אנחנו מקבלים את האובססיה עם צמיחה כלכלית כמובנת מאליה. אבל בואו נעצור לרגע ונחשוב על זה - האם זה באמת מובן מאליו שאנחנו חייבים לצמוח כל הזמן כל הזמן משנה לשנה? האובססיה שלנו עם צמיחה - אובססיה לאומית, כלכלית ואישית - היא יצור די חדש בסופו של דבר. עניין של פחות ממאה שנה. והיא התחילה מאובססיה פרטית לגמרי של טיפוס יוצא דופן, כלכלן שלא שמעתם עליו מעולם, ושמו ליאון קייזרלינג. זה הסיפור שלו.

בין ורסאי לאתונה - ספרו הראשון של קיינס, מתוך הבלוג "תועלת שולית"

פרק 72 של חיות כיס - "דברים שאין להם מחיר"

לקרוא פודקאסט זה כמו לשמוע סרט

אבל אם יותר נוח לכם לקרוא, גרסת הטקסט לפניכם

איך אתם מדמיינים את הטלוויזיה בשנת 1953?

בישראל, זה נורא קל לדמיין את זה - לא היתה טלוויזיה ישראלית ב-1953. היה רק רדיו. שידורי הערוץ הראשון ורשות השידור התחילו רק ב-1968. אבל בארצות הברית הטלוויזיה כבר היתה דבר של ממש. אמנם די בחיתוליה, אבל היא היתה שם. משדרת שידורים בשחור ובלבן. ומאוד מוזרה.

בתחילת שנות ה-50, שלוש פעמים בשבוע, מאוחר בלילה, רשת CBS האמריקנית שידרה את אחת מתכניות הלייט נייט הראשונות שלה. המילים לייט נייט קצת מבלבלות. בואו נגיד שזה היה מאוד מאוד שונה מתכניות הלייט נייט שאתם מכירים היום. לא הגיש אותה דיוויד לטרמן ולא שום קומיקאי אחר. זו היתה תכנית קצרה, של רבע שעה בסך הכל, היא היתה רצינית כמו המוות, והיא נפתחה תמיד בחסות לחברת השעונים השוויצרית שמימנה אותה.

באחד השידורים האלה, ב-1953, התארח מישהו שעד לאחרונה לא הכרתי את שמו:

דיוויד רוס: "ערב טוב, אני דיוויד רוס ואני שמח להציג את העורכים של המהדורה הזאת של "לונגינס כרונוסקופ", מר ויליאם ברדפורד ומר הנרי הזליט. האורח המיוחד שלנו להערב הוא היועץ הכלכלי -"

באולפן היו שלושה גברים, שלושתם בחליפות ובעניבות, אחד מהם בעניבת פרפר, וכולם חמורי סבר. הם ישבו בכסאות עץ, מאחוריהם היו מדפים עמוסי ספרים, כמו במשרד של רואה חשבון. תחשבו סופר סקסי, רק הפוך.

האורח המרכזי של הפרק הספציפי הזה היה ליאון קייזרלינג. במשקפי זהב דקים, בחליפה משעממת ובעניבת פסים משעממת, שיערו משוח אחורנית באיזה שמן לשיער או משהו כזה, קייזרלינג בא לאולפן לדבר מקרו כלכלה. מקרו כלכלה באחת עשרה בלילה, בטלוויזיה. מסתבר שפעם היו עושים דברים כאלה.

וויליאם ברדפורד: "מה היתה ההכנסה הכוללת ב-1952, אדוני?"

ליאון קייזרלינג: "ב-1952, זה יהיה באזור של 345 מיליארד לשנה כולה".

באותם ימים קייזרלינג היה אחד האנשים החשובים ביותר בוושינגטון. הוא היה יושב ראש מועצת היועצים הכלכליים של ארצות הברית, או ה-CEA. שזו בסך הכל דרך מסורבלת להגיד שהוא היה אחד היועצים הכלכליים הבכירים של הנשיא האמריקני דאז, הארי טרומן. למעשה, הוא היה מאוד מאוד קרוב לטרומן, הנשיא שהתחיל לכהן לקראת בתום מלחמת העולם השניה. הוא היה אחד האנשים שלחשו על אוזנו של הנשיא בקביעות, וזכו לקשב מלא מצד הנשיא. לא דבר מובן מאליו. כנראה שזה מה שעזר למקרו כלכלן להגיע באחת עשרה בלילה לטלוויזיה לדבר על עוגת ההכנסות האמריקנית.

ברדפורד: "מה התחזית שלך ל-1953?"

קייזרלינג? "אנחנו מתקרבים ל-353 מיליארד והייתי אומר שנשיג משהו כזה ב-1953… כמובן יותר מ-1952"

קייזרלינג היה אחד האנשים הנדירים האלה לאורך ההיסטוריה, שנוגעים בהיסטוריה במו ידיהם, ומסיטים את זרימתה לכיוון אחר. ומאחר שההיסטוריה מתקדמת לאורך הרבה הרבה מאוד זמן, גם שינוי כיוון שמתחיל רק בתור סטייה קלה, מצטבר במהלך הרבה שנים לשינוי משמעותי מאוד. וכך יוצא שקייזרלינג השפיע על החיים של כולנו. הוא האדם שגרם לנשיא ארצות הברית טרומן, ולכל אלה שנבחרו מאז, להציב את הצמיחה בתור העדיפות הכלכלית העליונה של הממשל.

התפיסה הזו שינתה לחלוטין את אורח החיים המודרני. יש שיגידו שהיא הביאה לכך שרמת החיים של דור שלם התרוממה לגבהים מטורפים, חסרי תקדים במבט היסטורי. אחרים יגידו שהתפיסה הזו גרמה לזה שהיום אנחנו מרגישים שאנחנו חיים במירוץ עכברים אינסופי.

לא משנה איך תסתכלו על זה, קייזרלינג שינה את החיים שלכם באופן דרמטי. ולמרות זאת, סיכוי סביר שמעולם לא שמעתם על ליאון הירש קייזרלינג, גם אם למדתם כלכלה באוניברסיטה. ויש לזה סיבה טובה.

אתם על ״חיות כיס״, הפודקאסט הכלכלי של תאגיד השידור, אני שאול אמסטרדמסקי, וזה הרגע להישען אחורה - אלא אם כן אתם נוהגים - כי אנחנו עומדים לצאת למסע בזמן.

1. 10,000 איש בלי רופא ובלי בית ספר

בראשית בראו בני האדם את הכלכלה, והכלכלה היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום. לא, ברצינות, זה פחות או יותר מה שהיה. אני מדבר על התקופה שהחלה באמצע המאה ה-18 והסתיימה באמצע המאה ה-19, התקופה של המהפכה התעשייתית.

