חוקרת אורחת: דוקטור תמי יגורי
תחקירנית: אביטל שוסהיים כהן
טכנאים באולפן: חן עוז, לאוניד איזקוב, משה מוסקוביץ
הביאה לשידור: ירדן מרציאנו
עורכת תוכן ומגישה: גיל מרקוביץ

פרק 4

גיל מרקוביץ: במסגרת החיפוש אחר משמעות בחיים, חיפוש שאנו עושות דרך הפריזמה הקיומית, אקזיסטנציאליסטית, למדנו כבר על מספר אפשרויות למציאות משמעות. כעת נעבור אל האפשרות למצוא משמעות רוחנית. ד"ר תמי יגורי, מרצה בכירה לפילוסופיה קיומית, חוקרת משמעות חיים, מחברת הספר "פתרון חידת המשמעות", תספר לי, גיל מרקוביץ', על הפילוסוף סורן קירקגור. 

שלום תמי!

תמי יגורי: שלום גיל

ג.מ: הפעם אנחנו צוללות אל פילוסוף אחד, אחד, פרק שלם, כי למה?

ת.י: ככה. וגם...

ג.מ: ככה זאת לא תשובה!

ת.י: זאת התשובה הפילוסופית הכי עמוקה שיש. אני הנחתי שכשאנחנו מחפשים משמעות חיים, אז כשאומרים לנו תתחבר לעצמך, למה שעושה לך טוב, למה שממלא אותך, טוען אותך באנרגיות, בתשוקה, בהתלהבות, אז אנחנו יודעים לזהות את זה גם אם עוד לא ברור לנו מה המשמעות שלנו אז אנחנו יודעים מתי זה עובד ואיך זה עובד. זה לחפש את המשמעות במרחב האסתטי, של מה מהנה, מענג או מרומם את רוחי.
כשאנחנו מחפשים משמעות במרחב האתי אנחנו מחפשים את המשמעות שלנו אל מול אדם אחר או אל מול אנשים וממקמים את עצמנו בהקשר של אחרים. כשאנחנו מחפשים את משמעות חיינו במרחב הרוחני, איפה אנחנו מחפשים? בפנים, בחוץ, גם וגם? התשובה היא לא ולא. לא בזה ולא בזה. אני רוצה להגיד עוד כמה מילים על מה זאת אומרת המרחב הרוחני כדי שנבין איפה אנחנו ממקמים את הפילוסוף שעליו נדבר עוד רגע.
חיפוש משמעות במרחב האסתטי הוא חיפוש של משמעות שנעשה דרך הכלי של או או. אני מגיע לנקודה שבה אני צריכה לבחור - משהו שאת רוצה, את רוצה ללכת לסרט כזה, אני רוצה ללכת לסרט כזה. זה לא כל כך חיפוש משמעות, זה מה נעשה הערב. אבל נגיד ההורים שלי רוצים שאני אלמד תחום מסוים, אני רוצה ללמוד תחום אחר, הנה או או, אני צריכה לקבל החלטה, זו החלטה חשובה בחיים מה אני אלמד, במה אני אעבוד, איפה אני אגור, עם מי אני אתחתן. אם אני מחפשת משמעות לחיי שהיא משמעות אסתטית, מה טוב לי, אני אבחר במה שאני רוצה. ההתלבטות הדילמה תופיע בפני כאו או ואני אעדיף את האו שאומר כן למה שאני רוצה ולא למה שאחרים רוצים. זה מבנה שחוזר על עצמו ואני אזהה אותו בחיים שלי כשאני מחפשת משמעות באופן אסתטי.
כשאני מחפשת משמעות אתית, אני אחפש משמעות של גם וגם. אני אבקש להכריע באותן שאלות - מה ללמוד, איפה לגור, עם מי להתחתן - ואני אחפש משהו שהוא סוג של עמק השווה, איזון, לפעמים אני לפעמים מישהו אחר, שנינו ביחד כל אחד לחוד, עכשיו אני, עכשיו אתה, אבל בגדול זה חייב להיות שני הדברים שאני לוקחת לתוך תשומת לבי ומכניסה לחיים שלי. זאת אומרת שבהכרעות שלי שהן הכרעות של חיפוש משמעות במרחב האתי אני מחפשת את ההכרעות באמצעות הכלי המחשבתי של גם וגם.
עכשיו אם אני אדם שאומר לעצמו "אני לא רוצה לעשות רק מה שטוב לי, זה לא נראה לי מספיק מעניין להקדיש את חיי לזה", מצד שני אני ממש לא רוצה להקדיש את חיי לפי הנורמה, לא לא עניין של רק לאחר. אני לא רוצה לקחת את התשובה מהמקום האנושי חברתי. מהמקום של מה מקובל, מה מוערך, על מה מחלקים פה פרסים, על מה עולים בסולם הדרגות, לא רוצה בכלל להשתייך למרחב הזה. לאן אני מפנה את המבט? ופה אנחנו פוגשים את קירקגור בתור מורה פנטסטי בדיוק לסוג התלבטות כזאת. כשהוא בן 24 הוא כותב ביומן שלו "מה שחסר לי בעצם הוא לברר לעצמי מה עלי לעשות. שומה עלי להבין את ייעודי. החשוב הוא למצוא אמת שתהיה אמת עבורי. למצוא את האידאה אשר למענה ארצה לחיות ולמות." יש כאן גם משהו שהוא בשבילי, משהו שהוא אני המרכז, אבל גם משהו שהוא מעבר לבני אדם אחרים. אמת, רעיון. משהו שהוא נשגב מעל הקיום החברתי, הסנטדרטי, הקונפורמי ולאור השאלה הזו הוא מכוון את חייו, כשברור שהוא לא שואל רק למעלה לשמיים, הוא שואל את עצמו. אבל הוא לא שואל את עצמו דרך מה עושה לי טוב, והוא לא שואל את עצמו דרך מה מרצה או איפה זה פוגש אחרים, אלא זה אני ואלוהים. אצל קירקגור זה הוא אל מול אלוהים, אצל אדם זה לא חייב להיות רק דיאלוג של אדם מול אלוהים. זה יכול להיות גם התייחסות לטבע באופן הזה. כל משהו שהוא מכיל וכוללני, אבל הוא לא אנושי חברתי רגיל. זה הקיום הרוחני.
ומאוד מאוד חשוב להבהיר שאנחנו לא מדברים על אנשים דתיים. כי רוב הפעמים אנחנו נמצא שאנשים דתיים הם נופלים בקטגוריות דווקא של האסתטי והאתי. הרבה מאוד אנשים דתיים מתלבשים באופן מסוים אז אנחנו מייחסים להם קיום רוחני, הם גם מאמינים באלוהים אז אנחנו מייחסים להם מתוך כך באופן אוטומטי קיום רוחני, אבל בעיקר אם הם נולדו לתוך הקיום הזה אז הם פשוט המשיכו את מה שחינכו ולימדו אותם ובמובן הזה הם קונפורמיים לגמרי, ובמובן הזה אם הם ממשיכים ומתמידים בקיום שלתוכו נולדו הם אנשים שמשמעות חייהם היא בראש ובראשונה אתית. אם הם אכן אנשים אתיים, הרבה מהם אנחנו יודעים שהם אנשים שיבחרו בקיום האתסטי, של מה מענג אותם, ובמובן הזה, בקיצור - תחפושות, נורמות, התנהגות, אפיונים חיצוניים לא מגלים לנו מי האדם שמשמעות חייו היא רוחנית. זה בינו לבינו. הוא יודע מה האמת, האחר לא יודע.

