לעימות טלוויזיוני יש שתי פונקציות: האחת היא להיות ספקטקל - שני גלדיאטורים נזרקים לזירה, ואנחנו בקולוסיאום רוצים לראות דם. בשביל זה באנו. הפונקציה השנייה היא לשכנע את המצביעים המתלבטים מי מהשניים הוא המועמד המתאים יותר לבחור בו להיות נשיא ארצות הברית. לא תמיד שתי הפונקציות הללו הולכות יחד.
העימות הראשון בין ג'ו ביידן לדונלד טראמפ סיפק לגמרי את הפונקציה הראשונה. זה היה קרב מלוכלך, ייצרי, נמוך. כל מתמודד התפרץ לדברי השני. שואו נהדר. אבל הערב טראמפ החליט כנראה להתמקד בפונקציה השנייה. העימות האחרון בנאשוויל היה ענייני, מנומס, מכובד. כמעט בלי הפרעות אחד לשני. שני המועמדים נשאלו על עמדותיהם בנושא משבר הקורונה, מדיניות חוץ, גזע, ומשבר האקלים. פה ושם החליפו עקיצות, אבל בעיקר ניסו לשטוח את משנתם בנושאים האלה. במובן הקולוסיאום - זה היה ערב משעמם יחסית.
אלא שטראמפ הבין כנראה שעוד ערב מדמם ואלים עשוי לגרום הנאה למעריציו, אך לא ישרת את מטרתו. כשנותרו 11 יום לבחירות, הקמפיין של טראמפ ממוקד כרגע במצביעים המתלבטים, אלו שעוד אפשר לשכנע לצאת מהבית ולשים טראמפ בקלפי. הם היו קהל המטרה של המופע הלילה.
הבוחרים שאוהבים את טראמפ בגלל שהוא בריון שלא משחק לפי הכללים הם אלו שכבר החליטו מזמן למי להצביע. הקרב הוא על אלו שעוד לא החליטו: אמריקנים שחוששים שהמדיניות של ביידן כנשיא תפגע בהם כלכלית, אבל מתקשים להצביע לטראמפ בגלל אישיותו הבעייתית והלא יציבה, והתנהלותו הילדותית והמשוגעת.
למי השווה את עצמו טראמפ ומה חושב ביידן על קוריאה הצפונית? סיכום העימות האחרון בין טראמפ לביידן
הופעה כמו הערב נועדה להרגיע את ההתנגדות של אותם מצביעים. לגרום לטראמפ להיראות מיושב ושקול, ולהם - להתרכז בשביעות הרצון מהמדיניות הכלכלית שלו, שהיטיבה עמם עד כה. יועצי הקמפיין של טראמפ הצליחו, כך נראה, לגרום לו להשתלט על הדחף האינסטינקטיבי להיות דוברמן חסר מעצורים, ולהיראות נשיאותי.
ואחרי הצורה יש גם תוכן: הבחירות הללו הן משאל עם על 4 שנות טראמפ. זה תמיד כך בבחירות לכהונה שנייה, אבל במקרה של טראמפ השאלה מתחדדת אפילו יותר: "האם אתם רוצים עוד 4 שנים כאלה, או שאתם רוצים לשנות כיוון?". כדי לנצח בעימות ולהשיג אפקט אלקטורלי, המועמד הטוען לכתר צריך להצליח לצייר את מצב האומה כקטסטרופה המחייבת את החלפת הקברניט שליד ההגה. וביידן, רוב הזמן, לא הצליח להפיל את טראמפ לקרשים.
טראמפ וביידן עם בנות זוגם בסוף העימות | צילום: אי-פי
הבדלי ההשקפה והמדיניות בין השניים ידועים. בעניין הקורונה למשל, ביידן שם הערב דגש על הצורך לנהוג בזהירות ולא לפתוח את המשק באופן שיגרום להתפרצות מסוכנת של תחלואה. טראמפ הדגיש את החובה לאפשר לנהל חיים נורמליים ולא לחנוק את הכלכלה בסגר אינסופי. אבל בעימות לפני בחירות כל אחד מהם צריך לשכנע אותנו שהמדיניות של יריבו היא הרת אסון. ולמרות מצב הקורונה הקשה בארה"ב תחת ניהולו של טראמפ, ביידן לא הצליח לעשות זאת.
טראמפ טען שמצב הקורונה באמריקה הוא בכלל טוב יחסית לתחזיות השחורות שדיברו על 2 מיליון מתים, וזה בזכות ההחלטות שלו לסגור את הגבולות מוקדם. הוא הוסיף כי הוא עצמו חלה בנגיף והבריא, ו-99% מהאנשים שנדבקים מחלימים מהמחלה, ובכלל החיסון כבר יגיע. לא משנה שהטענות הללו לוקות בחוסר דיוק בלשון המעטה, העניין הוא שבמקום שביידן יצליח לצייר את טראמפ כגולדה ודיין של יום כיפור, טראמפ הצליח לגרום לביידן להיראות כמי שרוצה לחנוק אומה שלמה בסגר בלתי נגמר.
זה לא שביידן הפסיד בעימות הזה. הוא נתן הופעה סבירה. לא מעד בלשונו, לא התקפל, ומול הדימוי של טראמפ כמפלג ומשסה - הוא הצליח להיראות כדמות מאחדת, אפילו אבהית.
ביידן לא נפל מגב הסוס, ולכאורה הוא על הסוס: הסקרים כרגע מעניקים לו את הניצחון, וטראמפ הוא שצריך להצליח לשנות את המגמה ממש בישורת האחרונה של המרוץ. אם האולם בנאשוויל הוא אותו קולוסיאום של פעם, אז טראמפ נותר בסוף הערב הזה כשהוא עומד על רגליו. כשנותרו רק 11 יום לקו הסיום, השאלה אם זה יספיק לו.