היי, אתן מאזינות - ומאזינים - לחיות כיס, אני דנה פרנק. 

משברים כלכליים מורכבים ממספרים, מאחוזים, מגרפים ומגלים. אבל הם מורכבים גם מסיפורים אישיים מאוד, על הבטחות שהבטחנו לעצמנו ונאלצנו להפר. 

ג'ון: אני ג'ון יונתן יעקובי אני לא יודע איך להציג את עצמי 

כשג'ון היה ילד, בשנות התשעים בראשון לציון, הוא לא היה מקובל. 

ג'ון: הייתי ילד כאילו מאוד מוכה וילד לא לא חביב במיוחד וההורים שלי עברו כל הזמן כל הזמן דירות אז עברתי בית ספר המון פעמים. וכל פעם שעברתי בית ספר ניסיתי כאילו להיות מישהו אחר, כדי שאולי הפעם אני לא אהיה ילד הכאפות. ובתיכון עברתי לתיכון אחר והתחלתי להתלבש מאוד שונה

למשל, הוא היה מגיע בנעליים אדומות זוהרות מעור מבריק עם ג'ינס קצר וחולצה עם הדפס באדום ולבן וז'קט אדום עם פסים צהובים או ירוקים, ומעל הכל צעיף ארוך ארוך עד הרצפה עם פסים, וחצי פוני בלונדיני. אמצעים קיצוניים, בקיצור, אבל זה עבד. 

ג'ון: ומשם נהיה לי אנשים שמו לב אליי מנקודת מבט אחרת והתחילו להיות לי המון חברים ונהייתי מאוד פופולרי 

בגלל שבגדים ואופנה בעצם שינו את נתיב החיים של ג'ון - או כמו שהוא אומר את זה - 

ג'ון: בראש שלי אופנה הצילה את החיים שלי וזה מה שרציתי לעשות בשביל אנשים אחרים. כאילו הרגשתי שאני חייב משהו לאופנה

הוא החליט להיות מעצב אופנה. בכל מחיר. מגיל 15 הוא התחיל לעבוד על זה. הוא למד לצייר ולתפור, והוא הצליח. בגיל 17 הוא עזב את ראשון לטובת מילאנו, אחת מערי האופנה החשובות בעולם. ובלימודים במילאנו הוא פשוט פרח.

ג'ון: תוך כדי הלימודים משכתי המון תשומת לב כאילו בשנה השנייה מכרתי באיזה בוטיק במילאנו את הקולקציה שעשיתי בשנה השנייה שסיימתי בשנה ג' כאילו חלק מאיתנו נבחרו להציג יותר יותר אאוטפיטים על המסלול מאשר אחרים אז אני הייתי בין האנשים האלה, לא את כולנו שלחו להתמחויות, אותי כן שלחו להתמחויות -  היו לי די הרבה הזדמנויות

ג'ון אפילו התקבל לחילופי סטודנטים בלונדון ועשה שם את השנה האחרונה שלו בתואר.

דנה: איך ראית את המסלול שלך באותה נקודה? 

ג'ון: אני חשבתי שאני אסיים ללמוד ואני אכנס למעין התמחות של כמה חודשים ומשם לעבודה. ותוך חמש שנים אני אעצב קו משלי או אהיה בראש בית אופנה. שוב חלומות של ילד, אבל זה היה הרעיון 

הצעד הראשון במסלול של ג'ון הגיע אליו די בקלות. ברגע שסיים ללמוד הוא התקבל להתמחות מאוד יוקרתית אצל מעצב האופנה אלכסנדר מקווין. ההתמחות הייתה בחינם. כלומר, לפי החוק, ג'ון הצהיר שמשלמים לו פאונד אחד עבור העבודה - 

ג'ון: ואפילו לא ראיתי את הפאונד הזה מעולם

וזה היה בסדר מבחינתו, כי הרעיון היה לצבור ניסיון ואז למצוא עבודה דומה להתמחות שבה ישלמו לו. אבל ברגע שכף רגלו דרכה בבניין היפה של מקווין, ג'ון הבין שמשהו לא בסדר

ג'ון: על כל מועסק היו לפחות ארבעה או חמישה מתמחים. זתומרת שהצוות המועסק האמיתי היה נורא נורא קטן, והבניין כולו היה מלא בעיקר במתמחים. ז"א, הם לא רק היו רק אלה שתופרים דברים, גם היו מתמחים במחלקת כספים, מתמחים בכל מחלקה

בעולם האופנה תמיד היו התמחויות, כמו בהרבה תחומים אחרים. בדרך כלל, התמחויות היו דרך להיכנס לעבודה. אבל בדיוק בשלב שג'ון נכנס לתמונה, זה הפסיק לקרות. ג'ון סיים ללמוד ב-2009, שנה אחרי המשבר הכלכלי הגדול שזעזע את העולם, כשהאפקט החזק שלו הכה באירופה. בין מרץ 2008 למאי 2009, האבטלה באירופה עלתה מכמעט שבעה אחוזים מהאוכלוסיה למשהו כמו תשעה אחוזים. אבל זה באוכלוסיה הכללית. באוכלוסיה הצעירה, בני 18-35, נרשמו 19% אבטלה בתחילת 2009. בבריטניה, שחטפה את המשבר יחסית קל, האבטלה הגיעה לבערך שמונה אחוזים מהאוכלוסייה הכללית - וכ-15% מהצעירים. מבחינת ג'ון, הייתה לזה משמעות אחת: המסלול שהוא תיכנן, שבתחילתו התמחות ללא תשלום ובסופו שליטה עולמית, קרס. 