ג.מ: לפני שנצלול באמת למה זה אומר ואיזה סוג של משמעות אנחנו יכולות לחפש ולמצוא בעולם הרוחני, אני רוצה לשאול האם אני חייבת להגדיר לעצמי את אותו גורם שאני מקיימת איתו את השיח הזה, כדי שאני בכלל אוכל להמשיך בחיפוש משמעות בעולם הזה. זאת אומרת, קירקגור ידע שהוא עושה את השיחה הזאת מול אלוהים, לפני אלוהים, האם כל אחד ואחת צריכים להגדיר אם זה אלוהים אצלם או טבע או משהו שהם דווקא לא יודעים להגיד מה הוא?

ת.י: התשובה היא שלא צריך להגדיר, אבל קירקגור הוא בראש ובראשונה פילוסוף, ואז כשהוא שואל מה זה? מי זה אלוהים? מי זה האל? אז הוא אומר האל זה כל מה שהוא לא אני. אני בנאדם, בשר ודם, אני לא אל. האל הוא לא מה שאני. זאת אומרת כל דבר שאני יכול להבין, לדעת אותו, לתפוס אותו, זה לא אלוהים. 

ג.מ: אה! אז ההגדרה שלו 

ת.י: כן, ההגדרה שלו לאלוהים זה הלא ידוע. כל מה שאני לא יכול להשוות את עצמי אליו, להסביר אותו דרך אנלוגיה, דרך איזשהו פרמטר, כל חשיבה שלי ממילא הופכת כל דבר ליחסי, כל חשיבה שלי הופכת כל דבר לנמצא בהשוואה אליי, זאת אומרת רק מה שאני מתבונן בו כתופעה ואומר "את זה אני ממש לא מבין", ואני חושב שזה לא בגלל שאני מוגבל אלא בגלל שאף אחד לא יכול להבין, רק שם יש מקום לחפש את אלוהים וזה גם אף פעם לא באופן ישיר. קירקגור מוצא את אלוהים - את יודעת איפה? - בהתנהגות של אנשים מסוימים. 

ג.מ: באמת?

ת.י: כן. אלוהים לא מופיע לך בתור תופעת טבע. כי אם אתה רואה תופעת טבע אז אתה משווה אותה, מדבר אותה כתופעת טבע, זה לא אלוהים. כל דבר שאתה יכול לדבר עליו בכלל באופן ישיר. אז איפה כן? יש התנהגויות אנושיות שאתה מסתכל בהן ואתה אומר - הלסת נשמטת. אני לא מבין איך האנשים האלה פועלים כפי שהם פועלים, אני לא מבין מאיפה הם מגייסים כוחות למשל. ואל מול האנשים האלה, כשהוא מזהה - זה סוקרטי, הוא יודע שהוא לא יודע - הוא מבין שהוא לא מבין אותם. הוא מבין שהוא לא יכול היה להתנהג כמוהם, הוא מבין שהוא אפילו מבין מאיפה הם גייסו את תעצומות הנפש להתנהג כך, שם הוא רואה את אלוהים. אבל האנשים הם לא אלוהים.

ג.מ: אלא האנרגיות, הכוחות.

ת.י: ועכשיו נסייג, בכל זאת קירקגור הוא בן המאה ה19, נוצרי פרוטסטנט. בן האלוהים הופיע בדמות בשר ודם, פה אצלנו באזורנו, ולכן אלוהים כן יכול באופן יוצא דופן להופיע בלבוש אדם, ובהשאלה קירקגור רואה בהתנהגויות של בני אדם מסוימים את הנוכחות של אלוהים.

ג.מ: עוד כמה מילים עליו ואז ניכנס לעניינים. הוא גם הציע איזושהי מחשבה פילוסופית שנחשבה חדשה כשהוא כתב. אולי, יש מי שאומרים שהוא אבי האקזיסטנציאליזם. אז מה בעצם, ספרי לי מה זאת התפנית הזאת, למה זה היה חדש.

