חפש
Languages

תוך 15 שנה הפכה המדינה הכי עשירה באמריקה הלטינית למדינה מתפוררת, מוכת עוני ומחלות, שתושביה נמלטים ממנה בהמוניהם. כך התרוששה ונצואלה, צעד אחר צעד

דו"ח BTI על ונצואלה

ונצואלה - אנטומיה של התרסקות - מצגת של המרכז לפיתוח כלכלי של הרווארד

מדד Doing Buisness

מדד החירות הכלכלית

השעה הבינלאומית

חיות כיס 86: הרעב

קבוצת הפייסבוק של חיות כיס

לקרוא פודקאסט זה כמו לשמוע סרט

אבל אם אתם מעדיפים לקרוא, גרסת הטקסט לפניכם

1. שבט טאבראטו

היי, אתם על חיות כיס ואני צליל אברהם.

בשנות ה-70 של המאה ה-20 פשטו על חופי מיאמי בני שבט לטיני שכונה שבט טאברטו. בספרדית: זה זול. ליאו קורי היה אז אחד מצעירי השבט.

"כל אחד נסע למיאמי 3-4 פעמים בשנה כדי לקנות. כל דבר היו שואלים כמה זה עולה? אה, טא באראטו, תן לי 2 כאלה".
בני הטא בראטו לא היו סתם מאוד עשירים. הם הגיעו ממדינה מאוד עשירה.

"רמת החיים היתה מאוד גבוהה. היינו מה שנהוג לקרוא בארץ מעמד ביניים מינוס ובוודאי שהיה לנו בבית אישה שעבדה אצלנו בבית וחיה אצלנו"
למדינה הזו קראו ונצואלה.

"כשהגעתי לארץ ב-1977 הכל נראה כאילו באתי לספר. הכבישים בארץ לעומת הכבישים בוונצואלה, הטלפונים פה, היה צריך ב-77 לחכות שנה כדי לקבל קו טלפון בתל אביב. ואני באתי ממקום שלאנשים היו 2-3 בבית. זה היה המקום הכי טוב בעולם לחיות בו".
היום, המדינה הזאת מקבלת סיוע הומניטרי.

מתוך "רואים עולם": "90% מאזרחי המדינה חיים בעוני וסובלים ממחסור חמור באמצעי רפואה. תינוקות סובלים מתת תזונה ולא גדלים, זקנים מתים במיטותיהם".

בתמונות שמגיעות מוונצואלה היא נראית כמו מדינה אחרי מלחמה. אבל ונצואלה היא לא מדינה אחרי מלחמה. כל מה שקורה בה הוא תוצאה של מדיניות כלכלית, ולמעשה, כל דיון על ונצואלה צריך להיפתח בעובדה המדהימה הזאת: ונצואלה היתה עד לא מזמן המדינה העשירה בדרום אמריקה.

אז השבוע בחיות כיס - נפילתה של ונצואלה, שלב אחר שלב.

2. ונצואלה

רגע לפני שנדבר על המשבר שונצואלה נקלעה אליו, בואו ניקח צעד היסטורי קטן אחורה, ובשביל זה הזמנתי שוב לאולפן שלנו את ערן סיקורל, עורך חדשות החוץ בכאן רשת ב' ומגיש השעה הבינלאומית. שלום ערן

ערן: שלום צליל

צליל: מאיפה ונצואלה באה פתאום?

ערן: ונצואלה היתה החלוצה בגל של מלחמות עצמאות לאומיות ששטף את אמריקה הלטינית באמצע המאה ה-19. ב-1830 היא קיבלה עצמאות מספרד.

צליל: ונקפוץ מאה שנה קדימה -

ערן: בשנות ה-20 של המאה ה-20 התגלתה בוונצואלה תגלית שהכתיבה את ההיסטוריה הכלכלית והפוליטית שלה עד עצם היום הזה. נפט. הרבה מאוד נפט.

צליל: איך הנפט שינה את ההיסטוריה של ונצואלה?

ערן: הודות לנפט ונצואלה היתה עצמאית יותר ממדינות אחרות באמריקה הלטינית, חזקה יותר - ועשירה הרבה יותר. ובשנות ה-50 של המאה ה-20 המשטר הדיקטטורי שהיה בה נפל, הפכה למדינה דמוקרטית, מפותחת ומבוססת.

צליל: ליאו קורי, האדם שדיברנו איתו בהתחלה, הוא בן הדור שזכה להתבגר בה ממש בשנים היפות האלה. היום הוא דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.

פרופ' ליאו קורי: "נולדתי בצ'ילה, ב-1956, ואחרי שנתיים משפחתי עברה לוונצואלה, וגדלתי בה בין 1958 עד 1977. זה פרט ביוגרפי פרטי אבל הוא יותר מזה. כי זה מאפיין דור גדול מאוד של יהודים ולא רק. בשנים האלה ונצואלה היתה מדינת הגירה מאוד מאוד פתוחה".

ערן: בשנות ה-70 התחיל תור הזהב של ונצואלה, ופה גם אנחנו נכנסים לסיפור.

צליל: אנחנו?

