היי, אני דנה פרנק ואתן על חיות כיס. היום יש לנו סיפור אחד על מקרה אחד של אירוע אחד, רק אירוע אחד, שבגלל המגיפה העולמית המשתוללת נאלץ להידחות. ושל כמה מהאנשים שהאירוע הזה נגע בחיים שלהם. 

 

בשישה במרץ, דגנית רום הייתה תקועה באוטו. 

חזרתי מתל אביב באותו יום הייתי באוטו נהגתי ואני שומעת את החדשות ואני עומדת בפקקים נוראים  על כביש 6 לכיוון צפון זה שלוש שעות חזרה פיספסתי את המומנטום אני שומע את החדשות עוד פעם ועוד פעם ופרשנויות

 דגנית מנהלת את להקות המחול משגב, 360 רקדנים. וככל שהפרשנויות מתקדמות, וככל שהזמן של דגנית בפקק עולה, היא מתחילה להבין שמשהו עצום מתרחש. ושכנראה אירוע השיא של השנה - על כל הכסף שהושקע בו - לא הולך להתקיים. אם אתם בקיאים בעולם המחול, אתם יודעים שאני מדברת על… 

פסטיבל המחולות כרמיאל. 

 

 הרבה אנשים, כשהם חושבים על מחול, מתחילים להתגרד בכל הגוף. מחול זה דבר מופשט מאוד, להבין מחול מודרני ולהנות ממנו דורש איזו מידה של מיומנות. ואם, כשאתם חושבים על מחול אתם מדמיינים בלרינות עם חצאיות טוטו או את הדברים המשונים האלה שעושים בלהקת בת שבע, אז כן, גם זה גם חלק מהמחול הישראלי. אבל דגנית פועלת בשטח אחר של המחול הישראלי, שהיא הרבה יותר פופולרית והרבה פחות מפחידה. ריקודי פולקולור, הרקדות, מופעי ענק ביום העצמאות. ולעולם הזה של המחול יש מכה משלו. 

https://www.youtube.com/watch?v=CMnJj8y7BQQ

כרמיאל השנה היה אמור להיות כרמיאל מיוחד מאוד עבור דגנית, שרוקדת מאז שהיא הייתה ילדה קטנה. השנה, היא נכנסה לתפקיד יועצת אמנותית לפסטיבל, והיו לה המון תוכניות ורעיונות. אבל באותו הרגע, בפקק, היא חשבה בעיקר על הלהקות שלה בבית. 

 זה קבוצות של כ-40 רקדנים שעובדים ביחד בסינרגיה מטורפת שהייעוד הוא לצאת החוצה שיראו אותנו.  ואם אתה לא יוצא החוצה אין לך כלום פשוט אין לך אין לך מה לעשות

 

פסטיבל כרמיאל זה לא בדיחה. זה אירוע ענק, שמושך אל העיר אותה כמות אנשים שמצעד הגאווה מושך לעיר תל אביב. 

הפסטיבל הוא אירוע שיא גם בכלכלה המקומית של העיר, וגם בענף הארצי של ריקודי עם. והשנה, בגלל איזה וירוס שאולי שמעתם עליו, האירוע הזה נדחה, ושני ענפי כלכלה לא קטנים ספגו מכה אדירה. 

הדחייה של כרמיאל - כרגע לסוכות, אבל באמת אין לדעת - היא דוגמה למשבר בעולם התרבות, שמפרנס המון אנשים. גם מחוץ לתל אביב. הדחייה פוגעת גם באמנים, מתחילים ומוכרים, גם בתפקידי המעטפת, וגם בנשמה וברוח של העיר

 

אז היום בחיות כיס, נחזור למקום שבו המעגלים התחילו וננסה להבין לאן הם מגיעים. 



ריקודי עם קיימים בפולקלור של אינספור מדינות. לארץ הם הגיעו עם העליות הראשונות, בסוף המאה ה-19. אבל בארץ לקחו את כל הריקודים וניסו לבנות מהם משהו חדש. ריקודי עם ישראלים - או מחול ישראלי, אם תרצו - הם לא איזה יצירה עממית שהתגלגלה מההרים במאות השנים של קיומנו כעם. כמו הרבה דברים אחרים, גם כאן הציונות האיצה את התהליך, וריקודי העם הישראלים הם תוצר של כוריאוגרפיה מחושבת, חלק מהניסיון ליצור תרבות עברית מקומית.