ת.י: הפילוסופיה עוסקת בחשיבה ומתחילה מהחשיבה ומתקדמת משם. כשסוקרטס רוצה להגיד משהו הוא מתחיל מהגדרה של מושג. בוא נסביר למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים צדק או יופי. ומשם מתחילים כשהסכמנו על הגדרה. פילוסופיה ממשיכה באופן הזה ונאמנה לעיקרון שהמחשבה היא נקודת המוצא של כל מהלך פילוסופי, ואנחנו מגיעים לשיא של הדבר הזה עם דקארט במאה ה17, כאשר בתפיסה הרציונליסטית דקארט מבקש לדעת מהו הדבר האחד שאי אפשר להפריך אותו, אי אפשר להטיל בו ספק, ומגיע למסקנה שהדבר היחידי שאי אפשר להפריך אותו הוא החשיבה. שמישהו כרגע חושב. לא אמרנו על מה הוא חושב, לא אמרנו מה התוכן, אבל עצם החשיבה, ומשם הוא גוזר אני חושב - משמע אני קיים. זאת אומרת עצם היכולת שלי לתפוס את עצמי כחושב, בזה אני לא מטיל ספק, והנה מצאנו את הנקודה הארכימדית הזאת שאי אפשר להטיל בה ספק.
בא קירקגור אחרי פילוסופיה, בעיקר בריאקציה לפילוסופיה של הגל במאה ה19, ומדבר על כך שעם כל הכבוד לעמדה העקרונית הזאת, כשמדובר בחיים שלי, כשמדובר בחיים של אדם פרטי, לא נכון להתחיל בחשיבה. אני קודם כל קיים, ורק אז אני מתחיל לחשוב. ואם אני מתחיל בחשיבה אז אני בבעיה, מפני שאני אתחיל בלשאול שאלות, שאני רוצה דרכן לקבל תשובה על החיים הפרטיים שלי וליישם אותן בקיום הפרטי שלי, אבל עצם זה שהתחלתי בחשיבה כללית בהכרח יוביל אותי למסקנות שגויות. למה? מפני שאם אנחנו עוסקים במתמטיקה אז שתיים ועוד שתיים זה ארבע וזה ממש לא משנה מי שואל. אבל אם אני צריכה להחליט אם להתחתן או לא, אם אני אתחיל בחשיבה אז אני אניח שכל האפשרויות פתוחות בפני ושכל האפשרויות אני בעמדה זהה לגביהן, ואז אם אני אגיע לאיזושהי תשובה - נגיד כן או לא - אז התשובה הזאת, כמו שתיים ועוד שתיים הן ארבע, אהיה אמורה להחיל אותה על הקיום שלי.

ג.מ: והיא תהיה אמורה להתאים לי.

ת.י: וזה אמור להיות נכון בהכרח. וקירקגור אומר פה יש כשל בחשיבה כשאנחנו באים ליישם אותה על הקיום של אדם פרטי, אדם מסוים, מפני שלא נכון להתחיל בחשיבה כי אף פעם לא כל האפשרויות פתוחות בפני. אף פעם אין לי עמדה זהה או אדישות לגבי כל האפשרויות, ולכן ההתחלה מנקודת מוצא עקרונית כללית מופשטת היא שגויה. מזה העניין של האקזיסטנציאליזם, שאומר - הקיום קודם. את שומעת שם את הexistence. אנחנו קוראים לתפיסה הזאת בעברית פילוסופיה קיומית, כי היא שמה את הקיום לפני החשיבה. והיא לא שמה את הקיום לפני החשיבה בכל התחומים אלא רק בתחומים שנוגעים לחיי הפרטיים.

ג.מ: אז הוא נחשב למי שעשה את זה ראשון?

ת.י: הוא עשה את זה ראשון בתוך הפילוסופיה המערבית, לפחות לכל הידוע לנו. עשה את זה כמעט במקביל אליו - אם לא סופרים חמישים שנה כמרחק גדול מדי - ניטשה בגרמניה, קירקגור הוא בדנמרק, קופנהגן. ניטשה עושה את אותו דבר כשהוא יוצא נגד האלוהים, קירקגור מאמץ את האלוהים, הם שונים כבני אדם, בתפיסות העולם שלהם, שונים לחלוטין. אבל שניהם מסכימים שהפילוסופיה טועה ומטעה כשהיא אומרת תתחילו מחשיבה תיאורטית, מופשטת, עקרונית כשאתם עוסקים בחיים הפרטיים שלכם והם הופכים את דקארט על ראשו. כשזה מגיע לחיים הפרטיים שלי, לא אני חושב משמע אני קיים, אלא אני קיים.

ג.מ: ואז צריך להתחיל לחשוב איך אני רוצה לארגן את העניינים. ואז יש הרבה שאלות.  הרבה שאלות קיומיות כן? זה לא אחת או שתיים, זה להתחתן או לא כמו שאמרת, ואם כן אז עם מי, ואיך, ומתי, ואיפה לגור, מה ללמוד, כל מה שעד עכשיו אמרת בתור רק דוגמאות קטנות אבל בעצם אנחנו פוגשות ופוגשים את השאלות הללו כל הזמן במשך כל החיים. אז איך קירקגור מציע לגשת? אחרי שקיבלנו את הקיום בתור נקודת המוצא, איך הוא מציע לגשת אל השאלות הללו?

ת.י: השאלות הקיומיות הן לא מוגדרות דרך הנושאים שבהם הן עוסקות, אלא דרך המקומות בהם אני נתקעת. זאת אומרת שמישהו יהיה ברור לו שלהתחתן ברור, מה הדיון, ללמוד איקס - ברור מה הדיון. ולי, אני אתקע על עם מי, אם בכלל, מה, מתי, כמה.

ג.מ: אז אצל כל אחד ואחת השאלות הקיומיות הן שונות. 

ת.י: בדיוק. והשאלה הופכת להיות שאלה קיומית גם כי נתקעתי עם התשובה - התשובה לא ברורה לי ואני מתלבטת, זאת אומרת לא פעלתי על אוטומט. וגם כי אני מקנה הרבה חשיבות לתשובה שאתן, כי אני אומרת לעצמי שהתשובה שאני אתן תהפוך להיות מי שאני. היא תעצב לי את הזהות העצמית. ואז זה מה שנותן את המשקל לשאלה ולתשובה והופך את זה לעניין קיומי. זאת אומרת, עם איזו משחת שיניים אני מצחצחת בבוקר יכול להיות שאלה קיומית, אבל אם לא עשיתי מזה עניין גדול אז זה לא. המקומות שבהם אנחנו חושבים שמה שהחלטנו זה חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו זה המקומות שנקרא להם קיומיים. אנחנו לא נרצה לקרוא קיומי לכל דבר. לא כל נשימה שאני נושמת או כל מה שאני אוכלת.