ערן: כן. במלחמת יום הכיפורים, קרטל מדינות הנפט אופ"ק העלה את  מחירי הנפט. במלחמת איראן-עיראק בסוף שנות ה-70 המחירים עלו עוד יותר. ונצואלה הרוויחה המון כסף מהתמלוגים על הנפט. היא הלאימה חלק מתעשיית הנפט כך שחלקה בתמלוגים עלה, והיא השקיעה את הכסף בתשתיות ובחינוך.

צליל: רמת החיים בוונצואלה עלתה, ועלתה, ועלתה.

ארכיון: "המסים על הנפט מעלים את רמת החיים בכל מקום בוונצואלה אבל בעיקר בקרקאס, שהיא עכשיו אחת הערים הנפלאות בעולם. היא ממשיכה לגדול ולצמוח, ועוקפת את הערים הגדולות בצפון אמריקה. יש בה אביב כל השנה, כבישים מהירים ומכוניות שמשקפים את רמת החיים הגדולה של המגזר הבינוני".

צליל: אבל כל הזמן הזה, לאורך כל תקופת הזוהר של ונצואלה, קיננה באיברים שלה מחלה מסוכנת, כזו שכשמבחינים בה רק כשכבר מאוחר מדי. המחלה הזאת נקראת - המחלה ההולנדית.

3. המחלה ההולנדית

צליל: נגיד שאתם מדינה קטנה שמייצרת כל מיני דברים. יש לכם מנגו. יש לכם תעשיית שבבים מפותחת. אתם מגדלים בשר ומייצאים אותו לחו"ל. לא משנה מה. אבל אז יום אחד קורה לכם נס: אתם מוצאים זהב.

ערן: זה לא חייב להיות זהב. זה יכול להיות זהב שחור - נפט, או גז טבעי. או כל משאב שהוא אוצר שהעולם מאוד מאוד רוצה.

צליל: אתם מפתחים את אוצר הטבע שמצאתם ומתחילים לייצא אותו. תוך כמה שנים מתחילים לזרום אליכם מיליארדים. אתם מתעשרים. אתם יכולים להגשים את כל החלומות שלכם על רווחה ותשתיות, או להוריד מסים, או גם וגם. אבל חוץ מזה שאתם מתעשרים, קורה לכם עוד משהו. אם יש לך משהו שהעולם נורא נורא רוצה, אתה מייצא ומייצא ומייצא כל הזמן. ובתמורה אתה מקבל -

ערן: טונות של דולרים.

צליל: מלא. מלא מלא דולרים.

ערן: פנטסטי!

צליל: ואם המדינה שלך מוצפת בדולרים, אז יש היצע עצום של דולרים במדינה שלך. ולכן הערך של הדולר יורד, והערך של המטבע שלך מול הדולר יעלה. היצע וביקוש. זאת אומרת, נגיד שפעם דולר אחד היה שווה עשרה בוליבארים -

ערן: אז כדי לקנות מאה בוליבאר הייתי צריך עשרה דולר.

צליל: כן. אז עכשיו דולר אחד שווה ארבעה בוליבארים.

ערן: ועכשיו כדי לקנות מאה בוליבאר אני צריך ארבעים דולר.

צליל: בדיוק. זה נקרא ייסוף. ההפך מפיחות.

ערן: זה נשמע לי כמו יופי של דבר.

צליל: לא.

ערן: למה לא?

צליל: כי העולם מוכן לשלם תמורת הנפט שלך ארבעים דולר. הוא צריך נפט, יש קרטל נפט, מה הוא יעשה? הוא קונה נפט. אבל מה קורה בינתיים עם תעשיית המנגו שלך? גם אם רשת סופרמרקטים בארצות הברית שלא קשורה לנפט בכלל רוצה לקנות ממך מנגו, היא צריכה עכשיו לשלם לך לפי שער המטבע הגבוה שלך. ארבעה בוליבאר לדולר. אבל מנגו זה לא נפט. יש להם אפשרויות אחרות. למה שהם יקנו את המנגו היקר שלך ולא את המנגו שמישהו אחר שמוכר יותר בזול? ומה עם השבבים והבשר שלך? בכל הענפים האלה, בגלל שהמטבע שלך כל כך חזק, התעשיות שלך לא יכולות להתחרות בתעשיות אחרות. ויותר מזה - זה אפילו לא כל כך בוער לך שהן יוכלו להתחרות. מגדלי המנגו מתלוננים? שיילכו לעבוד בנפט! גם אם הענפים האחרים מתכווצים, הדולרים של הנפט ממשיכים להגיע. אפילו עדיף לך להשקיע כל מה שאתה יכול בלהמשיך לייצר נפט, ואת כל השאר לייבא. וזה בדיוק מה שוונצואלה עשתה.

ערן: ככה זה נשמע אצלנו ברשת ב' ב-1982, בשיא חגיגת הנפט של ונצואלה.

