שאול: הי, אתם על חיות כיס, אני שאול אמסטרדמסקי. ועל ההתחלה, וידוי: כשאני מצחצח שיניים, אני סוגר את הברז. גם כשאני מתקלח. גם כשאני שוטף כלים. ואם גם אתם עושים את זה, אז אני מוכן להתערב שגם אתם גדלתם אתם בשנות ה-80 על זה:

שאול: דורות של ילדים וילדות ישראלים גדלו על האינדוקטרינציה הזו - אין לנו מים לבזבז, אין לנו כנרת אחרת, ישראל מתייבשת. לפני הדור שלי היו פה אפילו מקלחות משותפות, ועד לפני כמה שנים, כשעוד היה מה למדוד, מפלס הכנרת הוא מד מצב הרוח הלאומי. כן, כל הקלישאות נכונות.

והאמת? אפשר להבין את זה. ישראל גידלה דורות של ילדים סוגרי ברזים מתוך אובססיית מים מוצדקת לחלוטין - באמת אין לנו מים. אנחנו חיים בתוך מדבר. הגינות הירוקות והעצים שאתם רואים ברחובות, זה הכל אשליה. לפני שנטענו את כל העצים האלה והשקנו אותם, לא היה פה כלום. ערבוב של חול וטרשים עם כמה נקודות ירוקות במקומות שיורד בהם קצת גשם.

"אני ידעתי שמתישהו השיר הזה ייצא החוצה ויהפוך לנכס לאומי, במרכאות".

שאול: זו דתיה בן דור. היא כתבה פחות או יותר כל שיר ילדים שני שאתם מכירים. גם את "חבל על כל טיפה".

תחשבו על זה: למרות הבצורת הממושכת, ולמרות שאנחנו חיים במדבר, בכל פעם שתפתחו את הברז, יצאו ממנו מים. ואף אחד לא מקציב לכם את המים והממשלה לא אומרת לכם לא להתקלח בימי חמישי או משהו כזה. אפילו לחקלאים יש מים. הממשלה אמנם קיצצה קצת במכסות שלהם, אבל יש להם מים. האקוויפרים שלנו מתייבשים ונהרסים והכנרת הופכת לשלולית, וזה נזק א קולוגי איום ונורא, אבל יש לנו מים לשימוש שוטף (וכן, יהיו עוד המון משחקי מלים מפגרים כאלה בפרק הזה). למען האמת, יש לנו מספיק מים בשביל לחלק קצת לשכנים שלנו.

והמצב הזה די חריג בנוף המים העולמי. עוד ועוד מדינות בעולם מתחילות להתמודד עם מצוקת מים. לעיתים זה מגיע לקיצון כמו במקרה של קייפטאון שבדרום אפריקה, שיום אחד פשוט נגמרו בה מי השתיה. ולעתים זה מופיע בצורה פחות קיצונית, אבל אפילו במקומות שלא הייתם מצפים שזה יופיע. בארה"ב למשל, בהודו, בסין, אפילו ברומא היתה בשנה שעברה הפסקת מים. אבל בישראל - אנחנו בשנת בצורת חמישית, ובכל זאת - כשאנחנו פותחים את הברז, יוצאים משם מים. 

אז השבוע ב"חיות כיס" - איך קורה הקסם הזה? ואיך דווקא ישראל הפכה לסוג של מעצמת מים עולמית?

*

שאול: הדבר הטוב ביותר שקרה למשק המים הישראלי, זה שכבר בנקודת הפתיחה שלנו לא היו לנו מספיק מים. ואחד הדברים הראשונים שהממשלה באה ועשתה זה להגיד - המים האלה? כל זה, שלי.

"חוק המים בישראל קובע שכל משאבי המים שייכים לציבור. ככזה הוא גרם לכך שמערכת המים הישראלית היא מערכת ריכוזית שמחייבת תכנון ארוך טווח".