 

משנת 44' ועד 68', המרכז של ריקודי העם הישראליים היה חג המחולות בקיבוץ דליה. המנהל האמנותי של חג המחולות היה יונתן כרמון, בעצמו רקדן וכוריאוגרף בעל תהילה עולמית. באמת. אבל מתישהו לקיבוצניקים נמאס שאלפי רוקדים רומסים להם את השדות והם סגרו את השערים. לקראת חגיגות ה-40 למדינה, כרמון פנה לחפש בית חדש למחול. הוא התלבט בין כמה ערים ורשויות מקומיות. כרמיאל נבחרה בין היתר משום שהעירייה הסכימה להשקיע סכומי עתק בהקמת התשתיות לפסטיבל.

חומרי ארכיון - הקמת האיצטדיון

כולל אצטדיון עם 25 אלף מקומות ישיבה שנבנה בהשקעה מופרעת לזמנו, של מיליון וחצי שקל. שלמה ממן רקד בלהקה של יונתן כרמון, והיה בשנים הראשונות מפיק אירועי הפתיחה והנעילה של הפסטיבל. 

 

ממן: אני לא חושב שאני באופן אישי הייתי יודע יותר מדי על כרמיאל לולא היה מתקיים שם הפסטיבל. והפסטיבל יצר מודעות לעיר הזאת ואני חושב שהרבה מאוד תושבים חדשים הגיעו לעיר הזאת בעקבות המודעות  לדבר הזה 

אחרי 12 שנים כמנהל אמנותי יונתן כרמון עזב את כרמיאל, וממן מונה במקומו.

ממן: וכל שנה זה גדל יותר ויותר. לא יודע להגיד לך את זה באופן מוחלט ומספרים אבל בתכלס זה הכפיל ושילש את עצמו עם השנים כך שכל שנה נוספו עוד ועוד אנשים עוד ועוד להקות עוד ועוד רוקדים ובאמת הפסטיבל הזה הגיע למצב  שהוא הפך להיות מותג הכי מוכר בארץ ובעולם כולו. כי הרבה מאוד להקות מהעולם ביקשו  להשתתף בפסטיבל הזה 

 

בכרמיאל יש פחות כ-44 אלף תושבים. הפסטיבל מושך אליו מדי שנה בין 200-250 אלף בני אדם. לשם השוואה, ב-2018 מצעד הגאווה בתל אביב הביא 250 אלף בני אדם לרחובות. חלק מהמגיעים הם צופים או רקדנים שמגיעים למופעים ספציפיים, אחרים יהיו בעיר כל השבוע. צוותי ההקמה של הפסטיבל, למשל. כמאתיים אנשים שמגיעים עשרה ימים לפני הפתיחה כדי לבנות את הבמות ולהקים את התאורה לעשרות המופעים בשלושת ימי הפסטיבל. בין כל מופע למופע צריך להחליף שוב את כל התאורה והמסכים. אנשי סאונד, אנשי תאורה, אנשי הקמה, חשמלאים. ועליהם צריך להוסיף את כל צוות התחזוקה. הנה אלי שדה, מפיק הפסטיבל - 

יש למעלה מ-200 מאבטחים ושומרים זה משמרת יום כזה מחולק לשלוש משמרות תוסיפי לזה את צוות הניקיון יש פה אמרתי מאות והייתי עדין אני חושב שזה נושק יותר ל- 1000-1500 יש שם עובדים פרופר עבור הפסטיבל 

בעוד שלעמותת הפסטיבל יש עובדים ספורים, המון אנשים שעובדים בפסטיבל הם גם עובדי עירייה. אלי שדה בעצמו, אגב, הוא המפיק של הפסטיבל, דובר העירייה וראש לשכת ראש העיר. מרבית העובדים בפסטיבל לסוגיהם הם פרילנסרים, שנשכרים רק לקראת ההקמה. מתוכם, לפי הערכה של אלי, כשמונים אחוזים הם תושבי כרמיאל. 