ארכיון: "חוות חקלאיות ענקיות של רבבות דונמים עומדות ריקות למעשה ובפטרודולרים קונה וונצואלה את המזון להאכלת אזרחיה. מספר גד פרופר מנכ"ל אסם: "היינו באיזשהו ארוחת בוקר של ארגון הבנקאות הבינלאומי. בנקאי אמריקאי אמר: תראו על הצלחת יש בשר, גבינה, ביצים, חלב, הכל מיובא. היתה שם אפונה גם, למעשה כל מה שהיה שם היה מיובא. וזו ונצואלה".

המחלה ההולנדית היא מה שקורה כשיום אחד הנפט כבר לא מכניס כל כך הרבה כסף, לא משנה מאיזו סיבה. כשזה קורה אתה מסתכל סוף סוף על הענפים האחרים בכלכלה שלך - ואין שם שום דבר. אתה מוצא את עצמך עם תעשיות חלשות, ייצור נמוך ואבטלה. זה מה שקרה בהולנד לאחר שהתגלה בה גז טבעי בשנות ה-70, ולכן התופעה הזו נקראת המחלה ההולנדית. זו גם הסיבה שאחרי שהתגלה בישראל גז טבעי בסוף העשור הקודם בנק ישראל, בהחלטת ממשלה, הקים קרן מיוחדת שאליה יוזרמו רווחי הגז בשביל שהשקל לא יתחזק יותר מדי.  ובוונצואלה - כשמחירי הנפט ירדו - גם הכנסות המדינה מדולרים ירדו איתם.

פרופ' קורי: "במשך 20 שנה ונצואלה, שער המטבע היה קבוע. 4.30. מישהו בגילי, תגידו לו קוואטרו טריינטה, זו היתה סיסמה. הדלק היה זול יותר ממים. ואז באירוע מסוים שקרה ב-83', יום שישי השחור, פתאום היה פיחות. מה זה פיחות? אף אחד לא יודע מה זה הדבר הזה".

זוכרים את הסיפור של ליאו על הוונצואלנים שנוסעים למיאמי וקונים בערימות? הם יכלו לעשות את זה כי הבוליבאר היה כל כך חזק. אבל בשנות ה-80, כשמחירי הנפט ירדו, הדולרים הפסיקו לזרום. ואז נחשפו כל בעיות העומק של ונצואלה. העובדה שלא כולם נהנו מהעושר שהביא איתו הנפט. שלמרות אוצרות הטבע, והחינוך הטוב והפיתוח וההגירה, היו בוונצואלה פערים חברתיים גדולים מאוד, עוני עמוק, שחיתות ופשע.

במשך הרבה זמן היתה בוונצואלה אי יציבות פוליטית, ממשלות באו והלכו, עד שב-1989 ממשלת ונצואלה העלתה את מחירי הדלק והתחבורה הציבורית. יצואנית הנפט העשירית בגודלה בעולם, המדינה עם הכי הרבה עתודות נפט בעולם מעלה את מחירי הדלק לאזרחים שלה? את זה הונצואלנים לא יכולו לסבול.

פרופ' קורי: "יש לזה משמעות כלכלית, כי אנשים תלויים בתחבורה ציבורית. אבל בוונצואלה יש לזה משמעות סמלית מאוד גדולה".

 - והדיבור שם זה למה אנחנו מדינה כל כך עשירה עם כל כך הרבה עניים?

"זה תמיד היה הדיבור".

הוונצואלנים יצאו לרחובות במחאה על עליית מחירי הדלק. אבל הממשלה שלחה את הצבא לדכא את המהומות, והחיילים ירו במאות אזרחים והרגו אותם. אחד המפקדים בפעולה הזאת היה בכיר בצבא ונצואלה ששמו הוגו צ'אבס.

פרופ' קורי: "הוא בא עם החיילים שלו, בדרגה גבוהה, והוא ירה באזרחים. בפקודה, כממלא פקודה של השלטון. והוא ואנשים כמוהו אמרו באיזשהו שלב - אנחנו באנו לכאן כדי לירות באחים שלנו? זה לא יהיה. זה פיתח אצלם את הרצון לתפוס את השלטון ולסלק את מה שראו בו שלטון מושחת".

4. פור אאורה

ארכיון: "הפיכה צבאית בוונצואלה, קולונל ושמו הוברט שאבס הודיע בתחנת הטלוויזיה המלכתית בקרקאס ובתחנה פרטית כי הדיח את הנשיא פרז, כמה השמות האלה דומים לשמות ישראליים. באולפן בתל אביב כתבנו דן אשל -

שלום רב, ממש לפני דקות מעטות הודיעה רויטרס שאת ניסיון ההפיכה ביצעה קבוצת קצינים ממורמרים בראשות לוטננט קולונל הוגו שאבס פריאס".