ג'ון: שהסיכוי שלך ליצור איזה שהוא קשר אמיתי עם המעסיקים שלך בשביל שזה איך שהוא יתפתח למשהו יותר מהתמחות הוא אפסי וגם במקרים שכן הייתה לך את האופציה הזו עדיין אף אחד לא רצה לקחת אותך כי הם יכולים לקחת מישהו בחינם במקומך במיוחד בהתחשב בעובדה שזה היה הקרדיט הקרנץי, ממש אחרי כאילו

מי שהיה לפני ג'ון בהתמחות, למשל, היה ממש מוערך. האריכו לו את ההתמחות כמה שרק היה אפשר, וג'ון כל הזמן הושווה אליו. אבל גם קודמו בתפקיד לא קיבל עבודה. אחרי חצי שנה, ההתמחות של ג׳ון נגמרה. וכך, בלי אופק תעסוקתי ברור שיאפשר לו להמיר את ההתמחות במשרה, ג'ון ניסה מאוד להחזיק את הראש מעל למים, אבל מתישהו הוא נכנע. 

ג'ון:  הייתי עובד בסוף השבוע בדבנהמס ומוכר מחליקי שיער, שזה ממש לא לא מימן את המחייה שלי בלונדון. באיזה שהוא שלב ההורים שלי כאילו אמרו אנחנו לא יכולים לעזור יותר. זהו קיבלת את החינוך הכי טוב שיש, בוא לארץ ועם החינוך הזה ועם כאילו שמות גדולים בהתמחויות שיש לך בטוח תמצא משהו. בוא תחזור ותתחיל את החיים. 

בארץ, ג'ון גילה שלרקע שלו באופנה גבוהה אין ממש ביקוש בחברות הבגדים הגדולות בישראל. הוא ניגש לראיונות בקסטרו וברנואר, ושם באמת שלא ידעו איך לאכול אותו. הוא ניסה להתחיל קו אופנה משלו, וזה לא הלך. אז הוא המציא את עצמו מחדש כארט דיירקטור בסרטים ובפרסומות, ואחר כך עיצב גם חנויות ואפילו דירות. אבל אחרי שבע שנים הוא נשחק מהחיים המסובכים כעצמאי בישראל, ועבר לברלין. היום יש לו חנות יד שנייה אינטרנטית, והוא משלים הכנסה במסעדה. 

דנה: יצא לך לחשוב מה היה קורה אם היית מסיים ללמוד שנה-שנתיים קודם? 

ג'ון:כן חשבתי על זה הרבה האמת, אבל אני לא יודע להגיד מה היה שונה. קשה לי קשה לי להגיד לי איך הדברים היו נראים ואני גם מפחד לחשוב על זה יותר מידיי. אם הייתי מסיים שנתיים קודם עדיין כשהייתי מסיים את ההתמחות הראשונה שלי המשבר היה קורה. זה לא רק השכבה שלי שנפגעה וזה גם השכבה שלפניה וזו שאחריה יכול להיות גם שזה זו ששלוש שנים לפניה. אז אני חושב שאם הייתי רוצה שהדברים ייראו מאוד אחרת סביר להניח שהייתי צריך לסיים חמש שנים קודם

אלא שחמש שנים לפני שהתחיל ללמוד במילאנו, ג'ון היה ילד כאפות בן 12 בראשון לציון שעדיין לא ידע שאופנה תציל את חייו ואחר כך תצא מהם כמעט כמו שבאה. הוא לא יכל לעשות דברים אחרת. הוא עשה אותם הכי טוב שאפשר. 

אני מכירה את ג'ון כבר הרבה שנים. הסיבה שביקשתי ממנו לספר את הסיפור שלו היא שאין הרבה אנשים בישראל שחטפו את המשבר של 2008 לפנים, על תחילת הקריירה, כמו שג'ון חטף. בארץ, המשבר הזה היה כמו אדווה גדולה, שבאה וחלפה. אבל עכשיו אנחנו במצב חדש, שבו משבר כלכלי שמגמד את 2008 נופל על הפלנטה. ממה שאנחנו יודעים ממשברים קודמים, הזעזועים האלה קשים במיוחד למי שנמצאים בתחילת הקריירה שלהם. מי שיצאו לשוק התעסוקה בתחילת משבר כלכלי הם בדרך כלל אנשים שקשה להם יותר למצוא עבודה בתחום שלמדו, להתקדם - ולפי מחקרים מסוימים, אפילו להיות בריאים בבגרותם. 

אז היום בחיות כיס נסתכל על הדור שעשוי ללכת לאיבוד בעקבות המשבר הכלכלי של הקורונה, ונדבר עם מי שמנסה, איכשהו, לתמוך במי שחטפו הכי חזק.



אמרנו קודם שב-2009, בשיא המשבר הכלכלי באירופה, אחוז האבטלה אצל צעירים היה כמעט כפול מאשר באוכלוסיה הכללית. וזה המצב גם עכשיו, במשבר הכלכלי של הקורונה, שלידו המשבר הכלכלי הקודם נראה כמו פנצ'ר קטן. בארצות הברית, 11% מהאוכלוסיה הכללית היו מובטלים ביוני האחרון. באוכלוסיה הצעירה זה היה קצת יותר מעשרים אחוזים. בישראל, באפריל, בשיא משבר הקורונה, 44% מהמובטלים היו מקבוצת הגיל 18-35. הצעירים פוטרו יותר משהוצאו לחל"ת - כלומר, במקרים רבים יותר המעסיקים ויתרו קודם כל עליהם. צעירים גם חזרו לעבודה בשיעור נמוך יותר. לפי דו"ח שירות התעסוקה מסוף יוני האחרון, רק 20% מהצעירים חזרו לעבודה, פחות מבכל קבוצת גיל אחרת. 

למה זה קורה?

כי צעירים הם פשוט פגיעים יותר. כמו שג'ון גילה על בשרו, כשאתה עובד לא מיומן, אתה שווה פחות, בר החלפה יותר. ויש נקודה שבה אתה אמור לעבור ממתחיל, מה שקוראים בהייטקיסטית ג'וניור, ולהפוך להיות עובד בעל ניסיון ששווה להגן עליו עליו. בדרך לנקודה הזאת, אנשים עובדים בעבודות שלא דורשות ניסיון מיוחד.

