עוד פרקים של חיות כיס שיכולים לעניין אתכם:

חיות כיס 99: מה קרה לוונצואלה

חיות כיס 81: 750 מיליון דולר בלילה

חיות כיס 70: בוקר טוב איראן

לקרוא פודקאסט זה כמו לשמוע סרט

אבל אם אתם מעדיפים לקרוא, גרסת הטקסט לפניכם

יש סיפורים כמו הסיפור שאני רוצה לספר לכם היום, שצריך להתחיל לספר דווקא מהסוף:

חדשות: "הלירה הטורקית צוללת. ארה"ב ביטלה את עסקת F-35 עם טורקיה. האיחוד האירופי מטיל סנקציות על טורקיה".

"כשמדינה נבנית סביב כחליפה שתפורה למידות של אדם אחד ההשלכות של זה הן הרות אסון, או בזמנו או לאחריו או בשניהם".

היי, אני שאול אמסטרדמסקי ואתם מאזינים לחיות כיס, הפודקאסט הכלכלי של כאן. 

ב-15 ביולי 2016, לפני שלוש שנים ושבוע, בשעות הלילה המאוחרות, ישבתי בבית. זה היה ליל שישי, ואני זוכר שעשיתי את מה שעשיתי כמעט בכל ליל שישי באותה תקופה.

שום דבר מאלה. באותו יום שישי, כמו ברבים אחרים, ישבתי מול המחשב, רפרשתי את הפיד של טוויטר, וחיכיתי שיקרה משהו.

ואז, באופן חריג, משהו באמת קרה.


חדשות השבת: "טנקים של הקושרים יצאו לחסום את שדה התעופה הענק אתאטורק. חלק אחר המשיך לכיכר טקסים. המורדים השתלטו על כמה תחנות טלוויזיה…"


כמו במבצע סבתא, זה התחיל הכי חזק שלו ואז הגביר. מטוויטר עברתי מהר מאוד לפייסבוק, אחרי שמישהו גילה לי שאני יכול לפתוח את מפת העולם, ולראות מה אנשים משדרים בלייב דרך הסלולרי שלהם. וכשעשיתי זום אין על איזור איסטנבול, זה היה כאילו מישהו הדליק את המפה:


מתוך החדשות: "באנקרה הבירה הפציצו מסוקים של המורדים את ארמון השיאות, בניין הפרלמנט ומטה המודיעין הכללי. הרמטכ"ל נתפס בידיהם. שמועות הופצו שארדואן נמלט מהמדינה וביקש מקלט מדיני בגרמניה".


עוד ועוד טורקים אקראיים צילמו הפגנות ברחובות, וצעדות ברחובות, וטנקים ברחובות, וכל מיני דברים נשרפים, ואנשים הולכים מכות, ויריות, ופיצוצים, ובאמת פשוט זרם בלתי פוסק של תמונות מטורפות שהמשיכו להסתובב שעות על שעות ככל שהלילה התקדם. אחרי כמה זמן זה כבר היה ברור יותר - מישהו, מישהם, מנסים לעשות הפיכה בטורקיה. ואז, זמן קצר אחרי שהתובנה הזו התגבשה, BEשעה אחת בלילה, בערך שעתיים אחרי שכל הטירוף הזה התחיל, הדבר המדהים הזה קרה:



נשיא טורקיה רג׳יפ טאיפ ארדואן, ששהה באותו זמן בחופשה בדרום מערב המדינה, בעיר הנופש מרמריס, עלה לשיחת פייס טיים עם שדרנית סיאןאן טורקיה. הרגע הזה, ששודר בשידור חי בכל טורקיה אבל גם בכל העולם, בזמן שהצבא משתלט על רחובות איסטנבול ואנקרה, היה רגע מכונן. זה היה רגע מכונן בניסיון ההפיכה ההוא - כי ארדואן קרא לתומכיו ולעם הטורקי כולו לצאת לרחובות ולהראות למחוללי ההפיכה מה בדיוק רצונו של העם - אבל לא רק. הקריאה הזו של ארדואן לעם לצאת לרחובות הפך להיות רגע מכונן גם בכל מה שקרה מאז.

ניסיון ההפיכה נכשל. בשעות הבוקר, אחרי שארדואן הצליח לחזור לאיסטנבול, הוא ומפלגתו השתלטו על אנשי הצבא הסוררים, והתחילו בתהליכי טיהור פוליטיים במימדים מבהילים.

פסקין: "אנחנו כבר שלוש שנים נמצאים במהלך חסר תקדים של ארדואן עם עשרות אלפים שנעצרו, קציני צבא שפוטרו, שופטים… מערכת משפטית שמתחלפת, הנהגה צבאית שמוחלפת, עיתונאים שנזרקים לכלא או בורחים, אנשי עסקים שנחשדים בשיתוף פעולה עם המערב או נגד ארדואן בורחים".

בסיכומו של עניין, במשך שלוש השנים שחלפו מאז ניסיון המהפכה ארדואן עצר, כלא, העלים, הגלה או הדיח - תחזיקו חזק - כ-500 אלף טורקים, מרביתם עובדי מדינה, אבל גם אנשי עסקים, עיתונאים, אנשי אקדמיה, מורים, פוליטיקאים ואחרים. המדינה גם תפסה את נכסיהן של יותר מ-1,000 חברות גדולות, שנחשדו כי לקחו חלק בניסיון ההפיכה. במקביל למסע הטיהורים הזה, שעדיין נמשך גם בשנה זו, נשיא טורקיה ארדואן ניכס לעצמו עוד ועוד ועוד סמכויות.

הוא הפך עצמו לשליט כל יכול בטורקיה. 

כמעט.

חדשות סי.בי.סי: "הלירה הטורקית נחלשת מול הדולר, הבנק המרכזי מנסה למנוע מהמשבר להתדרדר"

כי כמו בכל מיני סיפורי ילדים על מלכים שניסו לשלוט בכל העולם, גם בגרמי השמים ובאיתני הטבע, עד שלמדו בדרך הקשה מה מגבלות הכוח של אדם בודד, גם נשיא טורקיה נמצא בשנה האחרונה בעיצומו של שיעור כזה. 

בשנה האחרונה - למעשה, כבר לפני זה, אבל ביתר שאת בשנה האחרונה - הנשיא הטורקי מנהל מלחמת מאסף נגד… תכלס, נגד העולם הכלכלי כולו. הוא נלחם בספקולנטים, הוא נלחם בנשיא ארה״ב, הוא נלחם בקרן המטבע הבינלאומית, בנגיד הבנק המרכזי שלו, ואפילו בחוקי הכלכלה הבסיסיים ביותר שכל סטודנט שנה א׳ לומד בתואר הראשון.

