לאה איני היתה מאז ומתמיד עוף מוזר בשמי הספרות העברית. היא כתבה אחרת, היא לא התחשבה במוסכמות הכתיבה המקובלות, היא פרצה את השפה העברית, פרצה ז'אנרים, ולא תמיד היתה מובנת. אבל כוח משיכה מיוחד בקע מתוך יצירותיה.
את "ורד הלבנון", רומן אוטוביוגרפי, פירסמה ב-2009, והוא זכה להצלחה רבה. זה רומן שלוכד את הלב והנפש. הוא מתרחש בזמן מלחמת לבנון, וכולו שבר אחד גדול.
"ורד הלבנון" מספר על חיילת ושמה ורד, שגדלה בשכונת מהגרים קשי יום. אביה הוא ניצול שואה מסלוניקי, שמטיל עליה את כל סיוטיו. וכשפורצת המלחמה, היא מגיעה למחלקת שיקום בתל השומר, ומתנדבת לטפל ביונתן, חייל שהפך צמח, לאחר שניסה להתאבד כדי לא להיכנס ללבנון. ההתנדבות שלה היא בעצם מעשה הסיפור. נוצרת ביניהם "ברית של דפוקים".
הסיפור שמספרת ורד-לאה, החיילת מבת-ים, ליונתן, החייל הכמעט-צמח מרחביה,שאין לו קול וספק אם הוא בכלל מסוגל לשמוע, הוא סיפורה של ישראל השנייה בשנות ה-60 וה-70. ישראל של שכונות עוני, מהגרים מזרחים וניצולי שואה, שקופים ומושתקים. את הסיפור הזה היא משמיעה באוזניה של ישראל הראשונה, הלכאורה מבוססת והבוטחת בעצמה, שכלל לא ברור אם היא שומעת משהו.
אבסורד המלחמה, המורכבויות של החברה הישראלית, והיכולת של אדם אחד להתגבר על כוחות הכובד של העבר וההווה, לפרוש כנף ולנסוק.
