איתי לנדסברג נבו

לבנון | תעודה ותודעה - טור אישי

"לבנון נחשבה עבור הדור שלי למדינת הכאוס הבלתי צפוי: גיהינום מזרח תיכוני וגן עדן אירופאי, הדובדבנים בקיץ והשלג בחורף, המארבים הקפואים סביב המוצבים, והסיסמאות החמות של הפוליטיקאים אחרי כל מבצע או מלחמה שלעולם לא הסתיימו אלא רק בשטיפת מוח". איתי לנדסברג-נבו, מיוצרי סדרת התעודה "לבנון", בטור אישי ונוקב
איתי לנדסברג נבו
09 בדצמבר 2020
08:23

"המלחמה היא המשכה של המדיניות / ודרום לבנון המשכו של הגליל העליון:
על כן אך טבעי שמדינה / תערוך מלחמה בלבנון..." (מאיר ויזלטיר , המשך יבוא, 1978)

חצאי גופות של חיילים סורים שכבו על הכביש במרכז העיירה בחמדון, זבובים ודם וחלקי חגור ונשק סביבם. זה היה המראה והריח בבוקר הראשון בלבנון 82' - כמעט 100 ק"מ מגבול ישראל בשבוע השלישי ללחימה. לילה קודם כשהגענו בג'יפים לאוהל מפקדת האוגדה, ברדיו כבר דיווחו על הפסקת אש, רעמי התותחים נמשכו וקצינים עייפים נאנחו בתסכול. על הלוח בתוך האוהל היו רשומים שמות של למעלה מ-60 הרוגים. עוד לא ידענו על מארב הקומנדו הסורי לשריון בעין זחלתא ועל הזחילות לכביש ביירות-דמשק ועל מטרות המלחמה שמעבר לקו ה-40 ק"מ.

"כשנכנסנו ללבנון ב-82' היינו רובוטים עיוורים וחסרי ידע". מתוך "לבנון", צילום: יח"צ.

לא ידענו את מה שנודע לנו רק אחרי המלחמה, ואת מה שידעתי רק אחרי 38 שנה, בעת העבודה על הסדרה "לבנון": מרואיינים פלסטינים סיפרו על הצד שלהם, על הפחד מהפצצות חיל האוויר והגירוש המתסכל מביירות. נוצרים תיארו את גלגל חייהם תחת שלטון החמושים הפלסטינים. שיעים הסבירו את יחסי הכוחות וההשפלות שספגו מהנוצרים שנהנו מתמיכת ישראל, עד שהם השיעים, הפכו לכוח החזק בלבנון. מעשי טבח הדדיים שעד אז ראיתי רק בכותרות העיתונים, קיבלו לפתע פנים ושמות של אנשים מזועזעים מול המצלמה - לא ישראלים, אלא בני אדם מהצד השני. חיילים ישראלים הבינו לפתע שמנהיגיהם שתלו בהם תודעה כוזבת של מציאות. חיילים אמריקאים ששירתו בבסיס המארינס בכו מול המצלמות כשנזכרו בחבריהם שנחנקו ובשרם הותך והתקלף תחת טונות של בטון מרוסק שקרס עליהם בפיגוע ההתאבדות של 83'.

יותר מ-50 שנה של מלחמות וניסיון לפענח את המלכודת הפוליטית, צבאית, אנושית ובלתי אנושית המדממת מעבר לגבול הצפון של חיינו, עברו דרך חדרי העריכה ודפי התמלול של עשרות מרואיינים. "דרום לבנון הוא המשכו של הגליל העליון", אמר אחד מהם. המשפט הזה עדיין נצרב לי במוח.

"לא ידענו את מה שנודע לנו רק אחרי המלחמה, ואת מה שידעתי רק אחרי 38 שנה". איתי לנדסברג-נבו, צילום: רוני כצנלסון.

כשנכנסנו ללבנון ב-82' היינו רובוטים עיוורים וחסרי ידע, אבל לא רק אנחנו; מתברר שהנהגה שלמה ודורות של מפקדים לא ידעו דבר על הפסיפס הלבנוני: ההיסטוריה, המאבקים, היריבויות הדתיות, העדתיות והמשפחתיות, מעגל הנקמות והאינטרסים הפוליטיים והלאומיים - כלום.

הלכנו בלילה לפשיטה על כפר ליד צור ונכנסנו אל הבתים שבהם שהו דקות קודם מחבלים של אש"ף. לא שאלנו את עצמנו בכלל מה עושים פלסטינים מיהודה ושומרון בלבנון , נגד ישראל. הפיגועים הקשים של שנות ה-70' באביבים, במעלות, בנהריה, היו צרובים עמוק בתודעה הישראלית שלנו. איש לא אמר לנו שמניעת פיגועים מלבנון תלויה בפתרון הבעיה הפלסטינית.

ב-82' הכל נראה ברור כמו פצצת זרחן לבן באמצע עמק ירוק:  מישהו מתנקש בשגריר ארגוב בלונדון, ישראל מפציצה בתגובה בביירות. המחבלים ירו קטיושות על קריית שמונה ומיד פרצה מלחמה ושיירות של טנקים ונגמשים עלו על הכביש ללבנון. איש לא שאל אם היה בכלל קשר בין ההתנקשות הזו בלונדון לבין המחבלים שהופצצו בלבנון. הם בכלל הקפידו על הפסקת אש עד אז.

