחק לאחר מכן בידי חוסיין א-שייח'), ועוד ציוץ פסוק קוראן על ידי בכיר פלסטיני נוסף שלכאורה נראה כתלוש ועומד בפני עצמו – ברמאללה אחזו השיתוק, הדממה, הבעתה והאימה.

זה לא שהם נותרו חסרי מילים למול ההפצצה הסעודית. אפשר רק לשער את כמות הקללות והגידופים ששטפו השבוע את הלשכות השונות ברמאללה נגד בנדר בן סולטאן ומי ששלח אותו לריאיון. בואו נגיד שה"בן כלב" שהוצמד לשגריר האמריקני בישראל דיוויד פרידמן בפיו של אבו מאזן במארס 2018, הוא בוודאי פרווה לעומת מה שהלך שם השבוע. אבל זה נשאר בחדרים סגורים. לא זלג החוצה. משרד החוץ ברמאללה גם הורה לשגרירי אש"ף בחו"ל שלא להתבטא בנושא בשום צורה.

לראשונה אחרי שנים, רמאללה מבינה את מגבלות הכוח שלה. היא חשבה שהיא יכולה על ה"קטנות": על איחוד האמירויות ועל בחריין שחתמו לאחרונה על הסכמים עם ישראל, מבלי ש"אחותן הגדולה" סעודיה תתערב למענן. לכן העזו הבכירים ברמאללה לצאת בקמפיין גידופים נגד בחריין והאמירויות ש"בגדו בירושלים ובאל-אקצה ודקרו את הסוגייה הפלסטינית בגב".

האיתות שקיבלו בסוף החודש שעבר ממזכיר הליגה הערבית, אחמד אבו אל-ריט, הוא כשלעצמו היה צריך להדליק את כל הנורות האדומות ברמאללה. האסימון שלא נפל שם כשהליגה הערבית ממקום מושבה בקהיר לא זרמה עם הפלסטינים ולא פרסמה הודעה נגד בחריין והאמירויות, היה צריך לכל המאוחר ליפול כשמזכיר הליגה בעצמו גונן על ההיגיון שמאחורי ההסכמים בריאיון שהעניק לערוץ סקיי ניוז בערבית, המופעל מהאמירויות.

אלא שההנהגה הפלסטינית שוב טעתה. היא המשיכה לגדף ולטנף. וההימור שלה, שהסעודים יעמדו מנגד – כשל.

סעודיה החליטה שדי, הגיעו מים עד נפש. שלא ייתכן להמשיך ולתת להנהגה הפלסטינית לסובב את העולם הערבי על האצבע הקטנה ולכבול את המדינות השונות מלהתקדם הלאה, בשעה שהם, הפלסטינים, כבר שלושים שנה נעים סביב צירם. שלא ייתכן להמשיך ולהקריב את האינטרסים שלהן עצמן, של מדינות המחנה המתון בעולם הערבי, על מזבח אש"ף.

הקמפיין שבו פצחה הרשות הפלסטינית נגד האמירויות ובחריין היה צעד אחד יותר מדי. זו הסיבה שבנדר בן סולטאן נשלח אל אולפני אל-ערביה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. להציף מעלה את כל מה שממילא נאמר בחדרי חדרים בקהיר, ריאד, אבו דאבי, מנאמה ומסקט כבר שנים, וטואטא או נקבר. בהתנהלותה הנחפזת ובהאשמות שפיזרה לכל עבר כלפי האמירויות ובחריין סובבה הרשות הפלסטינית את האצבע המאשימה אל עצמה.

בשעה שהרשות ניסתה להביך את המשטרים באבו דאבי ובמנאמה למול הציבור שלהם, ואולי לתקוע טריז בין המשטרים לבין עמם, זה חזר אליה כבומרנג. הצמרת הסעודית שלחה את בנדר בן סולטאן לאולפנים לעשות בדיוק את ההיפך. גם כדי להסביר לציבור בסעודיה ובמפרץ הפרסי את פשר המהלכים האחרונים וגם כדי להטיח באוזני הציבור הפלסטיני "את כל האמת בפרצוף" על הנהגתו המסובבת אותו בכחש כבר שנים ומתעקשת להשאירו בשולי ההיסטוריה, כפי שעולה מדברי בנדר בן סולטאן באופן שאינו משתמע לשני פנים.

כך, באוקטובר 2020, פחות מחודש לאחר חתימת ההסכמים בין האמירויות ובחריין לבין ישראל, גם סעודיה – אדריכלית היוזמה הערבית לשלום (שקבעה ב-2002/2003 שנורמליזציה עם ישראל תבוא רק אחרי הסכם בין ישראל לפלסטינים) – מוצאת עצמה מחבקת את ההיפוך שחל ביוזמה הערבית: קודם נורמליזציה ערבית-ישראלית, ורק אחר כך הסכם ישראלי-פלסטיני, אם בכלל. סעודיה, אדריכלית הפרדיגמה, מאמצת את ניצני שבירת הפרדיגמה, גם אם עדיין לא מחילה זאת על עצמה.