יש תושבים שמתפרנסים גם בדרכים עקיפות יותר. למשל, בפסטיבל הראשון, לפני 33 שנה, אולתר פתרון למאות הנערים והנערות שמגיעים להופיע עם להקות המחול העירוניות - 

חומרי ארכיון - אלו מיטות שקיבלנו מהצבא

ועד היום, במהלך הפסטיבל, הנוער ישן על מיטות צבאיות בכיתות בית ספר שמוסבות ללינה לשבוע אחד. המבוגרים, לעומת זאת, ישנים בצימרים בסביבה, אם כי הם נתפסים הרבה זמן מראש. ולכן, באופן מסורתי, אם אתם מגיעים לכרמיאל ורוצים לישון באיזור במהלך שלושת ימי הפסטיבל, אתם צריכים מישהי כמו גילה רפאל. 

גילה: אין בכרמיאל מלון נכון לעכשיו ואין פה אכסניות אז בעצם המארחים הם תושבי המקום.

במשך השנה גילה היא מתווכת נדל"ן בעיר. אבל בערך חודשיים לפני הפסטיבל הטלפון שלה מתחיל לצלצל, כי היא זאת שאחראית על לקשר בין מארחים לבין המחוללים שמגיעים העירה. 

 מבעצם פתיחת הפסטיבל עד היום תושבי כרמיאל הם אלה שמארחים את המבקרים את החוגגים את הרקדנים את המרקידים. וזו סימביוזיה שעובדת מצוין 

דנה: איך זה עובד בעצם? אני מוציאה את הילדה מהבית לשבוע או?

גילה: מה זאת אומרת אם אני כמארחת מוציאה את הילדה מהבית זה אנשים מבוגרים הילדים כבר גדלו לו בבית או שהילדים חיילים זאת אומרת שיש בבית חדרים פנויים החדר 1,2, לפעמים משכירים את כל הבית. לפעמים אנשים יודעים שהם יוצאים לחופשה ומשאירים מכוונים את החופשה על הזמן של הפסטיבל ומשכירים את כל הבית 

התושבים חדרים בסכומים שנעים בין 300 שקלים ללילה בבית משפחה עם שירותים ומקלחת משותפים ועד 500 שקל ללילה לבית ריק. שזה - לא רע, לכל הצדדים. גילה גוזרת עמלה קטנה, התושבים עושים אלף שקל בשלושה ימים ולכולם יש היכן לישון. להערכתה של גילה, כמה אלפי אורחים בפסטיבל משתמשים באופציה הזאת, חלק גדול מהם חוזרים לאותה משפחה שנה אחרי שנה וכבר לא עוברים דרכה.

בנוסף למסבלטים, למי שעובדים בפסטיבל ולמסעדנים שמאכילים את כולם, גם החנויות בכרמיאל מרוויחות מתנועה של אורחים מבחוץ שקופצים לעשות שופינג בין הרקדות. בתוך הפסטיבל עצמו יש מתחם הסעדה ומין שוק קטן כזה, דוכנים של בעלי מלאכה שמוכרים פיצ'יפקס. תחשבו, למשל, רק על חנייה. ברוב השנה, חיפושי חניה הם לא קושי משמעותי בעיר. אבל בפסטיבל?

ממן: בהתחלה הפסטיבל היה בנוי מזה שאנשים באו ויחנו בתוך רחבי העיר אבל לאט לאט זה גדל ויצרנו מצב שבנו מגרש מסוים שבו הם ממש גדול מגרש חניה ענק שהם חנו בו והייתה הסעה של אוטובוסים בתוך המתחם מתחם הפסטיבל. הסעות כאלה שבמשך כל שעות היום והלילה כך שנוכל לקבל את כל ההמונים שהגיעו לפסטיבל.

