פרקים לקריאה: 18. הפרס של דובי

תמלול -

שיר:     הי אתם על ההסכת שאין לומר את שמו. אני שיר ראובן –

דור:      ואני דור סער מן.

שיר:     ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מההתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.

דור:      והיום אנחנו, זהו, הגענו לסוף הספר השני.

שיר:     וואו.

דור:      אנחנו נדון בסוף הספר בפרק האחרון "הפרס של דובי" ונסכם את המסע שעברנו עם הספר ה...

שיר:     המעולה הזה!

דור:      המעולה, והמטריד, והאנדרייטד הזה. אני גם רוצה לחשוב על למה הוא אנדרייטד. אבל נתחיל מלהקריא קטע מתוך הפרק האחרון קודם כל.

"ג'יני!" אמר אדון וויזלי המום. "לא למדת ממני כלום? מה תמיד אמרתי לך- לעולם אל תבטחי במשהו שחושב בכוחות עצמו אם את לא יודעת איפה הוא מחזיק את המוח שלו! למה לא הראית לי את היומן הזה, או לאמא שלך? כזה חפץ חשוד, ברור שהוא היה מלא בקסם רע."

"א..א..אני לא יודעת", התייפחה ג'יני. "מצאתי אותו בתוך אחד מהספרים שאמא נתנה לי, חשבתי שמישהו פשוט השאיר אותו שם ושכח ממנו." "העלמה וויזלי צריכה לחזור למרפאה תיכף ומייד" התערב דמבלדור בקול תקיף. "היא עברה חווייה קשה מאוד. לא יהיה עונש. קוסמים מבוגרים וחכמים ממנה נפלו במלכודות של הלורד וולדמורט." הוא צעד לכיוון הדלת ופתח אותה. "אני ממליץ על מנוחה במיטה, ואולי גם על ספל גדול של שוקו חם. אני מוצא שזה תמיד מנחם אותי." הוא הוסיף וקרץ לה בחום. "תגלי שמדאם פומפרי עדיין ערה. היא בדיוק מחלקת את מיץ הדודאים. אני מניח שקורבנות הבסילסק יתעוררו בכל רגע."

שיר:     קודם כל, כל הכבוד לדמבלדור על אפס האשמת קורבן.

דור:      כן, זו נקודה מקסימה בעצם, ששוב, אני חוזר לזה ש, דמבלדור הוא הדמות האהובה עליי באופן אישי בסדרת הספרים הזאת, וגם פה הוא חוזר בסוף וכזה- מתיר את הכל ופותר את הכל ומרגיע את כל האווירה הנוראית שהייתה לספר הזה [שניהם צוחקים קלות]. זה מתח שהוא מעבר לספר מתח, זה מתח נפשי כזה, שאתה מרגיש שלוכד אותך.

שיר:     אני חושבת ש, כי הספר הזה, באופן כללי, אני הרגשתי את זה גם תוך כדי הקריאה שלו, הוא מאוד מתכתב עם איפה שאנחנו נמצאים בחיים, בהיסטוריה כרגע.

דור:      כן.

שיר:     גם בגלל הלחץ והטרור הזה שזה מאוד דומה לקורונה, אני אדבק, אני לא אדבק, הכל כל כך אקראי, לשכנה שלי יש קורונה, לדוד שלי יש קורונה, זה כאילו סוגר עליך, זה פתאום הולך ופוגע במעגלים, זה הולך ומתקרב אליך מבחינת המעגלים. ואני חושבת שגם כל העיסוק... אולי זה הולך ביחד בגלל שזה תמיד הולך ביחד, שכשיש איזשהו איוּם של טרור חיצוני, אתה דיברת על זה, באמת יש איזה שהיא התפוררות של החברה. ואני חושבת ש, לי זה היה מדהים לקרוא אותו ולחשוב "אה, הכל יהיה בסדר בסוף, הכל יסתדר בסוף". אבל זה ספר.

