רה"מ נתניהו, יו"ר הרשות הפלסטינית אבו-מאזן
צילום: גטי אימג'ס

הירידה המפוארת של הרשות הפלסטינית מהעץ

במשך חצי שנה התבצרה הרשות על פסגת העץ, שום סולם לא עזר. אבו מאזן בן ה-85 הריח סיפוח מתקרב. כך תיחתם מורשתו של אדריכל אוסלו? לזה הוא לא היה מוכן בשום אופן - ואז, בתחילת החודש, נפל דבר. טראמפ הפסיד בבחירות לנשיאות, וביידן ניצח
גל ברגר, פרשנות
18 בנובמבר 2020
12:25

במשך שישה חודשים התבצרה הרשות הפלסטינית על פסגת העץ, ואבו-מאזן לא היה מוכן בשום פנים ואופן לרדת ממנו. שום סולם לא עזר. המנהיג בן ה-85 ("הזקן" - בפי גורמים ישראלים שונים) הריח סיפוח מתקרב. כך תיחתם מורשתו של אדריכל אוסלו? בסיפוח אדמות פלסטיניות שירוקן מתוכן מדינה פלסטינית עתידית? לזה הוא לא היה מוכן בשום אופן.

אז הוא החל לאיים שעל זה הוא מוכן ללכת עד הסוף. כמעט עד הסוף. מוכן ללכת על חבל דק, על סיפה של תהום פעורה. לכאורה עד כדי התאבדות עצמית אם צריך. וכך, בשלהי חודש מאי, הוא הורה להפסיק את התיאום הביטחוני והאזרחי עם ישראל.

אבו-מאזן היה נבון כדי לא להפסיק את התיאום לחלוטין. נתק לא שרר בין הצדדים והמגעים בין הדרגים הגבוהים נמשכו כל העת

בצעד הזה ביקש אבו-מאזן לאותת לישראל ולקהילה הבינלאומית שאין לו שום בעיה לוותר גם על התיאום שאותו הגדיר בעבר קדוש, ומסייע בשימור שרידותה של הרשות הפלסטינית עצמה, ומי יודע מה יהיו ההשלכות של הצעד הזה בהמשך? אולי האדמה תרעד, התסיסה בשטח תגבר והיציבות הביטחונית שישראל חפצה בה כל-כך תלך ותתערער באין תיאום. בפועל, הוא היה נבון דיו כדי לא להפסיק את התיאום לחלוטין. הוא רק צינן אותו, שנמך אותו מעט. נתק לא שרר בין הצדדים והמגעים בין הדרגים הגבוהים נמשכו כל העת.

חוסיין א-שייח, האחראי על הקשרים עם ישראל מטעם הרשות הפלסטינית, המשיך לעמוד בקשר רציף עם מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף כמיל אבו-רוקון, ולא רק. מאג'ד פרג', ראש המודיעין הפלסטיני, המשיך לעמוד בקשר עם ראש השב"כ נדב ארגמן, ולא רק. המגעים לא הסתכמו בשיחות טלפון בלבד.

הרשות הפלסטינית חפצת חיים. איומים לחוד, מעשים לחוד. היא לא באמת הייתה מוכנה לתת יד להתפרקות שלה עצמה. כלפי חוץ הפגינה קו נוקשה, מאחורי הקלעים שמרה על שפיות

אמת, לא התקיימו פגישות סדירות בין מפקדי החטיבות משני הצדדים. כשצה"ל נכנס לערים הפלסטיניות לא נעשה תיאום מראש עם מנגנון התיאום הפלסטיני כפי שהיה עד חודש מאי, והרשות הייתה מוגבלת בשינוע כוחות ביטחון חמושים במדים בין ערים ובין כפרים. אבל הצדדים, המכירים האחד את השני היטב, למדו להסתדר גם במציאות החדשה.

הרשות הפלסטינית, התברר מהר מאוד, היא רשות חפצת חיים. איומים לחוד, מעשים לחוד. היא לא באמת הייתה מוכנה לתת יד להתפרקות שלה עצמה. כלפי חוץ הפגינה קו נוקשה, מאחורי הקלעים שמרה על שפיות. הבכירים הפלסטינים מבינים שיש להם יותר מדי מה להפסיד.