אז גם חברות הסעה באיזור מרוויחות יותר במהלך הפסטיבל. ההסעות הן כל שעה כי ההרקדות ההמוניות, למשל, הן באמת כל הלילה. יש מרקידים שעולים בשלוש ובארבע ובחמש. כמו במועדוני ענק בעולם. האירוע המרכזי בפסטיבל - תחרות הכוריאוגרפיה - מתחילה בלילה השני בחצות הלילה. 

בקיצור, קרחנה. 

תקציב הפסטיבל בשנה שעברה עמד על 5.5 מיליון שקלים. מתוכם כמיליון ושלוש מאות אלף הם מתקציב משרד התרבות. גם מפעל הפיס מממן את הפסטיבל, וגם העירייה. את היתר מגייסים מחסויות, מדמי השתתפות ללהקות וממכירת כרטיסים.

כמה העיר עצמה מרוויחה מהפסטיבל? למרות שבשיחות עם ההפקה אמרו לי שוב ושוב שמדובר במנגנון רזה, ב-2014 מבקר המדינה הקדיש פרק מיוחד לכרמיאל וטען שהמשכורות המנופחות וחלוקת כרטיסים לא מבוקרת הביאו את עמותת הפסטיבל לגרעונות קשים הפוגעים בהכנסות העיריה. הנהלת הפסטיבל עשתה שינויים פרסונליים בשנתיים האחרונות. העמותה עדיין גרעונית, אבל בניגוד לעיריייה, העיר עצמה תמיד מרוויחה ותמיד הרוויחה מתנועת האנשים האדירה שהפסטיבל הביא אליה - בין אם מדובר בבעלי עסקים, במסבלטים או במי שהולכים לעבוד בהסעות בפסטיבל ולהכניס עוד כסף. 

 

ככל שהפסטיבל גדל התחילו להגיע גם להקות מחו"ל וגם להקות מהארץ שלא מתחום הפולקלור, כולל להקות מודרני ישראליות מפורסמות, כמו להקת המחול הקיבוצית למשל. כולם הבינו שהקהל שם. ובכלל, להשתתף בלהקת מחול הפך להיות דבר שווה. או, כמו שאלי שדה אומר - 

 

אלי: ראש העיר הקודם שלנו נהג לומר שלהקות המחול זה תנועת הנוער הגדולה בכרמיאל 

אנחנו מאוד מקפידים בלהקות המחול פרט להגיע פעמיים בשבוע להתאמן ולהכין רפרטואר ולהופיע איתו וכן הלאה הנושא הערכי והנושא של החברות בנושא שאנחנו קבוצה היא בהרבה מאוד מענפי הספורט אני יכול להיות אינדיבידואל ולהצליח בו ולהקת המחול לבד אני לא יכול יש משמעות לקבוצה אני יכול להיות רקדן מצויין אבל אני לא יכול להופיע כי הלהקה צריכה להופיע ביחד איתי אני תלוי בבת זוג שלי ואני תלוי בהרכב של רקדנים 

אבל זה לא רק בכרמיאל. גם בשאר רחבי הארץ, בני נוער הבינו שיש אופציה לרקוד ולהופיע על במה משוכללת, ולא פחות מזה, לנסוע לטיול שנתי שכולל לינה יוקרתית עם בני נוער אחרים מכל רחבי הארץ בבתי ספר ריקים. זה מקדם מכירות מצוין. הנערים והנערות שעברו בכרמיאל בצעירותם גם התפתחו בתחום, למדו במסגרות כאלו ואחרות והפכו להיות כוריאוגרפים או רקדנים מקצועיים בעצמם. עדי פלד, למשל, היא רקדנית כזאת. היא רקדה בלהקות המחול הייצוגיות של נס ציונה מכיתה ד' עד י"ב. היא עדיין ממש זוכרת את החוויה של הקיץ בכרמיאל

פלד 3: אני חושבת שהאפשרות להופיע על במה כזאת גדולה ועוצמתית כשיש כל כך הרבה קהל שרואה אותי עשה לי באיזשהו מקום כן חשק להמשיך עם זה. זה בסופו של דבר היה אירוע השיא של סוף השנה שלנו כל שנה, זה היה נורא נורא - עוצמתי, גדול.