"הקטע הזה הוא מארכיון קול ישראל, משנת 1992. קבוצת הקצינים הממורמרים נכשלה ונשלחה לכלא. אבל היום הזה, וליתר דיוק הרגע שבו הוגו צ'אבס הופיע לראשונה בטלוויזיה הפך לזיכרון קולקטיבי. המרואיינים בפרק הזה תיארו לי אותו, כל אחד בנפרד, כמעט באותם מלים. אחד מהם הוא ד"ר דני בכר. דני נולד בוונצואלה ועלה לארץ, והיום הוא כלכלן במכון ברוקינגס בוושינגטון. הוא גם חוקר במרכז לפיתוח כלכלי בהרווארד, וחבר בוועדת מומחים של ארגון מדינות אמריקה שמטרתה למצוא פתרונות למשבר הפליטים הוונצואלנים. ונצואלה היא גם תחום העיסוק שלו וגם המולדת שלו. את הרגע הזה בשנת 1992, שבו הוגו צ'אבס דיבר למצלמה, הוא זוכר היטב.

ד"ר דני בכר: "כשלקחו אותו לכלא, בסוף היום, הוא ביקש להגיד משהו למצלמות. הוא ביקש את המצלמה ונתנו לו חמש דקות והוא אמר במלים האלה: חברים, אנחנו פה בקראקס, לא הצלחנו מה שרצינו. בינתיים. בספרדית זה פור אאורה. המלים האלה נכנסו למוח של הוונצואלנים".

צ'אבס קיים את ההבטחה שלו. הוא נכנס לכלא, אבל אחרי חמש שנים, ב-1997, הוא קיבל חנינה. נישא על משבר כלכלי נוסף וזעם ציבורי, הוא הקים את התנועה לEרפובליקה חמישית ורץ לנשיאות. צ'אבס הבטיח לסגור את הפערים החברתיים, להחזיר את הכח לעם, ולחלק מחדש את העושר.

פרופ' קורי: "הוא אמר - העסק הזה נכשל. העם חי בעוני מחפיר. הכסף הולך לאוליגרכיה, הוא לא משרת את העם, ואני צ'אבס, שבא מן העם, נולדתי עם הפרות, אבל למדתי כי אמא שלי היתה מורה, והייתי בצבא, אני אעמוד בראש ממשלה שתשנה את סדרי העדיפויות. שתשנה את סדרי השלטון. ואני, אתם יכולים להסתכל עליי בעיניים, אני אחד מכם".

והוא עשה את זה בכריזמה של מנהיג דת. כל העולם מסתכל על ונצואלה בעיניים משתאות כשהוגו צ'אבס נבחר.

ארכיון: "במשך עשורים פידל קסטרו שימר את הבערה המהפכנית של האמריקה הלטינית - כעת זהו צ'אבס".

ובהתחלה צ'אבס קיים. הוא טיהר את מקורות המים, השקיע בתשתיות, תיקן כבישים וסלל קווי רכבת, הוא השקיע גם בבריאות, שלח את הצבא לחלק חיסונים ומזון מסובסד בכפרים. אבל בשנים הראשונות המדיניות שלו עדיין היתה מתונה יחסית: כלכלת שוק חופשי עם פיקוח, מנגנוני רווחה והשקעה ממשלתית גדולה. בקואליציה שלו ישבו מפלגות המרכז והימין, והוא כונן יחסים עם קרן המטבע, ואפילו נסע לוול סטריט להזמין משקיעים לפתח את הסקטור הפרטי בוונצואלה.

הכל השתנה לגמרי ב-2002, אז קרו שני דברים שהסיטו את ההיסטוריה של ונצואלה מהמסלול. הראשון הוא ניסיון להפיכה צבאית נוספת.

ארכיון: "זה חודשים חצויה וונצואלה בין הנשיא הפופוליסטי הוגו צ'אבס לבין אופוזיציה המורכבת מהמעסיקים, מהאיגודים המקצועיים ואף מחלק מהצבא שממנו צמח הנשיא".

צליל: צ'אבס הצליח לשרוד את ההפיכה, אבל היא כנראה שינתה אותו לנצח. הוא האשים בה את הימין ואת המגזר הפרטי, ופתח במלחמה נגדם. והוא יכל לעשות את זה, כי ממש באותו זמן קרה לו נס. מחירי הנפט חזרו לעלות. אבל ממש לעלות. מ-20 דולר לחבית ב-2002 ליותר מ-120 דולר ב-2008. זו העלייה הכי ארוכה במחירי הנפט אי פעם, עלייה של 600%. והחל מהרגע הזה מתחיל עידן צ'אבס כמו שאנחנו מכירים אותו.

הנפט הזרים לוונצואלה עשרות מיליארדי דולרים בשנה. 90% מהכנסות המדינה הגיעו מנפט. צ'אבס הגדיל את אחוזי השליטה של הממשלה בחברת הנפט הלאומית, פדבסה, לקח את הכסף הזה והשתמש בו. הוא סבסד מזון וציוד רפואי, בנה עשרות אלפי דירות בדיור ציבורי, הקים בתי ספר ואוניברסיטאות. הוא הגדיל את ההוצאה הממשלתית על חינוך ב-50%, ואת ההוצאה על בריאות פי שישה. הוא הקים קואופרטיבים בבעלות העובדים והעניק להם אשראי ממשלתי, בנה רשת חנויות מכולת שמכרו מזון במחירים נמוכים ב-40% ממחירי השוק, והקים בתי תמחוי שפשוט חילקו אוכל. הוא שלח מתנדבים ללמד ילדים קרוא וכתוב והוריד את שיעור הבערות, וייבא עשרות אלפי רופאים. בשנים האלה שיעור העוני בוונצואלה ירד בחצי, מכ-50% ל-23%. העוני הקיצוני ירד מ-30% ל-10%.