לא רק על הפסקת התיאום עם ישראל הורה אבו מאזן במאי, אלא גם על הפסקת קבלת הכספים מישראל. מדובר בכספי מיסים שישראל אוספת עבור הרשות מדי חודש מאז אוסלו ומעבירה אליה בחודש שלאחר מכן. כלומר מחצית מהתקציב החודשי של הרשות.

הסכמי הנורמליזציה בין שלוש מדינות ערביות לישראל הכתה את בכירי הרשות בתדהמה. כלפי חוץ הם המשיכו להזעיף פנים ולהפגין קו נוקשה. אבל, בחדרי חדרים ברמאללה - האדמה רעדה

אבו-מאזן חשב שגם הצעד הזה יהיה איתות לישראל (ולקהילה הבינלאומית) שהנה, הוא מוכן ללכת עד הסוף. הוא ויתר במחי יד על חצי מיליארד שקל בחודש וזה לא משהו שהולך ברגל. בששת החודשים האחרונים הוא נאלץ לקושש תרומות, לקחת הלוואות, להגדיל את החוב של הרשות לבנקים ולקצץ בהוצאות הממשלה ומוסדות הציבור, כמו גם במשכורות יותר ממאה וחמישים אלף פקידי הרשות – אחד המנועים העיקריים שמניעים את השוק והכלכלה הפלסטינית. כל זה עוד בזמן קורונה על השפעותיה הכלכליות ממילא!

גם בהחלטה שלא לקחת את הכספים מישראל היה טמון איום חבוי: הרשות, מתוך החלטה, נכנסת למסלול של מצוקה כספית שתלך ותחריף עם הזמן עד כדי תרחיש אפשרי של התרסקות כלכלית. קריסה כלכלית בשטחים יכולה לסמן ערעור של היציבות הביטחונית ביהודה ושומרון, וישראל הרי לא רוצה בזה.

התנאי של הרשות לחזור בה מהצעדים האלה ולחדש את התיאום הביטחוני והאזרחי עם ישראל, כמו גם לקחת את הכספים שלה מישראל, היה בתחילה אחד ויחיד: שישראל, או גורם מוסמך ומספיק בכיר מטעמה, יבוא וילחש על אוזני הבכירים הפלסטינים שלא יהיה סיפוח, שזה לא על הפרק. הם רצו שזה יהיה נתניהו עצמו שיבהיר, אך היו מוכנים להסתפק גם בגנץ או באשכנזי. אבל ההבהרה לא באה.

לאחר חודש מאי הלכו והתחדדו המחלוקות בצוות של הנשיא טראמפ סביב שאלת הסיפוח: השגריר פרידמן שדחף לעשות זאת כאן ועכשיו, והיועץ והחתן קושנר שנטה לדחות. זה לא הספיק לפלסטינים. הם רצו לשמוע מבכיר ישראלי, ולא על דחייה, אלא על גניזת כוונות הסיפוח כליל.

לאחר מכן, באמצע אוגוסט, הוכרזה פריצת הדרך בין ישראל לאיחוד האמירויות, והאחרונה הצהירה שבעצם כינון נורמליזציה עם ישראל היא מנעה למעשה את הסיפוח. גם בכך לא היה די. הפלסטינים נותרו בשלהם.

המצוקה הכספית ברשות החלה להכביד. בסביבתו של אבו מאזן היו כבר שהחלו ללחוץ עליו לרדת מהעץ. לפחות לקחת את הכסף, כי סיפוח כבר לא יהיה בקרוב, אמרו לו. אבל הוא התעקש. הוא רצה אמירה מפורשת מהצד הישראלי שאין סיפוח. נקודה, סוף.

לאחר שהאירופים הפנו כתף קרה וסירבו לסייע כספית לרשות הפלסטינית, כל עוד היא לא מושכת את כספיה מישראל, הלחץ על אבו-מאזן מסביבתו שלו לקחת את הכספים מישראל רק הלך וגבר. גם הסירוב של קטר להעביר לרשות מלווה בסך 300 מיליון דולר, חרף מאמציו של חוסין א-שייח' שעלה אליה לרגל פעמיים בחודשים האחרונים – רק חידד לרשות עד כמה היא בודדה במערכה. טיפסה על עץ בודד במדבר צחיח ונותרה שם לגורלה.