בהכללה,  אלו עבודות שעושים מי שנמצאים בתחילת הקריירה שלהם. בדרך כלל אחרי הלימודים, בשלב שבו הם לא תיכננו למלצר, אלא להתחיל לעבוד בתפקיד ראשוני במסלול ההכשרה המקצועית שלהם. בעולם המשפטים או החשבונאות זה אומר התמחות. בעולם התקשורת זה אומר להיות תחקירנית או מפיקה. עבודות קטנות יותר בשכר נמוך יותר, שאפשר לאט לאט לעלות מהן.

אבל כשאין עבודה בתחום שלכם, כי אין עבודה בכלל, השלב הזה של עבודות הסטודנט - או התמחויות - מתארך עוד ועוד. וכשזה קורה, קורות החיים של דור שלם מתקצרות. אפילו אם התחלתם להכניס כסף בגיל 17, לפני התואר, זה כנראה היה בעבודות בתחום השירותים, מה שנקרא אחמש בקפה קפה בקריון. עבודות שלא בהכרח רלוונטיות לקורות החיים כשתנסו לקבל מה שמכונה עבודה אמיתית. אחר כך יש שירות צבאי, אחר כך לימודים, והרבה פעמים העבודות הראשונות ברזומה שלנו הן מאמצע שנות העשרים. העבודות הראשונות האלה חשובות מאוד עבור מי שיקראו אחר כך את קורות החיים שלנו - המעסיקים. 

בני בנטל: האינפורמציה הזאת לגבי כמה עיכוב בכניסה לשוק העבודה וגם השכר הנמוך יחסית שמקבלים עם הכניסה לשוק העבודה האינפורמציה הזאת שורטת אותם אם מדובר במונח האנגלי סאקרינג, מצלקת

זה פרופסור בנימין בנטל, הוא ראש ענף מאקרו כלכלה במכון טאוב.

בני: כיוון שזה כתוב בקורות החיים שלהם ואז המעבידים העתידיים אומרים עובד הזה לא ככ מוצלח, לקח לו הרבה זמן להיכנס לתוך שוק העבודה וכשהוא נכנס נכנס בשכר נמוך שוכחים שבאמת זאת הייתה שנת משבר אינפורמציה זאת איך שהוא נשחקת כאשר מסתכלים על קורות חיים ולכן במובן מסוים אז כמו שאמרתי האינפורמציה הזאת רודפת את האנשים האלה שלא באשמתם לאורך כל הקריירה שלהם

בנימין מתייחס לשני מחקרים עיקריים שבדקו מה קורה לקריירה של אנשים שאיתרע מזלם לצאת לשוק התעסוקה בזמן משבר. והממצאים מדאיגים מאוד. 

1982, למשל, הייתה שנה של שפל כלכלי בארצות הברית. שני חוקרים מאוניברסיטת נורת'ווסטרן  - פון ווכטר ושוונדט בדקו מה קרה עם כארבעה מיליון בני אדם שיצאו לשוק התעסוקה בשנה הזאת לאורך 40 שנה - המחקר האחרון שלהם יצא ממש בתחילת השנה הנוכחית. קודם כל, 1982 הייתה שפל ממש קליל לעומת הקורונה - שפל שהיכה בעיקר בארצות הברית, שם הייתה עלייה מחמישה לכעשרה אחוזי אבטלה בסך הכל. באפריל האחרון, בארה"ב היו כ-15 אחוזי אבטלה.

במחקר של פון ווכטר ושוונדט, הם קבעו שחסרי המזל שיצאו לשוק ב-1982 ספגו אובדן הכנסות של כשמונה עד שישה חודשים באופן מיידי, אבל הפער הזה המשיך ורדף אותם לאורך כל החיים. הם תמיד הכניסו פחות בגלל אפקט קורות החיים - הצלקת שבנימין דיבר עליה, המחיר של הכניסה המאוחרת לשוק העבודה. וזה עוד לא החלק המטריד ביותר בסיפור. למחזור של מחסורי המזל היה סיכוי פחות להביא ילדים לעולם ולהקים משפחה. הם נוטים לסבול יותר מבעיות בריאות, והצפי הוא שתוחלת החיים הממוצעת שלהם תהיה נמוכה יותר. 

למה? איך הפרש כל כך קטן, של שמונה עד שישה חודשים בסך הכל, מתרגם לפער כל כך גדול בחיים? 

אחד הגורמים הוא באמת אפקט קורות החיים שהזכרנו קודם, אבל יש עוד גורם - התמעטות שלבי הסולם. 

בנימין: התפתחות הקריירה המקצועית היא בעיקר בשנים הראשונות של הכניסה לשוק העבודה מה זה אומר מחליפים מקומות עבודה עד שמוצאים את העבודה שלהם מבחינת הכישורים והשכר

ההזדמנויות האלה פשוט מתמעטות כאשר אנחנו מדברים על שפל כלכלי ולכן שלבי הסולם הזה של עלייה בדרגות עליה במהלך הקריירה מתרחקים זה מזה יחסית למצב שנוצר של פעילות נורמלית שלא לדבר על פעילות של גאות כלכלית. 

בנימין מדבר על מצב שבו אנשים מחפשים את עצמם. הם יוצאים לשוק התעסוקה עם תואר כלשהו, ומתחילים לעבור בין עבודות - ולפעמים בין ענפים שונים - עד ש, בעולם מושלם, הם מוצאים הלימה אופטימלית בין מה שהם רוצים לעשות, מה שהם יכולים לעשות ושכר שהם יכולים לחיות איתו. בעולם שבו יש פחות הזדמנויות לא רק שהסיכוי שלך לקידום נמוך יותר - כי הבוס שלך לא יקודם ולא תקח את מקומו - גם אין גמישות שמאפשרת לך לעבור בין כמה מקומות עד שתמצא בוס רופף שתוכל מתישהו להחליף. 

