יצחר רבין בעצרת השלום ב-1995, לפני הירצחו

בליל הרצח - הישראלי שבתוכי ביקש לצאת מהארון

הירי ביצחק רבין תפס את ריאד עלי בימים שבהם כעס על המדינה, והרגיש זר. הרצח פתח בפניו אמת חבויה בתוכו על רצון להיות ישראלי שמתאבל על ראש ממשלתו, ורק 25 שנה אחרי הוא הבין ששלוש היריות שקטלו את רבין - בעצם גם קטלו את חלומו
ריאד עלי, דעה
02 בנובמבר 2020
16:31

ישבתי לבד בסלון ביתי. בת זוגי והילדים הלכו לישון מוקדם. בערוץ 1 בטלוויזיה שידרו סרט הרפתקאות אוסטרלי. בתחתית המסך התחילו לרצד כתוביות המבשרות על מבזק חדשות. כמה דקות אחרי, התחילה הדרמה. ראש הממשלה יצחק רבין נורה.

כמו רבים, ישבתי מרותק למסך. לקח זמן עד שיצאה ההודעה שהיריות היו קטלניות. לקח עוד זמן עד שהבחנתי שאני בוכה. לבד בסלון ביתי. זה היה בכי ממש. בכי תמרורים. בכי עם הרבה דמעות, שזלגו חופשי על הלחיים שלי. הייתי לבד אבל אני זוכר היטב: לא הרגשתי בדידות. בהחתלה לא שאלתי את עצמי שאלות, גם לא נאבקתי בבכי שלי. הייתי כה עמוק בתוך העצב עד שלא היה מקום לשאלות של ספק או סימני שאלה. בדיעבד הבנתי עד כמה הרגשתי טוב עם העצב הזה ששקעתי לתוכו.

היריות שפילחו את חזהו של רבין באותו ערב היו ליריות שפתחו לפניי את החריץ, שממנו הצלחתי להציץ לראשונה אל הישראלי שבתוכי

את הקריירה העיתונאית שלי התחלתי, די במקרה, שבועיים לפני ליל הרצח. לא היה לי כל ניסיון בעבודה הזאת. התחלתי לכתוב טור שבועי בעיתון דבר ראשון ז"ל. לטור קראתי עב"מים - שזה קיצור של עצמים בלתי מזוהים, ועל הדרך קיצור של ערבים בערבון מוגבל. ספק אם קוראי הטור שלי ידעו שזו כוונת המשורר, אבל זה לא מענייננו כאן. בליל הרצח כבר הייתי עמוק בתוך המחשבה שלא נועדתי להיות עיתונאי. חשבתי כבר להודיע לעורך המדור בעיתון דבר ראשון שמעיין הנושאים שלי יבש. בראשי, כבר התחלתי לנסח מכתב תודה על ההזדמנות שנתנו לי.

הרצח שינה את דעתי. הרצח הפך אותי לעיתונאי.

היריות שפילחו את חזהו של רבין באותו ערב היו ליריות שפתחו לפניי את החריץ, שממנו הצלחתי להציץ לראשונה אל הישראלי שבתוכי. זה הישראלי שפרץ החוצה ממני כשטף של דמעות מרדניות, רוויות כאב ועצב על הירצחו ראש ממשלתי. ואמרתי זאת לעצמי בקול. ראש ממשלתי.

עד ליל הרצח, רבין האיש וראש הממשלה, לא עשו עליי רושם מיוחד. אומנם תהליך אוסלו גרם לי, כמו רבים, לעקוב בעין בוחנת אחר כוונותיו ארוכות הטווח. אך עדיין, בימים ההם הייתי אדם מאוד כעוס על המדינה שלי. אני בן העדה הדרוזית. אני שייך לאלה שהתמסרו בתשוקה פטריוטית רומנטית ללהבים המושחזים של מערבלי כור ההיתוך הישראלי. כל כך רציתי להיות שייך ושווה. כל כך רציתי להיות חלק. וכל כך הרגשתי זר. רבין לא עניין אותי.