נשיא טורקיה טאיפ רג׳יפ ארדואן יצא למלחמת חורמה בעולם כולו, ובימים אלה ממש הוא לומד על בשרו מהם הדברים שעליהם הוא אינו יכול לשלוט. על השווקים הבינלאומיים, למשל. בדרך, הוא גורר מדינה שלמה למטה, בסחרור שנראה כרגע שייגמר רע מאוד:

עמרי אילת: "אתה לא רואה שום דבר אתה יודע שימנע את ההתדרדרות מטה"

ומה שיפה בסיפור הזה, הוא מה שיפה בכלכלה בכלל - שהיא אף פעם לא פועלת בוואקום. זה אף פעם לא רק כלכלה. זה תמיד גם פוליטיקה, והיסטוריה, ודת, ותרבות, ואגו, עוד מיליון כוחות ווקטורים אחרים שפועלים במקביל ומושכים לכל הכיוונים. 

אז השבוע בחיות כיס - כיצד ייגמר הסיפור של האיש שרצה להיות סולטן, והאם כלכלת טורקיה תצליח לשרוד אותו.

עמרי אילת: "כלכלנים אוהבים להסתכל על מה עשו בשנים האחרונות. שמונה שנים לכלכלנים זה נצח. כשאני מסתכל על הכלכלה הטורקית ולמה עושים את מה שעושים ולמה היא יושבת על בועת אשראי ענקית מעניינים אותי דברים אחרים. אני רואה פה רלוונטיות של תהליכים שהם לאורך כל הרפובליקה"

זה עמרי אילת. הוא היסטוריון כלכלי ובימים אלה הוא עמל על דוקטורט באוניברסיטת תל אביב בהנחיית פרופ׳ אהוד טולדנו על יזמות בסוריה הגדולה לפני המאה ה-20. אבל את עבודת המאסטר שלו הוא עשה על ההיסטוריה הכלכלית של טורקיה המודרנית. ולכן הוא יודע לספר לא רק מה שער הריבית הנוכחי בטורקיה, או מה שיעורי האבטלה והאינפלציה, אלא כיצד התעצבה הכלכלה הטורקית להיות מה שהיא היום.

והסיפור הזה מתחיל, לפי אילת, עמוק עמוק בדי.אן.איי של הרפובליקה הטורקית, שנוסדה אי שם בתחילת המאה ה-20, במהפכה של מוסטפא כמאל אתאטורק.

עמרי: "טורקיה היא מדינה ובזה היא דומה מאוד לישראל. היא מדינה שהיא פרויקט. הרפובליקה הטורקית היא פרויקט. היא פרויקט שנועד וזה יישמע מוכר למאזין הישראלי לקרוע קריעה מהעבר. גם להתנתק מהעבר העות׳מאני, להתחבר באופן דרסטי למערב, וזה אומר לבנות את הדברים האלה כולל תיעוש מלמעלה, ליצור בן אדם חדש, ליצור סלף הוד חדש, מתורבת כמו שהם קוראים לו בלשון שלהם, ומתורבת מבחינת מוסטפא כמאל אתאטורק מתורבת שווה מערבי".

הפרויקט הזה - הקמת הרפובליקה הטורקית - החל לפני כמעט מאה שנה, אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהאימפריה העות׳מאנית התפרקה, ואטאטורק הפך ממצביא למדינאי. הוא היה לנשיא הראשון של הרפובליקה, וכמעט בין לילה התחיל לשנות אותה לחלוטין, ממש מן היסוד.

הוא ביטל את הח׳ליפות, המנהיגות הדתית של הסולטנים הטורקיים. הוא סגר את בתי הספר האסלאמיים, הוא חילן את המדינה והפך את החילוניות לאחד העקרונות המכוננים של הרפובליקה החדשה, הוא שנמך את מעמד השריעה, החוק הדתי המוסלמי, שהיתה עד אז החוק הקובע במדינה, הוא החליף את האלפאבית הערבי באלפאבית טורקי, כלומר, החליף בבת אחת את השימוש באותיות ערביות לאותיות מערביות. ומאחר שהשפה מעצבת את התודעה, אפשר לדמיין עד כמה עמוקה ההשפעה של שינוי כזה. בניסיון להתרחק מהמורשת העות׳מאנית, האימפריאלית, ולהתקרב למערב, הוא אפילו אסר על לבישת תרבוש.

בתחילתה של הרפובליקה, המדינה היתה הכלכלה. המדינה יזמה הכל, בנתה הכל, הכלכלה היתה המדינה. אבל בתחילת שנות ה-80, החלו לנשוב בטורקיה אותן רוחות שנשבו בהרבה מדינות מערביות - רוחות של ליברליזם כלכלי - כלומר, התפיסה שיש להקטין את חלקה של הממשלה במשק ולהפוך אותו למשק פתוח יותר, שמבוסס על שוק חופשי במקום תכנון ממשלתי. 

את התפיסה הזו הביא לטורקיה בעיקר שר האוצר ב-1980, טורגוט אוזאל. בעשור שלפני כן אוזאל עבד בשנות ה-70 בקרן המטבע הבינלאומית ונחשף לגישה הליברלית, ונלהב ליישם אותה בטורקיה. ובהתחלה, התפיסה הכלכלית שר האוצר הטורקי מאמריקה, עבדה. שיעורי הצמיחה של שנות ה-80 היו בלתי נתפסים. צמיחה של כמעט 19% ב-1981. בערך 11% ב-1985 וב-1986. אין דברים כאלה. 

אבל אז, בתחילת שנות ה-90, כשהוא משמש כבר כנשיא הרפובליקה, אוזאל מת. כלומר, מת מוות מסתורי מהתקף לב פתאומי בלשכה שלו, כזה סוג של מת. המוות הפתאומי הזה יצר חרושת של ספקולציות. תומכיו טענו כי נרצח בידי גורמים שהתנגדו לניסונות שלו לסיים את הסכסוך עם הכורדים. עד היום לא ברור מה קרה לו.

בכל אופן, אחרי מותו של אוזל, עם ובלי קשר, הכלכלה החלה להתפרק.

עמרי: "אחרי שאוזאל מת המערכת הפוליטית לא מצליחה להתייצב. שנות ה-90 זה הרבה טרור כורדי בדלני של ה-פקק, שחיתות בהיקפים מוטרפים לחלוטין במערכת הפוליטית, ברמה של… שחיתות ברמה של לגנוב מהקופה".

ואז, תוך כדי שהכל מתפרק, הכל באמת התפרק.

ב-17 באוגוסט 1999, רעידת אדמה בעוצמה 7.4 הכתה בצפון מערב טורקיה.

אם הייתם אז בסביבה אתם בטח זוכרים את השידורים של משלחת הסיוע של פיקוד העורף מחפשת ניצולים בין ההריסות, ואפילו מחלצת את הילדה שירן פרנקו, ובאופן כללי זוכה לאהדה גדולה מצד הטורקים. 

אבל בצד כ-20 אלף הרוגים, יותר מ-40 אלף פצועים ויותר מחצי מיליון אנשים שנותרו מחוסרי קורת גג לתקופה ארוכה בגלל רעידת האדמה, גם הכלכלה הטורקית החלה לקרוס. 