שאול: זה רונן וולפמן, והוא פחות או יותר מר מים. היום הוא מנהל את פעילות המים של תאגיד האצ'יסון בישראל - שזה אחד התאגידים הגדולים ביותר בהונג קונג, אם לא ה - והוא גם התאגיד שמחזיק במתקן ההתפלה הגדול ביותר בישראל שפועל בשורק. בעבר, וולפמן שימש כמנכ"ל מקורות, וגם עבד באגף התקציבים בתור זה שאחראי על משק המים. כלומר, הוא היה גם בצד המתקצב, גם בצד המבצע במגזר הציבורי, ועכשיו הוא במגזר הפרטי. הוא מכיר את סיפור המים הישראלי מכל הכיוונים האפשריים.

שניה לפני שאני נותן לו להמשיך, טיפה יישור קו של מושגים, כי גם לי היה קשה לזכור מה זה מה - מי קולחין הם מי ביוב ופסולת תעשייתית שעוברים תהליך של סינון וטיהור על מנת שאפשר יהיה לעשות בהם שימוש חוזר, מים מושבים זה ביטוי נרדף לאותו דבר, ומים שפירים זה פשוט מים ראויים לשתיה.
אוקי, הנה שוב רונן וולפמן:

רונן וולפמן: "התכנון באמת בנה מערכת של הולכה. בשנות ה-60 הקימו את המוביל הארצי, שיצר את השלד של מערכת שיודעת לנייד מים ממקום למקום".

שאול: כבר עם קום המדינה ההנהגה הבינה שאם לא נמצא כאן פתרון למים, ומהר, זו תהיה חתיכת בעיה. תחשבו על זה, הנהגת היישוב רצתה לפזר את האוכלוסיה היהודית כמה שיותר בשביל לתפוס כמה שיותר שטח ולקבוע עובדות. אנשים נזרקו בגבול הצפון, ובנגב, ולאורך מה שהפך להיות בעתיד הקו הירוק, ובהרי ירושלים לאורך הגבול הירדני, ובעוד ועוד חורים. מאיפה יהיו מים לכולם?

לכן אחד הפרויקטים הלאומיים הראשונים היה להקים קו מים שיוביל מים מהצפון, מהמאגר הגדול ביותר שלנו, הכנרת, לכל יתר חלקי המדינה. כך נולד המוביל הארצי, שמהווה עד היום את עמוד השדרה של תשתית הולכת המים הישראלית. 130 קילומטר, מהכנרת ועד מצפה רמון, שמשתלבים בו עוד צינורות רבים ממקורות מים נוספים כמו בארות והאקוויפרים. זה אולי נשמע כמו סתם איזה משהו - צינור שמוביל מים - אבל היום ברור שזה היה שלב קריטי בדרך של ישראל להפוך למודל חיקוי עולמי.

רונן וולפמן: "הולכת מים מהכנרת למרכז הארץ שזה פרויקט לאומי עצום או הגדול ביותר שהיה בשנות ה60 זה צינור זה מערכת של מיליארדי שקלים וגם לא פשוט להניח היום בסביבה הקיימת צינור של 150 קילומטר. גם בצרפת אם לא יניחו צינור שיחבר את מרכזי הצריכה והאוכלוסיה עם מקורות המים אז זה שיש מספיק מים בדרום צרפת לא יפתור את הבעיה של פריז או לונדון או ערים אחרות.

"ביוהנסבורג יכול להיות שיש מים אבל אי אפשר להעביר אותם לקייפטאון, זה רחוק מדי. אם יבנו מערכות הולכה או לחילופין התפלה, כי בקייפטאון למזלה נמצאת על שפת הים, אז פתרונות ההתפלה הם פשוטים, לא צריך הולכה. אבל לערים שנמצאות הרחק ממקור המים צריך לבנות מערכות גיבוי והולכה שיביאו לשם את מקורות המים".

שאול: המוביל הארצי פתר את בעיית מי השתיה. אבל היו עוד בעיות.

וולפמן: "ישראל היתה מהראשונות שבגלל מצוקת המים הביאה את הפתרון של טיפול בקולחין ליתרון שיכול להחליף מים לחקלאות ולפנות מים שפירים לצריכה ביתית".

