לבנון

לבנון | לגדול בצל מלחמת אזרחים - טור מיוחד

הילדות המאושרת לצד מוסלמים ונוצרים, המלחמה שהפכה את הרחוב לשדה קטל והרגע המחריד שבו אביה נלקח לפנות גופת יהודי שנורה בידי צלף. שושי חי, שגדלה בביירות ועלתה לארץ בעקבות מלחמת האזרחים בלבנון, מספרת את סיפורה בטור אישי
שושי חי
16 בדצמבר 2020
08:59

הפרק הראשון של "לבנון" החזיר אותי 46 שנה אחורה אל התופת הלבנונית ואל רחובות לבנון המדממים. שמי שושי חי, אך נולדתי בשם רוזי למשפחת פיינה בבירת לבנון, ביירות, וגדלתי בוַואדִי אַבּו-גְ'מִיל - הרובע היהודי. למדתי בבית ספר "תלמוד תורה" ובכיתה ג' עברתי לבית ספר היהודי "אליאנס".

לבנון היא מדינה של הרבה עמים, עדות ושבטים, מין עירוב של תרבויות. אנחנו גרנו בבניין אחד עם כורדים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים ויהודים. בבית דיברנו ערבית אך בבית הספר דיברנו צרפתית ולמדנו קצת עברית מתוך חוברות שהודפסו במיוחד בשפה העברית. קראתי ספרים בצרפתית של האחים גרים והאגדות של לה-פונְטֶן, כך שיש לי שתי שפות אם: ערבית וצרפתית.

צילום כיתתי בבית ספר "תלמוד תורה" בביירות, משנת 1970. צילום באדיבות שושי חי

היהודים בלבנון היו אמידים ועירוניים, והרובע היהודי בביירות, בו שכן בית הכנסת הגדול והחשוב "מגן אברהם", היווה מרכז לקהילה היהודית הלבנונית. מלבד בית הכנסת הגדול היו ברובע שישה בתי כנסת נוספים לפי העדות השונות: לבנונים, דמשקאים, חלבים, ספניולים (מגורשי ספרד) ובית כנסת אשכנזי. הרובע היהודי היה לובש חג במיוחד בחג שמחת תורה: היהודים חגגו בתהלוכה מרשימה של ציבור המתפללים. כל הגברים יצאו מכל שבעת בתי הכנסת עם ספרי תורה בשירה וריקודים, בזמן שתושבי וַואדִי אַבּו-גְ'מִיל הלא יהודים היו זורקים סוכריות, אורז ומלח נגד עין הרע.

בלבנון למדנו ארבעה ימים מלאים משמונה בבוקר ועד ארבע וחצי אחר הצהריים. בימי שישי למדנו עד שעה 12:00 מכיוון שזה היה יום השבתון של המוסלמים, ובימי ראשון למדנו עד שעה 11:00 כי זה היה יום השבתון עבור נוצרים. אחרי שעות הלימוד המעטות בימי ראשון היינו נוסעים לטייל ברחבי לבנון: בימי האביב והסתיו טיילנו בזַחְלֶה, בבְּעַלְבֶּק (הבקעה), בארזי הלבנון וביערות בין עצי האורן ובין המעיינות הנובעים והנהרות הזורמים. בימים החמים היינו נוסעים לטייל בבְּחַמְדוּן או בעַלֶיי והולכים לים ולבריכה. לבנון ובמיוחד ביירות היו יפהפיות, היתה בהן שלווה למרות מגוון התרבויות הרבות וילדותי עברה עליי באווירה טובה ובנוחות.

צילום משפחתי של משפחת פיינה ובני דודים משנת 1974 (שושי חי אמצעית בשורה התחתונה). צילום באדיבות שושי חי

בשנת 1970, בעקבות אירועי "ספטמבר השחור", חוסיין מלך ירדן גירש מארצו את הפליטים הפלסטינים, בראשם עמד יאסר ערפאת. הם התמקמו בדרום לבנון במחנות פליטים, ומהכסף שהממשלה הלבנונית תרמה עבורם לעזרה הומניטרית - הם קנו נשק. ב-13 באפריל 1975 פרצה מלחמת האזרחים בלבנון והשקט ששרר בלבנון הופר.
הייתי בת 10 כשהמלחמה התחילה. בגיל שבו מתחיל המעבר מילדות לבגרות, החיים אצלנו נעצרו בבת אחת. קפאו.