זה התחיל קצת קודם, כבר באמצע שנות ה-90, עם הלוואות שטורקיה לא הצליחה להחזיר לקרן המטבע. זה המשיך בגירעונות ממשלתיים גדולים מדי, משברים פוליטיים תכופים מדי, ניסיונות של הממשלות לפגוע בעצמאות של הבנק המרכזי של טורקיה, ועוד המון מהז׳אנר הזה. ואז הגיעו רעידת האדמה שגרמה לנזק עצום, ואחריה התפוצצה בועת הדוט.קום שהכניסה את כל העולם למיתון. הכלכלה הטורקית עמדה על סף פשיטת רגל.

הממשלה נאלצה לפנות לקרן המטבע הבינלאומית בשביל לקחת הלוואה קצרת מועד - חתיכת הלוואה, של יותר מ-11 מיליארד דולר - הלוואה שניתנה בתמורה לצעדי צנע. קיצוצים, הפרטות מסיביות, כאלה.

אבל זה לא הספיק. למען האמת, ההלוואה ההיא ותכנית הצנע רק סיבכו את טורקיה עוד יותר. ב-2001 האינפלציה גאתה, הלירה הטורקית צללה לשער חליפין היסטורי שמעולם לא היה כמותו בשום מדינה אחרת בעולם - מיליון וחצי לירות לדולר אחד. 

ומתוך כל הכאוס הזה, מתוך כל המשברים והקריסות האלה, מתוך ההריסות הגיח פוליטיקאי כרזימטי - רג׳יפ טאיפ ארדואן. 

ארדואן לא הגיע לראשות הממשלה משום מקום. הרבה לפני שנכנס לפוליטיקה, משהו היה צריך להשתנות בטורקיה בשביל שהציבור הטורקי, זה שגדל על ברכי המהפכה החילונית של אתאטורק, יהיה מוכן לקבל פוליטיקאי עם ערכים איסלאמיסטיים גאים. השינוי ההדרגתי הזה החל בשנות ה-80, אחרי שחלקים גדולים בציבור הטורקי התחילו לחשוב שאולי המדינה הלכה יותר מדי מערבה, שהאליטות לקחו את הדברים קצת רחוק מדי. 

עמרי: "ההדתה של טורקיה החלה אז. היתה אווירה של לחזור להיות מי שאנחנו ומי שאנחנו זה מוסלמים מתונים, עם רגל במזרח ורגל במערב".

שאול: השינוי הזה, אומר אילת, ההליכה הזו אחורה לכיוון האיסלאמיסטיות המתונה, נשענה על שלושה יסודות. דבר ראשון, החינוך בבתי הספר. 

עמרי: "מבחינת חינוך החל להיות חינוך יותר דת בתקופה הזו. אנשים שהתחנכו בשנות ה-80 היה להם יותר קל להצביע למפלגות יותר דתיות שנהיו יותר ליברליות, המפלגה של ארדואן שהיתה חדשה יחסית היה להם יותר קל להצביע להם". 

שאול: יסוד שני היה תהליך האורבניזציה המסיבי שטורקיה עברה בשנים האלה, כשיותר ויותר כפריים מסורתיים היגרו מהכפרים לערים אבל לא זנחו את הערכים הדתיים שלהם. חלק מהמפלגות, כמו מפלגת הרווחה, זיהו שהרוחות הניאו-ליברליות של השלטון, אלה ששברו את איגודי העובדים, מפקיותם את הטורקים שזקוקים למדינת הרווחה. אז הם נכנסו לווקאום הזה, והחלו לבנות בייס פוליטי.

עמרי: "דבר שני זה כפריים שמהגרים להרים והמגן שלהם זה דת והמפלגות הדתיות, עוד לפני ארדואן האב הרוחני שלו זה ארבקן, שהן נתנו את הסעד ונכנסו בחלל שוועדי העובדים יצאנו ממנו".

שאול: ולבסוף, היה שם גם יסוד כלכלי, שהשלים את התמונה הפוליטית החדשה של טורקיה

עמרי: "ורגל שלישית חשובה שזה בזכות ההפרטות יש אליטה חדשה של אנשי עסקים מסורתיים דתיים, לא מהמרכזים המתועשים, לא מאיסטנבול, קראו להם הנמרים האנטוליים".

שאול: על רקע השינוי החברתי העמוק הזה, פוליטיקאי כמו ארדואן היה יכול לצמוח. ב-1994, כשהשינוי הבשיל, ארדואן נבחר לראשות עיריית איסטנבול. התושבים אהבו אותו.

עמרי: "לכן ארדואן היה פופולרי והוא היה ראש עיר טוב. הוא היה ראש עיר מוצלח מבחינה אופרטיבית , כל הבוספורוס היה מזוהם לפניו כל הניקוי שלו זה הוא".

שאול: ב-1998, תוך כדי שהוא מכהן כראש עיר, ארדואן נשפט ונכלא ל-10 חודשים. זה היה אחרי שהקריא בפומבי שיר איסלאמיסטי גאה שנגד את ערכי החילון של הרפובליקה הטורקית, שזמן קצר לפני כן אסרה על לבישת רעלה. הפרובוקציה הזו של ארדואן הרגיזה את השלטון, את האליטה הכמאליסטית.

ארדואן נכנס לכלא בגאון. התמיכה בו היתה בשיאה. הכלא היה בדיוק מה שהיה צריך בשביל ליצור סביבו הילה של קדוש מעונה. אחרי ארבעה חודשי כלא הוא השתחרר וייסד מפלגה חדשה - מפלגת הצדק והפיתוח - והחל לבנות אותה לקראת הבחירות הארציות. ב-2002, מפלגתו ניצחה, ובגדול.

ב-2003, אחרי שפתר את הבירוקרטיה פנימית שמנעה ממנו לכהן כראש ממשלה מיד לאחר הבחירות - לא אלאה אתכם בכל פרטי הטלנובלה הטורקית הזו - ארדואן התיישב בכיסא ראש הממשלה. בשש עשרה השנים שחלפו מאז, הוא לא הפסיד אפילו במערכת בחירות אחת. 


*


בתחילת שלטונו ארדואן לא היה ארדואן. כלומר, לא ארדואן שאנחנו מכירים היום. אז הוא היה הרבה יותר מתון וזהיר ופרו מערבי. הוא ניסה להראות למדינות האיחוד האירופי שטורקיה היא מועמדת לגיטימית להצטרף לאיחוד, הוא עבד צמוד עם קרן המטבע הבינלאומית, הוא תמך בפלישה של ארה״ב לעיראק ב-2003 למרות התנגדות הפרלמנט שלו פשוט כי רצה לתחזק את הברית עם ארה״ב. במקביל הוא גפ המשיך להפריט חלקים מהכלכלה הטורקית - הוא הפריט את טורקיש איירליינס, למשל - ולקדם תפיסה כלכלית ניאו-ליברלית. 

הוא ייצב את המטבע - הלירה הטורקית - הוריד את האינפלציה משיעור מטורף של 45% בשנה ב-2002 ל-8% ב-2005, והעביר את הכלכלה הטורקית ממשבר לצמיחה. ב-2003, שנה לאחר שמפלגתו זכתה בבחירות, הכלכלה הטורקית צמחה ביותר מחמישה אחוזים וחצי. שנה לאחר מכן, כמעט ב-10 אחוזים. שנה לאחר מכן, ב-9 אחוזים.

