כשדיוויד קרוסבי, סטיבן סטילס, גראהם נאש וניל יאנג עלו על במת וודסטוק באוגוסט 1969 בלילה האחרון של הפסטיבל, הם היו לחוצים מאוד. זו הייתה בסך הכל ההופעה השנייה שלהם כהרכב, אחרי שהם הופיעו פעם אחת בלבד בפני קהל של 4000 איש. אבל לא רק מאות אלפי האנשים שהיו מול הבמה הלחיצו אותם. מאחוריהם עמדה כל תעשיית המוזיקה – חברי להקת The Who, ג'ימי הנדריקס, ג'פרסון אירפליין וכל מנכ"ל חשוב בתעשייה – כולם הגיעו לראות את הדבר כי חם בעולם המוזיקה.

הציפיה לאלבום השני שלהם, והראשון כרבעיה עם יאנג, הייתה גדולה מאוד ולמעלה משני מיליון עותקים נמכרו מראש. אבל מאחורי הקלעים הכל קרס. הארבעה הגיעו להקלטות שבורי לב אחרי פרידות קשות וטרגדיה אחת שלקחה את בת זוגתו של קרוסבי. ההקלטות של האלבום נמשכו למעלה מ-800 שעות ובניגוד להרמוניות של אלבום הבכורה, כאן כבר היו פחות הרמוניות והאווירה בין החברים הייתה עכורה. עוד לפני שהאלבום יצא הם התפזרו וחלקם החלו לעבוד על אלבומי הסולו שלהם.

ולמרות הכל, דה ז'ה וו שראה אור במרץ 1970 הפך להצלחה גדולה. עם שירים כמו Teach Your Children, Helpless, Almost Cut My Hair ו-Our House הוא הפך לאלבום הנמכר ביותר של כל אחד מחברי הרביעיה. וגם העיתוי היה מושלם, ממש בסמוך לסרט על וודסטוק שכלל את הביצוע שלהם לשיר שכתבה ג'וני מיטשל על הפסטיבל.

גיל מטוס ואורי ב"ש מחנות התקליטים "השריטה" הקדישו תכנית מיוחדת לאלבום במלאת 50 שנה ולסיפור של הסופרגרופ הגדולה בהיסטוריה של הרוק. או אולי, כפי שאמר קרוסבי: "אנחנו לא סופרגרופ, אנחנו בסך הכל 4 אינדיבידואלים שמנגנים ביחד".

התכנית על האלבום הראשון להאזנה
יום הולדת 75 לסטיבן סטילס