ד"ר דני בכר: "זו תקופה שאנחנו זוכרים שצ'אבס הצליח להוריד את רמת העוני, וצ'אבס עושה מדיניות כלכלית חברתית מצליחה".

אבל זה לא כל מה שהוא עשה. בחסות כספי הנפט, המדיניות של צ'אבס נעשתה קיצונית בהרבה. הוא יצא למהלך עצום של הלאמות: הלאים את חברות הטלפונים, חברות פלדה, חשמל, תעשיית המלט, סופרמרקטים ובנקים. הוא הלאים גם את האדמות החקלאיות בוונצאולה, ואפילו בניינים גדולים במרכז קרקאס.

ד"ר בכר: "יש סרטון בטיוב שהוא הולך עם חלק מהקבינט שלו בקראקס, מסתכל על בניינים ואומר - מה קורה עם הבניין הזה? הוא ריק, נלאים אותו".

צ'אבס המשיך להדק את הפיקוח על הכלכלה. הוא קבע מחירים מפוקחים ל-400 מוצרי יסוד, וכדי למנוע מצב שהיצרנים פשוט לא ירצו לייצר את המוצרים במחירים האלה, הוא קבע גם מכסות ייצור - הכריח אותם לייצר כמות מסוימת. הוא הכפיף את הבנק המרכזי לממשלה, וקיבע את שער הדולר על שישה בוליבאר.

וצ'אבס עשה עוד משהו. הוא העביר חוקה חדשה שביטלה את הגבלת הכהונה של נשיא. לפי החוקה הקודמת, הוא היה צריך לרדת מהשלטון אחרי חמש שנים, אבל עכשיו - הוא יכול להיבחר שוב ושוב. לאורך שנות שלטונו, עד 2013, צ'אבס מוסס לאט לאט גם את הדמוקרטיה הוונצואלנית.

צליל: "והוא גם סגר ערוצי טלוויזיה".
פרופ' קורי: "הוא סגר אחד במיוחד. אותו ערוץ טלוויזיה באיזשהו שלב הפסיקו להם את הרישיון. אבל הבעיה הגדולה שבית משפט מאבד את עצמאותו והופך למשרת את השלטון. הוא התחיל למנות שופטים שמשרתים אותו ואת אנשיו. בתי משפט איבדו את הכח הזה. תמיד היה ויכוח אם יש דמוקרטיה. צ'אבס הלך הרבה פעמים לבחירות וניצח. זה הופך את המדינה לדמוקרטית? דמוקרטיה כוללת גם עצמאות של בתי המשפט, חופש הביטוי, חופש העיתונות".

למדיניות הזו קוראים בוונצואלה צ'אביסטה: שילוב של קומוניזם, פופוליזם, פשיזם וטוטאליטריות.

בשלב הזה הכלכלה הוונצואלנית נשלטה לחלוטין על ידי הממשלה. אחרי שהמדינה הלאימה כל מה שיכלה היא שלטה גם בכל פרט ביוזמה הכלכלית הפרטית. היא קבעה את שער הדולר, למי מותר לקבל דולרים בשער הזה, מה מותר לייבא, למי מותר לייבא, כמה, מה מייצרים, ובאיזה מחיר מותר למכור.

כדי להמחיש עד כמה קיצוני היה המצב הזה, דמיינו רגע שאתם בעלי עסק בוונצואלה. נניח שאתם יבואני פירות ואתם רוצים להזמין מכולה של אגסים. שער החליפין הרשמי הוא 6 בוליבאר לדולר, ואתם יכולים לגשת לבנק ולקבל דולרים בשער הזה. אחר כך אתם צריכים להצהיר מה אתם הולכים לייבא בדיוק, ורק אם הסחורה שלכם נמצאת ברשימה שקבעה הממשלה, אתם יכולים לייבא. אחרי שהאגסים מגיעים, אתם צריכים למכור אותם במחיר שקבעה הממשלה, ולהתחרות בסופרמקרטים של הממשלה שבהם מוכרים ב-40% פחות, ובבתי התמחוי שבהם מחלקים אוכל חינם.

אבל אתם מסתדרים איכשהו. עד שיום אחד אתם לא מקבלים יותר דולרים בשער של שישה בוליבאר לדולר. וזה מה שקורה כשפיקוח ממשלתי ושחיתות נפגשים: גנרל שמקורב לשלטון קיבל אותם במקומכם ולכם אין אישור יותר. אז אתם הולכים לגייס דולרים בשוק השחור. שם המחיר הוא 60 בוליבאר לדולר. או 120 בוליבאר לדולר. זה יקר מאוד אבל אתם קונים בכל זאת את הדולרים ומייבאים את האגסים. עכשיו, בכל מדינה אחרת, הייתם מוכרים את האגסים ביוקר, כי שילמתם עליהם ביוקר. אבל לא - אתם חייבים למכור במחיר שקבעה הממשלה. ובנוסף אתם צריכים לשלם מס הכנסה של כ-60%. בסופו של דבר אתם לא מצליחים למשוך יותר. אתם מניחים לפירות שרכשתם להירקב בנמל, כי לא משתלם לכם אפילו לשנע אותם, ואתם סוגרים את החברה שלכם.  טונות של מזון, בשר, ירקות ודגנים נרקבו בנמלי של ונצואלה כי אף אחד לא בא לקחת אותם. כך המגזר הפרטי בוונצואלה הלך והצטמצם.