המהפכה התעשייתית שינתה את הכל, ועל אחת כמה וכמה הגל השני של המהפכה התעשייתית. בגל הזה היו כמה מההמצאות החשובות ביותר שאפשר לחשוב עליהן: נורת החשמל, מנוע הבנזין, הטלגרף והטלפון. בתקופה הזו התפתחו גם תעשיות הפלדה והרכב ופסי הרכבת וכל מה שאפשר בסופו של דבר את צמיחתה של הכלכלה המודרנית.

וזה בדיוק העניין, עד לאזור מלחמת העולם הראשונה, העולם היה די פרימיטיבי בסך הכל. ורק אחרי המלחמה, אנשים התחילו להבין פתאום שיש דבר יומיומי כזה - הכלכלה. זה לא קרה ביום אחד, אלא בהדרגה. אתם מוזמנים להאזין לפרק 72 של #חיותכיס, דברים שאין להם מחיר, ולשמוע את ד״ר אלי קוק מספר בפירוט איך נולדה הכלכלה.

הגרסה הקצרה של הסיפור הזה היא שבסוף זה פשוט קרה. ובתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, כשסיימון קוזניץ המציא את התמ״ג - היכולת למדוד את הפעילות הכלכלית ברמת המקרו של המדינה - הכלכלה קיבלה חותמת רשמית.

ליאון קייזרלינג גדל יחד עם הכלכלה. הוא נולד ב-1908 בדרום קרוליינה. את שנותיו הראשונות הוא בילה על אי בשם סנט הלנה, שפחות או יותר היה מושבה לגידול חקלאי שבה היו שש או שבע משפחות לבנות, ועוד עשרת אלפים פועלים שחורים. באי הזה לא היה כלום, בגדול. לא תשתיות, לא כבישים, לא מרפאות, לא רופאים ולא אחיות. אפילו בתי ספר לא היו שם, אז קייזרלינג, הבן הבכור מתוך ארבעה, התחנך בבית על ידי אמא שלו יחד עם שתי אחיותיו ואחיו.

"כשהייתי ילד קטן חייתי באי בחוף של דרום קרוליינה, חיו בו בערך 10,000 איש. ובכל מבחן אובייקטיבי, ה-10,000 האלה היו עניין במונחים של דיור, מזון, טיפול רפואי. לא היה רופא אחד ואפילו לא אחות אחת על האי כולו. לא היתה שם בעיה של אינטגרציה כי לא היו בתי ספר כלל, לא ציבוריים ולא פרטיים, לא עבור השחורים ולא עבור הלבנים. לא היו כבישים ולא טלפונים. זאת היתה שממה עזובה".

קייזרלינג תמיד דיבר על הילדות שלו בתור תקופה שעיצבה אותו. הוא לא היה עני, אבל הוא גדל על גבול העוני. הוא ראה אותו במו עיניו. הוא היה בן למשפחה יהודית שהגיעה לארה״ב במקור מרוסיה, והגיעה עד לדרום קרוליינה, מקום לא מאוד אופייני להתיישבות יהודית. היהודים שהיגרו לארה״ב העדיפו להתיישב באחת הערים הגדולות בצפון החוף המזרחי, כמו ניו יורק או וושינגטון. לא באיזור חור תחת בדרום.

אבא שלו, ויליאם קייזרלינג, עבד בחברת כותנה מקומית, וברבות הימים התקדם עד כדי כך שפשוט קנה את החברה והפך להיות המנהל שלה.

כשליאון היה בן תשע המשפחה כבר התעשרה יחסית והם עברו מסנט הלנה אל החוף, לעיירה קטנה בשם ביופורט, שם אבא שלו הקים לכל המשפחה בית מידות עם מערכת חימום מודרנית, ואפילו מגרש טניס קטן. הם גרו שם אבא קייזרלינג, אמא קייזרלינג, ארבעת הילדים, וגם הדוד קייזרלינג, ואפילו סבתא קייזרלינג. מודל יהודי רוסי טיפוסי.

ליאון הירש הצעיר היה ילד דעתן, וחנון. הוא אהב בעיקר לקרוא ולכתוב. ומאחר שכבר מגיל צעיר הוא הוכיח שיש לו משיכה לכלכלה, ומאחר שאבא שלו האמין שהוא צריך לתת לבן שלו את החינוך הטוב ביותר שהכסף שלו יכול לקנות, הוא שלח אותו ללמוד כלכלה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. קייזרלינג סיים את התואר הראשון שלו בגיל 20. השנה היתה 1928. השפל הכלכלי הגדול פרץ שנה לאחר מכן.

2. עשור שלם של כלכלה שבורה

השפל הכלכלי הגדול היה באמת גדול. הוא היה הרבה יותר גדול ממה שמישהו מאיתנו מסוגל לדמיין. דבר ראשון, הוא היה ממש ממש ארוך. הוא נמשך מסוף שנות ה-20 במשך עשור עד לסוף שנות ה-30. עשור שלם של כלכלה שבורה. היום אנחנו נזעקים אחרי חצי שנה של צמיחה שלילית. תחשבו איך מרגיש עשור שלם של משבר כלכלי.

במהלך העשור הזה, האבטלה הגיע לשפל של כמעט 25%. קשה בכלל להעלות על הדעת מצב כזה שבו כל אדם רביעי בגיל העבודה הוא מובטל. באותה שנה, 1932, הכלכלה התכווצה ביותר מעשרה אחוזים. ושוק ההון, הבורסה, קרסה במצטבר ב-90% מאז תחילת המשבר. זו כמעט מחיקה מוחלטת של ההון. הכלכלה האמריקנית היתה שבורה לגמרי.

גם משפחת קייזרלינג חוותה את המשבר הכלכלי על בשרה. ליאון התקשה למצוא עבודה אחרי התואר, ואביו וויליאם מצא את עצמו לראשונה מתמודד עם קשיים כלכליים, ונאלץ להמציא את עצמו מחדש כשהחברה שלו קרסה. הנה כיצד קייזרלינג תיאר זאת בערוב ימיו:

“בתחילת 1920 עם הירידה במחירי הסחורות, ובעיקר במחירי הכותנה, החל שפל שנמשך עד תחילת מלחמת העולם השנייה. כך שכמו הרבה אנשים, חוסל לגמרי. אבל הוא ניסה לקום שוב ושוב ובסופו של דבר התאושש"

הנשיא באותה תקופה - הרברט הובר - לא ממש ידע מה לעשות עם זה. הוא ניסה כל מיני דברים אבל שום דבר לא עבד. המחליף שלו, פרנקלין דלנו רוזלווט הביא איתו גישה חדשה. הוא ניסה פחות או יותר כל דבר שהוא הצליח לחשוב עליו. ההיסטוריונים מתארים אותו בתור נשיא פרגמטי מאוד, כזה שלא התבייש להשיק תכניות, ואם הן לא עבדו, להעיף אותן הצידה ולנסות חדשות. כל הניסויים האלה נעשו תחת השם הכולל שרוזוולט העניק להם - הניו דיל.