מחקרים דומים שנערכו על הדור שיצא לשוק התעסוקה ב-2008 עדיין לא יכולים להציע רמה כזו של ניתוח - פשוט לא עבר מספיק זמן. אבל אנחנו יודעים היום שהדור הזה, לא רק בני המחזור של ג'ון אלא גם מי שחטפו בפנים את משבר הקורונה, שונים מאוד בהתנהלות שלהם מהדור שבא לפניהם. הם מלכתחילה יציבים פחות, נוטים לעבוד במספר עבודות במקביל, ומתייצבים רק בשלב מאוחר בחיים. 

וכשממש לפני השלב הזה מגיע משבר כלכלי כל כך חריג כמו הקורונה, זה מתחיל להיות בעייתי. 


3. 

אור: ספרתי וקלטתי שאני באיזה 25 קבוצות בפייסבוק.

זאת אור גרנט, היא בת 28 וגרה בחיפה. 

אור: אני גם בלינקדאין, אני גם באתר של לשכת התעסוקה אני גם בקבוצות וואטסאפ אני מפה לאוזן 

עד מרץ האחרון, לאור היה פיצוח לא רע לסודוקו של החיים.

אור: אז לפני הקורונה קמה בבוקר הולכת לעבודה עובדת שמחה חוזרת הביתה לומדת כל הלילה וזהו ומחכה להתקדם הלאה

אור בשנה ד' של לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. בשלוש השנים האחרונות, העבודה שלה הייתה להיות מנהלת אירועים וכוח אדם במסעדה. זאת עבודה לא קלה, אבל אור ממש עפה עליה. היא הייתה מאוד מותאמת לכלים וליכולות שלה, וממש נתפרה בשבילה. היא אומנם עבדה ביום ולמדה בלילה וישנה מעט, אבל החיים שלה היו בכיוון טוב. היא תיכננה לסיים בשנה הבאה את הלימודים ולהמשיך ישר לתואר שני, ומשם להשתלב במחקר אקדמי של פסיכולוגיה קוגנטיבית. הכל כבר היה לה מתוכנן. 

אור: ואז זה קרה

המסעדה שאור עבדה בה עברה למתכונת משלוחים עם שני עובדים בלבד, ואור פוטרה. ועכשיו, היא לא יכולה להרשות לעצמה לממן את הסמסטר הבא. היא הקפיאה את הלימודים עד שתוכל לחזור לעמוד על הרגליים, ובארבעת החודשים האחרונים השקיעה את עצמה לגמרי בחיפוש עבודה. כל עבודה שלא תהיה. אבל היא פשוט לא מוצאת כלום. שום דבר. 

אור: אני מחפשת כל עבודה, כן? כל אחד רוצה עבודה שתעשיר אותו ותיקח אותו למקום אחר. אני החלום שלי זה למצוא איזה שהיא עבודת סטודנט משרה של 70% משרת סטודנט כמו שהיו רבות בעבר וכרגע כבר אין שיש לה איזה שהיא השקה לתחום שלי ויש שם כאילו איזה שהיא נקודה של פיתוח אבל אבל היא לא תופסת לי את כל הזמן זה לא קיים כרגע אז עברתי כבר את כל ה שהבנתי מהר מאוד כבר בסוף מרץ הגעתי לנקודה הזאת של פשוט תביאו מה שיש 

אור היא בת יחידה לאם חד הורית, והיא צריכה להיות קצת בררנית לגבי הפרנסה שלה. היא יודעת שאם היא תדבק בקורונה, אף אחד לא יוכל לעזור לאמא שלה. אז היא מחפשת משרות עם חשיפה נמוכה לאנשים, במקומות עבודה שיש בהם יחסית מעט עובדים, או כאלו שעובדים בקפסולות או עובדים מהבית. דמי האבטלה שלה היו אמורים להיפסק החודש, אבל כרגע נראה שהממשלה תאריך אותם בקצת. אף אחד לא יודע כמה זמן יהיו דמי אבטלה. לכן אור שולחת כל היום קורות חיים. בהתחלה היא הרגישה שהיא כנראה מפספסת משהו, לא יכול להיות שהיא פונה לכל כך הרבה מקומות ופשוט לא חוזרים אליה. אבל ככל שהשבועות עברו, היא הבינה שיש בעיה מערכתית.

אור: אנשים שכבר כמוני ארבעה חודשים מחפשים ויש להם את כל הכלים יש לי את המידות אני צעירה יש לי את האנרגיה יש לי את הזמן הפנוי יש לי הרבה מאוד כלים גם ועדיין אנחנו לא מצליחים - זה לא אנחנו. זה לא עלינו. אתה אם מישהו צריך מלמעלה לסדר קצת את מה שקורה שם לפי דעתי

אור חושבת שיש שני דברים שצריכים שיסדרו אותם מלמעלה, בהוראת ממשלה או משרד כזה או אחר. הדבר הראשון הוא סידור מחדש של המשרות באתר לשכת התעסוקה. כן, זה נשמע ממש קטן ובנאלי, אבל כרגע היא אומרת שהיא סורקת עשרות מודעות ביום וברובן רק בסוף המודעה היא מבינה שזה בכלל בירושלים או בנוף גליל או משהו כזה. ושנית, אור חושבת שהממשלה צריכה לעודד בעלי עסקים להבין שהקורונה כאן כדי להישאר, ושהם לא יכולים לשבת ולחכות שהדברים ירגעו כדי לחזור לעבוד. הם צריכים לפצל את כוח האדם לקפסולות, לעודד עבודה מהבית - ולהמשיך הלאה. 

