נתניהו וטראמפ בבית הלבן, ארכיון
צילום: אי-פי

הקרב הדיפלומטי הבא? נתניהו נפרד מהקו הפתוח לבית הלבן

במשך מרבית כהונותיו פעל ראש הממשלה מול נשיאים דמוקרטים, עד שהתעורר ב-2017 לנשיא רפובליקני. זה לא היה רומן של קיץ, זה היה סיפור אהבה. ליגה אחרת. ועכשיו? נראה שירדנו ליגה. אולי בגלל זה לקח לנתניהו כמעט 12 שעות לברך את ביידן?
גילי כהן, פרשנות
08 בנובמבר 2020
14:15

"גדול ידידי ישראל" – כבר לא בבית. כלומר הוא בבית הלבן, מתבצר בחוסר חינניות, אבל לא לזמן רב. צריך להתמודד עם דייר חדש. יחסי ישראל-ארה"ב יעברו בתקופה הקרובה תפנית. לא, ממשל ביידן לא יהיה אנטי-ישראלי. אבל אחרי ארבע שנות טראמפ, שכלל קשר הדוק עד כדי חנוט עם המפלגה הרפובליקנית, כולם מבינים שדברים יהיו אחרת.

נתניהו, שבמשך מרבית כהונותיו היה מול נשיאים דמוקרטים, התעורר יום אחד ב-2017 לנשיא רפובליקני. לא סתם רפובליקני, לדונלד טראמפ: שונא את התקשורת, מתעב את האליטות (למרות שבתכלס הוא חלק ממנה), מתקשר ישירות עם בוחריו דרך רשתות חברתיות, ומונע מתחושת קורבנות עמוקה עוד מבית אבא. מוכר לכם? זה לא היה רומן של קיץ, זה היה סיפור אהבה. לעתים נראה שהחלטות שמתקבלות בירושלים מוצאות את עצמן כמדיניות רשמית של המעצמה החזקה בעולם אחרי כמה שעות. מה נאמר, באמת ליגה אחרת. ועכשיו? נראה שירדנו ליגה.

נתניהו בעצמו התגאה כי הוא זה שדחף את טראמפ לצאת מהסכם הגרעין. זה לא מה שיהיה כשהדמוקרטים ישתלטו מחדש על הבית הלבן

אולי בגלל זה לקח לנתניהו כמעט 12 שעות להתאושש מהכרזת הרשתות האמריקניות עד להודעת הברכה, שאיכשהו הצליחה לחמוק מהביטוי "הנשיא הנבחר". בווידיאו שהוציאה לשכתו הוא נראה טרוט עיניים (לא מחזה נדיר כל כך בתקופה האחרונה), כמי שגם הלילה התקשה לעכל את השינוי. כנראה שכבר לא יהיה קו פתוח אל תוך החדר הסגלגל והשפעה ישירה – לעיתים תוך דקות – על המדיניות האמריקנית. נתניהו בעצמו התגאה כי הוא זה שדחף את טראמפ לצאת מהסכם הגרעין. זה לא מה שיהיה כשהדמוקרטים ישתלטו מחדש על הבית הלבן.

זוהי לא רק שאלה של נגישות, אלא שאלה של מדיניות. ויש שיגידו, של הדחקה. לשכת ראש הממשלה כמעט לקחה כמובן מאליו את הקו הפרו-מתנחלי שהוביל השגריר המכהן דיוויד פרידמן. רשימת הצעדים שאיתם שימחה וושינגטון את ירושלים בעידן טראמפ מצריכה כנראה טור נפרד, אבל הנה רק טעימה: העברת השגרירות לירושלים; הכרה בריבונות בגולן; הפסקת התמיכה באונר"א; סגירת נציגות אש"ף בוושינגטון; שינוי הגדרת חוקיות ההתנחלויות במחלקת המדינה; ורק לפני כמה ימים, ההחלטה כי אזרחי ארה"ב שנולדו בירושלים יוכלו לכתוב בדרכונם שנולדו בישראל. אצל ביידן, איך נאמר, זה לא היה קורה.

כשלנתניהו הוצגה האפשרות של שלום תמורת סיפוח, הוא בחר בדרך הראשונה, שהכניסה אותו לספרי ההיסטוריה כמי שחתם על הסכמים עם שלוש מדינות

השיא הגיע עם ההכרזה על "דיל המאה" בינואר האחרון, כאשר נתניהו ושופרותיו מיהרו לקבוע שתכף יהיה כאן סיפוח. זה לא קרה, וספק רב אם יקרה. ביממה האחרונה לבטח לא מעט ישראלים בימין חושבים על צמד המילים "פספוס המאה". אבל האמת היא שלא דוד אלחייני סיכל את הפרויקט להחלת החוק הישראלי על ההתנחלויות, אלא נתניהו, בסיועם של גנץ ואשכנזי. וכשלנתניהו הוצגה האפשרות של שלום תמורת סיפוח, הוא בחר בדרך הראשונה, שהכניסה אותו לספרי ההיסטוריה כמי שחתם על הסכמים (או הצהרות על הסכמים) עם שלוש מדינות – איחוד האמירויות, בחריין, וסודאן. אלו, למי שתהה, יישארו פה גם לאחר 20 בינואר.

אבל יש שאלה אחת מציקה שנותרה באוויר – האם תהיה עוד מדינה אחת בדרך: פלסטין. דן שפירו, השגריר לשעבר (ויהיה די משעשע אם יהיה גם השגריר לעתיד) אמר הבוקר בריאיון ל"קלמן ליברמן" כי הקמת מדינה פלסטינית תהיה אחת מהמטרות האסטרטגיות של ממשל ביידן. מה שמעלה את התהייה: אם כעת מנשבות באזור רוחות של שלום, האם נצטרך להתרגל עכשיו בעצם לרוחות מלחמה – לא כזו עם טנקים ודם, אלא מלחמה דיפלומטית חדשה בין ירושלים לוושינגטון.

האזינו לריאיון עם שגריר ארה"ב בישראל לשעבר דן שפירו בכאן רשת ב