שנים אחרי כרמיאל, עדי למדה באקדמיה בירושלים ובמסלול להכשרת רקדנים בביכורי העתים. היא רקדה בלהקת ורטיגו ובשנים האחרונות עובדת כפרילנסרית עם כוריאוגרפים צעירים. 

הידיעה שיש מקום שבו אנשים מגיעים לראות אותך - שיש ביקוש ויש רצון למה שאת יכולה להביא כרקדנית - זה מגן מאוד חזק מול מורות ודודות ששואלות ממה בעצם תחיי והאם לא עדיף בכל זאת ללמוד ראיית חשבון. וצריך להזכיר, אולי, שכל זה קורה הרחק מהמרכז: בעיר קטנה בגליל. זה גם מה שקרה למנכ"לית הפסטיבל היוצאת, לילך וקסמן רנה. לילך גדלה עם החינוך למחול שהתפתח בכרמיאל, בסצינה של הפסטיבל. היא שירתה בתיאטרון צה"ל ולאחר השחרור חיה בתל אביב, למדה בבית צבי והכינה את עצמה לחיים על הבמה. אבל אז היא החליטה לחזור לכרמיאל. לא רק כדי להיות קרובה הביתה, גם כדי לקחת חלק במפעל שהיה כל כך משמעותי בשבילה. 

לילך: קיבלתי החלטה שאני אחרי הלידה של הבן הבכור החלטנו שאנחנו חוזרים לכרמיאל מתוך אותה תחושת שליחות של כל מה שאני קיבלתי ואת הפלט- פלטפורמות להתפתחות האישית שלי שקיבלתי כאן בעיר ואני רוצה להעניק את זה גם לצעירים וגם לפתח את התרבות בעיר הזאת להיות במקום הזה שיכול להביא תרבות איכותית טובה מגוונת לתושבים שלנו בעיר הזו שהיא כמו חממה

ותחשבו איזה הזיה זה. אישה שמכינה את עצמה לחיים בעולם התרבות, ומתישהו נאלצת לעזוב את המרכז ולחזור לפריפריה כי שם יש לה יותר הזדמנויות. זה די הפוך מאיך שהסיפורים האלה הולכים בדרך כלל, אבל במקרה של כרמיאל - ושל סצינת ריקודי המחול שהוא הזריק לה סטריאודים - זה המצב. 

אלי: התמקצעות של העולם הזה באיך  הבמה נראית בך באיך השירותים הטכניים שלנו נראים אם פעם היינו רגילים קבל איזה במה פלט להגיד תודה שהיא צורה והיינו רוכבים עליה היום הכל יהיה משולב בלדים ותאורות חכמות ומסכים וכל מיני אפקטים כאלה ואחרים 

היום, כדי שלהקה תגיע לתחרויות בכרמיאל - וכל להקת מחול ייצוגית בארץ, מאילת ועד מטולה רוצה להגיע, הלהקות צריכות להשקיע המון המון עבודה. וכסף. 

וזיעה.

 

דגנית: אוקיי קודם כל אנחנו מדברים בערך כדי לגדל רקדן זה משהו עבודה של כ-8 שנים. 

זאת שוב דגנית רום. דגנית זכתה בכרמיאל מספר דו ספרתי של פעמים, ולא רק. הלהקות שלה טסות ברחבי העולם ומופיעות באירועים בלי סוף. 

וזה עולה כסף. 

אפילו אם לא נשקלל פנימה את עלות ההכשרה של הרקדנים, הנה חלק מהאנשים שצריכים להיות מעורבים ביצירת ריקוד אחד של להקה אחת - 

 לבנות מוזיקה עם איש מוזיקה לחנים אחרי שבחרת אותה ואחרי שזה גם גם לכתוב לעיתים את המוזיקה גם לא להלחין אותה לנגן אותה שזה שוב זה נגנים להגיע לאולפן 

 הלכנו ל מעצב תלבושות שיצא לנו את התלבושת מעצב תלבושות ביחד הולכים לקנות בגדים אם זה בדרום בכל מיני מקומות בדרום תל אביב אצל מעצבת תלבושות אז מעסיק תופרות שתופרות לנו את התלבושות. 