השם הזה - הניו דיל - מרמז משהו עמוק יותר מסתם שם כולל למיליון תכנית שנאספו יחד תחת מטריה ממשלתית אחת. אלה לא היו רק תכניות לבניית כבישים, גשרים, סכרים, מסילות רכבת, בתי ספר, מתנ״סים, או מה שזה לא יהיה. זה היה ביטוי לרעיון שהחברה האמריקנית, העם האמריקני, צריך לכונן מעין אמנה חברתית חדשה עם עצמו, ועם הממשל שאמור לייצג אותו. זו היתה תחילתה של התפיסה השמאלית, שלממשלה יש תפקיד מרכזי בניהול הכלכלה. שהדבר החדש הזה - הכלכלה - לא יכולה להתנהל לבד - כי ראינו לאן זה הוביל.

כשהתפיסה הזו החלה להיווצר, בתחילת שנות ה-30, ליאון קייזרלינג בדיוק סיים את התואר השני שלו - הפעם בהרווארד, במשפטים. הוא שנא את לימודי המשפטים שלו. הם שיעממו אותו. הוא חשב שהם תלושים מהמציאות. בסופם, הוא חזר לניו יורק. בשוק העבודה בקושי היו עבודות בגלל השפל הגדול אז הוא מצא משהו באיזה משרד עורכי דין יהודי קטן, בעיקר בזכות קשרים של אבא שלו, ובמקביל חזר לקולומביה יוניברסיטי להתחיל דוקטורט, במה שעניין אותו באמת - כלכלה.

הוא מעולם לא סיים את הדוקטורט שלו. הוא הסתכל על המנחה שלו, פרופ׳ רוברט טגוול, וראה כיצד הוא משלב את הכלכלה בתוך עולם המעשה, בעבודה בממשל עצמו. זה מצא חן בעיני קייזרלינג, והוא רצה גם.

על אף שלמדתי כלכלה שמו של קייזרלינג לא עלה מעולם במהלך התואר. התוודעתי אליו רק בסמסטר האחרון, במסגרת אחד הקורסים שלקחתי בבית הספר למדיניות ציבורית של הרווארד - הקנדי סקול. המרצה שלי, כלכלן בשם ריצ׳רד פרקר, סימן אותו כאחד האנשים החשובים שעיצבו את הכלכלה בתחילת המאה הקודמת. אז אחרי אחד השיעורים הלכתי איתו למקום הרועש ביותר בקמפוס - הקפיטריה - בשביל לשמוע עליו עוד.

פארקר: "הוא באמת ובתמים האמין באופן עקבי שהוא יכול להניע את הכלכלה לתעסוקה מלאה, או קרוב מאוד לכך. הוא לא היה כלכלן, הוא למד משפטים. אחרי שהוא סיים את הלימודים בקולומביה הוא נסע לוושינגטון לחפש עבודה, והגיש מועמדות לסוכנות שנקראה "מנהלת ההסתגלות החקלאית". המראיינים היו גזענים. הם שאלו אותו מה יהודי מדרום קרוליינה יודע על חקלאות".

שאול: קייזרלינג הלך להתראיין לתפקיד במשרד החקלאות, ופרקר מספר שהאנשים שראיינו אותו החזיקו בדעות קדומות די ברורות - מה לצעיר יהודי ולעולם החקלאות? אז קייזרלינג, שכנראה שכבר בשלב הזה ניחן בחושים של שועל פוליטי, הזכיר את שמו של יו״ר הוועדה הרלוונטית בקונגרס שהיה חבר טוב של אבא שלו מדרום קרוליינה, אזכור שגרם לו לקבל את התפקיד.

בשלב הזה השנה היתה 1933. בעקבות התפקיד קייזרלינג עבר לוושינגטון, התגורר באיזה בית שכור קטן בג׳ורג׳טאון, לא רחוק מהבית הלבן, יחד עם חמישה שותפים יהודים צעירים - ארבעה מתוכם משפטנים כמותו, והחמישי עיתונאי. רוב הזמן הם היו שקועים כולם לגמרי בעבודה, אז הם שכרו יחד מנקה ומבשלת שתכין להם ארוחות בוקר וארוחות ערב. קייזרלינג לא עזב את וושינגטון מאז שהגיע אליה ועד יום מותו, באמצע שנות ה-80.

וכבר על ההתחלה, לא היתה לו שום כוונה להישאר פקיד זוטר למדי באחת הזרועות של משרד החקלאות. הוא רצה יותר, הוא כיוון ליותר, הוא התכוון להשיג יותר. וזה בדיוק מה שהוא עשה.

3. תור הזהב של אמריקה

שאול: שנות ה-40 היו שונות בתכלית השינוי מהעשור שבא לפניהן. כמעט בבת אחת, הכלכלה האמריקנית עברה להיות משבורה לחלוטין, לפורחת בקנה מידה היסטורי. כל כך היסטורי, שקצב הצמיחה בשנות ה-40׳ מעולם לא חזר על עצמו מאז. זה היה תור הזהב של הכלכלה האמריקנית.

זו היתה התקופה שבה עלה מעמד הביניים האמריקני והתעצב להיות מה שהוא היום. ההכנסה הפנויה של משקי הבית עלתה. מקדונלד׳ס באה לעולם והביאה איתה את מהפכת המזון המהיר, הצרכניזם האמריקני בא לעולם, במדפים בסופרים היה שפע בלתי נתפס שמעולם לא נראה כמותו קודם לכן בהיסטוריה האנושית.

הנס הזה, המעבר משפל כלכלי אדיר של עשור שלם לכלכלה שפורחת בקצב חסר תקדים, קרה מכל מיני סיבות. דבר ראשון, הניו דיל עשה את שלו. כלומר, הכסף שהממשל הזרים לשוק בכח, בניסיון לייצר מקומות עבודה, שיאפשרו לעובדים להרוויח כסף, כסף שיוכל לשמש אותם לצריכה, צריכה שתגרום לחברות לחזור לייצר יותר, ובכך תתניע את הכלכלה - הדבר הזה עבד.

וחוצמזה, וגם מלחמת העולם השניה עזרה. כלומר העובדה שבניגוד לבנות הברית, שהמפעלים שלהן היו הרוסים לגמרי, המשק האמריקני לא הותקף בעצמו עד פרל הארבור, ולכן יכול היה לייצר כמויות של דברים לטובת מכונת המלחמה, ולעשות כמויות של כסף.

ההצלחה של הממשלה להתניע את הכלכלה, והצמיחה המהירה והשפע שהיא הביאה איתה, עיצבו את התפיסה הכלכלית של קייזרלינג. באותה תקופה, סוף שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40, חלק גדול מהכלכלנים התחילו לאמץ תפיסת עולם כלכלית חדשה שצמחה רק אז - תפיסת עולם קיינסיאנית.