ואגב, אגסים זו דוגמה ניטרלית מבחינה פוליטית, אבל אין בעיה להשתמש בייבוא גם כדי למנוע דברים אחרים.

ד"ר בכר: "היה עיתון אחד שהיה מזוהה עם האופוזיציה והפסיקו לאפשר לו ליבא נייר".

בשנת 2012 ונצואלה דורגה במקום 180 מתוך 185 במדד doing buisness של הבנק העולמי, שמודד את קלות עשיית העסקים בכל מדינה. במדד החופש הכלכלי של קרן הריטג', שמודד את חופש העיסוק, הקניין והמסחר בכל מדינות העולם, היא דורגה במקום 175 מתוך 178 - יותר חופשיה רק מקובה ומכמה מדינות אפריקאיות לא מתפקדות. המדיניות הזו גרמה למחסור נקודתי במוצרים מסוימים, לעליית מחירים ולעליה בשיעורי העוני, אבל מה שלא ייצר המגזר הפרטי - ייבאה הממשלה, בעזרת הדולרים של הנפט שהמשיכו להגיע, ופחות או יותר החליקו את רוב הבעיות.

ואז, ב-2014, קרה הדבר היחיד שיכול למוטט הכל ברגע: מחירי הנפט ירדו שוב. ממאה דולר לחבית בינואר 2014, ל-40 ביולי 2014. תוך חצי שנה. וצ'אבס? היה לו את המזל, או השכל, למות שנה לפני כן. ב-2013, כשהוא גוסס מסרטן, הוא הכתיר יורש, שגם ניצח בבחירות: ניקולאס מאדורו.

5. הקריסה.

אמרנו קודם שכשמדינה חולה במחלה ההולנדית היא מוצאת את עצמה עם ענפי ייצור חלשים ולא תחרותיים. אבל בוונצואלה, בשנת 2014, המצב היה קיצוני עוד יותר - לא נותר בה מגזר פרטי כלל. לא היה אף אחד שייצר שום דבר - לא מזון, לא ציוד רפואי, ולא חומרי ניקיון או כלי כתיבה או מכשירי חשמל. הכל היה צריך לייבא. ובלי הדולרים של הנפט פשוט לא היה איך.

אז התחיל בוונצואלה מחסור אמיתי. לפי נתוני המרכז לפיתוח כלכלי בהרווארד, בשנים האלה ייבוא הציוד הרפואי - תרופות, חיסונים, תחבושות, מכשור רפואי - ירד ב-90%. ייבוא הדגנים ירד ב-40 עד 60 אחוז. ייבוא מוצרי החלב ירד ב-70 אחוז, ייבוא הבשר - ב-99 אחוז.

זוכרים את המחלה ההולנדית שתקפה את ונצואלה בשנות ה-80? זה היה טיול בפארק לעומת מה שקרה ב-2014. זה היה המקרה הכי חמור בהיסטוריה של המחלה ההולנדית.

אז מחירי הנפט ירדו תוך חצי שנה ב-60% ולממשלה ולמקורביה היו פחות דולרים. זו ירידה עמוקה אבל הנפט לא נעלם לגמרי. גם אחרי ירידת המחירים נפט הוא עדיין מוצר מבוקש ולוונצואלה עדיין היה הרבה ממנו. ויש מאחוריה עשור שלם של רווחי נפט עצומים. וזה החלק הכי מדהים בכל הסיפור הזה.

מתוך "חדשות השבוע": התחזית של חברת הדירוג קודרת אפילו יותר. כמו שזה נראה המדינה לא תוכל לשלם את חובותיה.

ד"ר בכר: "מה שקרה שם זה שלא רק שהם השתמשו בכל הכסף הזה כדי לייבא, הם גם התחילו ללוות כסף".

את ההון שוונצואלה הרוויחה מהנפט היא לא השקיעה, לא חסכה, היא מינפה. לקחה הלוואות. ככה היא מימנה את המזון המסבוסד, הדיור הציבורי והשירותים החברתיים הנדיבים. דני מסביר שבשנת 2006 לוונצואלה היה חוב שהיה שווה ערך לחצי שנה של ייצוא. ביום שאחרי ירידת מחירי הנפט היא היתה מדינה מרוששת עם חוב של 150 מיליארד דולר - שווה ערך לחמש שנים של ייצוא. יותר מזה - היא אפילו לא יכלה להגביר את ייצור הנפט שלה כדי לגייס עוד כסף, כי בזמן הגאות של הנפט היא הזניחה את התשתיות.