וכשזה קרה, וכשרמת החיים של הטורקים עלתה, ארדואן החליט שהצמיחה הכלכלית צריכה להיות אחת המטרות המרכזיות שלו, אם לא ה, ולא משנה המחיר. מלבד ההיגיון הכלכלי, היה שם גם רציונל פוליטי: הוא הבין שצמיחה כלכלית תיטיב עם העם הטורקי, ומי שמיטיב עם העם הטורקי ומעלה את רמת החיים שלו יזכה לאהבה מצד העם הטורקי, ומי שזוכה לאהבה זוכה גם להמשיך להחזיק במושכות השלטון. 

עמרי: "הוא הרוויח את התמיכה מהמעמדות הבינוניים נמוכים מסורתיים דתיים שהוא נתן להם צ׳אנס".

ב-2011 ארדואן נבחר על ידי קוראי המגזין טיים לאיש השנה והופיע על השער היוקרתי של העיתון. הוא נחשב להבטחה הגדולה של טורקיה. הכל היה נפלא.


ואז, בקיץ 2013, הוא קצת איבד את זה. מכל הבחינות.

ביוני 2013, אחרי שעשתה סיבוב בשדרות רוטשילד, בכיכר תחריר, ברחובות ספרד, בשווקי תוניסיה, בפארקים של ניו יורק, המחאה החברתית הגיעה לטורקיה. 

זה התחיל, כמו שכל הדברים האלה מתחילים, ממשהו קטן ונקודתי. כוונה של עיריית איסטנבול להפוך חלק מפארק גזי הפופולארי, למרכז מסחרי יצרה גל מחאה מקומי. אחרי שהמשטרה דיכאה את המחאה הזו באלימות מופרזת, המחאה גדלה.

פתאום, מהפגנה מקומית נגד העירייה, המחאה הפכה להיות כלל ארצית, נגד הנסיונות של ארדואן להשתלט על העיתונות בטורקיה ועל חופש הביטוי, נגד הנטיות הדיקטטוריות שלו, נגד הפגיעה בזכויות אדם, נגד ההדתה של המדינה.

זה היה שבוע של מחאות, שהשתתפו בהן יותר משלושה וחצי מיליון טורקים. עצרות, הפגנות, תהלוכות, אוהלים ברחובות, הפעלת כוח ואלימות מופרזים מצד המשטרה וכוחות הביטחון הטורקיים - היה שם הכל. השורה התחתונה היתה קשה: אחד עשר טורקים נהרגו בהפגנות האלה, 8,000 נפצעו ו-3,000 נעצרו.

כשזה רק התחיל, ארדואן סתם בז למוחים. אבל ברגע שהמחאה התפשטה וצברה נפח משמעותי, הפרנויה שלו נכנסה לתמונה. ארדואן החל להאשים את כל העולם ואחותו בקנוניה נגדו ונגד שלטונו. הוא האשים את האופוזיציה, אבל גם את העיתונות ואת אנשי האומנות בכך שהם ״סללו בתנהלות הבלתי אחראית שלהם את הדרך לשנאה, לאפליה ולפרובוקציה״. פופוליזם קלאסי שארדואן הוא אחד הנציגים הבולטים שלו בעת המודרנית.

*

בנאום שנשא בפני תומכיו בשדה התעופה, ב-7 ביוני 2013, מלבד כל החשודים המיידיים, ארדואן פתאום האשים בארגון המחאות וליבוי הלהבות גם גורם בלתי צפוי - 

את המערכת הפיננסית. 

וליתר דיוק, ארדואן יצא נגד ״הלוביסטים של שער הריבית״. מוזר, לא? נסו לדמיין את הפופוליסט האותוריטי החביב עליכם. הוגו צ׳אבס, ניקולאס מדורו, ויקטור אורבן, ז׳איר בולסונארו, דונאלד טראמפ - מי שזה לא יהיה - נואם למצלמות ומאשים את כולם - את כווווולם - בקנוניה. אתם מצליחים לדמיין מישהו מהם יוצא נגד ״הלוביסטים של שער הריבית״? נדמה לי שאפשר לומר שארדואן די ייחודי באובססיה שלו לעניין הזה. 

ויש לזה סיבה טובה - הוא זקוק לריבית נמוכה בשביל לשרוד פוליטית. 

"כשהוא נכנס לתפקיד המוטו שלו היה פשוט מאוד: כסף זול".

שאול: זה דורון פסקין 

דורון: "מנהל את חברת קונקורד המזרח התיכון".

כבר 20 שנה שפסקין עוקב אחרי ההתפתחויות וההתרחשויות במדינות ערב והמזרח התיכון, בעיקר אחרי ובנושאים הכלכליים. בשנים האחרונות הוא כותב על הנושאים האלה בכלכליסט, שם הכרתי אותו.

"הוא מאמין בזה שצריך להעלות את רמת החיים של כל טורקי וטורקי ולכן הכסף הפך זול, גם לחברות וגם למשקי הבית וזה הוביל למודל הצמיחה של טורקיה, צמיחה שמבוססת על צריכה".

אם היה משהו שהיה חשוב לארדואן מהרגע הראשון, זו רמת הריבית במשק. זה נשמע תמוה - לאיזה סוג של אנשים מוזרים זה הדבר הכי חשוב בחיים - אבל ארדואן קלט את הפרנציפ מאוד מהר. ריבית נמוכה פירושה הלוואות זולות. והלוואות זולות, בין אם זה לאנשים או לחברות, פירושן צמיחה ועלייה ברמת החיים. וצמיחה ועלייה ברמת החיים… בקיצור, הבנתם.

וזה עבד. זה עבד מאוד. שיעורי הצמיחה הגבוהים העלו את רמת החיים בטורקיה, ואיתה ביססו גם את התמיכה בארדואן, למרות הנטיות הברורות שלו למשוך את המדינה לכיוונים דתיים יותר, אותוריטריים יותר. 

היום, בדיעבד, אנחנו יודעים שמחאת 2013 היתה רק הקדמה לניסיון ההפיכה של 2016, זה שצפיתי בו בשידור חיי בפייסבוק ובטוויטר כמו יתר העולם, ולמה שקרה אחריו. כי אחרי שהוא ראה שהפרנויות שלו מתגשמות ושהוא לא סתם הוזה, ושאנשים אכן מנסים להפיל אותו מכיסאו, ארדואן החליט לבצר את אחיזתו בכס השלטון עוד יותר, ולעזאזל המחיר.

מלבד גלי הטיהורים והמעצרים, ארדואן ניכס לעצמו סמכויות שלטוניות אינספור. זה קרה ב-2017, שנה לאחר ניסיון ההפיכה, כשארדואן ניצח במשאל עם שנוי במחלוקת ששינה לחלוטין את כל שיטת המשטר הטורקית - משיטה פרלמנטרית לשיטה נשיאותית. ארדואן נבחר לנשיא הרפובליקה, עם סמכויות מרחיקות לכת. הוא מנע מהפרלמנט לפקח כראוי על עבודת הרשות המבצעת, הוא קיבל את הסמכות למנות או להדיח שרים, להכין את תקציב המדינה, למנות שופטים, להכריז על מצב חירום בלי צורך בפרלמנט ולחוקק חלק מהחוקים. הוא מסוגל גם לפזר את הפרלמנט אם ירצה בכך.