התוכנית של אור אולי התעכבה קצת, אבל היא מקווה שלא בהרבה. היא מקווה שמתישהו בקרוב היא תוכל להתניע מחדש, לחזור לעבוד ואז לחזור ללמוד, להמשיך ללכת במסלול שהתוותה לעצמה. בינתיים היא ממשיכה לנסות למצוא עבודה באיזור חיפה. אדמינסטרציה, כוח אדם, גיוס עובדים, או באמת - כל דבר אחר. אבל זה לא שאם אור הייתה עוזבת את חיפה ועוברת למרכז, איפה שרוב התעסוקה בארץ נמצאת, המצב היה בהכרח יותר טוב. 


דנה: מהי עבודת חלומותייך?

דין: אני אפילו לא יודע את יודעת?! אני הייתי בטוח שתערוכת הבוגרים יבואו כל מיני אנשים שמחפשים כל מיני כשרונות ואני אהיה בדיוק מי שיקלע לטעם של הבוס העתידי שלי וזה היה לי מעין ידעתי שזה פנטזיה יש מצב זה לא יקרה אבל ממש ממש רציתי

דין לנר הוא מאייר ובוגר בצלאל, הוא בן 30 וגר בתל אביב. במהלך שנות הלימודים הוא התפרנס ממלצרות. הוא סיים ללמוד בקיץ שעבר והמשיך למלצר בזמן הוא חיפש עבודה. 

דין: האמת שלקח לי חודש להבין אחרי שיצאתי מבצלאל שלא תבוא איזו לימוזינה או כרכרה עם סוסים לאסוף אותי לעבודות החלומות לקח לי אשכרה חודש חודשיים להבין את זה

זה לא פשוט למצוא עבודה בתור מאייר, ולכן דין חשב, בשלב מסוים לעבור לגרמניה ולהתחיל תואר שני. הוא היה בשלב שבנימין דיבר עליו קודם - שבו אנחנו עדיין מחפשים את עצמנו קרייריסטית עד שבתקווה נמצא משהו מתאים. כלכלית, עקרונית, רגשית. אבל עד שדין הספיק להבין מי נגד מי, יום אחד באמצע מרץ נגיף קורונה התנגש בפלנטה. כל התוכניות שהיו לו פשוט התאדו לחלוטין. דין חזר לגור עם אמא שלו ובמשך חודשיים הוא ישב בבית, צייר, ישן, ראה סרטים. בסוף אפריל הוא הבין שהוא חייב לצאת החוצה. 

לא היה לו מושג מה קורה בחוץ. 

דין:  לא ידעתי איזה עסקים נשארו פתוחים לא ידעתי איזה עסקים מרשים לעצמם לקחת עובדים בכלל כי אני מדמיין רק את בעלי העסקים מתפעלים חנויות לא יודע מנורות בדיזנגוף וחנויות טבק לא יודע מה הולך אמרתי המקום הראשון שפתוח אני אשאל אם צריכים עובדים ומחוץ לבית שלי יש כאילו אם אני פונה ימינה מהבית אז יש לי את האיי אם פי אם ואם אני פונה שמאלה אז יש לי את סופר יהודה אז באוטומט אני הולך לסופר יהודה כי יש להם אחלה פירות וירקות

לכאורה, וגם דין אומר את זה, בבלגן הגלובלי שעובר על הכלכלה לעבוד בסופר זה מה זה סבבה. יש אחוזי אבטלה מטורפים, ענף המסעדנות שדין השקיע בו עשור מחייו התאדה. וגם אם היו עבודות במלצרות, זה קצת מפחיד את דין לראות כל כך הרבה אנשים. בסופר הוא מרגיש פחות פגיע לווירוס, יחסית לעבודות אחרות.

יותר מזה, לראשונה בחייו, כשדין מגיע לעבודה, אנשים פשוט מניחים שהוא המנהל. וכשהם מבינים שהוא לא, זה מעלה שאלה. מה הבחור האשכנזי הזה עושה פה.

דין: ושוב גם אני זאת שאלה ששמה אותי במקום קצת מביך כי מצד אחד כן יש לי את הסיפור הזה של אה כן אני אני מבית טוב אני לא עובד בסופר אני מצייר בכלל אני תואר שני כאילו שהדברים האלה הם פתאום זה מביך אותי כי אחרי שכבר רגיל לעבוד בסופר תקופה בואנה יא פישר מה אתה חושב את עצמך כל כך 

דנה: כן

דין: שנייה לפני זה בא אלי ההומלס שמסתכל עליי בתור הלא יודע העדין שממנו הוא יונק את הקוקה קולה שלו 

דנה: כן

דין: מותר להגיד קוקה קולה

דנה: אני חושבת שכן 

דין: יופי 

דנה: אני לא יודעת אם נוכל להגיד סופר יהודה בתדירות שאמרנו סופר יהודה אבל קוקה קולה כן

דין: סופר יהודה הם אחלה

למצב שדין נמצא בו בחודשים האחרונים קוראים תת תעסוקה. הוא כמובן לא לבד. כותרות העיתונים כבר שבועות מאיימות עלינו שאנחנו נכנסים לעידן של תת תעסוקה - שבו עובדים בעבודה שממש לא קשורה ליכולות או להשכלה, או בהקף שעות פחות מכפי שרוצים. זה מה שקרה באירופה, אחרי המשבר הכלכלי הגדול של 2008. אנשים עם תארים מצאו את עצמם ממלצרים או עובדים בסופר במשך עשור. בארץ זה לא קרה. בארץ, עם אבטלה שהגיעה בפברואר האחרון לשפל היסטורי של 3.4%, צעירים הצליחו להתקדם. לא לקנות בתים כמו ההורים שלהם, אבל כן לחיות, ועל הדרך להחזיק מערכת כלכלית לא קטנה סביב אורח החיים שלהם.