כשבספטמבר באו לעולם הסכמי הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין, ולאחר מכן בין ישראל לסודאן, אבו מאזן רתח מזעם. זה גרם לו להתבצר בעמדתו עוד יותר. הוא התחפר יותר ויותר בעמדה שאין לו שום כוונה להישבר.

בכירים פלסטינים החלו אז לפמפם מסר חדש: לא רק שאנחנו רוצים הצהרה ישראלית רשמית על הורדת הסיפוח מסדר היום (הם לא היו מוכנים להסתפק רק ב"דחייה של הסיפוח" כאמור), הם דרשו שישראל תתחייב לפתרון שתי המדינות ולהסכמים החתומים בין הצדדים, ואפילו תפתח את ההסכמים הכלכליים בין הצדדים לתיקונים ושינויים.

בחודש שעבר אמרו בכירים ברמאללה לבכירים אירופיים כי אם ביידן ינצח בבחירות בארצות הברית, הרשות תהיה מוכנה לחזור ולחדש את הקשרים עם ישראל. ואז - טראמפ הפסיד בבחירות לנשיאות

ברמאללה היו שסברו כי אם כבר הגיעו עד הלום, ועמדו בפרץ "בלי תיאום" ובלי כסף, אזי מוטב יהיה אם יסללו את דרכם לחידוש הקשרים עם ישראל על קרקע מוצקה כדי שיוכלו גם לנופף בהישג כלשהו מול הציבור הפלסטיני. הם גם לא רצו לחזור למציאות שבה בכל רגע ישראל יכולה לשלוף בכל עת שפן חדש מן הכובע ולהלך עליהם אימים: פעם לשלוף סיפוח, פעם לקזז מכספי המיסים שלהם בגלל תשלום משכורות למחבלים, פעם להטיל עליהם סנקציות שונות ומגוונות מסיבה כזו או אחרת.

הנורמליזציה בין שלוש מדינות ערביות לבין ישראל הכתה אותם בתדהמה. תוכנית טראמפ החלה לקרום עור וגידים אל מול עיניהם המשתאות, המבועתות. כלפי חוץ הם המשיכו להזעיף פנים ולהפגין קו נוקשה, ולאותת שאין להם שום בעיה להיוותר כ"עם לבדד ישכון", גם אם זה אומר להישאר המדינה האחרונה באזור ללא יחסים עם ישראל. אבל, בחדרי חדרים ברמאללה, האדמה רעדה. יותר ויותר התחילו להבין שם שהם מפספסים את הרכבת. עלולים להפסיד את כל הקופה.

לראשונה הם החלו לחפש דרכים לרדת מהעץ. חלקם כבר הפנימו שסיפוח לא יהיה בקרוב, והם מענישים בעיקר את עצמם באי לקיחת הכסף מישראל. ישראל בד בבד דאגה להבהיר להם שבלי חידוש התיאום עמה, הם לא יוכלו לקבל את הכסף שהנו חלק בלתי נפרד ממנגנון התיאום בין הצדדים. אין ארוחות חינם ואי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. במישור הזה נעשתה גם פעילות דיפלומטית ענפה מול הקהילה האירופית. שר הביטחון וראש הממשלה החליפי בני גנץ נטל פה את המושכות.

בחודש שעבר החלו לזרום איתותים ראשונים מבכירים אירופים העומדים בקשר עם הרשות הפלסטינית לגבי אפשרות שהפלסטינים אכן נערכים לרדת מהעץ. בכירים ברמאללה אמרו לכמה בכירים אירופים כי אם ינצח ביידן בבחירות בארצות הברית, אזי הרשות – כמחווה לביידן – תהיה מוכנה לחזור ולחדש את הקשרים עם ישראל ולקחת את הכספים שלה. היא הרי לא רוצה להצטייר בפני הממשל החדש בתור הסרבנית והחמוצה של האזור. איכשהו, צריך להתחיל ברגל ימין.

ואז, בתחילת החודש, נפל דבר. טראמפ הפסיד בבחירות לנשיאות, וביידן ניצח.