הוא מיצב את עצמו כשליט הכל יכול של טורקיה, תוך שהוא משתמש ברטוריקה הפופוליסטית החביבה עליו של ״זה אנחנו נגד כולם״, בשביל לבנות את הבייס שלו ולהשאיר אותו משולהב תמיד.

אבל האמת שבמבנה החברתי של טורקיה, רטוריקה פופוליסטית לבדה לא היתה עוזרת לארדואן לגייס תמיכה מספיקה בשביל להישאר בשילטון. מקורות התמיכה הטבעיים שלו הם מקרב האוכלוסיה המסורתית יותר, הכפרית יותר, הדתית יותר. במרכזים העירוניים הגדולים, באיסטנבול או באנקרה, למשל, ארדואן היה צריך גם פופוליזם כלכלי בשביל לגייס תמיכה פוליטית. את התפקיד הזה מילאה הריבית הנמוכה, והאשראי, כלומר ההלוואות, שמשקי הבית והחברות הטורקיות יכלו לקחו בזכותה.

פסקין: "התמיכה שלו שהגיעה מהמרכזים העירוניים בוודאי מאיסטנבול שנחשבים יותר ליברליים היתה הרבה בזכות ההצלחה הכלכלית שלו. רמת החיים של הטורקי הממוצע באיסנבטול אי אפשר להתווכח על זה, השתפרה בתקופת ארדואן".

כשמסתכלים על מספרי המקרו, הם די מדהימים. על אף כל המערבולות הפוליטיות, חוסר היציבות, ניסיון ההפיכה, ההשתלטות של ארדואן על המדינה והפיכתה לאותוריטרית יותר ויותר, המשק הטורקי המשיך לצמוח בקצב מרשים. שמונה וחצי אחוזים ב-2013, חמישה ומשהו אחוזים ב-2014, שישה ומשהו ב-2015, שלושה ומשהו ב-2016, שבעה ומשהו ב-2017. מדהים. אין קצב צמיחה כזה במדינות מערביות, גם לא בישראל.

אבל כשמסתכלים על המספרים האלה לעומק, מבינים שחלק גדול מהצמיחה הזו מבוסס על אוויר. דבר ראשון, חלק מהצמיחה היה מבוסס על שחיתות. וזה אולי יכול לעבוד בטווח הקצר, אבל לא מחזיק בטווח הארוך.

פסקין: "בטורקיה של היום הדבר הכי חשוב לך בתור בעל עסק זה שיהיה לך את הקשר למפלגת הצדק והפיתוח. הון שלטון בשנים האחרונות בתקופת ארדואן אני חושב שהוא שכלל את זה לרמה שלא היתה בטורקיה לפניו".

ודבר שני, בגלל האופן שבו מודדים את הצמיחה, אפשר בעצם לייצר מראית עין כאילו המשק צומח, כשהוא בעצם צומח בכאילו. 

בשנה א׳ של תואר ראשון בכלכלה, כשלומדים איך מודדים את התוצר של מדינה מסוימת - כלומר, את כל הדברים שיוצרו, כל השירותים שניתנו וכו׳ במהלך שנה אחת במדינה מסוימת - תמיד נותנים את הדוגמא של החלונות בשביל להמחיש עד כמה המדידה בעייתית. אתם יכולים, למשל, לפתוח עסק של ייצור חלונות. אתם מוכרים חלונות לאנשים ומתקינים להם אותם, ובלילה הולכים ומנפצים להם את החלונות שהתקנתם, בשביל שהם יקנו עוד חלונות. ככה כל הזמן, מייצרים ומנפצים, מייצרים ומנפצים. בדוגמא התיאורטית הזו, התוצר של המדינה הזו ה יה עולה, כי כל ייצור כזה נספר. האם מצבם של התושבים טוב יותר בגלל העלייה הזו בתוצר? לא ממש. נזכרתי בדוגמא כזו כשפסקין סיפר לי ש…

פסקין: "בשנים האחרונות רוב ההלוואות האלה הופנו למגזר הבניה והנדלן. למשל כיום בגלל תנופת הבניה שארדואן חילק כספים או פרויקטים לחברים שלו יש היום 3 מיליון בתים שאין קונה להם, בתים ריקים, חבל שאי אפשר לייבא בתים לישראל".

הסיפור הזה של הנדל״ן - הלוואות על הלוואות שהלכו לממן בנייה שגבוהה יותר מהביקוש, יכולה להיות אחד ההסברים לפרדוקס משונה שמאפיין את הכלכלה הטורקית. כי למרות שיעורי הצמיחה הגבוהים כמעט לכל אורך שלטונו של ארדואן, שיעור האבטלה במדינה היה ונותר מאוד גבוה - פלוס מינוס עשרה אחוזים לכל אורך הכהונה שלו. עשרה אחוזי אבטלה, זה לא שיעור זניח. 

פסקין: "אחד מכל ארבעה טורקים צעירים הוא מובטל. אנחנו מדברים על יותר מארבעה מיליון מובטלים בטורקיה. זו פצצה מתקתקת שצריך לטפל בה".

אבל זה בדיוק העניין: הכלכלה הטורקית תקועה כמה עשורים בעבר, והממשלה לא ממש משקיעה בשביל לקדם אותה. חוץ מרחת לוקום, יש איזה מוצר כלשהו שממש מזוהה עם טורקיה שאתם יכולים לחשוב עליו? כלומר, יש מכוניות גרמניות, יש סלולרים דרום קוריאנים, יש מותגים אמריקאים, יש הייטק ישראלי, על איזה מוצר טורקי אתם יכולים לחשוב?

ההייטק הטורקי הוא שולי ולא ממש נחשב בזירה הבינלאומית, אין השקעות מסיביות במחקר ופיתוח, ומרבית התעשייה הטורקית היא תעשייה לא מתקדמת. הם מייצרים בעיקר טקסטיל, מכשירי חשמל פשוטים ללא מותג ומרכיבים מכוניות ורכבות עבור חברות גדולות. יש להם אמנם תיירות מפותחת, אבל היא חשופה לתחרות עזה מצד מדינות האזור.

התעשייה הכי מתקדמת שלהם היא כנראה התעשייה הביטחונית הטורקית, אבל גם היא חשופה להתפתחויות בזירה הגיאו-פוליטית. בשבוע שעבר, למשל, כשארה״ב הודיעה שהיא מוציאה את טורקיה מפרויקט מטוס ה-F35, התעשייה הביטחונית של טורקיה חטפה מכה משמעותית. אני אגיע לזה בסוף.
בקיצור, כשהממשלה בעיקר מחלקת פרויקטי נדל״ן לקבלנים מקורבים שבונים דירות ריקות שאף אחד לא יקנה רק כדי לגזור קופון, אין פלא ששיעורי האבטלה לא יורדים. המשק הטורקי לא מצליח להתקדם קדימה וליצור מקומות עבודה ושווקים וענפים חדשים.