אבישי שפירא: באמצע חודש מאי הרבה אנשים צעירים בעיר קמו ואמרו להם שנגמר הקורונה, ושאנחנו אחרי, אבל יש המון אנשים, צעירות וצעירים בעיר, שגם ביום שאחרי, מרגישים ששום דבר עוד לא, שאנחנו רחוקים מלחזור לשגרה ושהחיים שלהם עדיין רחוקים מאוד ממה שהם היו עד חודש מרץ האחרון

לאיש הזה קוראים אבישי שפירא. הוא אחראי צעירים בעיריית תל אביב. אבישי בעצמו בחור די צעיר - הוא בן 32, וגם התפקיד שלו יחסית צעיר. עד לפני חמש שנים, אף אחד לא חשב שצריך אחראי מיוחד בעירייה לגילאים 18-35. 

אבישי: אם פעם שגרת החיים של האדם, לא אוהב להגיד הממוצע, אבל משו כזה, יותר רווח בעולם המערבי, הייתה כזו שבאמצע שנות ה-20 שלו הוא כבר על מסלול שאיתו הוא רץ הרבה שנים קדימה, הוא נמצא כבר בעבודה ובמערכת זוגית במצב לפעמים כלכלי כבר שבו הוא הולך בגדול להישאר נוצרה שכבת גיל בעצם היום שבו כל הדברים האלו נדחים.02:11  אנשים מתחתנים וקונים בית הרבה יותר מאוחר, ועולים על מסלול קריירה הרבה יותר מאוחר, וגם זה לפעמים לא, כי מחליפים הרבה. מחפשים את עצמם, מגבשים את הזהות שלהם לאורך עוד הרבה מאוד זמן

האנשים האלה, שהם עוד לא ממש מבוגרים אבל גם לא ממש צעירים, נמצאים ברחבי הארץ. אבל בשום מקום הנוכחות שלהם לא מורגשת כמו שהיא מורגשת בתל אביב

אבישי: בערך שליש מתושבי העיר הם צעירים, שזה גדול בכל קנה מידה. יש אזורים בעיר, שכונות, שבהם האחוזים גבוהים הרבה יותר לפעמים 50-60% צעירים מסך התושבים באותו אזור. הדבר הזה לא היה תמיד, ז"א העיר לא הייתה תמיד עיר צעירה, אבל ב-10, 20 שנים האחרונות העיר כמו שאנחנו מכירים אותה, היא עיר שהצעירים לוקחים בה חלק מרכזי בתרבות, בכלכלה, בכלל ברוח ובצביון של העיר צעירים הם חלק מאוד מאוד משמעותי, ואנחנו עיריית ת"א יפו נחושה לדאוג שכך זה גם יימשך

וזה אף פעם לא היה קל - זה כבר הרבה שנים שמחירי הדיור המופרכים בתל אביב מאיימים לסיים את תרבות הצעירים העירונית. צעירים תל אביביים גם ככה מלהטטים בין כמה עבודות כדי להצליח להנות מהשפע של מרכז התעסוקה החשוב במדינה לצד תשלום שכר דירה באחת הערים היקרות בעולם.

אבישי: אני יכול לדבר על נעה כהן ששוכרת דירה בשדרות בן ציון ומצליחה לעבוד לפעמים בשתי עבודות בנוסף להיותה פרילנסרית בתחום כלשהו, ומתוך כל זה להצליח להחזיק חיים בעיר מבחינה כלכלית. אני יכול גם לדבר על הבנאדם שהוא קצת אחרי גיל 30 וכבר חי בזוגיות והתחתן, ושכר דירה בשכונת התקווה או עזרא, וגם שם נהנה אולי ממכירי שכירות מעט יותר נמוכים ביחס לשאר חלקי העיר, אבל עדיין מחירי שכירות לא מבוטלים עובד לפעמים כבר כן בעבודה קבועה, ומעצם היותו חי בת"א הרבה פעמים ההכנסה הפנוייה שלו היא נמוכה כי הוא מוציא הרבה מאוד על שכר דירה ועל אפשרויות שהעיר הזאת מייצרת לו. גם הוא וגם היא, כל אחד מהסיבות שלו, נמצאים כרגע באיזשהי מצוקה שהם לא הכירו 

אגב, אנשים כמו נועה כהן ההיפותטית מהדוגמה של אבישי - שעובדים במשרה ובמקביל משלימים הכנסה כפרילנסרים? הם נפלו לגמרי מתחת לראדר של המערכת, כי הרבה פעמים שתי העבודות שלהם קרסו במקביל, אבל בגלל שהם מתחת לרף ההכנסה גם כשכירים וגם כעצמאיים, הם לא היו זכאים לא למענק ולא לדמי אבטלה. 

 והחשש הגדול של העירייה זה שמה שלא עשו המחירים המטפסים, תעשה הקורונה. לפי סקר של יחידת הצעירים של עיריית תל אביב, למעלה ממחצית הנשאלים אמרו שנפגעו קשה מאוד בעקבות הקורונה, ו-36% שוקלים לעזוב את העיר. וזה גרוע מהרבה כיוונים. זה גרוע לאווירה של העיר, זה גרוע לתרבות שמייצרים וצורכים אותם אנשים. 

אבל זה גם גרוע לכלכלה העירונית ברמה הכי בסיסית. 

אבישי: ת"א-יפו לא הייתה תמיד עיר צעירה בעשורים הקודמים, אנחנו כן ב-10,20 שנים האחרונות כמו שאנחנו מכירים אותה, הצעירים מהווים איזשהו קטר תרבותי, כלכלי, חלק מאוד משמעותי בצביון של העיר וברוח שלה. ואם כיום באזור 30% מתושבי העיר הם צעירים, אנחנו לא חוששים שזה יהיה 10%, אבל אפילו אם זה יירד מ30% ל-22%, סתם אני אומר, מדובר בסוף על ירידה דרמטית שבמספרים נומינליים יש לה השפעה דרמטית

הסקטור שאותו אבישי מייצג עומד בסופו של דבר מאחורי כוח קנייה אדיר. זה נכון שהרבה אנשים מגיעים לבלות ולקנות בתל אביב מכל הארץ, אבל בסופו של דבר, מי שהחזיקו את החנויות ואת הברים פתוחים הם צעירים שחיים בעיר בלי ילדים. וככל שפלח האוכלוסיה הזה גדל - בעולם בכלל ובעיר בפרט - תל אביב הפכה להיות עיר עשירה. אפילו עשירה מאוד. 