התפיסה הזו קרויה על שמו של אחד הכלכלנים החשובים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה - ג׳ון מיינארד קיינס. קיינס היה כלכלן בריטי שפעל בתקופת מלחמות העולם, וב-1936 פרסם את ספרו החשוב ביותר, שכמובן זכה לשם בלתי סקסי בעליל וגם נחשב לקשה מאוד לקריאה - התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף.

לפני קיינס, התיאוריה הכלכלית הקלאסית ראתה את מחזורי הגאות והשפל בתור חלק בלתי נפרד מהכלכלה. כשיש מיתון, הביקוש של האנשים יורד כי הם מעדיפים לצמצם את הצריכה שלהם ולחסוף כי העבודה שלהם בסכנה בגלל המיתון.

קיינס ראה אנשים מוכרים את כל רכושם בשביל לאפשר לעצמם לקנות מזון לילדים שלהם, והגיעה למסקנה שחייבת להיות שיטה מוצלחת יותר. והוא אכן הציע כזו. ואם לרדד מאוד את התיאוריה הקיינסיאנית, בליבה עומד בדיוק העיקרון שתיארתי קודם: אם המשק נכנס למיתון, הממשלה יכולה להוציא אותו מהבוץ על ידי עידוד הביקוש. איך? היא יכולה להגדיל את ההוצאות שלה על ידי נטילת הלוואות, מה שייצר מקומות עבודה וייתן לאנשים כסף, ועם הכסף הזה האנשים יוכלו לקנות מוצרים מה שיגדיל את הביקוש, שבתורו יגדיל את ההיצע, והשמחה גדולה.

העובדה שהניו דיל של טרומן אכן הצליח להשיג תוצאות כלכליות משמעותיות גרמה לעוד ועוד כלכלנים לאמץ את הגישה של קיינס. אבל קייזרלינג, שמעולם לא הגדיר את עצמו קיינסיאני, רצה לקחת את הסיפור הזה קדימה.

בשלב הזה הוא כבר התברג בתפקידים בכירים יותר בממשל. בתחילה כעוזר כלכלי של אחד מחברי הקונגרס הכי פעילים בתקופת הניו דיל, ובהמשך כיועץ בכיר בתחומי הדיור והבנקאות בגופי ממשל שונים. ובמסגרת התפקידים האלה קייזרלינג התחיל להטיף לכל מי שרצה לשמוע, וגם למי שלא רצה, שהדבר החשוב ביותר שהממשלה צריכה לעשות, כל הזמן, גם בתקופות שאינן תקופות מיתון, הוא לחתור לצמיחה כלכלית כמה שיותר גבוהה. כל הזמן, כל הזמן. יותר, כל הזמן יותר.

הוא חשב שהכלכלה צריכה לצמוח ב-5% בשנה. הוא האמין שהצמיחה הזו תהיה התרופה לכל הבעיות. יש לנו עוני? הצמיחה תפתור את זה. יש לנו אבטלה? הצמיחה תפתור אותה. יש לנו פשע? פערים חברתיים? חוסר נגישות להזדמנויות? הצמיחה תפתור הכל.

הוא היה אובססיבי, אבל ממש אובססיבי, עם צמיחה כלכלית.

פארקר: "יש לזה שלושה חלקים. הוא האמין שצמיחה היא טקטיקה חכמה ואסטרטגיה חכמה, הוא האמין שהיא מיטיבה עם הכלכלה כולה, ושלישית - הוא האמין שהיא מביאה צמיחה לא פרופורציונלית לעניים ולמעמד הפועלים".

אבל, מה בעצם מיוחד בזה? מה כל כך מוזר בלהיות אובססיבי לגבי קצב הצמיחה? הרי היום זה מה שהממשלה עושה כל הזמן. כל ממשלה, בכל העולם המערבי. אחת לחודש האנליסטים בוול סטריט ובבית הלבן, כמו גם כל העיתונאים הכלכליים בארה״ב, עוקבים אחרי דוח מצב שוק התעסוקה האמריקני, בשביל להבין אם הכלכלה צומחת או לא.

וגם בישראל, נתוני הצמיחה של הלמ״ס מייצרים כותרות באופן כמעט אוטומטי. אם קצב הצמיחה חלש, העיתונים הכלכליים יבקרו את שר האוצר. ואם קצב הצמיחה שלילי, כלומר אם הכלכלה מתכווצת ונסוגה לאחור, הסיפור הזה כבר לא ישאר בתחום העיתונות הכלכלית בלבד אלא יגיע לכותרות הראשיות של ידיעות אחרונות או הארץ ועשוי אפילו לפתוח את מהדורות הטלוויזיה.

כי היום אנחנו לגמרי מחווטים לחשוב על צמיחה ולדבר על צמיחה, גם אם אנחנו עושים את זה באופן מכני ולא מודע. אבל פעם, בתקופה ההיא של קייזרלינג, אי שם בתחילת שנות ה-40, זה ממש לא היה המצב.

באותה תקופה, כשהמשק האמריקני התחיל לצאת מהשפל הגדול, כלכלנים רבים היו מודאגים שמא הכלכלה פורחת מדי. הם לא רצו שהכלכלה תתחמם יתר על המידה, כמו אוטו ישן שהתאמץ יותר מדי בעליה עד שהמנוע שלו התחיל להעלות עשן. למה? כי הם פחדו מהמפלצת הרעה שהרסה להם את החיים בשנות ה-30: האינפלציה.

כשהכלכלה מתחילה להתניע כתוצאה מעלייה בביקוש - בביקוש למכוניות, להמבורגרים, לשקיות ניילון - יש חשש שהמחירים יעלו. כי אם הביקוש גבוה, וההיצע לא גדל באותו הקצב כמו הביקוש, התוצאה תהיה מחירים גבוהים יותר. וכשהמחירים גבוהים מדי, זה עלול להביא לירידה בביקוש, ומשם לפגיעה ביכולת לייצר, ומשם לאבטלה ולמיתון.

ולכן, חשבו כלכלנים רבים, צמיחה זה טוב, פריחה כלכלית זה חשוב, אבל מה שיותר חשוב הוא לא להגזים. כמו עם ממתקים - בהתחלה זה כיף אבל בסוף כואבת הבטן. אותם כלכלנים פחדו שאחרי הבום הכלכלי שארה״ב חוותה בתקופת מלחמת העולם השניה יבוא מיתון חריף מאוד. ולכן, הקונצנזוס הכלכלי באותה תקופה לא היה לקדם את הצמיחה, אלא לקדש משהו אחר - את השמירה על היציבות.