ג.מ: ברור, אי אפשר לחיות ככה.

ת.י: נכון אז אנחנו נשמור את זה לדברים החשובים, והדברים החשובים יהיו המקומות שנתקענו - שזה הדברים החשובים רק בגלל שנתקענו, לא בגלל שזה מראש היה חשוב. 

ג.מ: שזה נחמד כי אני לא צריכה להגדיר לעצמי מראש מה ינחה אותי ויקבע מי אני ויעצב את הזהות שלי אלא יש משהו שבעצם לפי השיטה הזאת שנותנת לחיים להחליט או לתקיעות להחליט, שבעצם - אני חיה, וכשאני נתקעת הופ! זה איתות. נוטיפיקיישן כזה שאומר שאני צריכה לעצור ולחשוב.

ת.י: ואחד המאפיינים כשמנסים למצוא את המכנה המשותף להוגים קיומיים שונים, כמו שאמרנו קירקגור וניטשה, אחד אדם מאמין אחד אדם שהרג את אלוהים. סארטר, הפילוסוף הצרפתי, מוצא מכנה משותף לתפיסות של פילוסופים קיומיים לא דרך תפיסות העולם שלהם ברמת התוכן, אלא דרך הגישה שלהם שאומרת הקיום קודם למהות. זאת אומרת, אני קודם קיימת ורק אז מעצבת ובוחרת מי אני. זה לא נתון מראש. ולכן אם המורה מכיתה ג' אמרה לי שאני לא מממשת את הפוטנציאל, המורה לא נוקטת בגישה קיומית. היא חושבת שיש לי פוטנציאל. היא חושבת שאפשר לדעת, כאילו אני איזה עץ אבוקדו שאם ישימו את הגלעין באדמה אז ייצא עץ אבוקדו. אבל אולי אני בכלל לא עץ אבוקדו, אולי אני לא עץ. ואולי בכלל אני אבחר להיות משהו שאני עוד לא יודעת מה הוא. זאת אומרת, התפיסה האקזיסטנציאליסטית חושבת שהקיום שלי הוא נקודת המוצא. פשוט זה שאני נושמת, יש לי גוף וכו', וכל היתר פתוח. ומותנה בבחירות שלי. איפה שאני בחרתי, שמה עיצבתי את מי אני מבחינה מהותית. איפה שלא בחרתי, שימרתי איזשהו תכתיב חברתי, חינוכי וכו'.

ג.מ: אני מנסה ללכת צעד צעד, לראות מה קורה אחר כך כשכבר נתקעתי ואז יש לי כבר שאלה שאולי גם מאותתת לי או מלמדת אותי משהו על הקיום שלי או על האופי שלי והזהות שלי וכו', אז אני מנסה ללכת צעד צעד, מה קירקגור אומר אחר כך. אני חוששת שאתקל פה בתשובות לא נעימות ונוחות, ואני לא בטוחה שגם שם הוא ממקם את המשמעות. 

ת.י: בואי נבחר את השאלה שבה אפשר להיתקע. בואי נבחר את השאלה הזאת של להתחתן או לא להתחתן, גם כי הוא עוסק בה באיזשהו אופן אירוני. כי הוא עושה איזה פראפרזה על סוקרטס, והוא בכלל את הדוקטורט שלו כתב על האירוניה אצל סוקרטס אז הכל מתחבר.

ג.מ: האזינו לפרק הקודם, כן.

ת.י: אם אני רוצה לדעת האם להתחתן או לא. ואני מתחילה את השאלה הזאת בתור דיון אינטלקטואלי.

ג.מ: אני לא עומדת בפני הצעה קונקרטית. 

ת.י: כאן יגידו לי האקזיסטנציאליסטים גברת את בחדר הלא-נכון, תלכי לפילוסופיה עיונית זה בחדר ליד. כאן מקבלים החלטות או מתמודדים עם בחירות שאנחנו רוצים ליישם בחיינו ואז זה אומר שאנחנו לא מתחילים מנקודת מוצא תיאורטית, שהיא מופשטת.

ג.מ: רעיונית בלבד.

ת.י: אז ההתלבטות האם להתחתן או לא. השאלה הראשונה שאני אמורה לשאול את עצמי זה מה אני רוצה?

ג.מ: טוב נשמע אפשרי

ת.י: נכון? קירקגור הוא זה שנותן לנו את המבנה שבתוך הקיום, שנתנו לכל הסדרה, קירקגור אומר עכשיו בני אדם מתחלקים לשלושה. נכון בהורוסקופ, כשקוראים בהורוסקופ, אז כל המיליארדים שיש בעולם אנחנו אומרים הם מתחלקים ל-12. וכאילו מה שאני, בתאריך לידה שלי, חולקת עם מישהו בסין ובטימבוקטו ובלונדון. וזה כאילו נשמע מגוחך שכולנו חולקים את אותה התחזית לאותו שבוע. אז קירקגור אומר שיש פחות מ-12. 

ג.מ: יש שלושה כן?