כי כמו כל עיר במדינה, ההכנסות של העיר הן מארנונה, בעיקר מארנונה של עסקים. והמוני הברים וחנויות הקאפקייק וציוד הכלבים - כל הדברים שאנשים שמחפשים את עצמם ועדיין לא הקימו משפחה יכולים להוציא עליהם כסף - זה גם מה שמחזיק את עיריית תל אביב בחיים. 

אבישי: ואם בסופו של דבר העסקים ועולם התרבות יחזרו לעצמם, אבל הקהל הצעיר כבר לא יהיה בעיר באותו סדר גודל שהוא היה כאן, וההכנסה שלו וכוח הקנייה שלו גם יירד משמעותית, אז בסופו של דבר יש כאן אקו סיסטם שמשפיע אחד על השני, ושוב הדבר הזה חוזר גם כן למעגל שהוא כלכלי ומייצר הרבה מאוד מגמות בעייתיות וגם הנושא של רוח העיר וצביון העיר שבסופו של דבר מושפעת מהעסקים, מהתרבות והאומנות, ומהקהל כולו אבל בייחוד הקהל הצעיר שהוא משמעותי בתוך שני העולמות האלו.

אבישי והעירייה מנסים מאוד לתמוך בצעירים שמגיעים אליהם עכשיו, פצועים וחבולים. יש עלייה משמעותית בפנייה למרכזי הצעירים, כמו זה שברזיאל או במאז"ה תשע. חלקם מגיעים כי בעל הדירה מנסה לפנות אותם, והעירייה מעמידה לזכותם עורכי דין. חלק מהפונים מנסים, כמו דין או ג'ון, להבין מה יהיה על הקריירה שלהם, ומקבלים ייעוץ תעסוקתי. חלקם מנסים להבין איך לנווט לראשונה במבוך של הבירוקרטיה הישראלית, בין חל"ת לבין פיטורים ומקבלים יעוץ כלכלי. פתאום, אנשים שנמנעו במשך שנים מלקרוא תלושי משכורת או מכתבים מהבנק, מנסים להבין איך למצות את הזכויות שלהם. וזה יכול להוביל למקומות טובים. 

אבישי: בעבר ייצרנו כאן בעיריית ת"א-יפו חוזה משפטי בין משכירים לשוכרים, שהוא חוזה מומלץ, שהוא חוזה שהוגן לשני הצדדים, והוא בעצם איזשהו תו תקן שאדם יודע שהוא יכול לחתום עליו והוא לא מנוצל, ז"א הוא נכתב בהרבה מאוד מחשבה. הוא בעצם הופץ לפני לא מעט שנים, והוא נמצא באתר האינטרנט של עיירית ת"א-יפו. אני יכול להגיד לך שבחודש וחצי האחרונים אנחנו רואים עלייה במאות אחוזים במספר האנשים שבוחרים לגשת בחוזה הזה, ואני מניח שלא כולם זה כי הם באמת משתמשים בזה בעסקאות שכירות חדשות, אלא כי הרבה מהם פתאום רוצים שנייה להשוות את מה שדורשים מהם לאיזשהו סטנדרט עירוני.יש להם מודעות הרבה יותר רחבה, אין להם ברירה אלא פתאום לפתח מודעות הרבה יותר רחבה למה מגיע לה, למה לא מגיע להם, למה מופרך לדרוש מהם, ולמה חוקי בכלל לדרוש מהם. 

 וחלק מאלו שפונים פשוט ממש בודדים. 

אבישי: ודיברו הרבה אגב בשיח הציבורי על האוכלוסייה המבוגרת יותר ועל קשישים, אני חושב שצעירים קצת נעלמו מהשיח הציבורי באותם ימים. יש אלפי צעירות וצעירים שישבו בבית לבד, בחגים שהיו, וגם סתם ככה ביומיום, לפעמים לבד לפעמים עם שותפים שהם לא אוהבים, לפעמים בדירות שאין בהן כ"כ מרחבים ציבוריים והצפיפות היא הרבה יותר גדולה מאשר של אנשים שחיים בסגנון חיים שהוא אחר. הדבר הזה מייצר תחושות פנימיות שגם כן מתווספות לכל שאר חוסר הוודאות והאדמה שרועדת תחת הרגליים שלך. אז גם בהיבט הנפשי נקרא לזה, אנשים התמודדו עם חרדות ועם אי וודאות שלא תמיד הם הכירו

בנימין בנטל הוא פרופסור אמריטוס, כלומר, בפנסיה. כששאלתי אותו מה יהיו ההשפעות ארוכות הטווח של המשבר עכשיו, האם זה יהיה כמו המשברים הקודמים שראינו, הוא ענה - 

בני בנטל: אלו יהיה המחקרים שיצאו כשאולי את תהיי בגילי. 

ב-2006 יצא מחקר שנקרא "האם השפעת הספרדית הסתיימה?". מגיפת השפעת הספרדית כמובן הסתיימה - היא השתוללה בארצות הברית בין 1918-1920, לפני כמאה שנה. אבל החוקר, דאגלס אלמונד, בדק נתונים משנות השישים עד השמונים והשווה בין הסיכויים של מי שנולדו באיזורים שנפגעו קשה מהמגיפה לאלו שנולדו באיזורים שנפגעו קל יותר. המסקנות החותכות שלו היו שכן, בהחלט. ההידרדרות הכללית - הכלכלית, החברתית והבריאותית, ליוותה אנשים עד הפרישה. 