שאול: זה הפתרון שנמצא לחקלאות: בגלל שאין לנו מספיק מים לשתיה, אתם החקלאים תקבלו מים אחרים, שאינם ראויים לשתיה. איזה מים? את כל הפיפי שלנו, בגדול. וגם קצת מים האמת. בתכלס, למה לבזבז את המים האלה? וכך, מתוך מצוקה, ישראל הפכה להיות שיאנית עולמית בשימוש בפיפי.

וולפמן: "ישראל הגיעה למקום הראשון בעולם. 80% מימי הקולחים משמשים לשימוש חוזר. מדינות אחרות נמצאות ב-20% בלבד".

שאול: אבל, כבר בעשורים הראשונים של המדינה היה ברור שגם זה לא הולך להספיק ושצריך לחשוב על עוד דרך להביא מים.

וולפמן: "חוסר הברירה של לספק מים נוספים לאוכלוסיה הגדלה חייב כניסה להתפלה".

שאול: התפלת מים היא התהליך שבו לוקחים מי ים מלוחים, והופכים אותם למים מתוקים שראויים לשתיה. אבי הרעיון הזה בישראל היה אלי זרחין, מדען שפעל כאן נמרצות בשנות ה-60 בשביל לגרום לממשלה לאמץ את טכנולוגיית התפלת המים שהוא המציא, בשביל להגדיל את מקורות המים שלנו.

בסופו של דבר, אחרי הקמת מתקן התפלה בשיטת זרחין באילת, התברר שהטכנולוגיה שלו יקרה מדי. זה פשוט לא השתלם כלכלית להתפיל מים בשיטה הזו. אבל העקשנות של זרחין הביאה את הממשלה להבין שהתפלת מים - הי, יש פה אינסוף ים - בהחלט עשויה להיות הפתרון הקבוע למצוקת המים שלנו בטווח הארוך.

זרחין בעצם הניח את התשתית הרעיונית לתעשיית התפלת המים הפרטית בישראל. אבל זה לקח זמן עד שהטכנולוגיה הבשילה והפכה להיות כדאית מבחינה כלכלית. עד אז, כולנו גדלנו בתודעה של "חבל על כל טיפה". זה בדיוק מה שקרה לדור שלי, ילידי שנות ה-80. כי פריצת הדרך התחילה רק בעשור שלאחר מכן:

וולפמן: "הנושא של ההתפלה התחיל בסוף שנות ה-90. שר האוצר שהלך עם זה קדימה - אני הייתי באותה תקופה באגף התקציבים - היה בייגה. הוא אמר בוא נתחיל פרויקט של 50 מיליון קוב. היה ויכוח אם זה כבר העיתוי המתאים. בסופו של דבר אמרנו בסדר בהיקף כזה בואו נראה מה התוצאה.
עד אותה עת חשבנו שהעלות תהיה עצומה, והתוצאות הראו מספר הרבה יותר נמוך. כשקיבלנו במכרז הראשון באשקלון מספר שקרוב ל-60 סנט, מיד התקבלה גם ההחלטה להכפיל את הכמות".

שאול: נציבי המים שבאו אחר כך דחפו עוד ועוד את הסיפור של ההתפלה, וכמות המים המותפלים היום היא כבר 500 מיליון מטר קוב, ואמורה לגדול ל-750 מיליון מטר קוב.

וולפמן: "היום כשאתה פותח את הברז בתל אביב ירושלים חיפה באר שבע בממוצע 75% מהמים הם מים מותפלים. זה משתנה. זה יכול להיות במקום מסוים 100% כי המערכת העירונית מוסיפה מעבר ל75% מותפלים גם טבעיים מהכנרת או אקויפרים, השנה אפס מהכנרת, היא לא תורמת דבר, ואז התוספת היחידה, אני מניח שזה כבר 80-20 בשנה כזו, זה מגיע מבארות. פה במודיעין יש קידוחים לא רחוקים באזור הזה, אז אני מניח שזה סדר גודל של 70-30. תל אביב - אני מניח שזה 90-10. גם בירושלים. נגיע כמעט ל-100 אחוז".

שאול: להתפלה יש מחיר. זה תהליך מזהם מאוד, והוא צורך הרבה מאוד אנרגיה. יש גם מינרלים שלא נמצאים במים המותפלים, וכן נמצאים במים טבעיים. אבל זה לא מה שרציתי לדבר עליו בפרק הזה.