קייזרלינג חשב שכל הכלכלנים טעו. וזו לא היתה הפעם היחידה שבה זה קרה. הגישה הזו שלו השתלבה בתוך משהו רחב יותר - הוא פשוט לא אהב כלכלנים. בכלל. זה קשור כנראה לעובדה שהם כולם התנשאו מעליו, כי הוא עצמו לא היה כלכלן אמיתי. הוא מעולם לא סיים את הדוקטורט שלו בקולומביה, משום שנטש אותו לקראת הסוף לטובת עבודה בממשל. הוא סלד מכלכלנים שרק יושבים ובונים מודלים כל היום מנותקים מהמציאות, וזה לא מה שהוא רצה לעשות. הוא רצה לעצב מדיניות, ולשנות את החברה. הוא האמין שזה היה תפקידם של כלכלנים ושל הכלכלה.

בקיצור, הם שנאו אותו והוא שנא אותם. ובתוך השנאה הזו הוא האמין שהוא צודק ושהם טועים.
ב-1944 הוא כתב מאמר תחת הכותרת הסופר סקסית The American Economic Goal - A Practical Start Toward Postwar Full Employment - שהיה בעצם מניפסט שהסביר כיצד הממשל צריך לדחוף כל הזמן לתעסוקה מלאה, גם כשאין מדבר, גם תוך כדי יצירת מקומות עבודה באופן יזום, בשביל כל הזמן לייצר קצב צמיחה גבוה.

המאמר הזה זכה במקום השני בתחרות מאמרים יוקרתית, קנה לקייזרלינג מעמד לא רע בקרב אנשי הממשל, ובסופו של דבר היווה את הבסיס הרעיוני לחקיקה שאושרה בקונגרס ב-1946. לחקיקה ההיא קראו The Employment Act, והיא הטילה לראשונה את האחריות על מצב הכלכלה על נשיא ארה״ב.

במקביל לצמיחתה של הכלכלה האמריקנית, ולמרות הסלידה של הכלכלנים ממנו, גם הקריירה של קייזרלינג נסקה. ב-1946 הוא מונה לשמש כאחד משלושת החברים הראשונים במועצה הכלכלית החדשה של הנשיא שהוקמה באותה שנה. בשלב הזה הנשיא כבר לא היה רוזוולט, שמת במפתיע ממש לקראת תום מלחמת העולם השניה, אלא הארי טרומן.

אחרי יותר מעשור של עבודה בתוך הממשלה, קייזרלינג כבר ידע איך עובדים עם פוליטיקאים. איך בונים בריתות, איך שותלים רעיונות ואז מקדמים אותם באמצעות פוליטיקאים. בתור חבר במועצה הכלכלית, היתה לו גישה לא רעה לנשיא עצמו. והוא התכוון לנצל אותה.

יו״ר המועצה עצמו באותה תקופה, אדווין נורס, לא ראה עין בעין עם הנשיא. למעשה, הוא חשב שהמועצה לא ממש צריכה להיות גוף קובע או מעצב מדיניות, אלא יותר כמו גוף שמפיק דוחות ומתאר מה המצב, בשביל הנשיא יוכל להחליט מה הוא רוצה לעשות. אבל קייזרלינג כמו קייזרלינג רצה יותר.

הוא חשב שהמועצה צריכה לעשות יותר. הוא רב עם יו״ר המועצה נורס כל הזמן. קייזרלינג, למשל, חשב שאנשי המועצה צריכים להתראיין לתקשורת או ללכת להופיע בשימועים ציבוריים בפני הקונגרס והסנאט בשביל להסביר לציבור מה המצב הכלכלי ומה הממשל צריך לעשות. נורס חשב שלא, שזה יותר מדי להידחף לאור הזרקורים, ושהוא עלול למצוא את עצמו במצב מביך אם הוא ייאלץ להגן על המדיניות הכלכלית של הנשיא, אפילו אם הוא לא מאמין בה בתור כלכלן.

פארקר: "הוא היה עורך דין, אז להתעמת ולטעון טיעונים הוא ידע. הוא גם הבין מהשנים שלו עם סנאטור ואגנר כמה חשוב זה לעצב את דעת הקהל, לא רק לגבי איזה שאלות לשאול אלא גם מה הן התשובות הנכונות. אז הוא נכנס לעסק של עיצוב דעת הקהל באליטה העסקית מסיבה מאוד ספציפית".

אחרי שלוש שנים בתפקיד לנורס, יו״ר המועצה, נמאס לריב והוא מסר לנשיא טרומן את התפטרותו. לטרומן לא היה ספק מי האיש שצריך לרשת את מקומו - קייזרלינג. הגישה שלו מצאה חן בעיני הנשיא, כמו גם העובדה שהוא כיבד את הנשיא והסכים איתו בנקודות המרכזיות. בקיצור, טרומן ראה בו מינוי נוח.

מה שכן, לפני שטרומן הספיק לבצע את המינוי בפועל, משלחת של כלכלנים מכובדים ורמי דרג מהאוניברסיטאות המובילות בארה״ב עשתה את דרכה עד לוושינגטון הבירה בשביל לנסות לשכנע את טרומן שלא למנות את קייזרלינג לתפקיד. ׳הוא לא באמת כלכלן אמיתי׳, הם אמרו לאנשי הנשיא, ׳הוא סתם איזה מוזר אחד עם שגעון צמיחה׳.

אז זה לקח לנשיא חצי שנה, חצי שנה שבמהלכה קייזרלינג התבשל במיץ של עצמו, חצי שנה במהלכה האגו שלו נפגע מאוד, אבל בסופו של דבר המינוי קרה. ב-2 בנובמבר 1949, בזמן שהיה בן 41, קייזרלינג הפך להיות היועץ הכלכלי של נשיא ארה״ב, האיש שלוחש על אזנו בכל מה שקשור לכלכלה. ומכאן, הדרך שלו לעצב את ההיסטוריה, היתה קצרה מאוד.

קייזרלינג:"אם מסתכלים על הנתונים, המשפחה האמריקאית הממוצעת חוסכת יותר כסף, וסכום החסכונות של כלל משקי הבית גדול יותר מאשר בתקופה שלפני כן, אפילו עם המסים הגבוהים".

זה שוב ליאון קייזרלינג מתוך תכנית הטלוויזיה ההיא. בשלב הזה הוא כבר כיהן כיו״ר המועצה הכלכלית, ועשה בדיוק את מה שהוא רוצה - הלך ישר לכיוון אור הזרקורים. קייזרלינג כיהן כיו״ר המועצה הכלכלית של נשיא ארה״ב במשך שנתיים בסך הכל, אבל בתקופה הקצרה הזו הוא פעל ביעילות ובנחישות בשביל לוודא שהתפיסה שלו, שהרעיונות שלו, ייקלטו על ידי הנשיא, ויהפכו למדיניות רשמית.