כל עוד הריבית היתה נמוכה, ארדואן הצליח לשמר את מראית העין הזו. כשהוא נבחר לראשונה לראש הממשלה, הריבית של הבנק המרכזי בטורקיה עמדה על חמישים וחמישה אחוזים. זו לא טעות - חמישים וחמישה אחוזים. בקנה מידה מערבי, זו ריבית בגובה פסיכי לגמרי. היא היתה כל כך גבוה כי האינפלציה במדינה השתוללה בתקופה ההיא - זוכרים? ארדואן תפס את השלטון בעיצומו של משבר כלכלי חמור.

ככל שארדואן הצליח להוריד את האינפלציה, והוא הצליח, הבנק המרכזי היה יכול להוריד את הריבית. והיא אכן ירדה, בהדרגה. ארבעים ושלושה אחוזים, שלושים ושמונה אחוזים, עשרים ושלושה אחוזים, וכך הלאה, עד שהגיעה לרמה של ארבעה אחוזים וחצי ״בלבד״ ב-2013. בקנה מידה טורקי, זו ריבית מאוד נמוכה. וכשריבית נמוכה, כסף זול, החיים יפים. משקי הבית העמיסו על עצמם הלוואות, אנשים התחילו לחיות על אשראי, חברות טורקיות גדולות העמיסו על עצמן הלוואות וחובות, והכל סבבה.

אבל אז, ביום אחד, לפני קצת יותר משנה - בעשרים ושלושה במאי 2018 - בתום ישיבת חירום חריגה, הבנק המרכזי של טורקיה העלה את הריבית. לא סתם העלה אותה, הוא יותר מהכפיל אותה בבת אחת. ארדואן, בתגובה, איבד את העשתונות.

הבנק המרכזי של טורקיה לא העלה את הריבית סתם ככה. בנקים מרכזיים הם גופים כבדים, שמרניים, זהירים. הם לא פועלים מגחמות ורחשי לב. לפחות אלה שפועלים בעצמאות ובמקצועיות. הבנק המרכזי של טורקיה העלה את שיעור הריבית באופן פתאומי וחד כי לא היתה לו ברירה. נגיד הבנק פחד שהכלכלה הטורקית עומדת לקרוס.

פסקין: "זו בועה שנועדה בסופו של דבר להתפוצץ"

כשמסתכלים על מה שקרה בטורקיה קצת לפני אותה העלאת ריבית, וקצת אחרי העלאת ריבית - קצב האירועים פשוט מבהיל. ומה שמדהים לראות הוא איך ארדואן בעצמו, במו ידיו, הורס את הכלכלה של המדינה שלו, ופועל נגד האינטרסים של העם הטורקי. במילותיו, ברטוריקה שלו ובתאוות השלטון שלו, ארדואן כרה לעצמו בור עמוק עמוק, והוא כל הזמן ממשיך רק להעמיק אותו, כאילו הוא עושה את זה קצת בכוונה בשביל שיוכל לטעון אחר כך שמישהו מנסה להדיח אותו מהשלטון.

קחו שניה נשימה עמוקה, הנה תמצית מה שקרה באותה חצי שנה, כך נראתה הספירלה של 2018 - 

בפברואר 2018 חברת אחזקות מהגדולות בטורקיה, היצרנית של שוקולד גודייבה, ביקשה הסדר חוב בהיקף של שבעה מיליארד דולר כי לא הצליחה לעמוד בהחזר החובות שלה. חודשיים לאחר מכן, חברת אחזקות גדולות נוספת ביקשה הסדר חוב גם היא, בהיקף של יותר משלושה מיליארד דולר.

בשלב הזה הפחד הכלכלי מתחיל להתפשט בשווקים, ומשקיעים זרים מושכים את כסף שלהם מהמדינה. הלירה הטורקית מאבדת כ-10% מערכה מול הדולר מתחילת השנה, והאינפלציה במדינה, כלומר יוקר המחיה, מטפסת ליותר מ-10% בשנה.

באמצע אפריל, כשברור שהמצב הכלכלי מתחיל להתערער, ארדואן מודיע על הקדמת הבחירות - בעוד חודשיים במקום בעוד שנה וחצי. המטרה: גיוס תמיכה פוליטית מהירה במדיניות הכלכלית שלו.

בתחילת מאי ארדואן מגדיר את שערי הריבית כ״אמא והאבא של כל הרשע״, וקורא להפחית את הריבית. המשקיעים, בתגובה, ממשיכים לברוח מהלירה הטורקית.

באמצע מאי ארדואן נותן ראיון לבלומברג. הוא מספר שבכוונתו לתפוס אחיזה גדולה יותר על הכלכלה לאחר הבחירות, ולהפוך למי שמחליט מה המדיניות המוניטרית, כלומר לשלוט על שער הריבית במקום הבנק המרכזי של המדינה. התגובה בשווקים היא תדהמה ופחד. שבוע לאחר מכן סוחרי מט״ח מפסיקים באופן זמני את המסחר בלירה הטורקית לאחר שהיא צוללת בשניים עשר אחוז נוספים.

בשלב הזה, הבנק המרכזי של טורקיה מבין שהוא מוכרח לעשות משהו, חרף הלחץ של הנשיא לא להעלות ריבית. מועצת הבנק מתכנסת לישיבה חירום ב-23 במאי, ומחליטה להעלות את הריבית בבת אחת משמונה אחוזים, לשישה עשר אחוזים וחצי. ככה, בום.

הצעד הזה, למרות שהרתיח את ארדואן, הרגיע קצת את המשקיעים הזרים. כשהריבית כל כך גבוהה, שווה להם להשאיר כסף בטורקיה, מה שאומר שיותר דולרים מוחלפים ללירה, מה שאומר שהשער של הלירה יכול להפסיק לצלול. וזה בדיוק מה שקרה - הלירה התחזקה בשישה אחוזים.

למרות העלאת הריבית, האינפלציה בטורקיה המשיכה לטפס. בתחילת יוני התברר שהיא עוברת כבר את ה-12% בשנה. הבורסה של איסטנבול צללה בינתיים לשפל שלא נראה מאז המשבר הפיננסי הגלובלי ב-2008. 

בתחילת יוני, בתגובה, הבנק המרכזי הטורקי מחליט להעלות עוד יותר את הריבית - לשיעור של שבעה עשר אחוזים נקודה שבעים וחמש. 

שבוע לאחר מכן, ארדואן אומר בראיון טלוויזיוני כי לאחר הבחירות תצא למלחמה בסוכנויות הדירוג הבינלאומיות, שמורידות את דירוג האשראי של טורקיה בשל מצבה הכלכלי. למחרת, הלירה הטורקית צוללת עוד. בשלב הזה היא איבדה כבר עשרים וחמישה אחוזים מול הדולר מתחילת השנה.