על זה צריך להוסיף גם את ההכנות של הבמה. מעצב תאורה, קטעי ווידיאו וגרפיקה שמוצגים על הלדים - מה שמכונה VJ, ואז מגיע יום המופע. 

 כשאנחנו רוצים להעלות מופע אנחנו נפנה לחברת הגברה. חברת ההגברה הזאת תביא עמה את כל אנשי ה- כולם יהיה באולם גדול עם תאורה מאוד מאוד מכובדת עם הגברה מאוד מאוד מכובדת, היא תגיע עם אנשי המקצוע שירים יכינו את כל ה את כל ההקמה של המנועים ואה, ליד זה יהיה גם גנרטור של איש גנרטור שיביאו, כדי שלא יקרוס החשמל כי אנחנו לא מדברים באיזה פארק זה בוודאי כי צריך או שיש גנרטור מובנה ויבוא קונסטרוקטור ויבואו אנשי חשמל לעשות בדיקות וכל זה גם יש מנהלת להקה שיושבת על כל הדברים אליו וגם זה שכר. לא דיברתי על פרסום כל מה שאנחנו צריכים לצאת עם פלאייר נפנה לאיש מקצוע. את המופע הזה צריכים לצלם צלמים אז יהיו גם צלם סטילס וגם צלם וידאו כדי שיהיה תיעוד גם למשפחות וגם תיעוד כשנרצה אחר כך לנסוע לחול יהיה לנו תיעוד יפה של הדברים האלה.

כל האנשים האלה - מהמוזיקאי ונגני האולפן, עבור בתופרות ועד לאיש הגנרטור - כולם מוזמנים בכל פעם שצריך ליצור ריקוד חדש. כל אחת מהלהקות של דגנית עובדת על ארבעה ריקודים בשנה - ויש במועצה האיזורית משגב לבדה עשר להקות מחול. אגב, משגב היא מועצה יחסית גדולה מבחינת השטח. ויש לזה עוד משמעות כלכלית - הסעות. רוב הילדים נוסעים באוטובוס הצהוב של המועצה, אבל אם יש ילד אחד מישוב נידח במיוחד, יוציאו לו מונית. 

ב-2017, משרד התרבות יצר סעיף תקציבי מיוחד לריקודי עם ישראליים. ניסוח אופייני לשרה דאז. כל הלהקות המופיעות תחת הסעיף הזה תוקצבו ב-2019 בכמיליון ושבע מאות אלף שקלים. לשם השוואה, להקת בת שבע - בעצמה - קיבלה קצת פחות משבעה מיליון שקלים באותה השנה. הלהקה במשגב מקבלת מימון מהמשרד, וגם מהמועצה המקומית, אבל גם תשלומי הורים. שזה הגיוני. לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 88% מהתרבות בישראל ממומנת בידי משקי הבית הישראלים. 

הלהקות של דגנית מקבלות גם מענק פרויקט מצטיין, מה שמעודד אותן לייצר עוד ועוד. לעמוד בסטנדרטים ולהגיע לכרמיאל. 

 

וכאן אנחנו חוזרים לפקק הזה בכביש שש, בשישה במרץ, כשדגנית ישבה במכונית שלה והחדשות התחילו לחלחל אליה

 אני מתקשרת למנהלת הלהקה שלי ואומרת לה תקשיבי חזרה בואי נפתח ביום שבת את החזרה הגנרלית לכל המשפחות יש לי הרגשה שהם לא הולכים לראות את המופע הזה והיא אומרת לי תגידי את נורמלית כאילו כאילו מה פתאום כאילו לא יקרה אומרת לה, תשמעי, מה אכפת לנו

ובאמת, כל המשפחות הגיעו, לאולם החזרות, וישבו על מזרונים לראות את המופע השנתי. דגנית הביטה מסביב והבינה שחלק גדול מהאנשים שהיא מכירה עומדים לאבד את עבודתם.