באופן אישי, כשאני רואה שהצלחנו להקים 5 מתקני התפלה שמספקים לנו את כל מי השתיה שאנחנו זקוקים להם, ויש עוד שניים בתכנון - העובדה הזו היא כמעט בלתי נתפסת בעיניי. לאו דווקא בגלל הטכנולוגיה, אלא בגלל החלק התשתיתי. 

ב-11 שנה שאני בעיתונות ראיתי את הממשלה נכשלתי בערך מיליון פעם בלבצע משימות שהיא לקחה על עצמה, בטח בכל מה שקשור לתכנון לטווח ארוך, ולתכנון של תשתיות. תראו כמה המדינה מנסה לעשות רפורמה בחברת חשמל ולא מצליחה. או איך המדינה מנסה להביא לכך שמפעלי תעשייה יחוברו לצנרת הגז הטבעי, ולא מצליחה. הממשלה לא מאוד טובה בזה. כל ממשלה, לא הממשלה הספציפית הזו.

לכן, העובדה שהצלחנו לתכנן מבעוד מועד ולהקים משק מים עצמאי, ושלמרות שאנחנו בשנת בצורת חמישית לכולנו יש מים בברז, זה כמעט על גבול הנס בעיניי. איך הנס הזה קרה? הנה ההסבר של וולפמן:

וולפמן: "בהקשר, אם אני מסתכל על תחום המים זה תחום שרמת המעורבות של שלושת הסקטורים גם הפרטי גם הממשלתי כמו מקורות וגם הרגולציה הציבורית בסופו של דבר עובדים בהידברות ומצליחים להגיע בשילוב נכון לתוצאה מאוד יפה ושהיא מדברים על זה שישראל היא אור לגויים אנחנו כמעט מים לגויים".

שאול: לפי וולפמן, רק בגלל העובדה שמשק המים בישראל הוא בבעלות ציבורית ושיש מתכנן מרכזי אחד אפשרה את הקמת מערכת ההולכה של המים - גם המוביל הארצי וגם המערכת המקבילה שמובילה מים לחקלאות - ואפשרה גם את תכנון מערך מתקני ההתפלה.

אבל זה לא הספיק. מצוקת המים של החקלאים דחפה את השוק הפרטי ליצור טכנולוגיות פורצות דרך כמו ההשקיה בטפטוף, וכמו מתקני התפלה בטכנולוגיות חדשות ויעילות יותר, שאפשרו למגזר הציבורי לתכנן מערכת מים עצמאית. אפילו ועד העובדים של מקורות לא הפריע, וזה לא מובן מאליו:

וולפמן: "ההחלטה שאנחנו דחפו אליה באותה תקופה היא שכל ההתפלה תתבצע באמצעות גורמים פרטיים. זה היה מרכיב חשוב מאוד בהצלחה. אם זה לא היה תהליך כזה וחברה ממשלתית היתה עושה את זה אני לא בטוח שהמכרז הראשון היה מוצלח כמו שהיה ואפשר את פריצת הדרך. 

"במכרז הראשון אני הייתי במשרד האוצר היה ויכוח קשה עם מקורות שרצתה לבצע את המכרז הראשון ולהקים את מתקן ההתפלה, והיתה התנגדות שלנוב משרד האוצר לאפשר את זה. בסופו של דבר היה סיכום שמקורות תעשה את המתקן השני. בסופו של דבר זה היה השלישי או הרביעי והם עשו מתקן באשדוד. לא הכי מוצלח, מתוך מתקני ההתפלה הוא הכי פחות מוצלח".

*

שאול: תודעת ה"חבל על כל טיפה" הישראלית גרמה לנו הישראלים להמשיך לנצל כל טיפה, מילולית.
אי שם בשנות ה-60 של המאה הקודמת, הסתובב בישראל עוד מדען ישראלי, שמחה בלאס, וחשב מה עושים עם העובדה שיש לנו כאן כל כך מעט מים, ומצד שני אוכלוסיה שצומחת מהר שצריך להאכיל, ובשביל להאכיל צריך חקלאות, ובשביל חקלאות צריך להשקות.