עשרים וארבעה ביוני 2018, בחירות. ארדואן נבחר שוב לנשיא המדינה. המפלגה שלו, מפלגת הצדק והפיתוח, מאבדת מעט קולות אבל עדיין נותרת מפלגת השלטון. היא מרכיבה קואליציה עם המפלגה הלאומית הימנית קיצונית.

האינפלציה ממשיכה לטפס ושוברת את מחסום ה-15% בשנה, שיא שלא נראה מתחילת כהונתו של ארדואן.

ביולי חברת התקשורת הטורקית מגיעה לחדלות פירעון ולא עומדת בחובות של ארבעה מיליארד וחצי דולר. הבנקים שמחזיקים בחובות שלה משתלטים עליה.

ימים ספורים לאחר מכן ארדואן ממנו את חתנו לתפקיד לשר האוצר. בתגובה, הלירה הטורקית מאבדת 4% מערכה מול הדולר בתוך שעה.

מקורב אחר של ארדואן, שהיה אחראי על הרשתות החברתיות בתקופת הבחירות, ממונה על ידו לתפקיד שר התעשייה.

באותו היום ממש ארדואן מפרסם צו נשיאותי שנותן לו את הסמכות למנות את נגיד הבנק המרכזי, את סגניו ואת חברי המועצה המוניטרית.

האינפלציה ממשיכה לטפס ומגיעה כבר ל-16%.

תשעה באוגוסט. ארדואן נושא נאום לתומכיו. הוא קורא להם לא להתייאש במלחמה מול המערב שמנסה להרוס את הלירה, וקורא להם להחליף דולרים, יורו וזהב ללירה טורקית. הרשת מתמלאת בסרטונים של טורקים תומכי ארדואן מקנחים את האף בדולרים ומציתים אותם.

למחרת הלירה הטורקית צונחת עוד. מתחילת השנה היא איבדה כבר ממחצית מערכה מול הדולר.

ימים ספורים לאחר מכן, ארדואן קורא בנאומו להחרים תוצרת אמריקנית. ״אם להם יש אייפונים, אנחנו נשתמש בסמסונגים״, הוא אומר. הרשת, בתגובה, מתמלאת בסרטונים, של טורקים תומכי ארדואן שוברים אייפונים, מנפצים אייפונים, עושים דברים ממש איומים לאייפונים.

זה לא עוזר. ב-26 באוגסט הלירה הטורקית מגיעה לשפל הנמוך ביותר  שלה אי פעם מול הדולר - שישה נקודה שבע לירות לדולר, ירידה של כמעט 80% מתחילת השנה.

בתחילת ספטמבר האינפלציה חוצה את רף השמונה עשר אחוזים, שיא של חמש עשרה שנה. סגן נגיד הבנק המרכזי מתפטר.

קצב הצמיחה הטורקי מאט.

בספטמבר ארדואן מדיח את כל הנהלת קרן העושר של טורקיה - קרן ריבונית שמנהלת חברות ונכסים בשווי של מיליארדי דולר לטובת צמיחה אסטרטגית של טורקיה. הוא מוציא צו נשיאותי שמעניק לו את הסמכות לעמוד בראש הקרן, וממנה את חתנו, שר האוצר, לסגנו.

בהמשך החודש ארדואן מוציא צו נוסף שמחייב כל חברה טורקית לערוך חוזים עם חברות טורקיות אחרות בלירה טורקית בלבד. אם יש לחברות האלה חוזים דולריים, או בכל מטבע אחר, הן מחויבות להמיר את החוזים האלה לחוזים חדשים. 

באמצע ספטמבר 2018 הבנק המרכזי מעלה את הריבית לעשרים וארבעה אחוזים, רמה שבה היא נשארה עד היום.

הלירה הטורקית מתאוששת מעט, וגם האינפלציה, שכבר הגיעה לשיא של עשרים וחמישה אחוזים, אבל מעט. נכון להיום, שנה לאחר האירועים האלה, האינפלציה בטורקיה עומדת על יותר מ-18%, ועם חמש לירות ושבעים אגורות תוכלו לקנות דולר אחד. בתחילת 2018, לפני כל הבלגאן הזה, הייתם יכולים לקנות דולר אחד עם שלוש לירות ושבעים אגורות.

וכך הגענו להיום. והיום, ארדואן נמצא במלכוד פשוט בלתי אפשרי - מצד אחד, הוא רוצה שיעורי ריבית נמוכים ככל האפשר, בשביל להמשיך את מדיניות הצמיחה החצי פיקטיבית שלו. העיקר שלמעמד הביניים יהיה כסף, או אשראי, להמשיך לצרוך, העיקר שהחברות יוכלו להמשיך לגלגל הלוואות בשביל לבנות בתים שאף אחד לא צריך. ריבית גבוהה תעיב על יכולת הצמיחה של המשק ועל היכולת של משקי הבית הטורקיים להחזיר את ההלוואות הרבות שלקחו.

מצד שני, ריבית נמוכה תרסק לחלוטין את הלירה. המנגנון הזה עובד ככה: אם הריבית בטורקיה נמוכה, זה אומר שלמשקיע זר - למשל, קרן פנסיה מארה״ב או מבריטניה או מגרמניה - לא כדאי להשקיע כסף בטורקיה. כסף שהם ישקיעו בטורקיה יניב ריבית נמוכה, אל מול סיכון יחסית גבוה, אז למה שיעשו את זה? הם יעדיפו להשקיע את הכסף שלהם במדינות אחרות. בישראל, למשל. וכך, כשכסף זר עוזב את טורקיה ונודד למדינות אחרות, שער החליפין של הלירה הטורקית מתרסק, והיא שווה פחות. וכשהיא שווה פחות, קורים שני דברים רעים: דבר ראשון, יוקר המחיה עולה, כי טורקיה היא מדינה שמייבאת יותר ממה שהיא מייצאת. וכשאתם מייבאים את רוב הדברים שהציבור צורך, והלירה מתרסקת, זה אומר שהמחירים עולים - כי עם אותה כמות של לירות אפשר לקנות פחות מוצרים. 

ודבר שני, ואולי אפילו חשוב יותר, יש את כל העניין הזה של החובות.

פסקין: "החוב החיצוני של טורקיה עומד כיום על 500 מיליארד דולר. מתוך זה, כמאתיים מיליארד דולר זה חובות של חברות פרטיות"

מאחר שחלק גדול מההלוואות שנלקחו בידי החברות הגדולות היו בדולרים, ברגע ששער החליפין של הלירה מתרסק אל מול הדולר, זה נהיה הרבה הרבה יותר קשה להחזיר את כל ההלוואות האלה.

בקיצור, ארדואן נמצא במלכוד - מצד אחד, הוא חייב שיעורי ריבית נמוכים בשביל להמשיך לבנות את הבסיס הפוליטי שלו ולשדר שהכל בסדר במדינה. מצד שני, שיעורי ריבית נמוכים ירסקו את הכלכלה סופית. מה עושים??? שאלה מצוינת. מה ארדואן עשה? בתחילת החודש הוא הדיח במפתיע את נגיד הבנק המרכזי שלו ואותת - אני הולך לטפל בריבית.

מה אפשר לעשות בשביל להציל כלכלה של מדינה שהעומד בראשה נראה כמי שעושה הכל בשביל להרוס אותה במו ידיו?