 

דגנית עצמה ממשיכה לעבוד. זה נכון שבלי במה להתכונן אליה חלק גדול מהקסם של ריקודי עם מתפוגג לו, אבל ילדים ממשיכים לצאת לחוגים. לא בתקופת הסגר, אבל בזמן הדמדומים הנוכחי כן. לפחות בינתיים. אז לאנשי הלהקה במשגב אין ממה לדאוג. אבל כל האנשים שמסביב - התופרים, עורכי הווידיאו, מעצבי התאורה ואנשי הגנרטורים - להם אין ממה להתפרנס. וזאת מפולת שלגים. 

 

דגנית: זמר היתרון שלו שהוא יכול להוציא גם משהו לרדיו אבל אין לו קיום אם הוא לא יגיע אל הקהל והקהל יחוש אותו ויראה אותו בוודאי בוודאי שרקדנים, אם הם לא נראים ונשארים בתוך הסטודיו שלהם, כמו להקת מחול אז אין להם ייעוד אין להם זה לא שיעור של בלט קלאסי שאתה עובד אך ורק על מנת לעצמך את עובד לעצמך, על מנת לשפר את היכולות שלך. פה אנחנו מדברים על קבוצה של אצלנו לפחות, זה קבוצות של כ-40 רקדנים שעובדים ביחד בסינרגיה מטורפת שהייעוד הוא לצאת החוצה שיראו אותנו. ואם אתה לא יוצא החוצה אין לך כלום פשוט אין לך אין לך מה לעשות

דגנית עצמה ממשיכה לעבוד. זה נכון שבלי במה להתכונן אליה חלק גדול מהקסם של ריקודי עם מתפוגג לו, אבל ילדים ממשיכים לצאת לחוגים. לא בתקופת הסגר, אבל בזמן הדמדומים הנוכחי כן. לפחות בינתיים. אז לאנשי הלהקה במשגב אין ממה לדאוג. אבל כל האנשים שמסביב - התופרים, עורכי הווידיאו, מעצבי התאורה ואנשי הגנרטורים - להם אין ממה להתפרנס. וזאת מפולת שלגים. 

הנפגעים הראשונים הם אנשי האירועים. אנשים כמו אדי דרחי וובר ממושב הבנים. אדי עובד בחברת אורקול, שהיא חברת סאונד גדולה. 

אדי: אני מכיר אנשים באופן אישי שאוכלים עוגיות לארוחת צהריים כי אין להם אוכל במקרר ואנשים שאנחנו אוספים כסף בשביל לקנות להם סלי מזון ויש חברות בשוק כמו טק טופ שמארגנות סלי מזון ועד הפעולה שהחבר'ה אחראים להם שבעזרתה לינדה אביטן יתן וכל החברים הטובים שמארגנים סלי מזון וסלים לחזרה ללימודים לגן של הילדים של החבר'ה שלנו. העם לא צריך לדאוג לעם, המדינה צריכה לדאוג לעם

בשנים האחרונות, החברה שבה הוא עובד אחראית על המופעים באולם התרבות בכרמיאל, תשעה מופעים בשלושה ימים. 

 עבודה מתחילה חודש לפני עם האיסוף של כל החומרים בשיחה עם הלהקות וזה להקות מחול וזה הרבה פעמים בשפות שאנחנו שוברים את השיניים בשביל להבין אחד את השני כל מיני אוזבקיסטן ורוסיה בפולקלור מטורף הרבה מישראל גם ואז שמגיעים בעצם להרים של המופע הזה נכנסים בסביבות 5:00 בבוקר לעולם ואיפה שהוא ב 23:00 המופע האחרון מתחיל להתקפל והולכים לישון לא הולכים לישון מתחילים להכין את הבוקר שלמחרת כי יש צוות שנשאר

 

כמו כל עולם האירועים בישראל, גם בחברה שאדי עובד בה החורף הוא תקופה קצת יותר חלשה. בפסטיבלים של הקיץ - כרמיאל, ירושלים, פסטיבל ישראל ואחרים, כשיש עבודה מסביב לשעון, אז הם באמת מרוויחים כסף. 

זה בשנים רגילות. השנה, כשהאינטואיציה של דגנית שלחה אותה להזמין את ההורים לחזרה הגנרלית במה שהתגלה כמופע המחול האחרון במשגב עד הודעה חדשה, אדי התחיל לחתום אבטלה. 