שמחה בלאס היה מהנדס מים. הוא נולד וגדל בפולין במשפחה של רבנים, קיבל חינוך חסידי, אבל אז הלך ללמוד לימודים ריאליים. הוא התגייס לצבא במלחמת העולם הראשונה, התגלגל ממקום למקום, ולבסוף השלים את לימודיו אחרי המלחמה. הוא היה ציוני ועלה לישראל בשנות ה-30 של המאה הקודמת, ודי מהר הפך להיות "מתכנן המים של ההתיישבות הציונית בארץ ישראל".

טו מייק א לונג סטורי שורט, בלאס הפך להיות אחד מהאנשים שתכננו והקימו את "מקורות" וגם את המוביל הארצי, וגם בשלב מסוים רב עם בן גוריון, כמו שעשו כולם באותה תקופה, התפטר, ואז הלך לשוק הפרטי וניסה לקדם רעיון שתפס אותו כבר כמה עשרות שנים קודם לכן - להמציא שיטה חדשה לגמרי של השקיה. להשקות כמעט בלי מים. להשקות רק עם טיפות.

בלאס נחשב לממציא הטפטפת. בשלב די ראשוני הוא הבין שהוא קצת תקוע עם ההמצאה שלו ולכן חבר לקיבוץ חצרים ומכר לו את הפטנט על הטפטפת שהמציא. הקיבוץ, יחד עם קיבוצים נוספים, הקים את מפעל נטפים, והשאר היסטוריה.

"זה טוב מאוד לחסוך במים וכשמתגלחים לסגור את הברז, וזה יפה מאוד החינוך הזה, וגם אני עושה את זה. אבל צריך להבין שבשביל באמת צריך לחסוך במים צריך להתייעל בתחום החקלאי".

שאול: זה רן מידן, מנכ"ל נטפים, החברה שמייצרת טפטפות להשקיה. 

כיום נטפים היא חברה גלובלית שמעסיקה יותר מ-4,000 עובדים ברחבי העולם, מגלגלת יותר ממיליארד דולר בשנה. היא מחזיקה בנתח שוק אדיר של שליש מהשוק העולמי בהשקיה בטפטוף. הם קוראים לזה "השקיה חכמה". 20% מהחברה נותרו בידי קיבוץ חצרים, והיתר מוחזקים בידי התאגיד המקסיקני מקסיכם.

לסגור את המים כשמצחצחים שיניים זה נחמד, אבל זה לא מספיק. מנכלסגור את המים כשמצחצחים שיניים זה נחמד, אבל זה לא מספיק. מנכ"ל נטפים רן מידן (צילום: נטפים)

נטפים בעצם באה לחקלאים ואומרת להם - חבר'ה, מה שאתם עושים פה עם השדות שלכם? זה לא טוב. חבל, בזבוז אחד גדול. תתקינו את המערכת שלנו, והיא תטפטף לכם טיפות קטנות של מים, טיפה אחרי טיפה, ישירות איפה שצריך וכמה שצריך, ולא רק שתחסכו מלא מים אלא גם הגידולים שלכם יהיו מניבים יותר.

רן: "אנחנו יודעים להשקות בצורה חכמה ישירות את השורש. לכן בכל שדה שאנחנו נכנסים אנחנו מצליחים להעלות את היבול בצורה מאוד משמעותית, ב-50% ויותר, ולחסוך 50% מתצרוכת המים וזה היופי במשוואה שאנחנו מגדלים יותר עם פחות. פחות מים ופחות חומרי הדברה ודשנים ועבודה".

שאול: היום, אגב, הדור החדש של הטפטפות כבר מונחות ממש בתוך האדמה.

רן: "אבל כשיש לך שדה של תירס עם הטפטפות על האדמה איך יעבוד הטרקטור והקומביין יקצור ולכן הרעיון הוא לשים מתחת לאדמה וזה נותן יתרונות. זה שומר הרבה יותר טוב על המערכת
ההשקיה הרבה יותר יעילה ואיבוד המים זה בגובה של 30-40 סנטימטר מתחת לאדמה זה משקה ישר את הצמח ונותן הרבה מאוד יתרון.  הדבר המרכזי הוא שזה פשוט שם את זה מתחת לאדמה וזה משקה אוטומטית 10 שנים בהתאם לצורך. הוא יכול לעבוד עם הטרקטור ולחרוש ולקצור ומהש הוא רוצה מבלי שזה מפריע לו".