ת.י: אפשר להסתפק בשלושה. לחלק את כל האנושות, לכל בני האדם לשלושה סוגים. נפגוש את השאלה אם להתחתן או לא, בתור דבר נורא משמעותי, נכון? אנחנו עוסקים במשמעות, ועכשיו השאלה היא מה משמעות חיי, אם היא כוללת את להתחתן או לא. בסדר? נמקם את זה כשאלה מרכזית בשביל לגבש לעצמי את המשמעות ולחיות , לממש אותה. אם אני בן אדם עם תפיסה אסתטית אז כשאני שואלת מה אני רוצה, האם להתחתן או לא, אני אשאל את עצמי מה בא לי. בא לי שיהיה עוד מישהו במרחב? אני הכתובת. אני מפנה אל עצמי את השאלה והתשובה חייבת לבוא אך ורק ממני. אם אני בן אדם עם תפיסת עולם אתית אז אני לא אשאל רק על עצמי, אני אשאל על הבן אדם שמולי. מה הוא רוצה. זה שהציע לי למשל, או זו שהציעה לי. אני אשאל מה הם רוצים. אני אשאל מה סבתא שלי, דודה שלי, אמא שלי, ההורים שלי, מה מקובל, מה החברה חושבת שנכון. כי חלק מהעניין שלי זה להתחייב למשהו, ואם אני בוחרת לבטא את ההתחייבות שלי דרך נישואין אז אני מממשת את תפיסת העולם של אדם מוסרי שמתחייב לאדם מסוים, לדרך חיים מסוימת, לסדר חברתי מסוים, אז אני מתחייבת לכל מיני דברים כאלה. לכן אני מפנה את השאלה לעצמי אבל גם החוצה. זה הגם וגם. אם אני עם תפיסת עולם רוחנית, אז אני יכולה לשאול מה אלוהים רוצה אבל אלוהים אמרנו הוא לא מופיע אליי באופן ישיר אף פעם. הוא יכול אולי להופיע אלי כהשראה דרך אנשים שאני מסתכלת עליהם בהערכה כי הם חריגים בנוף האנושי.

ג.מ: השראה אבל עדיין בתוך התחום של הלא ידוע.

ת.י: נכון. ולכן התשובה שאני אתן לעצמי היא לא ממה בא לי, ולא ממה אחרים, אלא אני אחפש תשובה שתתחבר אליי כנכונה מתוך זה שאני כל הזמן גם אחזיק את זה שייתכן ואני טועה. כמובן. 

ייתכן והתשובה שחשבתי ששמעתי היא לא מדויקת, היא לא נכונה, אבל אני כן אכוון לתשובה שהיא לא שלי לעצמי ולא של החברה או של אנשים קרובים לי אלא שהיא כאשר אני מנתקת את זה ממה בא לי ומנתקת את זה מהמרחב המוסרי ושואלת כמו שהוא שואל בגיל 24 - מה הייעוד שלי? מה האמת?

ג.מ: רגע, ואז רק הוא מתחיל את הצלילה לתוך האפשרויות בתוך המרחב הרוחני הזה? אחרי החלוקה של האפשרויות או של האנשים לפי הנטיות שלהם, האסתטיות, האתיות או הרוחניות?

ת.י: תראי, בכולנו יש את הכל. כולנו גם עושים מה שבא לנו, וגם עושים מה שמקובל וצריך ונכון וגם לפעמים נושאים עיניים לשמיים ותפילה בלבנו. כולנו יש בנו הכל. הנקודה היא מה הדבר הדומיננטי, והנקודה היא בזמן של התנגשות לפי מה אני מכריעה בסופו של דבר. קירקגור כל הזמן מחזיק את כל התפיסות. אפשר לראות אצלו בחיים הפרטיים איך שבהתחלה הוא טיפוס צעיר, נהנתן, בליין כזה. 

ג.מ: אסתטי

ת.י: חיית מסיבות אסתטית, לגמרי. אפשר לזהות אצלו את המקום שבו הוא אומר לעצמו, אני צריך, אני רוצה, אני בוחר להתמסד, הוא מתארס, יש לו בת זוג, הוא אוהב, הוא מתחייב לכיוון מסוים ואפשר לראות את המקום שבו הוא מפר את האירוסין ושולח אותה עצובה לזרועותיו של מישהו אחר ובוחר להקדיש את חייו לעוד פעם להתבוננות הזאת של לחיות את החיים, אנחנו לא נדע מול מה, כי זה אף פעם לא מופיע לנו באופן ישיר, אז אנחנו רק נדע שזה לא זה ולא זה. הוא ממקם את החיים שלו כאשר הם לא בשירות העונג וההנאה הפרטיים והם לא בשירות החברה והמוסר. זה לא זה, ולא זה. 

תשאלי מה זה כן? זה חמקמק מאוד.

ג.מ: כן… איפה בעצם קירקגור - כי אצל שופנהאואר, וניטשה, וגם קאמי, סוקרטס, פרום, כל מי שעברנו, הצלחתי בסופו של דבר להבין איך אנחנו נגיד, באולפן, מפרשות את משמעות החיים או משמעות בחיים, מתוך הדברים שהם אמרו. אצל קירקגור אני מרגישה שעוד אין לי תשובה. אני מרגישה שעוד לא הבנתי מה הוא אומר שאפשר לפרש בתור משמעות בחיים. או איפה אני יכולה בזכות הדברים שקירקגור מסביר ואת הסברת לי למצוא את המשמעות בחיים. 

ת.י: את יודעת, זה תמיד מצב מבורך - או שהמורה לא משהו - כשהתלמידה לגמרי הבינה אם היא הבינה שהיא לא הבינה. קירקגור הוא בכוונה פילוסוף חמקמק וכנראה כשאני ככה מתפתלת בעצמי אני נאמנה לפילוסופיה שלו. הוא למשל פילוסוף שכותב המון, אבל כותב בשמות בדויים. רוב הספרים הפילוסופיים שלו הם לא בחתימתו. עכשיו זה לא שהוא מסתיר שהוא כתב את זה הוא רק רוצה להבהיר שאל תתפסו אותי במילה, זה דמות בדיונית שהמצאתי, היא זאת שכתבה את הספר. אתם חושבים שזאת העמדה שלי? מה פתאום. זה עמדה של מישהו שעכשיו בראתי. אז הוא בעצמו חמקמק מאוד מאוד, ועדיין אם בכל זאת זה גם כן חוטא לפילוסופיה כפילוסופיה כשהיא טובה היא כמו מוסיקה. אתה לא שואל מה השורה התחתונה של המוסיקה. אתה לא שואל מה השורה התחתונה של השיר הזה או היצירה הזאת. אז גם פילוסופיה, כשפילוסופיה טובה אתה מתמסר לה כמו לקונצרט. אבל אם בכל זאת אנחנו אנשים פרקטיים

ג.מ: כן כי בפעם הקודמת ממש היו לך דוגמאות לאנשים שראיינת ואמרת וואלה אפשר לשמוע שם את האבסורד. אפשר לשמוע שם את הסבל. כן אני מרפררת ומזכירה את שופנהאואר או את קאמי, שדיברנו עליהם בפרקים הקודמים. כאן אני מנסה להבין איפה את שומעת צורת חיים עם משמעות בחיים שהיא קירקגורית.