קשה לדבר עם בן אדם עם הרבה טכנאים שכמוני על שכבר נמצאים בתוך התחום הזה וזה משהו שבדם שלנו זה משהו שבתוך הוורידים שלנו. זה אנחנו כבר נושמים את המקצוע הזה עכשיו לקום ולהחליף מקצוע למשהו אחר זה האופציה האחרונה כאילו אני יודע שאם לא תהיה לי ברירה אני יודע לעשות דברים אחרים. אני יודע לתקן דברים אני יודע לטפל במחשבים אני אהיה פאלח אם צריך אני הולך לעבוד בחקלאות אין לי בעיה לעשות כל דבר אחר. אני רוצה לעשות המקצוע שלי זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב זה משהו שאני אוהב לעשות אני כבר 25 שנה עושה את זה וזה מה שאני עושה את זה טוב אחרת הייתי מזמן כבר נפלט החוצה 

אדי אומר שהוא לא אופטימי. הוא מסתכל על תיאטראות ענקיים בעולם, כמו סירק דה סוליי, שפשטו את הרגל, ומנסה לחשב כמה זמן יעבור עד שהוא יוכל לחזור לעבוד על משהו. אפילו הופעות סטנד אפ של חמישים איש, או כנסים של מאה איש. 

 

דגנית: מה עם התלבושות שנתפרו ולא משתמשים בהם איך מתגברים על הדבר הזה גם כשייפתח הכל אם אין פסטיבלים למה עובדים? מה עושים עם ה 360 רקדנים האלה? אז זה לאט לאט התחלנו להבין את הכאב.

 

הצוות הבכיר של פסטיבל כרמיאל אמור להתכנס בראשון באוגוסט ולהחליט סופית האם לקיים את הפסטיבל השנה או לוותר. אם יוותרו, זאת תהיה הפעם הראשונה מאז 88' שהפסטיבל לא יגיע לכרמיאל, שאנשים לא ירקדו בחוץ על הדשא בארבע בבוקר. אפילו במלחמת לבנון השנייה הם הצליחו להתקיים. 

על הפסטיבל שלא היה השנה, אלי מעריך שההפקה הוציאה בין 300 ל-400 אלף שקלים במקדמות שלא יקבלו בחזרה. התמיכה של משרד התרבות אמורה לעזור לפסטיבל לצלוח את המצב הזה. אבל בתחילת השבוע פורסם בתוכנית גם כן תרבות כי למרות הבטחות של שר האוצר ושר התרבות ביוני האחרון, שקל אחד עוד לא הגיע לגופי התרבות ולאמנים כתמיכה במשר הקורונה. 

השאלה על המשך קיומו של עולם התרבות היא שאלה שמעוררת הרבה יצרים. נדמה לפעמים שזאת שאלה שדנים בה רק בתל אביב, בבלוק שבו נמצאים זה לצד זה מוזיאון תל אביב, בית האופרה הישראלית והקאמרי. אבל כשתרבות היא רלוונטית, היא לא רק איזה תבלין שנוסף מעל החיים שלנו. היא שכבה גיאולוגית שמפרנסת הרבה מאוד אנשים. 

וגם חלומות. 

 

___

אתן האזנתן לחיות כיס. העורך שלנו הוא רום אטיק, עורך הסאונד הוא אסף רפפורט. במערכת גם צליל אברהם ושאול אמסטרדמסקי. בהכנת הפרק סייעו יקיר כהן, אפרת גואטה וקרן שובל. תודה לאבישי כהנא ולגיל הרוש. אם לא התקבלתם להורה אפרוחים או שהנשיקה הראשונה שלכם הייתה במדשאות של כרמיאל, בואו לקבוצת חיות כיס.  

כל פרקי חיות כיס ובכלל כל ההסכתים הבאמת מעולים של כאן זמינים בכל אפליקציות הפודקאסטים, וגם באתר כאן. אם אתם רוצים להכיר עוד פודקאסטים, מוזמנים לקבוצת הפייסבוק ״כאן הסכתים״. 

אני דנה פרנק, תודה שהאזנתם