ומה תעשה כעת הרשות הפלסטינית כשחוד החנית של המחנה המתון בעולם הערבי – סעודיה – יוצאת נגדה במתקפה? האם תשיב מלחמה שערה? לו הייתה עושה כן, הייתה זו התאבדות פוליטית מצידה, סוף דרכה בקבורת חמור. הרשות לא באמת יכולה להישען על פטרוניות אויביה המושבעים מהאחים המוסלמים: קטר, טורקיה ואיראן, כפי שהיא מנופפת בכך לעיתים כאיום באקדח לא טעון. שלוש המדינות האלה הרי רוצות לראות בחיסולה של הרשות, ממש כמו בני טיפוחיהן: חמאס ואחרים.

אז המוקטעה ברמאללה בשתיקה. וזה מובן. הרי בנדר בן סולטאן עלול להיות רק הסנונית הראשונה. חלילה שלא תיפתחנה עוד תיבות פנדורה פלסטיניות, וכאלה יש למכביר: בארמונות המלכים, האמירים והשליטים ובמרתפי המודיעין של מצרים, סעודיה והמפרץ הפרסי.

וגם: לא טוב היות הרשות לבדה באזור. היא חייבת להישען על מישהו. קטר, טורקיה ואיראן הן משענת קנה רצוץ כאמור. מישהו ברמאללה אולי נבהל, אולי קיבל שכל, והחליט לעצור את מתקפת הנגד כלפי הסעודים עוד לפני שהחלה, לבל תאבד הרשות את שארית סיכוייה להציל את עצמה מהרס עצמי.

הכשל הערבי

כמה מילים לסיום. בנדר בן סולטאן, בין אם רצה בכך ובין אם לאו, חשף בריאיון כשל ערבי ארוך שנים: התייצבות חסרת פשרות, עיוורת ממש, לצד ההנהגה הפלסטינית לדורותיה גם כשמדינות ערב לא האמינו בדרך שהפלסטינים פסעו בה בצמתי הכרעות שונים. הן נתקעו בשל כך במשך שנים ארוכות עם מאוויים כבושים ולא ממומשים להוציא אל האור קשרים גנוזים עם ישראל בהמתנת אין קץ למפץ הפלסטיני הגדול שבושש לבוא.

לפי בנדר בן סולטאן, אי האמון הסעודי, והערבי בכלל, בתבונת המהלכים של ההנהגה הפלסטינית נטוע עמוק בשנות ה-40, ה-50, ה-60, ה-70, ה-80 וה-90 של המאה הקודמת. הדחייה הפלסטינית של מתווה קלינטון אחרי כישלון ועידת קמפ דיוויד ביולי 2000 הביאה אותו לכדי בכי, כפי שסיפר בריאיון.

דווקא לאור זה נשאלת השאלה: מדוע אפוא אחרי כל הניסיון המצטבר הזה שהתפרס על עשרות שנים, סעודיה קיבעה את עצמה ותלתה את גורל יחסיה עם ישראל בפלסטינים, כשבמו ידיה הציבה את היוזמה הסעודית לשלום על השולחן ב-2002. אותה יוזמה שהפכה ליוזמה הערבית לשלום ב-2003 וקבעה כי מדינות ערב יוכלו לנרמל יחסיהן עם ישראל לא לפני שיושג הסכם בין ישראל לפלסטינים.

רק כעת החל המחנה המתון בעולם הערבי להשתחרר מהכבלים שהוא עצמו שם על ידיו, ופתח במלחמת השחרור שלו מהפלונטר הפלסטיני. מודה ועוזב ירוחם.

בצד הפלסטיני יש כבר מי שמשתעשע ברעיון שבלחיצת כפתור הם יכולים לעצור את תהליך ההתקרבות בין העולם הערבי לישראל. שהם עשו זאת כבר באינתיפאדה השנייה, שלא הותירה זכר לקשרים הפומביים בין ישראל למדינות ערב שהחלו לנבוט אחרי אוסלו לאורך שנות ה-90. שאותן מדינות ערביות ומוסלמיות שפתחו כאן נציגויות למיניהן או מינו כאן שגרירים – סגרו אותן ומשכו אותם במרוצת האינתיפאדה.

קולות כאלה נשמעים בימים אלה הן מכיוון חמאס, הן מכיוון הפת"ח, ששוב משתעשעים ברעיון העיוואים של פיוס מדומה ביניהם שאמור לכאורה להוביל לבחירות אמת ולשותפות בשלטון בין פת"ח לחמאס. פיוס שבבסיסו בין השאר הסכמה משותפת על הסלמה משותפת בשטח נגד ישראל.

אם הרעיון הזה יקרום עור וגידים (ועל פניו אם אנו לא שבויים בעוד אחת מיני קונספציות – הסיכוי לפיוס פנים פלסטיני שקול לסיכוי שהשמש תזרח במערב), ואם אכן נהיה עדים להסלמה בשטח, כאן בדיוק יהיה המבחן האמיתי של מדינות ערב ושל התקדמות ההסכמים ביניהן לבין ישראל.

איתנות ההסכמים האלה צריכה להיבחן לא רק בימים של שקט ויציבות ופסטורליות קוסמית, אלא קודם כל ובעיקר בימים של מתיחות בין ישראל לפלסטינים, שאולי עוד יבואו.