בשלב הזה אף אחד כבר לא רוצה להלוות לוונצואלה כסף. אז היא עשתה מה שמדינות טוטאליטריות במשבר עושות במצב כזה. הלכה לבנק המרכזי ואומרת לו - תדפיס כסף. וכשמדפיסים כסף אתם יודעים מה קורה.

מתוך החדשות: "האינפלציה משתוללת והגיעה ל-1,300 אחוזים. המצב הפך להיות בלתי אפשרי. קילו בשר עולה כמו משכורת של חודש. וגם כשיש כסף המדפים ריקים. הממשלה לא נותנת לאנשים למשוך בבת אחת את הכסף שלהם מהבנקים מחשש לקריסה מוחלטת של המערכת הבנקאית. וכך, מוצאים את עצמם אזרחים רבים הולכים לבנק כמה פעמים ביום. בגלל האינפלציה המשתוללת ערך הכסף משתנה כל הזמן וצריך דרכים חדשות לספור אותו. חלק מהזבנים שוקלים את הכסף במקום לבזבז זמן בספירה".

תוך ארבע שנים ערך המטבע קרס מאלף בוליבאר לדולר, לארבעה מיליון בוליבאר לדולר, זה הנתון האחרון וזה ממשיך לרדת כל יום. המטבע הזה מאבד 90% מערכו כל שלושה חודשים. בתגובה הממשלה העלתה את שכר המינימום כמה פעמים, קבעה מחיר מפוקח לעוד ועוד מוצרים והתחילה לחלק יותר מזון. אבל זה לא עזר.

הנה המחשה למשמעות של נתוני אינפלציה כאלה במלים של בני אדם. ב-2012 שכר המינימום בוונצואלה הספיק לרכוש בחודש מזון שערכו התזונתי היה 60 אלף קלוריות. זה נשמע הרבה אבל זה 2,000 קלוריות ביום, זה בקושי מספיק לאדם אחד. היום שכר המינימום מספיק למאתיים קלוריות, לא ביום, בחודש. ב-2012, בשביל לקנות עוף היה צריך לעבוד בוונצואלה שעתיים, ב-2017 ארבע שעות, עכשיו - 309 שעות. בשביל לקנות גבינה צריך לעבוד 930 שעות. ארבעה חודשי שכר.

בסביבות 2017 המחסור במזון התדרדר במהירות למשבר הומניטרי.

לפי סקר תנאי המחיה בוונצואלה שערך איגוד אוניברסיטאות במדינה במאי 2018, 75% מהאזרחים איבדו בממוצע עשרה קילוגרם ממשקלם. והיבשת כולה מתמודדת עם בעיית פליטים - מאז 2015, 10% מהאזרחים עזבו את המדינה - שלושה וחצי מיליון פליטים ונצואלנים מציפים את קולומביה, בוליביה, פרו וצ'ילה.

צליל: "מה קורה שם עכשיו?"

פרופ' קורי: "ילדים כמעט ולא באים לבית הספר. למה? כי אין להם אוכל בבית. יש בעיה של תת תזונה אמיתית ושל ירידה במשקל. לילדים אין אוכל, בגדים ונעליים, אז הם פשוט לא באים. יש בית ספר, לא סגר. אותו דבר באוניברסיטאות. המורים לא באים לאוניברסיטה. הם רשומים, הם צריכים לבוא, אבל הם צריכים ללכת לעשות עבודה אחרת כדי להרוויח כסף".

90% מאזרחי ונצואלה חיים היום בעוני. האנשים שצ'אבס חילץ מעוני כשהוא עלה לשלטון פשוט חזרו להיות עניים. התכניות החברתיות של צ'אבס לא הפכו את וונצואלה למדינה עם הון אנושי גבוה יותר, יכולת השתכרות גבוהה, פריון עבודה גבוה יותר או שחיתות נמוכה יותר. הכסף שימש פשוט כדי לתת לעניים דברים שהם צריכים. הם כבר לא היו עניים אבל הם עדיין היו תלויים במדינה, וכשהמדינה נעלמה, העוני חזר.

פרופ' קורי: "בעצם לפני כמה שנים כבר, זה אחד ההבדלים הגדולים בין מאדורו לצ'אבס, בדברים הכי בסיסיים של מדינה, המדינה לא מתפקדת. הדרך היחידה שהיא מתפקדת זה בדרך של תלות".

ובכל הסיפור הזה יש בן אדם אחד שעדיין לא דיברנו עליו.

6. מאדורו

מאדורו ירש מצ'אבס את אחת הכלכלות הלא מתפקדות בעולם, ואת חיסול הדמוקרטיה שצ'אבס עשה לאט לאט, מאדורו סיים כמעט באחת. לפני שנתיים, כשהמצב הכלכלי התדרדר מאוד, אזרחי ונצואלה יצאו לרחובות למחות נגדו, אבל הוא שלח נגדם את הצבא, אסר מפגינים וירה בהם, ואסר גם את מתנגדיו הפוליטיים. אחרי חודשים של מחאה, אזרחי ונצואלה נעשו רעבים ומותשים מכדי לצאת לרחובות והתייאשו.