סקר של קרן אדמונד דה רוטשילד מצא ש-16% מהסטודנטים שוקלים לפרוש מהלימודים בגלל קשיים כלכליים. לעומתם, כרבע מהעונים לסקר אמרו שהם שוקלים להחליף את המסלול שלהם לתואר במקצוע מעשי יותר. פחות עיצוב אופנה ואיור, יותר סיעוד ורפואה. וגם ההחלטה הזאת עשויה לשנות מאוד את שוק העבודה כמו שאנחנו מכירים אותו. 

אבישי שפירא מעיריית תל אביב חושב שהשאיפה הזאת למצוא משהו מעשי יותר, יציב יותר, קצת יותר של פעם, היא הטרנד הבא בעולם העבודה של צעירים. 

אבישי: אנחנו הרבה בשנים האחרונות דיברנו על שוק העבודה המשתנה, דיברנו על זה ש-א', הדור שלנו, הדור הצעיר, מה שחשוב לו בעבודה זה לא הקביעות והרבה פעמים גם לא השכר בהכרח, אנחנו רוצים לבטא את עצמנו, להיות במקום שמכבד אותנו, שבו אנחנו יכולים לבוא לידי ביטוי, שבו נעים להגיע לעבודה, שהתרבות הארגונית מוצאת חן בעינינו. פתאום ביום אחד כל התקופה הזו פתאום גרמה לנו להיזכר שגם הדברים שדיברו על זה, שלהורים שלנו היה מאוד חשוב: מקום עבודה קבוע, שיש לך בו אולי קביעות, לעבוד כחלק מארגון גדול, שאמנם אתה צריך לעבוד לפעמים מ-8 עד 4,אבל אתה נמצא במקום שהוא יציב יותר

ובכלל, באופן שהוא קצת מפתיע, אבישי דווקא לא לגמרי פסימי. הוא חושב שהרבה צעירים ניצלו את המשבר כדי להבין את המציאות בצורה טובה יותר, ושיכול להיות שהצד השני של המשבר הזה יביא לשינויים חיוביים, ולא רק שליליים. משהו בעצירה הכפויה של הכלכלה איפשר לחלק מהאנשים לחשב מסלול מחדש. 

אבישי: חשוב לומר אצל חלק מהאנשים גם דברים טובים, יש אנשים שמספרים שהם פרחו (*קורני הקורונה), שהיה להם זמן פתאום ליצור ולחשוב מחדש ותפאום הם הבינו שהרבה מהדברים שהם צורכים ומהקשרים שהם מחזיקים עושים להם לא טוב וככה התחברו לעצמם, אז גם היו דברים כאלו

דין, אגב, יצא לא מזמן מהארון התעסוקתי. הוא כתב פוסט ארוך ומפורט בפייסבוק על חוויותיו מאחורי הקופה, עם החולצה של סופר יהודה. בפוסט הוא כתב, בהתחלה רק רציתי לשים תמונה שלי עם החולצה ולכתוב בואו להיות בוגרי בצלאל. אבל אז הוא הבין שהוא לא יכול לחזור לאחור - משהו באופן שבו הוא תופס עבודה השתנה לתמיד. 

דין: אני עכשיו קופאי לפני חצי שנה מלצר ועוד חצי שנה אולי אני אקטוף קלמנטינות אבל מי אני ומה אני לא קשור לעבודה שמכניסה לי כסף הביתה וגם אם אני מציג את עצמי כקופאי זה שוב פלוס זה תמיד נלווה למכלול שמאוד מעסיק אותך ביום יום כי מי אני אני בנאדם שהולך לישון אז אני רואה לא יודע סרטים יפנים משנות ה- 60 גם אני בנאדם ששותה 3 קפה בבוקר לפני שהוא בכלל פותח את הפה אני יותר ממה איזה חולצה אני לובש אם זה חולצה של הסופר אם זה מכופתרת של העגלות שהייתה לי או כל חולצה אחרת וזה מאוד משחרר מאוד משחרר היו לי מחשבות לפני שמצאתי את העבודה בסופר אולי אני אעבוד במפעל אולי אני לא יודע אמרק ברגים כל היום וגם עם זה השלמתי ולאט לאט אני מכין את עצמי לחיים של אני לא יודע מה תהיה העבודה שלי בעתיד ואם תהיה לי עבודה קבועה ליותר משנה שנתיים אין לי מושג אבל אני בסדר עם זה

אנחנו עדיין לא יודעים היכן כדור השלג של המשבר הכלכלי הנוכחי ינחת. אולי המעסיקים של עוד עשור יסתכלו על פער בקורות החיים בחמלה, כי הם יזכרו מה זה היה להיות בקורונה, ועד כמה לא יציב ומעורער זה היה. אולי כל המסלול התעסוקתי יראה פתאום חשוב פחות, ואנשים יעריכו זאת את זה לפי התחביבים שהם פתחו בסגר. 

אבל את הצלקות כולנו נסחוב עוד הרבה, הרבה זמן. 


___

אתם האזנתם לחיות כיס. העורך שלנו הוא רום אטיק, עורך הסאונד הוא אסף רפפורט, ותודה גם לרחל רפאלי שסייעה בעריכה. במערכת גם צליל אברהם ושאול אמסטרדמסקי. בהכנת הפרק סייעו יקיר כהן ויהודית רוזנפלד. אם אתם מלצרים מבועתים או בנקאים שלא רוצים שהיפסטרים יבואו לעבוד איתם, בואו לקבוצת חיות כיס. כן, צריך להמתין, אבל כשנכנסים זה כיף לאללה. כל פרקי חיות כיס ובכלל כל ההסכתים הבאמת מעולים של כאן זמינים בכל אפליקציות הפודקאסטים, וגם באתר כאן. אם אתם רוצים להכיר עוד פודקאסטים שלנו, מוזמנים לקבוצת הפייסבוק ״כאן הסכתים״. 

אני דנה פרנק, תודה שהאזנתם