"מכתב המאה"

בשבועות האחרונים מי שעשה עבודת רגליים קשה כדי להגיש לפלסטינים סולם חבלים להשתלשלות מפסגת העץ עליו טיפסו אי שם לפני חצי שנה, הוא מתאם פעולות הממשלה בשטחים האלוף כמיל אבו רוקון. הוא שעמד בקשר עם הבכירים בשני הצדדים והוא שהצליח בסופו של דבר לשכנע את הרשות הפלסטינית שמוטב לה להפסיק עם הברוגז חסר התוחלת ולחזור למסלול.

הפלסטינים דרשו בחודש שעבר שישראל תחדש את מחויבותה להסכמים ההדדיים בין הצדדים. הם רצו תחילה שעל המכתב יהיו חתום אחד מקודקודי המשולש: נתניהו, גנץ או אשכנזי. לפי מקורות פלסטינים, אבו רוקון הצליח לשכנע אותם שיירדו מזה, שהוא עצמו יהיה חתום על המכתב. הוא הרי נציג רשמי של מדינת ישראל, וייצא מכתב עם לוגו רשמי. אז בשביל מה להתעקש להכניס עיזים.

סוגיית "ההצהרה הישראלית שאין סיפוח" כבר לא עלתה עוד כתנאי. אותו סיפוח שהעלה את הפלסטינים מלכתחילה על העץ. הם כבר הבינו שזה חסר טעם להתעקש על משהו שהתאדה מאליו. סתם ירייה ברגל. סיפוח הרי לא יהיה בימי ביידן, וישראל תחשוב פעמיים עם לסכן את הקשרים הגלויים החדשים שיצרה עם מדינות ערב.

חוסיין א-שייח' קיבל את ההצעה מאבו רוקון שהוא עצמו יהיה חתום על המכתב וביקש להתייעץ עם אבו מאזן. הוא חזר עם תשובה חיובית. המהלך הוכתר בהצלחה. אבו רוקון הוציא לפלסטינים את המכתב המיוחל – החבל שעליו הם השתלשלו כל הדרך למטה מפסגת העץ. המכתב, יש האומרים כי הוא כמעט בבחינת כתב כניעה של הפלסטינים. רחוק מאוד מהניסוח שרצו לקבל.

"ישראל הצהירה בעבר שההסכמים הבילטרליים ממשיכים להוות את המסגרת החוקית המסדירה את התנהלות הצדדים בעניינים כספיים ובעניינים אחרים. לכן, בהתאם להסכמים, ישראל ממשיכה לאסוף את המיסים עבור הרשות הפלסטינית. לצערנו, הרשות הפלסטינית היא שסירבה לקבל את הכספים האלה מישראל".

וזהו. זה הספיק. חוסין א-שייח קיבל את האור הירוק מאבו מאזן, והפלסטינים הודיעו על חידוש הקשרים עם ישראל באבחת ציוץ בטוויטר. חוסיין א-שייח צייץ בחשבונו: "לאור המגעים שקיים אבו מאזן בדבר מחויבות ישראל להסכמים החתומים עמנו, ובהתבסס על המסרים שהועברו אלינו בכתב ובעל-פה באופן המדגיש את מחויבותה של ישראל לכך, יוחזר הקשר עם ישראל לקדמותו".

אחר-כך, בריאיון לטלוויזיה הפלסטינית הממלכתית, הכריז א-שייח על ניצחון של עם הפלסטיני. הוא התפאר במכתב הראשון שקיבלה הרשות הפלסטינית אי פעם בימי נתניהו – מכתב הקובע את מחויבותה של ישראל להסכמים החתומים בינה לבין הפלסטינים.

ישראל אגב, מעולם לא אמרה שאינה מחויבת להסכמים. המכתב, איך נגיד, לא בדיוק מסמך פאר היצירה להתגאות בו. זה לא בדיוק מכתב המאה שהחליף את עסקת המאה. אבל בשורה התחתונה: הסולם הוגש לפלסטינים, והם גלשו עליו בששון ובחדווה אל קרקע המציאות. לא המתינו אפילו רגע.

כבר בימים הקרובים צפויה פגישה בין בכירים משני הצדדים, ייתכן שבראשה יעמדו המתאם הישראלי האלוף כמיל אבו רוקון והמתאם הפלסטיני חוסיין א-שייח. כספי המיסים שהצטברו במשך חצי שנה אצל ישראל – שלושה מיליארד שקלים – יעברו אוטוטו לרמאללה. התיאום הביטחוני יושב לקדמותו. צריך רק לסדר כמה עניינים טכניים אבל אין ספק שהכול יבוא על מקומו בשלום.