המועצה הכלכלית בראשותו הפיקה אינסוף דוחות. ״תפוקה מקסימלית ותעסוקה מקסימלית אינן מטרות סטטיסטיות״, הוא כתב באחד הדוחות האלה, ״משמעותן יותר מקומות עבודה ויותר הזדמנויות עסקיות בכל שנה. אם נוכל לשמר את המטרות האלה, נוכל לנצל בצורה מקסימלית את כל המשאבים שעומדים לרשות הכלכלה האמריקנית״.

קייזרלינג החזיק בתפיסה מאוד שמאלית - הוא חשב שהממשלה יכולה לתכנן את הכלכלה במידה רבה. הוא האמין שהממשלה צריכה לשלב ידיים יחד עם המגזר העסקי ויחד עם ועדי העובדים ולהצעיד את המשק קדימה. הוא חשב שהממשלה צריכה ליצור עוד ועוד מקומות עבודה ללא ליאות. הוא האמין במערכת חינוך ציבורית, במערכת רווחה ציבורית. במונחים של היום, ולמעשה גם של אז, אנשים רבים ודאי יראו בו סוציאליסט, אחד שלא נותן לשוק לעשות את שלו אלא דוחף את הממשלה להתערב בו שוב ושוב.

קייזרלינג עצמו התנער מההגדרות הללו מכל וכל. בין היתר משום שהוא חשב שאת פירות הצמיחה הכלכלית, או את הדיבידנד החברתי כפי שהוא קרא לו, הממשלה תוכל להשקיע במיגור העוני, ובסיוע לאוכלוסיות מוחלשות לרכוש כלים שיאפשרו להן להיכנס למעגל העבודה בצורה מכובדת, ולהניע עוד יותר את הכלכלה.

קייזרלינג: "תוך עשר שנים התל"ג יגדל בשני טריליון דולר, 200 מיליארד בשנה בממוצע. ה-200 מיליארד האלה הם מה שאנחנו קוראים לו דיבידנד הצמיחה".

מבחינתו, השיטה הזו היתה טובה יותר מאשר סתם להעלות מסים, ולהשתמש בהכנסות בשביל לסייע לשכבות החלשות. הוא לא אהב את הרעיון להעלות מסים מבחינה כלכלית, ומאחר שהיה איש מדיניות מאוד פרגמטי ומשופשף, הוא גם חשב שהסבירות לבצע אותו מבחינה פוליטית היתה נמוכה מאוד. לכן, מבחינתו, השקעה ממשלתית בצמיחה, שתניב הכנסות גדולות יותר לממשלה מבלי להעלות את שיעורי המס, היתה פתרון טוב לאין שיעור.

קייזרלינג: "אני לא מתכוון לומר שהממשלה צריכה לתת 13 מיליארד דולר לאנשים האלה. אבל בואו נזכור שלא משנה מה מקור העוני שלהם, בין אם זה כי הם שחורים או זקנים או צעירים או חסרי כישורים או חסרי אמביציה, בחישוב הסופי כולם עניים מאותה הסיבה - ההכנסה שלהם נמוכה מדי".

בסופו של דבר, הדוחות הרבים שכתב, ההופעות שלו ברדיו ובטלוויזיה, וגם בפני הקונגרס ונבחרי הציבור האמריקנים, עשו את שלהם. דעת הקהל התעצבה, לפחות בקרב האנשים הרלוונטיים, עד שהנשיא עצמו התחיל להדהד בנאומיו את גישתו של היועץ הכלכלי שלו.

״זה לא מספיק לצוף ללא מטרה על גבי הגאות הכלכלית של אחרי המלחמה עד שהיא תקרוס או רק להתכונן למיתון שיבוא״, אמר הנשיא טרומן בנאום מצב האומה שלו ב-1949, ״הממשלה והמגזר העסקי צריכים לעבוד יחד כל העת בשביל להשיג יותר. יותר מקומות עבודה ויותר תפוקה, שמשמעותן יותר ויותר שגשוג לכל האנשים״.

למורת רוחם של הכלכלנים האמיתיים, קייזרלינג עשה את שלו. התפיסה שלו הוטמעה במלואה אצל האדם החזק ביותר בארה״ב, האיש שקיבל באופן רשמי את האחריות לכלכלה כולה, למשק כולו. קייזרלינג נגע בהיסטוריה.

קייזרלינג: "כל דמוקרטיה בסופו של דבר מתכנסת לעשות את מה שקל לעשות בלי מאבק. זאת לכאורה אמנות הפרקטיות. אבל לאמנות הזאת יש משמעות אחרת לגמרי, והיא המיומנות והאומץ לעשות את הדברים הקשים ביותר".

הגישה של קייזרלינג עבדה. קצב הצמיחה בראשית שנות החמישים היה פנומנלי. תשעה אחוזים בשנה, שמונה אחוזים בשנה, חמישה אחוזים בשנה. אין דברים כאלה, בטח לא בכלכלה הגדולה בעולם. קייזרלינג היה בשיאו.

אבל אז, כמו שקורה לפעמים, הכל נגמר, ודי במהירות.

ב-1951, כשהוא בשיא אונו, הסנאטור הרפובליקני ג׳וזף מקארת׳י התחיל לחקור אותו ואת אשתו בחשד שהם בעצם קומוניסטים. זה לא היה מאוד חריג באותה תקופה, פחות או יותר כל אחד עם תפיסה שמאלית נחשד כקומוניסט, אבל זה היה מתיש, וזה העיב על הקריירה שלו.

במקביל, אנשי המועצה לביטחון לאומי ראו שהגישה של קייזרלינג עובדת, ורתמו אותו לשכנע את הנשיא שיש לנתב את פירות הצמיחה לטובת הגדלת הוצאות הביטחון של הממשלה. קייזרלינג אכן נרתם למאמץ הזה, וטרומן אכן אימץ את הגישה הזו, והוצאות הביטחון של ארה״ב גדלו וגדלו וגדלו. הדיבידנד החברתי של קייזרלינג, פירות הצמיחה, לא הלכו אל השכבות החלשות, אלא מימנו את מכונת המלחמה האמריקנית שגדלה למימדים בינלאומיים, אפילו בתקופות שלום. קייזרלינג ירה לעצמו ברגל.

ובינואר 1953, אחרי שאייזנהאור הרפובליקני נבחר לנשיא במקומו של טרומן, קייזרלינג הבין שהוא ייאלץ לפנות בקרוב את כסאו, ופעם הראשונה מזה עשרים שנה, לעזוב לחלוטין את הממשל.

כשהממשל מתחלף מדמוקרטי לרפובליקני, או להיפך, הפקידים מוצאים את עצמם מוחלפים. חלקם חוזרים לאקדמיה או משתלבים בה לראשונה, וחלקם מצטרפים לאיזה מכון מחקר שתואם את האג׳נדה שלהם. וכולם, פחות או יותר, נמצאים בסוג של המתנה לראות מה יקרה בבחירות הבאות, בעוד ארבע שנים. אולי הנשיא יוחלף, והמועמד מהמפלגה שלהם ינצח, והם יוכלו לחזור לבית הלבן או לזרוע הממשלתית שנאלצו לגלות ממנה.