זה אולי המקום אולי להזכיר שלכל אחת ואחת מהתופעות שהזכרנו קודם - האינפלציה, פיקוח המחירים, האיסור לייבא ללא רשות - כל הדברים האלה שגרמו לעם להתרושש גרמו לשלטון להתעשר. אם אסור לאף אחד להחליף דולרים, מי שכן מקבל אישור יכול לעשות מזה את הבוננזה של החיים שלו.

ולפני 9 חודשים, במאי 2018, הוא גנב את הבחירות לנשיאות.

פרופ' קורי: "במאי של 2018 היו צריכות להיות בחירות אבל הבחירות לא הוכרו על ידי שום גורם בינ"ל, האופוזיציה התנגדה והיו מנגנונים שהפכו את זה לפארסה ולדבר חסר ערך".

וכאן הסיפור שלנו מיישר קו עם הכותרות בחדשות. לפי החוקה הוונצואלנית שהעביר הוגו צ'אבס, בהיעדר נשיא, ראש האספה הלאומית ימונה לנשיא ב-9 בינואר שאחרי הבחירות. וב-9 בינואר 2019, לפני חודשיים, כשוונצואלה במשבר פליטים, רעב ואינפלציה של מיליון אחוזים, ראש האספה הלאומית, מנהיג האופוזציה, חואן גוואידו, הודיע שהוא מקבל על עצמו את תפקיד נשיא ונצואלה.

מדינות דרום אמריקה, ארה"ב ומדינות אירופה, וגם ישראל, מיהרו להכיר בנשיאות שלו. מאדורו הודיע שזו התערבות בשלטון של אמריקה ושל הימין. הצבא עדיין תומך בו,  רוסיה איראן וקובה בצד שלו. זה מה שערן אומר על המצב בוונצואלה כרגע.

ערן: "ונצואלה נמצאת כבר חודש במצב ביניים, שבו יש נשיא לכאורה נבחר - מאדורו, ונשיא מוכר, זה שהעולם רואה בו את המנהיג של ונצואלה, גוואידו. שניהם, לפחות בינתיים, עוד לא הצליחו לחסל זה את זה. יש הפגנות ומחאה של האזרחים, אבל בינתיים הסכסוך הזה כמעט ולא מתקלח לכדי סכסוך אלים, ככל הנראה כי מאדורו חושש שאם הוא יירה על אזרחים העולם יירה עליו בחזרה".

צליל: עימות אלים אחד כן התרחש בשבוע שעבר, בגבול קולומביה ובגבול ברזיל, כשארה"ב שלחה לוונצואלה 80 טון של סיוע הומניטרי והצבא סירב לקבל אותו, בטענה שלא חסר לאזרחים כלום.

פרופ' קורי: "אני רואה בטלוויזיה. אנשים לוקחים אוכל, ממשאית הזבל. או במרכז קרקאס זורם נחל, נהר. בעצם זה ביוב פתוח. את רואה את הילדים משחקים שם כדי למצוא קצת אוכל ולשתות את המים האלה. ונצואלה היתה רחוקה מלהיות מדינה אידיאלית אבל היתה מדינה עם הפוטנציאל הכי גדול. אני מזהה את הרחובות. אני יודע איפה זה קורה. זה המבטא שבו אני מדבר ספרדית. זו המוזיקה שאני שר בבית שלי. זה מאוד עצוב. אין מלים לתאר את העצב. זה כל כך עצוב".

*
בסיפור של ונצואלה העובדות הן רק ההתחלה של הדיון. יש עוד המון נושאים שנוגעים למשבר בוונצואלה שלא נגענו בהם פה, כמו ההיסטוריה הסבוכה של מעורבות אמריקאית בדרום אמריקה, בענף הנפט בוונצואלה בפרט, היחסים שפיתח צ'אבס עם קובה, איראן ורוסיה, וכמובן, ההחלטה שלו לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. גם לא נגענו בשאלה האם ונצואלה היא ההוכחה שהסוציאליזם נכשל, או שאולי הצ'אביסטה היא בכלל לא סוציאליזם, וגם לא דיברנו על היום שאחרי, על השיקום שלה. וכן, גם לא השמענו את השיר הזה של בצל ירוק. על כל אלה אתם מוזמנים לדבר איתנו בקבוצת הפייסבוק שלנו.

את חיות כיס עורך רום אטיק. עורך הסאונד הוא אסף רפפורט. בצוות שאול אמסטרדמסקי ודנה פרנק. את כל הפרקים שלנו אפשר לשמוע באתר כאן ובכל אפליקציית פודקאסטים. תודה לערן סיקורל על קטעי הארכיון ותודה מכל הלב לליאו קורי ודני בכר, שהכניסו אותי להיסטוריה האישית שלהם וסיפרו לי על המקום שהיה הבית שלהם.

בשבוע הבא לא יעלה פרק חדש של חיות כיס, ובמקום זה אנחנו ניקח הפסקה קצרה ונחזור בעוד שבועיים עם הפרק המאה שלנו. אני צליל אברהם, תודה רבה שהאזנתם.