סטירה לרג'וב

ג'יבריל רג'וב, סבורים משקיפים שונים, נפל היישר לתוך מלכודת שטמנה לו סביבת אבו-מאזן. במסגרת הזעם הלא כבוש כלפי ישראל במאי, אבו-מאזן לא רק החליט לשלוף מסל האיומים את עצירת התיאום עם ישראל והפסקת לקיחת הכספים ממנה. הוא גם חזר לאיום ישן נושן שהוא נוטה להשתמש בו במסגרת סט הפעולות הקבוע בכל עת שהאיומים סוגרים עליו מבחוץ (סיפוח, נורמליזציה), ודוחפים אותו פנימה, אל הבית: לנופף באפשרות שיחזור לחבק את חמאס.

חמאס, האויב המר של אבו-מאזן והפת"ח, שיותר מאשר רוצה להתפייס עם הרשות הפלסטינית, רוצה לתפוס את מקומה ולהחליף אותה, הופך לעיתים לפרטנר מדומה של הפת"ח, בעיקר כשהפת"ח צריך לאיים על ישראל, על ארצות הברית ועל הקהילה הבינלאומית ואירופה בפרט. כאילו אבו-מאזן מבקש לאותת בכך: אוקיי, אתם לא רוצים לתת לי את מבוקשי, אז יש לי עוד אופציות. אני אלך לחתונה עם חמאס ונראה מה תגידו אז. תאכלו את מה שבישלתם. בבחינת "מי שלא רוצה את אבו-מאזן כשר הביטחון, יקבל את חמאס כראש הממשלה".

רג'וב תכנן להכריז על ההסכמות שהשיג עם חמאס בראיון טלוויזיוני. אלא שכמה שעות קודם לכן, דאג בכיר הפת"ח עזאם אל-אחמד להדליף את דבר ההסכמות ושרף לרג'וב את הראשוניות בפרסום

בתחילת יולי, חודש וחצי אחרי שהחליט על הפסקת התיאום והפסקת לקיחת הכספים מישראל, פנה אבו-מאזן גם להפעלת האיום הזה. הוא נתן לבכיר הפת"ח ג'יבריל רג'וב אור ירוק להתחיל לקדם בפעם המיליון פיוס עם חמאס. זה המקום לשוב ולחדד: אבו-מאזן לא רוצה פיוס עם חמאס, וחמאס לא בדיוק רוצה פיוס עם אבו-מאזן. אבל אם בשביל ארץ ישראל מותר לשקר, אז מדוע לא למכור אשליות כדי לאיים למען פלסטין?

רג'וב יצא לדרך עם מנדט מאבו-מאזן לקדם פיוס עם חמאס. הוא ביצועיסט רג'וב, לא יודע לעשות חצי עבודה. הוא לא בזבז אף רגע ורץ עם זה עד הסוף. יש אומרים שקיבל מנדט מאבו-מאזן, אבל בפועל מימש מנדט וחצי. תחילה ארגן וובינר משותף ומתוקשר עם סגן מנהיג חמאס סאלח עארורי, ואחר כך שם פעמיו אל מפקדת חמאס בטורקיה שעארורי עומד בראשה, ותפר ביחד עמו די מהר הסכמות ראשונות על בחירות חדשות.

רג'וב תכנן להכריז על ההסכמות שהשיג עם חמאס בראיון טלוויזיוני בשמונה בערב. אלא שכמה שעות קודם לכן, דאג בכיר הפת"ח עזאם אל-אחמד, שהיה אחראי בעבר על תיק הפיוס עם חמאס ועתה הודר ממנו, להדליף את דבר ההסכמות ברבים, ושרף לרג'וב את הראשוניות בפרסום.

הסביבה הקרובה של אבו-מאזן, ובראשה חוסיין א-שייח' וראש המודיעין הפלסטיני מאג'ד פרג', לא אהבה את קצב ההתקדמות המהיר של רג'וב לעבר פיוס עם חמאס. השניים גם ממוקמים בראש המחנה היריב לרג'וב בתוך הפת"ח במסגרת מאבקי "היום שאחרי" אבו-מאזן. הם חששו שרג'וב עוד עלול להצליח יותר מדי, והם – עלולים למצוא עצמם מידרדרים לבחירות לא רצויות עם חמאס.