ברדיו פרסמו מתי מותר לצאת מהבתים ומתי יש עוצר וצריך להסתגר בבתים. הרחוב שבו התגוררנו היה בתווך שבין שני צידי המלחמה: בצידו הצפוני שלטו הנוצרים ובצידו הדרומי שלטו המוסלמים. שני הצדדים הפעילו צלפים וירו זה בזה. לא פעם זלגו היריות לוַואדִי אַבּו-גְ'מִיל וגבו קורבנות מהקהילה היהודית: אַבּוּ-רַפוּל היה יהודי בודד וכבד שמיעה, שהוזמן תמיד על ידי הוריי לארוחות השבת. בוקר שישי אחד, אַבּוּ-רַפוּל לא הבין שהאזור נמצא בסגר מוחלט. הוא יצא כדי לקנות פיתות לכבוד שבת - ונורה למוות על ידי צלף נוצרי, סמוך לביתו.

"הייתי בת 10 כשהמלחמה התחילה. בגיל שבו מתחיל המעבר מילדות לבגרות, החיים אצלנו נעצרו בבת אחת. קפאו..."

המצב היה מסוכן מאוד. צלפים קיבלו כסף לפי ראש, ואנשים ירו באחיהם ובקרובי משפחתם מרוב להיטות להרוויח כסף. בתחילת המלחמה עוד שמרו על כבוד המת ובריאות הציבור, והקפידו לפנות את הגופות מהרחובות כדי למנוע זיהומים. אולם מאוחר יותר, נותרו הגופות ברחובות, ובשלב מסוים נהפכו לעצמות וגולגולות. שלושה מוסלמים ניגשו לפנות את גופתו של אַבּוּ-רַפוּל. הם נורו בזה אחר זה על ידי הצלפים הנוצרים ונהרגו. העובדה שבגלל יהודי נהרגו שלושה מוסלמים העלתה את חמתם של המוסלמים, ולכן חיפשו יהודי שיפנה את גופת היהודי.

"השקט ששרר בלבנון הופר". לוחמי פלנגות ברחובות ביירות, מתוך "לבנון"

שבת בבוקר, אבא עומד במרפסת, מנסה להבין אם יש מניין באחד מבתי הכנסת בוַואדִי. בעוד אבי קורא לשכן, מגיעים שני אנשים מפחידים במסכות על הפנים, חמושים באר-פי-ג'י על הכתף ונשק אישי. תוך דקות הם נכנסים לביתנו, מזהים שאנחנו יהודים לפי המזוזה שהייתה קבועה על משקוף דלת הכניסה. הם לוקחים בכוח את אבא ואת בן השכן היהודי ומצווים עליהם להתלוות אליהם כדי לפנות את גופתו של אַבּוּ-רַפוּל.

היציאה לרחוב בעת הזאת הייתה סכנת נפשות של ממש מכיוון שהצלפים לא הפסיקו לירות. אמו של השכן, בתושייתה הרבה, זרקה לעבר אבא ובנה סדין לבן, באמתלה שהם צריכים לכסות את המת, אך כוונותיה היו אחרות: ברגע שהם התרחקו, היא התקשרה למשפחה יהודית שגרה בבניין ממנו צלפו הנוצרים וביקשה שיודיעו לצלפים ששני יהודים יוצאים כעת לרחוב עם סדין לבן ושלא יירו בהם. כך נצלו חייהם וחזרו הביתה. זמן קצר לאחר מכן, שוב חזרו אותם חמושים ונאלצנו לברוח דרך החלון העורפי ולהסתתר עם משפחות נוספות באולם הספורט, שבצמוד לבית הכנסת "מגן אברהם".

מכאן החל מסע של הישרדות ובריחה ממקום למקום במשך כמעט שנתיים עד שהגענו בדרך לא דרך -  לארץ ישראל.

"לבנון" משודרת בימי רביעי 21:15 בכאן 11 וזמינה לצפייה באתר וביישומון כאן

תגיות:
לבנון