ת.י: אז נהדר, אני באמת תודה על הכיוון. אני אתן את קירקגור דרך דוגמאות של אנשים שפגשתי וראיינתי על משמעות חייהם. למשל אישה מאוד מבוגרת שכשעשינו את הריאיון על משמעות חייה היא אמרה "כל דבר שקורה הוא סוג של נס בעיני והוא סוג של חסד. שום דבר טוב לא מובן בעיני מאליו. כל דבר". היא תיארה את זה שהיא יכולה לעזור לאיזו מישהי והמישהי מוקירה תודה וזה באמת עוזר לה זה סוג של חסד. אם הבן שלה חזר מפויח מהמלחמה היא זוכרת את זה כאילו זה עכשיו, איך היא רואה אותו במכולת והיא מבינה שהוא קיבל 24 שעות של חופשה מהחזית, וזה חסד, זה נס, פשוט שום דבר לא מובן מאליו. וזה אומר שהיא לא מדברת עם מה אני רוצה, כי אז אוקיי זה מה שרציתי הנה זה מה שקרה. היא לא מדברת עם מה אחרים - כי יגידו לה כולם ככה, זה מלחמה, וכו', זה לא פיקניק. היא מדברת עם הלא ידוע. היא מדברת עם הלא ידוע וכשהלא ידוע אומר לה בואי תראי, כאן אפשר לעזור, ובואי תראי כאן אפשר לקבל את המתנה הזאת והיא מסתכלת על כל מה שקורה כאילו זה ממש לא צפוי, זה ממש מפתיע, כל דבר הוא כאילו לא איזה עוד פרט ביום יום אלא כמו כוכב כזה שעובר בשמיים ומאיר אותם פתאום באור אחר, ככה היא מתבוננת על דברים שקורים. אני חשבתי עליה שהיא ממש מבטאת תפיסה אמונית והיא לא אדם דתי, אבל היא ממש אדם שהדיבור שלו עם העולם, עם הקיום הוא ברמה הזאת. אז זה כיוון של הנה, ככה זה נראה כשזה אדם שאלה הם חייו. אז את רוצה עוד דוגמא?

ג.מ: אני אשמח, אני רק אגיד על זה שזה מעניין מה שאת אומרת, ושאת מפרשת את זה ככה, משום שבהתחלה אמרתי טוב האישה הזאת נשמעת כאילו היא דווקא שופנהאואר. כל הזמן אפשר לצפות לסבל ולדברים רעים שיקרו מסביבנו, והנה כשמשהו חסד קראת לזה, כשמשהו טוב קורה אז אני אתבונן בו ואני אממש אותו ואני אסחט אותו ללימונדה או פשוט אראה את הטוב שבזה וזה החסד הזה. אז יש כאן איזה שילוב, חשבתי בהתחלה, בין שופנהאואר לבין קירקגור, שאומרים - זה גם חריגה מהסבל הקיומי, חריגה במובן הטוב, וגם זה טוב שאני לא בהכרח יודעת להסביר אותו. הוא טוב עם איזה תבלין של לא ידוע כזה, שזה קירקגור. זה מעניין.

ת.י: אפשר לעשות פה איזשהו

ג.מ: mix and match כזה

ת.י: שעטנז כמעט. אבל הרעיון הוא כשהיא תצטרך - זה המבחן, זה נייר הלקמוס בכלל בגישה הקיומית, זה בזמן התנגשות, כשדברים בקונפליקט במה אתה בוחר, איפה אתה עומד. כשאתה צריך לבחור היא רוצה לדעת שהבן שלה בסדר גמור. אם היא בוחרת בגישה השופנהאוארית וזה צובע את המסך אז היא אומרת לעצמה את כל הדברים של יכול להיות יותר גרוע ולא לשמוע ממנו זה לא הכי גרוע וכו'. זו חשיבה שופנהאוארית. חשיבה קירקגורית כאן היא חשיבה שמשאירה את המרחב למקום של תפילה, של הודיה, של קבלה שהדברים הם לא בשליטתי. אצל קירקגור כשהוא רוצה לתאר אדם כזה שהוא באמת מגיע לשיא של השיאים, של הקיום הרוחני, הוא לוקח את אברהם בעקידה. את אותו אחד שנאמר לו קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לעולה, ועליו הוא מסתכל ואומר אני לא מבין. אני לא מבין איך בן אדם משכים לקום, אני לא מבין איך בן אדם - הוא לא פועל באופן אימפולסיבי, הוא רוכב שלושה ימים אל הר שעוד לא בדיוק ידוע לו, אבל הוא סומך על זה שכמו שנאמר לו קח את בנך גם ייאמר לו הנה ההר, והוא סומך על זה שזה המהלך הנכון. עכשיו, זה ברור לגמרי שזה לא משרת את רצונו הפרטי, זה ברור לגמרי שזה לא בהלימה, לפחות בקריאה הזאת של קירקגור, זה לא בהלימה למוסר ולאיך שנכון. לראיה הוא לא אומר לשרה, או לפחות אנחנו שומעים פרק אחר כך שהיא מתה ואנחנו לפי פרשנים מבינים שהיא מתה לאחר שנודע לה מה היה כשהיא לא ידעה ולא ראתה. קירקגור מסתכל על ההתנהגות של אברהם ובכל רגע ורגע ההתנהגות שלו היא מופלאה בעיניו. וזו הדוגמא שלו. אבל אם אני הולכת לעוד דוגמא -  

ג.מ: מהמרואיינים שלך, כן

ת.י: פגשתי מישהי שנודע לה ככה, עמדה לנסוע לחופשה עם בעלה והיה לה איזשהו כאב בטן אז אמרה במקום לגלות שזה לא עובר בחופשה, נהיה בני אדם רציניים ונלך לבדוק מה זה, והתגלה שזה סרטן בלבלב. והחופשה בוטלה והחיים השתנו, זה סרטן סופני, והיה ברור שנותרו חודשים ספורים לחיים. האישה הזאת שהייתה מאוד משכילה, מאוד מיומנת בחשיבה טיפולית, ומאוד גם מנוסה במה המשמעויות של טיפול רפואי ואשפוזים לסרטן, קיבלה החלטות שאני חשבתי שהן החלטות אמוניות וגם היא לא הייתה אדם שחי חיים דתיים. היא הבינה שהיא לא הולכת להתווכח עם ה...