לאחרונה, צצה בעיתונות העולמית, ידיעה על כך שחברת ניהול הנכסים הבריטית אשמור, מעריכה כי טורקיה הולכת בדרכה של ונצואלה, וכי אסון כלכלי הוא בלתי נמנע.

לפי ההערכה הזו, מה שצפוי לקרות בטורקיה הוא שבמקום סיבוב פרסה כלכלי, השלטון רק יתבצר בעמדותיו, המצב הכלכלי יחריף, ואז השלטון יתחיל לתקוף את המגזר הפרטי ויטיל עליו מגבלות שונות, מה שיבריח את המשקיעים שעוד נותרו אחת ולתמיד, והמשק כולו יקרוס. לפי פסקין, אנחנו עוד לא שם. לא בהכרח, בכל אופן.

פסקין: "התחושה היא שאם ארדואן יתעשת ניתן להחזיר את טורקיה למסלול. המדינה לא… עדיין, לצורך ההשוואה כפי שעשו לאחרונה בין טורקיה לוונצואלה המדינה עדיין לא בכאוס. אין מחסור במוצרים. עם כל הדיכוי וההכבדה עדיין יש מוסדות שפעילים במדינה. כפי שציינתי יש סקטורים כלכליים שמתפקדים במדינה. אז נראה לי שהקהילה הבינלאומית די מצפה שיקרה משהו".

העניין שגם פסקין סבור שבשביל שזה יקרה, שבשביל שארדואן ״יתעשת״, כלשונו, צריך לקרות משהו, איך אני אגדיר את זה, משהו מאוד מאוד לא סביר.

"אתה שאלת אותי על פתרונות למצב הכלכלי, אבל אני באמת חושב שמה שטורקיה צריכה עכשיו זה שינוי פוליטי. היא צריכה לאותת לשווקים שהיא הולכת לכיוון אחר. אבל כמו שאני חוזר ואומר אני לא בטוח שארדואן עכשיו במצב הזה… אני לא בטוח שארדואן עכשיו במצב הזה יכול לעשות את הפנייה החדה הזו. כי אם הוא יעשה אותה הוא לא כל כך יהיה ארדואן".

אז האם זה הולך לקרות? בינתיים נדמה שמצטברות ראיות לכך ש… לא. לכך שארדואן רק מקצין את העמדות שלו.

האם נשיא טורקיה, האיש שאסף עוד ועוד סמכויות בניסיון להפוך לסולטן מודרני, יצליח לגייס תמיכה פוליטית למדיניות הכלכלית הלא ברורה שלו רק באמצעות רטוריקת ה״זה אנחנו נגד העולם״? שאיתה הוא רץ כבר כמה שנים? כלומר, האם זה יספיק למצוא אויבים חיצוניים בשביל שהטורקים ימשיכו לתמוך בו אפילו כשהכלכלה שלהם שוקעת בבוץ? בכלל לא בטוח.

בסוף מרץ השנה, איקראם ממולו גבר על מועמדו של ארדואן ונבחר לראשות עיריית איסטנבול. הנשיא הטורקי כל כך התעצבן שדברים לא הולכים בדרך שלו, שחודש לאחר מכן הוא פשוט ביטל את הבחירות - והחליט על עריכת בחירות חוזרות. 

זה לא עזר. לו. ביוני מועמד האופוזיציה איממולו זכה שוב, והפעם באופן סופי, לפחות בינתיים. איסטנבול, העיר שמהווה בערך שליש מהפעילות הכלכלית הטורקית, נפלה. אם מישהו היה צריך סימן לכך שהחרפת המצב הכלכלי מעצבנת את מעמד הביניים הטורקי מספיק בשביל לצאת נגד הנשיא שלהם, הוא קיבל אותה באיסטנבול. וחוצמזה, זו גם היתה תזכורת נאה לשליט הכל יכול על מהן מגבלות הכוח שלו.

עמרי: "הדבר העיקר שזה מוכיח זה שהוא לא יכול לעשות מה שרוצה. והדבר השני שמוכיח את זה המדיניות הכלכלית, זה לא… זה פשוט אי אפשר לבלף שם. אתה יכול לבלף כמה שנים אבל בסוף זה המקום שמרגישים כמה כואב ולהערכתי זה יכאב".

שלוש שנים בדיוק חלפו מהלילה ההוא ביולי 2016, כשכמה גנרלים ניסו לבצע הפיכה צבאית ולהדיח את ארדואן מכיסאו. בשלוש השנים האלה ארדואן שינה את טורקיה ללא היכר, ועיצב את הרפובליקה עוד ועוד בדמותו, תפר אותה יותר ויותר למידותיו שלו. אחרי שהצליח להדוף את הניסיון ההוא, ולנכס לעצמו עוד ועוד סמכויות, הנשיא הטורקי חשב שהמרחק בינו ובין סולטנות מודרנית קצר מאי פעם. אבל כמו איקרוס, כשהכנפיים שלו הגיעו קרוב מדי אל השמש, הוא החל לאבד גובה. 

הנשיא שהיה ההבטחה הגדולה של טורקיה, הפוליטיקאי שצמח מתוך ההריסות של הכלכלה הטורקית ב-2002, הצמיח אותה, העלה את רמת החיים והיה אמור להכניס את טורקיה למועדון המצומצם של מעצמות כלכליות, מחזיר היום את הכלכלה הטורקית לאותה נקודה בדיוק שבה קיבל אותה. 

אם הוא יעבור את הגבול, כלומר אם המצב הכלכלי יהפוך ממש בלתי נסבל עבור חלקים גדולים בקרב העם הטורקי, כאלה שתומכים בארדואן רק כל עוד הוא משפר את הכיס שלהם, הם בהחלט עשויים להחליף אותו בפוליטיקאי המבטיח הבא.

ואם זה באמת יקרה, דעו לכם שמה שהכריע את ארדואן היא הכלכלה, אבל יותר ממנה - האגו שלו עצמו.

*

אתם האזנתם לחיות כיס, הפודקאסט הכלכלי של כאן. אם אתם אוהבים פרקים של חיות כיס בניחוח בינלאומי, אתם מאוד מוזמנים לכתוב לנו בקבוצת הפייסבוק שלנו - חיות כיס - על איזו מדינות נוספות הייתם רוצים ללמוד עוד. ואם אתם עדיין לא חברים בקבוצה, למה אתם מחכים? ואם אתם חדשים כאן ורוצים לשמוע עוד חיות כיס בינלאומיות, חפשו את הפרקים שלנו על ונצואלה, איראן, תימן ועל הברקזיט.

כל הפרקים של חיות כיס, חוץ מהשבעה הראשונים, זמינים בכל אפליקציות הפודקאסטים, וגם באתר כאן. המפיק והעורך שלנו הוא רום אטיק. תודה גם לצליל אברהם ודנה פרנק על ההערות שלהן לפרק הזה. עורך הסאונד שלנו הוא אסף רפפורט. אני שאול אמסטרדמסקי, תודה רבה שהאזנתם.