"מעשי טבח הדדיים שעד אז ראיתי רק בכותרות העיתונים, קיבלו לפתע פנים ושמות של אנשים מזועזעים מול המצלמה - לא ישראלים, אלא בני אדם מהצד השני..."

המילואים הראשונים נמשכו על פני 45 יום מורטי עצבים. הרדיו דיווח יום יום על הרוגים, ב-בחמדון הופיעו מולנו עשרות נושאי נשק במדים שונים ואיש לא ידע מי הם, מחבלים או לבנונים שחיכו לנו לשחרור העיירה מהמחבלים. לא הספקנו לברר ולפתע נעמדנו בפתחו של בית כנסת - מאיפה בית כנסת? אלוהים יודע. עוד נסיעה קצרה ומצאנו את עצמנו בארמון מפואר של הדרוזים: בחוץ מלחמה מטורפת. ריח גופות סביב, רעם תותחים ובפנים בריכת שחייה ודיסקוטק בארמון מפואר. לא הבנו בכלל היכן אנחנו משייטים, ספק אם מישהו מעלינו הבין, ספק אם למעלה הבינו עד היום. כשירדנו מהקו בתחילת אוגוסט, החליפו אותנו נח"לאים סדירניקים. אחר כך הם נחטפו בידי אנשיו של ג'יבריל, אחר כך חוסל באשיר ג'מאייל ואז התרחש הטבח בסברה ושתילה, והפגנת ה-400 אלף בתל אביב, ואחר כך ועדת כהן ורצח אמיל גרינצוויג ואחר כך החל הבוץ הוייטנאמי - לבנוני שנמשך 18 שנה.

בשנים הראשונות עוד עלינו בעצמנו, מילואימניקים, בחורף לג'בל בארוכ ובשנה אחר כך לאגם קרעון. הימרנו על חיינו בין מוקשים למטענים והמחבלים המשיכו לבוא. הפעם הם היו שונים; לבנונים, לא פלסטינים והבלבול רק גדל: נגד מי נלחמים? בסוף נמאס לצה"ל מהמחאות והשאלות על המלחמה ופשוט הפסיק לשלוח אותנו ללבנון. לוחמי הסדיר יודעים לשתוק ולציית, עד שהם הופכים בעצמם למילואימניקים. לבנון נחשבה עבור הדור שלי למדינת הכאוס הבלתי צפוי: גיהינום מזרח תיכוני וגן עדן אירופאי, הדובדבנים בקיץ והשלג בחורף, המארבים הקפואים סביב המוצבים, והסיסמאות החמות של הפוליטיקאים אחרי כל מבצע או מלחמה שלעולם לא הסתיימו אלא רק בשטיפת מוח תודעתית. קראו לזה "הגנה על יישובי הצפון". מצעד איוולת שעליו שילמו מאות משפחות בחיי בניהם לאורך שנים.

"הטרגדיה מובלת בידי מנהיגים יהירים". מנחם בגין ואריאל שרון - מתוך "לבנון", צילום: יח"צ

ברברה טוכמן הגדירה את האיוולת הזו כמצעד שנמשך לאורך תקופה ארוכה, אינו תלוי רק במנהיג אחד ומאפיין אותו מדינה שלמה הפועלת בניגוד לאינטרסים שלה כשיש דרך אחרת. הטרגדיה מובלת בידי מנהיגים יהירים, שבויים בהצהרות סרק ותכניות מגלומניות. בלבנון, כך למדתי, היו מצעדי איוולת גם בצד הפלסטיני, גם בצד הנוצרי והשיעי, הסורי והיום גם האיראני. כולם שילמו בדם רב על הרצון להשיג הכל בלבנון: לשלוט בה, לנצל אותה למטרותיהם המדיניות הבלתי אפשריות, להשיג הכרעה על הצד שנראה חלש ולפתע הפך לחזק. מלכודת פתאים. לו רק ניתן היה לגלגל את הסרט לאחור ולהחזיר את המציאות אל הרגע שבו החל המצעד. לו רק ניתן היה ללמוד את הלקח של גבולות הדם - גבולות הכוח, הרבה חיים צעירים היו נחסכים לכל הצדדים.

"העיתונות היא המשכה של הפטפטנות / ודרום לבנון המשכו של הגליל העליון / על כן שוקלים העיתונים בכובד ראש / את הישגי המלחמה בלבנון" (מאיר ויזלטיר, 1978)

איתי לנדסברג-נבו הוא עיתונאי, במאי ומיוצרי סדרת התעודה "לבנון". 
שימש בעבר כמנהל מחלקת התעודה בערוץ הראשון.

"לבנון" משודרת בימי רביעי 21:15 בכאן 11 וזמינה לצפייה באתר וביישומון כאן

יוצרים : דוקי דרור ואיתי לנדסברג נבו
במאי: דוקי דרור
עורך תוכן ותסריט: איתי לנדסברג נבו
מפיקה: ליאת אשד קמאי
עורך: גל גופ
צלם : רון כצנלסון
תחקיר: ליאורה עמיר ברמץ,
דניאלה רייס וחגית בן יעקב
תחקיר והפקה בארה"ב: דנה וולף
מפיק שותף בגרמניה: רינהרט ביץ
אריזה גרפית: ירון שין
 און ליין ועיצוב תמונה:אהרון פאר
מוזיקה מקורית: חיים פרנק אילפמן
עיצוב פס קול: רונן נגל
חברת הפקה: זייגוט פימס

תגיות:
לבנון