שאול: וזה עוד כלום, באמת. מידן מספר לי איך הם פיתחו מערכת בקרה ושליטה יחד עם החברה שפיתחה את מערכת השליטה של כיפת ברזל בשביל לבנות מערכות השקיה אוטונומיות לחלוטין. כמו רכבים אוטונומיים? אז מערכות השקיה אוטונומיות. מערכת שמורכבת לא רק מטפטפות אלא גם מחיישנים שטמונים בקרקע ומנתחים כל פרמטר אפשרי בצמחים. מערכת שלוקחת כל מידע אפשרי על מזג האוויר וכמות המשקעים החזויה וכו', ובהתאם לכל המידע הזה בונה תכנית השקיה אוטונומית דינמית שמשתנה מיום ליום בהתאם לנתונים.

רן: "חקלאי הוא מקבל מערכת אוטונומית שיודעת להשקות ולדשן בצורה אוטונומית ואוטומית ישר לשורש של הצמח ואת הכל הוא עושה באמצעות האייפון שלו שהוא יכול לשבת בים ולנהל את השדה שלו".

שאול: אבל רגע, אנחנו מדברים פה על טפטפות. טפטפות. והשקיה. זה לא בדיוק הדבר המעניין ביותר בעולם, נכון? לא הייתם מדברים על זה בארוחת שישי. אז זהו, שיש לנו סיבה ממש ממש טובה לדבר על זה.

רן: אני חושב שכשמדברים על שוק המים בעולם צריך להבין שצריך להתחיל קצת קודם. צריך לדבר על שוק המזון העולמי. הבעיה המרכזית והכי גדולה בעולם היא שאוכלוסיית העולם גדלה. ואנחנו צפויים להיות יותר מ-9 מיליארד אנשים בשנת 2050 וכל אחד מאיתנו צורך יותר קלוריות. מעמד הביניים בסין בהודו באפריקה צומח ולכן הוא אוכל מזון יותר עתיר קלוריות יותר בריא ואז יש צורך ביותר מזון. ולכן אנחנו נצטרך בין 50%-70% יותר מזון בשנת 2050. אנחנו צריכים כמעט בנו-טיים בתקופה של שלושים שנה להכפיל להוסיף 50% לכמות היבול שאנחנו מייצרים היום. והבעיה היא שכמות המשאבים היא מוגבלת. כמות הקרקע היא מוגבלת, וגם כמות המים היא מוגבלת ולמעשה אנחנו נמצאים עכשיו באתר איך לייצר יותר עם פחות. או איך לייצר 50% יותר עם אותם משאבים".

שאול: לפי מידן, במדינות כמו בהודו למשל, שהיא מדינה מתפתחת שמצד אחד חלק גדול מהכלכלה שלה מבוסס על חקלאות ומצד שני יש בה מצוקת מים איומה, יש מי שהבינו שהמעבר להשקיה בטפטוף יכול להצעיד את הכלכלה כולה קדימה.

מידן: "ראש ממשלה הודו, נרנדה מודי, הבין שהדרך שלו להצמיח את כלכלת הודו היא להצמיח את אותו מעמד הביניים בהודו וזה למעשה המטרה שלו, להגיע לצמיחה של שבעה ושמונה אחוז בתחום החקלאי כי זה מה שדוחף את כל הצמיחה של הודו קדימה. כי אז למעשה יש לו יותר כסף אז הוא יכול לשלוח את הבן שלו לאוניברסיטה ולקנות יותר מוצרי צריכה ולהאיץ את הכלכלה".

שאול: במלים אחרות, למדנו לנצל באמת כל טיפה של מים. אנחנו יודעים להפוך מי ים למי שתייה, ואנחנו יודעים גם להשקות באופן חסכוני כדי לייצר יותר מזון, וגם לימדנו את כל העולם לעשות את זה, וכיפאק לנו. אבל בעיית המים היא לא בעיה ייחודית שלנו. היא בעיה גלובלית.