ג.מ: האבחון

ת.י: עם האבחון והגזירה. היא הבינה שהיא לא הולכת לנסות להאריך את חייה בשום דרך שהרפואה יודעת להציע. היא הבינה שהיא הולכת לנסות להקדיש את הזמן שנותר לה לבלות אותו בצורה האיכותית ביותר עם עצמה ועם בני משפחתה ועם חבריה. והיא הבינה שהמשימה הגדולה ביותר שלה עכשיו ועד הסוף היא ללמוד לשחרר. וזו הייתה המשמעות שלה. אנחנו עשינו ריאיון של משמעות חייה כמה חודשים ספורים לפני מותה והמשמעות הייתה לשחרר. לשחרר את האחיזה בחיים, לשחרר את האחיזה ביקרים, באהובים, לשחרר את האחיזה ממה היא הייתה רוצה, מהתכניות שלה, היא הייתה אישה צעירה כשנפטרה. זו תפיסה אמונית. זו גישה אמונית. זו גישה קיומית - אמונית. 

ג.מ: יש פה הרבה את הקיומיות. יש את הרצון ואת הקונקרטיות.

ת.י: ואת שומעת שאין שם אלוהים. היא לא קבעה לאן היא הולכת. אין שם אלוהים ידוע כמו בקלישאות הדתיות שמסבירות לנו מי הוא ומה הוא רוצה. אין שם שום דבר מהסוג הזה. יש שם יכולת לסמן את הלא ידוע וזה הכל. 

ג.מ: והרצון והקונקרטיות. זה הפגיש אותה מול משהו

ת.י: אז היא יודעת ממה היא משחררת, היא לא יודעת אל מה היא משחררת.

ג.מ: אוקיי רגע זו בעיה עכשיו, עכשיו שמת אותי בבעיה. אני לא יכולה להגיד שאני מבינה משהו, כי אז אני מיד צריכה להגיד שאולי אני טועה. 

ת.י: מותר להגיד את זה ואז לזכור שבפילוסופיה סוקרטס גם הטביע את זה בחותמת האירוניה, כל דבר שאת אומרת את יכולה לחייך ואז אי אפשר לדעת אם את מתכוונת לזה באמת, בפשוט, או במורכב. 

ג.מ: אבל לפחות נראה לי שקירקגור בעצם מציב כאן שלושה גורמים שתמיד יצוצו אצל אנשים שיש להם תפיסה כזו של קירקגור, וזה הרצון, הקונקרטיות (רק כשזה באמת מפגיש אותי ולא איזה דיון תיאורטי), וחוסר ידיעה. הלא ידוע. אלה דברים שאני מזהה שחוזרים על עצמם בתפיסות החיים שתיארת. גם אצל אברהם וגם בשני הסיפורים שאת הבאת. 

ת.י: יש עוד מרכיב ששווה להכיר אותו וזה הדמיון. אנחנו בדרך כלל שמים את הפילוסופיה בתוך החשיבה המודעת לעצמה, חשיבה רציונלית, שיש לה את המיומנות לעשות היקשים, להסיק מסקנות ולייצר כל מיני מערכים לוגיים בתוך החשיבה. אבל קירקגור מפנה אותנו גם למה שהיום היינו ממקמים במוח ימין, באונה הימנית של המוח, באיזור של הדמיון, וחושב שקריטי עבורנו לעשות שימוש בדמיון שלנו כאשר אנחנו מקבלים החלטות קיומיות, החלטות שמעצבות לנו את החיים. למשל - חזרה לדיון שלנו האם להתחתן או לא - מאחר ואת הדיון הזה אנחנו לא עורכים אם אין לנו רצון להתחתן ואם אין לנו עניין קונקרטי באדם או בכיוון מסוים, ברגע שהחלטנו שכן אז זה אומר עכשיו תכניסו לדיון, תכניסי לדיון גם את הדמיון. וכשהוא אומר תכניסי לדיון גם את הדמיון זה אל תחליפי עכשיו את זה בפנטזיה, אל תפנטזי, תשאירי אותך, תשאירי את החיים שלך כמו שאת מכירה

ג.מ: לא לשדרג לדיסני, כן

ת.י: אבל למשל, אם את רוצה לדעת מה זה עבורך להיות נשואה, אז במיטה שאת ישנה בה כל לילה לבד תכניסי אדם נוסף. ותדמייני איך זה להירדם לצד אדם נוסף, איך זה להתעורר לצד אדם נוסף, איך זה להיות מודעת לזה שאת לא לבד במיטה וכו'. זה המקום שאמור לסייע לך מאוד לקבל החלטה. 

ג.מ: לא רק קבלת ההחלטות הרציונלית שהיא מוכרת ומתורגלת, אלא גם לדמיון יכול להיות איזשהו אלמנט מאוד אפקטיבי.