אבל זה לא היה המקרה של קייזרלינג. בגלל שבמהלך שנותיו בממשל הוא רב פחות או יותר עם כל העולם ואחותו, הוא אהב לריב ולהתווכח והיה חייב להגיד את המילה האחרונה, לקייזרלינג לא היה ממש לאן ללכת. בגיל 45, באמצע חייו ובאמצע הקריירה שלו, הוא היה פתאום קצת אבוד.

לאקדמיה הוא לא התכוון לפנות כי הוא בז לאקדמאים, ושום מכון מחקר מכובד לא התדפק על דלתו. הוא אמנם קיבל הצעות עבודה שונות מהמגזר העסקי אך לא חפץ בהן. תחת זאת התחיל לייעץ באופן פרטי כעו״ד שמבין בכלכלה לגופים שונים - לוועדי עובדים ואפילו להסתדרות בישראל, אבל גם לגופים עסקיים ולממשלות זרות - ובמקביל הצליח לגייס כסף מוועדי העובדים בארה״ב  ולהקים לעצמו מכון מחקר משלו, שהוא עצמו עמד בראשו.

פארקר: "עד כמה שזכור לי הוא לעולם לא חזר לאקדמיה. הוא הקים מכון חשיבה בוושינגטון, הכסף הגיע מארגונים מקצועיים, וככה הוא המשיך להפיץ את הבשורה של 5% צמיחה בשנה".

מתוך מכון המחקר שלו - Conference on Economic Progress - קייזרלינג המשיך לפתח ולקיים את האובססיה ארוכת השנים שלו עם הצמיחה הכלכלית. הוא הטיף לצמיחה של חמישה אחוזים בשנה. הוא כתב טורי דעה לוחמניים בעיתונים הנחשבים, והצליח לקנות לעצמו מעמד בקרב האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית. עד כדי כך שבמהלך קמפיין הבחירות של 1960, כשקנדי התמודד מול ניקסון, קייזרלינג הוזמן לכתוב את המצע הכלכלי של הדמוקרטים. ההבטחה לדחוף לצמיחה של 5% נכנסה לשם, והמועמד הצעיר והמבטיח קנדי אחז בה בשתי ידיים, למורת רוחם של היועצים הכלכליים שלו.

פארקר: "אנשים כמו גלבריית פחדו מזה מאוד. הם חששו שהאצת יתר של הכלכלה תביא לאינפלציה"

אגב, זמן קצר אחרי שנבחר, היועצים הכלכליים של קנדי הצליחו לשכנע את הנשיא הטרי שהדבר האחרון שהוא צריך להתחייב אליו הוא שיעור צמיחה שנתי של 5%, וקנדי אכן מיהר לנטוש אותו. קייזרלינג, בתגובה, החל לתקוף אותו מעל גבי טורי הדעה שלו.

ממושבו מחוץ לממשלה יכולת ההשפעה של קייזרלינג דעכה. גם העובדה שבמשך כל כך הרבה עשורים הוא היה נעול על אותו הרעיון לא בדיוק קנתה לו אוהדים רבים. וחוצמזה, העידן שהחל עם הנשיא רוזוולט והמשיך בנשיא טרומן, העידן שבו שלטה התפיסה הקיינסיאנית לפיה הממשלה צריכה להיות מעורבת מאוד במשק ולהתניע את הכלכלה, הגישה הזו עמדה להתחלף בגישה אחרת לגמרי.

בנובמבר 1980 גבר רונלד רייגן על הנשיא המכהן ג׳ימי קרטר, ונכנס לבית הלבן. ועם כניסתו נכנסה לבית הלבן גם גישה כלכלית-פוליטית חדשה ואחרת לגמרי מזו ששררה בממשל מאז שנות ה-40.

רייגן הביא איתו את הגישה של כלכלנים כמו מילטון פרידמן וארתור לאפר, שהיתה הפוכה לחלוטין. הם חשבו שהממשלה צריכה להתערב בכלכלה באופן מינימלי אם בכלל, ושמה שמתניע את הכלכלה הוא צד ההיצע ולא צד הביקוש. כלומר, שהממשלה צריכה להפחית מסים כי הפחתת מסים תאפשר לבעלי חברות להשקיע יותר כסף בייצור עוד מוצרים, והגדלת הייצור תגדיל את ההכנסה הפנויה של העובדים, וההכנסה המוגדלת הזו תגדיל את הביקוש שלהם למוצרים, מה שיתניע את הכלכלה, יגדיל את הכנסות המדינה ממסים וחוזר חלילה.

קייזרלינג תקף את רייגן והתפיסה שלו בטוריו, אבל קולו כבר היה חלש ולא עדכני. הוא נתפס כשריד מעידן אחר שמסרב לשנות את עמדותיו. הוא חשב שבתוך ארבע שנים הממשל יתחלף, אבל הוא טעה. רייגן נבחר לכהונה נוספת. ולא רק זאת - הדומיננטיות של הרייגניזם והתאצ׳ריזם, לא רק בארה״ב אלא בכל העולם, גם בישראל, גרמה למפלגה הדמוקרטית ללכת ימינה, בניסיון להילחם על קולות הבוחר. הליכה ימינה שהמפלגה הדמוקרטית מעולם לא שבה ממנה, גם לא היום. וכשהכל זז ימינה, למישהו כמו קייזרלינג לא היה סיכוי.

באוגוסט 1987, קייזרלינג מת בבית החולים מהתקף לב, כמו אביו כמה עשורים לפניו.

הוא נקבר בבית הקברות ׳בית ישראל׳ בעיירת ילדותו ביופורט, בדרום קרולינה. על קיר המשרד שלו בוושינגטון, עד יום מותו, היה תלוי ממוסגר גזיר עיתון ישן ובו חיבור שכתב בתור נער צעיר במסגרת תחרות חיבורים שערך העיתון המקומי של ביופורט. ״Bigger and more Beautiful Beaufort”, היתה הכותרת שלו. בגוף המאמר, ליאון הירש קייזרלינג הצעיר הסביר כיצד העיר שלו צריכה לעבור התייפות, תיעוש, וצמיחה.

5. הסוף

למרות שהיום אנחנו מקבלים את האובססיה עם צמיחה כלכלית כמובנת מאליה, ואולי דווקא בגלל שאנחנו מקבלים את הגישה הזו כמובנת מאליה, בואו נעצור לרגע ונחשוב על זה - האם זה באמת מובן מאליו שאנחנו חייבים לצמוח כל הזמן כל הזמן משנה לשנה?

