בסוף שנת 1969 ג'ו קוקר היה תגלית השנה. ההופעה המפורסמת בוודסטוק וגרסת הכיסוי שלו ל- With A Little Help From My Friends של הביטלס הפכו אותו לכוכב ענק. הביטלס הציעו לו שירים שלהם לפני שהם הפיצו אותם בעצמם וכולם רצו חתיכה ממנו, אבל הוא היה מותש. קוקר בדיוק סיים להקליט תוך כדי תנועה אלבום שני במהירות שיא כדי לנצל את ההצלחה. הפרסונה הבימתית שלו הצריכה הרבה אנרגיה ואחרי שנה של הופעות בניסיונות מוצלחים לכבוש את העולם הוא רק רצה לנוח. אז הוא פיזר את להקת הליווי המקורית שלו the Grease Band ותכנן חופשה. אבל אדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק או יותר נכון אנשי עסקים חסרי לב צוחקים. המנהל האמריקאי שלו די אנתוני, אדם שהיה מוקרב למאפיה בניו יורק, בישר לו שהוא סגר מסע הופעות באמריקה ושאין זמן לנוח. כשקוקר ניסה להתנגד הובהר לו שבמקרה הטוב הקריירה שלו תהרס בארה"ב ובמקרה הרע... תחשבו מאפייה סטייל.

הבשורה על מסע ההופעות הגיעה אליו שמונה ימים בלבד לפני ההופעה הראשונה. תשוש, מפוחד וללא להקה התנחם קוקר בזרועותיו של המוזיקאי האמריקאי ליאון ראסל שעבד איתו על האלבום השני. ראסל הציע להציל את קוקר ולנהל את כל מסע ההופעות בתנאי שהוא עצמו בוחר את כל חברי הלהקה ומקבל את כל ההחלטות האמנותיות. ראסל גייס יותר מעשרים נגנים וזמרי ליווי, מיטב הנגנים השכירים של התקופה, והתחיל לתכנן מופע גרנדיוזי נודד, קרקס של ממש. חברת התקליטים זיהתה את הפוטנציאל והחליטה לנצל אותו עד הסוף. הם שכרו צוות צילום והקלטה לטובת סרט ואלבום הופעה ויחד עם הלהקה, הגרופיות וצוות הבמה, הפמליה של ג'ו קוקר צמחה לגודל גרנדיוזי של יותר מ-50 איש שאיתם הוא נדד ברחבי ארה"ב.

קוקר איבד שליטה יחד עם יותר מ-50 איש שלא ראו שהכוכב מתמוטט להם מול העיניים. כולם רצו חתיכה ממנו ולא היה לו איך ולאן לברוח. ככל שהכאוס גדל ההתמכרות של קוקר לסמים ואלכוהול גדלה, זה היה המפלט היחיד שלו. מה שהתחיל כמיזם מוזיקלי גרנדיוזי נגמר אחרי כמה חודשים בשדה קרב. כל חברי הפמליה רצו לחנוק זה את זה ולמרות שקהל הגיע בהמוניו, בגלל ההוצאות העצומות אף אחד לא ראה מזה כסף. קוקר התמים חזר לבית הוריו גמור, מרושש, תשוש ומכור. 

המופע Mad Dogs & Englishmen היה אחד המופעים הגדולים שאי פעם תועדו בסרט ועל גבי תקליט. אבל אחריו קוקר נעלם לשנתיים. כשהוא ניסה לחזור להופיע הוא עלה לבמה והשתתק, לא הצליח לשיר עד שהתיישב על הרצפה בדמעות עם בקבוק אלכוהול בידו. אחרי עוד מספר ניסיונות כושלים התקשורת הספידה אותו והתעשייה התנכרה לו. למעט You Are So Beautiful שיצא בשנת 75 היה נדמה שהקריירה של קוקר באמת נגמרה. עד שבשנת 77, מייקל לאנג, המייסד של פסטיבל וודסטוק והאיש שנתן לקוקר הזדמנות להופיע בפני חצי מיליון איש בזמן שהיה אלמוני, הציל לו את הקריירה כשהחל לנהל אותו ולעזור לו לתקן את החיים שלו.

לציון 50 שנה לצאת אחד מאלבומי ההופעה הגדולים בהיסטוריה, תומר מולוידזון חזר בספיישל של חצות לתקופה שכמעט גמרה לג'ו קוקר את הקריירה ואת החיים.