ת.י: הדמיון פשוט קריטי בקבלת החלטות נכונה. ממילא, מאחר והדבר המרכזי הוא המחויבות לחופש, כי אין משמעות ללהגיד אתה זה מי שאתה בוחר להיות, שזה בעצם הנוסחה הקירקגורית למי אני - אני זה מי שאני בחרתי להיות - אז אני בחרתי, זאת אומרת היה לי חופש מסוים לבחור. לא הכל הוכתב לי. לא בחרתי אולי להיוולד, אני כנראה לא אבחר למות, אבל בין לבין יש לי חופש מסוים. לא בהכל. אין לי חופש לא לעוף, לא להפסיק לאכול, לנשום וכו', אבל בדברים מסוימים הרי ברור שאני מניחה שזה לגמרי תלוי בי אם ללכת לסרט שאת רוצה או לסרט שאני רוצה. אם אני מתרגלת את זה אז אני מניחה שגם יש לי יכולת להכריע אם להתחתן עם מי שסבתא שלי רוצה או עם מי שאני בוחרת. אז זה אני מניחה שיש מסוימת של חופש, ובגלל שיש מידה מסוימת של חופש גם יש לי את החופש לשנות את דעתי. זאת אומרת להבין שבחירה מסוימת הייתה או נכונה לזמנה וכבר לא, או הייתה שגויה ויש אפשרות לתקן. החופש הזה לבחור הוא גם נשמר לי באופק, לא רק בהתנהלות שלי.
אולי נגיד דבר אחד חשוב על קירקגור ששייך להבנה של חשיבה ופילוסופיה אקזיסטנציאליסטית. קירקגור אומר שזה נכון מה שהפילוסופיה אומרת, שאנחנו מבינים דברים כשהם עברו. אנחנו מבינים דברים במבט לאחור, ברטרוספקטיבה. אנחנו מבינים מאין באנו. הפילוסופיה הרבה מאוד פעמים מתעלמת, ואת זה הוא רוצה להכניס, ופה הוא הופך להיות אבי האקזיסטנציאליזם - כשהוא אומר זה לא מספיק להבין מאין באנו, צריך לדעת שאנחנו הולכים קדימה, וכשאנחנו הולכים קדימה אנחנו הולכים אל הלא ידוע. אז אנחנו באים מהידוע, איפה שאנחנו יכולים להסתכל על מה היה, מה קרה, מה החלטנו. בין מה למה התלבטנו, מה קבענו, מה העדפנו, מה הכריע, ושמה יש לנו הבנה, עוגנים, תשובות ברורות. אבל עם זה אנחנו הולכים קדימה אל הלא ידוע. אם אנחנו רוצים להביא את העוגנים האלה, את התשובות הברורות, את ההחלטות וההכרעות קדימה אנחנו מבטיחים שהעתיד שלנו ייראה כמו העבר שלנו. אבל האקזיסטנציאליזם מזמין לנקות את העתיד מקביעות, מחזרה על דפוסים נתונים, מהילכדות בתוך מה שכבר היינו, הכרנו, חיינו, ומזמין להשאיר מימד של חופש. קצת כמו הלא יודע הסוקרטי, שנמצא כל הזמן, להשאיר חופש כל הזמן. והחופש הוא בא לידי ביטוי לא כל כך בהסתכלות אל העבר כמו בזה שאני אשאיר לא ידוע בעתיד. 

ג.מ: כן. אז נסכם.
הפילוסוף סורן קירקגור נחשב לאבי האקזיסטנציאליזם, המחשבה הקיומית. במקום 'אני חושב משמע אני קיים' שקבע דקארט יש לראות בקיום הפרטי את נקודת המוצא לחשיבה פילוסופית. הקיום האישי מייצר שאלות קיומיות רבות ואלה הן שאלות שונות עבור כל אחד ואחת. השאלות הקיומיות הן אלה שגורמות לנו לעצור ולהתלבט. אלה שאלות שלגביהן לא ברורה לנו התשובה. לכן לא פעלנו באוטומטיות לגביהן. לא כל שאלה היא שאלה קיומית, וטוב שכך. קשה היה לחיות אם כל החלטה שהיה עלינו לקבל הייתה נראית לנו החלטה גורלית שמעצבת את אופיינו או מגדירה את זהותנו. מאפיין נוסף של שאלות קיומיות, לפי קירקגור, הוא היותן קונקרטיות. כלומר העיסוק בהן מתרחש בעקבות מצב מסוים שאני נמצאת בו. לא אדון באפשרות להינשא, להביא ילדים או לשנות את מקום מגוריי, אם אני לא ניצבת בפני הצורך לקבל את אחת ההחלטות האלו. השאלה הקיומית מצריכה מאיתנו להבין מה רצוננו. האם אני רוצה להינשא? האם אני רוצה לבלות את חיי עם האדם המסוים הזה? כאן נכנסים לתמונה שני מרכיבים חשובים נוספים בפילוסופיה של קירקגור: חופש ודמיון. העתיד, שלגביו מתקבלות ההחלטות בחיים, עדיין לא נקבע, משמע שאפשרויות מגוונות פתוחות בפנינו. חשוב להבין שכדי לחיות את חיינו באופן אותנטי כדאי להיעזר בדמיון בתהליכי קבלת החלטות. תהליך קבלת החלטות שכולו רציונלי יתקע את המחשבה ברמה העקרונית, ולא בקיום הפרטי, האישי. הדמיון יכול לעזור לנו להכיר את ההעדפות שלנו. בדוגמת הנישואין, אוכל לדמיין איך זה לחלוק את המיטה שלי עם אדם נוסף או להגיע הביתה ולמצוא שם מישהו. מיקמנו את קירקגור בעולם המשמעות הרוחנית, משום שחיפוש ומציאת המשמעות מתרחשים אל מול הלא-ידוע, יהיה אשר יהיה. משמעות הקיום בחייו של קירקגור היא משמעות אמונית, שלא באה לידי ביטוי בקיום אורח חיים דתי בהכרח, או שיוך לקהילה מסוימת, אלא היא משמעות אמונית אינדיבידואליסטית לחלוטין. 

תודה רבה על פרק נוסף בסדרה, ד"ר תמי יגורי, מרצה בכירה לפילוסופיה קיומית, חוקרת משמעות חיים, מחברת הספר "פתרון חידת המשמעות", על פרק נוסף בסדרה. תודה לאביטל שוסהיים-כהן תחקירנית הסדרה, יוני דיזקוב טכנאי השידור, ירדן מרציאנו שהביאה את התכנית לשידור, ולכם ולכן, על כך שאתם ממשיכים וממשיכות להאזין ל'מעבדה'. נשתמע!