בעוד שרג'וב פיזר אופטימיות, יד נעלמה ברמאללה דאגה כל העת לצנן את ההתלהבות. החלו לצאת דיווחים על חילוקי דעות עם חמאס בשיחות. על כך שרמאללה מחכה לתשובות מחמאס לגבי סוגיות שעדיין במחלוקת וחמאס מתמהמה (הייתה מחלוקת האם תיערכנה בחירות רק לפרלמנט ולנשיאות הפלסטינית כפי שהפת"ח ביקש, או גם לאש"ף כפי שחמאס רצה).

יש מי שתוהים כיצד דווקא רג'וב לא ראה את מה שראו רבים בתחילת הדרך. כיצד לא צפה שסביבתו הקרובה של אבו-מאזן תנצל כל הזדמנות לשלול ממנו הישג כלשהו במסגרת מאבקי "היום שאחרי"?

לרשתות החברתיות הודלפה שיחת טלפון בין שני בכירים בפת"ח שנועדה כנראה להביך את רג'וב. הסאבטקסט של השיחה היה שרג'וב למעשה סגר הסכמות עם האדם הלא נכון בחמאס. הוא הלך על עארורי, שמקורו בגדה, ולכן גם מעוניין (עארורי) להשתמש בפיוס כדי להשיג לחמאס דריסת רגל בגדה, אחרי שנים בהן קוצץ מעמדו שם הודות למכסחת הדשא המשותפת של ישראל והרשות הפלסטינית. במקום שיפנה לחמאס עזה (סינוואר), שלא מעוניין בפיוס כי אז ייאלץ להיפרד מחלק מהשליטה ברצועה שמניבה לו רווחים כספיים, הוא פנה לעארורי.

רג'וב המשיך למרות רעשי הרקע, ובראשית השבוע אף יצא לסבב שיחות פיוס בקהיר, עם משלחות של חמאס מעזה ומחוץ לארץ, בחסות המודיעין המצרי. בעוד המשלחות יושבות ומתדיינות בקהיר, יצאה ההודעה מרמאללה (מחוסיין א-שייח') על חידוש הקשרים עם ישראל. חמאס והג'יהאד האסלאמי הגיבו בזעם. הם יודעים שבכך נסתם הגולל על הפיוס.

לא בטוח שעיתוי ההודעה של רמאללה על חידוש הקשרים עם ישראל היה מקרי לחלוטין. ייתכן שמישהו רצה להביך את רג'וב שהסתער על הפיוס עם חמאס, בשעה שלאבו-מאזן ולסביבתו הקרובה היו תוכניות אחרות. הרי לכל בר דעת ברור שאבו-מאזן מעדיף את חידוש הקשרים עם ישראל וחזרה למשא ומתן עמה על פני פיוס עם חמאס. לכל בר דעת ברור שאבו-מאזן רק חיכה לרגע שביידן ייבחר בארצות הברית כדי להיפרע מכל אפשרות של פיוס עם חמאס.

יש התוהים, כיצד דווקא רג'וב לא ראה, את מה שראו רבים כבר בתחילת הדרך. כבר ברגע שבו אבו-מאזן העניק לו את המנדט הראשוני ללכת לפיוס עם חמאס. כיצד הוא לא צפה שסביבתו הקרובה של אבו-מאזן תנצל כל הזדמנות לשלול ממנו הישג כלשהו במסגרת מאבקי "היום שאחרי". שהיא לא תיתן לו למצב עצמו כמושיע שיאחד את העם הפלסטיני המפולג כבר 13 שנה.

אמש, אבו-מאזן אותת לחמאס שהוא את הבחירה שלו עשה. הוא בחר בישראל ובביידן. ועכשיו שחמאס יחכה. או עד "היום שאחרי" אבו-מאזן, או עד היום שביידן – אולי בהשראת מדיניות אובמה – ידרוש בחירות דמוקרטיות ברשות הפלסטינית כדי לחדש את הלגיטימציה שלה בקרב הציבור שלה. עד אז, גם רג'וב יצטרך לחכות.