לפני השינוי התפיסתי הזה שקייזרלינג היה אחד מאבותיו, לא רק שהכלכלנים חשבו שהיציבות צריכה להיות קודמת לכל, האנשים עצמם לא היו רגילים לחשוב במונחים של צמיחה. איכרים וחקלאים שגידלו תוצרת חקלאית השתמשו בה קודם כל לצרכי המשפחה שלהם, ואם נשאר משהו מעבר הם היו מוכרים אותו. וזהו. נסו לדמיין עולם כזה.

לצמיחה כלכלית מתמדת יש מטרה: להעלות את איכות החיים שלנו ואת איכות החיים של ילדינו ואת זו של הדורות הבאים עד הנצח, בשביל שבעוד 100 שנה רמת החיים תהיה כזו שאנחנו לא מסוגלים לדמיין אפילו. כל עוד זה מה שקורה, זה מעולה. אנחנו מפתחים טכנולוגיה שמאפשרת לתינוקות להפסיק למות, מפתחים תרופות למחלות, מהנדסים בגדים טובים יותר.

אבל לצמיחה האינסופית עלולים להיות צדדים נוספים. ניצול יתר של משאבי הטבע עד כדי פגיעה שעלולה להיות בלתי הפיכה בכוכב שלנו, יצירת תרבות צריכה מוגזמת שמשרתת רק את הצמיחה ולא להיפך, שחיקת יתר של העובדים, יצירת מחלות חדשות, ואפשר לחשוב על עוד דברים איומים ששכחתי.

האם היינו מעדיפים עולם אחר שבו הצמיחה היא לא המטרה הראשונה במעלה? עולם שבו עולם שבו אנשי עסקים מבסוטים גם כשהרווח הפנומנלי שהחברה שלהם גורפת נשאר אותו דבר משנה לשנה. עולם שבו מנהלים בכירים לא נמדדים רק על האם השורה התחתונה צמחה בחמישה אחוזים, אלא האם המוצרים של החברה טובים יותר, האם השירות שלה טוב יותר, האם היא מצליחה לשמור על רווחיות נאה תוך כדי שהיא תורמת לקהילה שבה היא פועלת, לעובדיה, לספקים שלה.

אני לא יודע אם עולם דמיוני כזה נשמע לכם טוב יותר או רע יותר מהעולם שבו אנחנו חיים בו. אם המשמעות של עולם שמקדש יציבות על פני צמיחה היתה קיפאון ברמת החיים של הדורות הבאים, סביר להניח שהיינו מוותרים על כך. אבל אם המשמעות של העדפת שיקולים אחרים על פני צמיחה בכל מחיר היתה צמצום איכות החיים שלנו אבל גם צמצום הפגיעה באיכות הסביבה של הדורות הבאים, ויותר זמן עם המשפחות שלנו, אולי בכל זאת היינו מעדיפים עולם כזה?

כך או כך, תעדיפו איזה עולם שתעדיפו, זכרו רק שהאובססיה שלנו עם צמיחה - אובססיה לאומית, כלכלית ואישית - היא יצור די חדש בסופו של דבר. עניין של פחות ממאה שנה. ובכל זאת, בפרק הזמן הקצר הזה הספקנו להטמיע אותה כאילו היא היתה כאן תמיד. אבל היא לא, והיא כלל לא מובנת מאליה.

קייזרלינג רצה להיכנס לספרי ההיסטוריה, הוא לא רצה להישאר אנונימי לנצח. שלוש שנים לפני מותו, בכנס לציון יובל לניו דיל, קייזלינג טען שהניו זיל לא היתה היצירה של הנשיא רוזוולט לבדו. ״הניו דיל היתה היצירה של הרבה אנשים שמעולם לא קיבלו על כך קרדיט״, אמר קיירלינג, ״וזו היתה היצירה שלהם כפי שזו היתה היצירה של רוזוולט״.

רק שזה לא עבד לו. חרף ההשפעה שלו על עיצוב הכלכלה המודרנית, על החיים של כולנו ועל מה שאנחנו תופסים היום כמובן מאליו, שמו של קייזרלינג נשכח ונפקד ממרבית ספרי ההיסטוריה הכלכלית. ככה זה עם ההיסטוריה: אנחנו נוטים לזכור את בעלי הסמכות - את הרוזוולטים ואת הטרומנים ואת הרייגנים - ואת האינטלקטואלים שהתיאוריות שלהם העניקו לגיטימציה רעיונית למעשים שלהם - את הקיינסים ואת המילטוןפרידמנים. אבל לא את היועצים, לא את מעצבי המדיניות שפעלו מאחורי הקלעים, לא את הקייזרלינגים של העולם.

פארקר: "אני רוצה שכולכם תבינו איזה תפקיד משחקים היועצים. מי שמקבלים החלטות מוציאים לפועל בסופו של דבר מדיניות, אבל את המדיניות הזאת דמיינו ועיצבו אנשים אחרים."

אז הנה, עכשיו אתם יודעים.

*

אנחנו היינו חיות כיס, הפודקאסט הכלכלי של תאגיד השידור הישראלי. תודה רבה לרום אטיק שהפיק את הפרק הזה ואת כל הפרקים של חיות כיס, וגם ערך יחד עם צליל אברהם. במערכת חיות כיס חברה גם דנה פרנק. הפרק הזה הוקלט באולפני PRX בבוסטון, תודו שזה מגניב, ובושל בתל אביב על ידי האחד והיחיד אסף רפפורט. תודה גם לאיתי סי שקרא והעיר הערות מועילות שאף מצאו את דרכן לתוך הפרק ששמעתם. אגב, אם בא לכם לקרוא יותר על קיינס, חפשו את הפוסט ״בין ורסאי לאתונה״ בבלוג ״תועלת שולית״.

כל הפרקים של חיות כיס זמינים להאזנה באתר כאן נקודה סי או נקודה איי אל, וגם בכל אפליקציית פודקאסטים שאפשר להעלות על הדעת. אני באופן אישי משתמש בימים אלה בספוטיפיי, כי כבר ממילא אני משלם להם על מנוי לשמוע את המוסיקה שבא לי.

אם בא לכם לספר לנו מה חשבתם על הפרק הזה או להציע רעיונות לפרקים אחרים אנחנו מאוד מאוד נשמח. המקום הכי טוב לעשות את זה הוא בקבוצת הפייסבוק שלנו שנקראת - תחזיקו חזק - ״חיות כיס״. חפשו אותנו בפייסבוק והצטרפו. ואם יש לכם חברים וחברות שעדיין לא שומעים אותנו, הפיצו את הבשורה. בחרו את הפרק האהוב עליכם של חיות כיס ושלחו להם בוואטסאפ כמתנה לחג. זה כדאי!

אני שאול אמסטרדמסקי, בשבוע הבא פרק חדש, תודה רבה שהאזנתם.