זה כבר כמה שנים שבשכונה שלי המתינו לשכבת האספלט שתכסה את המהמורות הרבות בדרך הכורכר שחצתה אותה. לא הייתה תאורת רחוב, והמגרשים שיועדו להיות מגרשי משחקים מכוסים עשבים שוטים. השטח שליד, זה שאמור להפוך אזור התעשייה שלנו, ממתין כמה שנים לבתי מלאכה שלא הגיעו. כן, אני מדבר על שנת 1995. רבין לדידי היה עוד ראש ממשלה שהבטיח שיהיה בסדר. אז הבטיח.

ואז הבחנתי בעצמי בוכה עליו. לבד בבית. זה לא היה בכי של דרוזי שרוצה להתחנף בפני מעסיקו היהודי, כדי להוכיח נאמנות כלשהי. זה היה רגע של אמת פנימית חבויה בתוכי שיצאה אל האור, ללא היתר או התראה. לקח לי זמן, שבועות, עד שהתוודיתי בפני עצמי שזה מה שאני. לפחות זה מה שאני רוצה להיות. ישראלי. ישראלי שרוצה להתאבל לעיניי כל על ראש ממשלתו שנרצח. דרוזי שרוצה להגשים את עצמו כישראלי ומחוץ לארון.

הרצח היה הסדק בסכר שחסם אותי. הרצח הפך אותי לעיתונאי עם שליחות ממוקדת מטרה - להיות לישראלי. שמתי לעצמי מטרה להיות במעגל הפנימי של מדורת השבט, וכששמעתי בפעם הראשונה את רצף המילים "כתבתו של ריאד עלי" נאמרות מפיה של אורית לביא-נשיאל, בתוכנית יומן של ערוץ 1, נשנקתי מהתרגשות. שנים רבות שרצף המילים האלה - "כתבתו של ריאד עלי" - נאמרות מפיהם של גדולי המגישים במהדורת החדשות של ערוץ 1 וכאן 11, וכל פעם שאני שומע אותן אני מתרגש ואני רושם לעצמי וי נוסף. עוד וי  בדרך להגשמת החלום. אני יודע. זוהי תמימות. עבור רבים, רצח רבין הרג את התמימות. אצלי הוא דווקא בנה אותה.

חוק הלאום הוא המסמר האחרון בארון הקבורה של החלום הישראלי שלי. ואולי זה מה שרבין בכלל רצה לקדם, כשחתר לפתרון שתי המדינות

25 שנים עברו מליל הרצח. במרחק הזמן אני מתחיל להפנים כי כל השנים האלה אני רק רודף אחר אשליה. כל כך היה קשה לגלות כי שלוש היריות שקטלו את רבין בעצם קטלו בו זמנית גם את החלום שלי. הייתי עסוק בבכי על ראש ממשלתי, והייתי שקוע בכמיהה שלי להיות חלק עד שלא הבחנתי שגם החלום שלי מדמם. שנים על גבי שנים החלום שלי דימם בשקט. היום אני מבין שהעובר של חוק הלאום, זה החוק שהפך אותי לזר בביתי, נוצר בתחתית גרם המדרגות של כיכר מלכי ישראל בליל ה- 4.11.95.

אני מאד קשוב לשיח המתלהט בימים אלה בישראל ואין בי תקווה. היהודים, ברובם המוחלט, לא רבים על הדרך. הם רבים על האיש. חוק הלאום, בעיניהם, הוא המזוזה שמקדמת את פני כל הנכנסים לבית היהודי, הוא ישראל. בעיניי, חוק הלאום הוא המסמר האחרון בארון הקבורה של החלום הישראלי שלי. ואולי זה מה שרבין בכלל רצה לקדם, כשחתר לפתרון שתי המדינות: להבטיח כי ישראל תהפוך הלכה למעשה למדינת הלאום של העם היהודי.

חודשיים אחרי הרצח פרסמתי בעיתון דבר ראשון ז"ל טור תחת הכותרת "השבט השלוש עשרה". זה העתיד שתכננתי לקבוצות המיעוט בישראל, להיות השבט השלוש עשרה, ובכל שנה בערב יום העצמות יקום אחד מבני השבט הזה וישיא, ברוב סמליות את המשואה השלוש עשרה שלו.

כבר אמרתי לכם. הייתי תמים. לא עוד.

תגיות:
רצח רבין