מחסור במים, ובעקבותיו מחסור במזון, עלול לגרום לרעב, למלחמות ולגלי הגירה עצומים. ולמרות ש"נטפים" היא חברה שמוכרת טפטופים ביותר ממיליארד דולר בשנה, ולמרות שהיא מחזיקה לבדה בשליש מהשוק הזה, של השקיה בטפטוף, הבעיה הזאת רחוקה מאוד מלהיפתר. כי מסתבר שהשוק הענק הזה, של השקיה בטפטוף, עדיין ממש קטן, ממש פצפון, ביחס לשוק ההשקיה העולמי. והוא, כך מתברר, הדבר הכי בזבזני בכדור הארץ. באמת.

*

75% משטח הפנים של כדור הארץ מכוסים במים. את זה פחות או יותר יודעים כולם. אבל רק אחוזים בודדים מתוך המים האלה - קצת יותר משני אחוזים בלבד - הם מים מתוקים שאנחנו יכולים להשתמש בהם, לשתיה או בשביל לגדל את המזון שאנחנו אוכלים. ומתוך המים הראויים לשתיה, מתוך השני אחוזים האלה, יותר מחצי לכודים בתוך קרחונים. מה שאומר שבסך הכל אחוז וקצת מכל המים בעולם עומדים לרשות המין האנושי וצורכי הקיום שלו.שניה, זה לא נגמר פה. 

מידן: "והבעיה המרכזית שכשבאים ומסתכלים מה עושים עם המים בחקלאות, 70% מההשקיה בעולם עדיין קורית בהצפה. זה כמו ששומעים: פותחים את הברז, עושים שיפוע גרביטציה בקרקע, והמים זורמים לאיטם. שעה שעתיים שלוש ארבע חמש ולפעמים כל היום עד שמגיעים מנקודה אחת בקצה עד לצד השני של השדה. ברור שזה בזבזני בצורה מטורפת, זה פשוט חוסר אחריות ולא לדבר על זה שזה לא טוב ליבול".

יש מסתבר שיש סטארט אפ ישראלי אחד, חדש וצעיר שקרוב לוודאי שאתם לא מכירים עדיין, שמנסה לפתור את הבעיה הזו. שרוצה לשנות לחלוטין את האופן שבו חקלאים ברחבי העולם משתמשים במים שלהם, בשביל שנפסיק לבזבז את המים שלנו כי חשובים הם לכולנו. והם מתכוונים לעשות את זה, בעזרת חתיכת פלסטיק אחת קטנה בצבע כחול.

"שאול: זה רץ לכל האורך?
ערן: תסתכל פה אתה יכול להרגיש אתה רואה אותה פה
שאול: אני לא מרגיש כלום
ערן: אתה רואה את החור? תרגיש משני הצדדים של החור
שאול: זה רק פה
ערן: כן. כל 30 סנטימטר יש הדבקה כזו
שאול: זה כל הסיפור?
ערן: כן
שאול: הדבר הזה?
ערן: כן"

עוד על הסטארט אפ הזה, ועל הקשיים שהוא יצטרך להתמודד איתם, בעוד כמה שבועות, בחלק הבא של הפרק הזה.

*

אתם הקשבתם ל"חיות כיס", הפודקאסט הכלכלי של כאן. ערכו את הפרק הזה צליל אברהם ורום אטיק, שגם הפיק אותו. על הסאונד היה אסף רפפורט. תודה רבה לכל מי שדיברתי איתו בשביל להכין את שני החלקים של המלחמה על המים, וגם לעידו קן מהאוניברסיטה העברית, שהשיחה איתו לא נכנסה לפרק בסופו של דבר.

בזמן שאתם מתים מסקרנות לשמוע את החלק הבא של הפרק אתם מוזמנים להצטרף לקבוצת פייסבוק שלנו חיות כיס, לכתוב את ההערות והתובנות שלכם לפרקים, להציע רעיונות לפרקים נוספים, ולשאול בערך כל שאלה אפשרית שבא לכם. אני שאול אמסטרדמסקי, וכרגיל תודה רבה שהאזנתם.