מי שהגיע לפסטיבל מונטריי, שהתקיים לפני 50 שנה, זכה לקחת חלק באירוע שקיבע בתודעה את “קיץ האהבה” של 1967 וביקש להעניק תוקף למוזיקת הרוק כאמנות שצריך לקחת ברצינות.

במשך שלושה ימים, על במה אחת הופיעו למעלה מ-30 אמנים. עבור חלקם הייתה זו נקודת המפנה בקריירה. ג’ניס ג’ופלין וג’ימי הנדריקס נתנו שם את הופעות הפריצה שלהם, המי נחשפו לראשונה לקהל אמריקאי גדול ואוטיס רדינג הופיע לראשונה בפני קהל אמריקאי. פרט אליהם הופיעו שם גם גרייטפול דד, באפלו ספרינגפילד, המאמאס והפאפאס, הבירדס, סיימון וגרפונקול, פול באטרפילד, אריק ברדון והאנימלס, אל קופר ועוד.

פסטיבל הפופ במונטריי היה חלוץ במובנים רבים – החל מהליינאפ המגוון, דרך הסאונד המצוין והסטנדרטים שהוא הציב ועד לקונספט החדשני של אירוע למטרות צדקה. כמעט כל האמנים שהופיעו שם עשו זאת בהתנדבות והקרן של הפסטיבל תורמת כסף עד היום.

בשעה שבמונטריי התקיים פסטיבל מחווה לאירוע, גיל מטוס ואורי ב"ש, מחנות התקליטים השריטה, הקדישו שעתיים לפסטיבל שפתח את הדלתות לוודסטוק ולכל פסטיבל רוק שהגיע אחריו. על ההשפעה שהייתה לו על האמנים שהופיעו שם ועל תעשיית המוזיקה בכלל, על האנשים שפעלו מאחורי הקלעים ובלעדיהם שנות השישים כנראה היו נראות (ונשמעות) אחרת, ועל הסיפור המרתק כיצד קרם הפסטיבל עור וגידים תוך שבועות בודדים, כמעט כנגד כל הסיכויים.