"כשהחיים קלים מדי, הסכנה אורבת בפתח הדלת" שרים הגרייטפול דד ב-Uncle John's Band השיר שפותח את אלבומם הרביעי, ואת המילים האלו הם הרגישו היטב על בשרם בתחילת שנות ה-70. חמש שנים אחרי שהוקמו הם כבר הפכו לסמל של סן פרנסיסקו ושל תרבות הנגד - ממבחני האסיד של קן קיזי, דרך קיץ אהבה ועד לפסטיבל וודסטוק, החיים נראו כמו מסיבה גדולה וצבעונית. אבל העשור החדש התחיל עבורם ברגל שמאל - האסון בפסטיבל אלטמונט, שבו הם לקחו חלק, הסתיים ברצח של מעריץ שהיה בקהל וצבע בשחור את החלום של שנות השישים. זמן קצר אחריו כמעט כל חברי הלהקה נעצרו על אחזקת סמים בניו אורלינס. הקלידן שלהם עזב אותם, הם צברו חוב ענק לחברת התקליטים ואם זה לא מספיק, אחד האנשים הקרובים אליהם גנב כמעט את כל הכסף של הלהקה והשאיר אותם מרוששים ללא יכולת לקנות אפילו כרטיסי טיסה כדי להגיע להופעה הבאה.

החוב של הגרייטפול דד לחברת אחים וורנר עמד על 200 אלף דולר, לאחר שבהקלטות האלבומים הקודמים הם שרפו שעות על גבי שעות באולפן. עם לסד וחומרים אחרים הם הפכו את האולפן למעבדת ניסויים ושיחקו עם המכשירים והכפתורים כמו ילדים בחנות צעצועים. הם הצליחו להבריח את המפיק שלהם אחרי שהציעו להקליט צלילים של אוויר סמיך ואפילו קיבלו מכתבי נזיפה מסגן הנשיא של הלייבל שטען שאי אפשר לרסן אותם ושהם לא רצויים יותר באף אולפן. כדי לכסות חלק מהחוב הם הוציאו ב-1969 את אלבום ההופעה הראשון שלהם, Live/Dead אבל גם זה לא הספיק. לאלבום הבא הם כבר הגיעו לאולפן ממוקדים יותר עם חומרים חדשים ושונים. את הג'אמים הפסיכדליים הארוכים החליפו שירים קצרים ומלודים - כאלה שאפשר לשיר מסביב למדורה. הגיטרות החשמליות האינטנסיביות פינו את מקומן לגיטרות אקוסטיות, פדל סטיל גיטר ובנג'ו ואת העטיפות הצבעוניות והפסיכדליות החליפה עטיפה שנראית כמו פריים ממערבון ישן.

החזרה של הגרייטפול דד אל השורשים של המוזיקה האמריקאית הולידה את אלבום האולפן המצליח ביותר שלהם עד לאותה עת, כזה שגם אפשר היה להוציא ממנו סינגלים. ב-1974 הוא כבר הגיע למעמד של אלבום זהב לאחר שמכר למעלה מחצי מיליון עותקים. השבוע בספיישל של חצות גיל מטוס חזר אל Workingman's Dead, אחד האלבומים הטובים והאהובים של הגרייפטול דד ואלבום שעבור רבים הפך לשער הכניסה אל עולמה הלהקה.