 

דור:      זה ספר, ודמבלדור באמת מעבר לזה שהוא חוזר ועכשיו הכל בסדר, כמו שאמרת יפה, הוא מאוד נותן לג'יני את המקום שלה בתור קורבן. כלומר, זה שהוא ישר קובע שלא יהיה שום עונש. זה מאוד יפה, ושוב, דיברנו הרבה על העניין של קורבנות של תקיפה מינית גם וכאלה. לפני כמה זמן, לפני איזה שנה, היה שיתוף ברשתות החברתיות, של פסק דין של איזה שופט מקסים ששכחתי את שמו, שנתן פסק דין בנושא של איזה שהיא נערה שגם, מישהו התעלל בה מינית, אני חושב שזה היה איזה שהוא קרוב משפחה שלה, אבל אני לא בטוח, ושיתפו את פסק הדין הזה כי הוא היה פסק דין כל כך חומל, כי אחרי שהוא נתן לעבריין את מה שמגיע לו, הוא פנה פתאום לקורבן, והוא אומר לה – חשוב שתדעי שמה שקרה פה זה לא אשמתך, ניצלו אותך, ופגעו בך, ומגיע לך שיאהבו אותך ויתמכו בך. האיש הזה פגע באמון שלך בצורה הכי נוראית. ואני חושב שכל כך הרבה אנשים התרגשו מזה, וזה מדהים, זה היה פסק דין שהפך להיות ויראלי.

שיר:     כן.

דור:      כי אתה אומר, האיש הזה שהוא שופט, כמו דמבלדור, הוא לכאורה לא חייב להגיד את הדברים האלה. נכון, תפקיד של שופט זה להגיד אשם / זכאי, לך להתראות. הוא לא אמור בכלל לדבר אל הקורבן, אבל השופט הזה, כמו גם דמבלדור, מבין שהתפקיד שלו בתור פונקציה חשובה בעולם שלנו, בין אם היא שיפוטית או חינוכית, יש לו גם פונקציה ערכית. כלומר זה לא רק לסלק את הרוע, זה גם לשים לב לקורבן ולדבר אליו ולהגיד לו "כן, I feel you, יהיה בסדר, אתה לא עשית שום דבר רע". זה משהו שהוא כ"כ חשוב, שגם היום, אגב, הוא לא מובן מאליו.

שיר:     בכלל לא.

דור:      בכלל לא. עובדה ששוב, את פסק הדין הזה שיתפו. וזה שהיא כותבת את זה בספר ילדים שיצא בניינטיז, זה די מדהים.

שיר:     זה באמת מדהים וגם, אני חושבת ש, אוקיי, הספר הזה מבחינתי הוא ספר שאחת התמות [הערת המתמללת: פירוש המילה- רעיון מרכזי] המרכזיות בו שאני הכי אוהבת הוא העיסוק בפוסט-טראומה. זה נראה לי,

דור:      כן.

שיר:     בכל הזמן פה אנחנו מדברים על השואה, אנחנו מדברים על פוסט טראומה מינית, זה מאוד נוכח פה. אני אדבר על זה עוד בהמשך בהקשר של הפוסט טראומה של הארי ספציפית והמקומות שהיא לוקחת אותו אליהם. אבל, קודם כל אני רוצה לעשות אבחנה בין שני סוגים של פוסט טראומה, אלה דברים שטפטפתי בפרקים קודמים ועכשיו יש לנו את פרק הספיישל הזה כדי להרחיב. יש את הפוסט טראומה שזה פוסט טראומה, קרתה לך טראומה כמו שהיא חד פעמית, זה יכול להיות תאונת דרכים, זה יכול להיות אונס, זה יכול להיות לא לך, קרתה לאנשים. אז זה פוסט טראומה אחת. והפוסט טראומה השנייה, שאני לא חושבת שהיא מוגדרת כפוסט טראומה ב, איך קוראים לספר הזה של כל ההפרעות?

דור:      DSM?

שיר:     משהו כזה. אז היא לא מוגדרת שם אבל היא נקראת פוסט טראומה מורכבת. מה זה פוסט טראומה מורכבת? אבחנה את זה ג'ודי טרמן בספר שאני מאוד ממליצה עליו שנקרא "טראומה והחלמה", וזה בעצם פוסט טראומה שמתרחשת בתנאי שבי ולאורך זמן. מה זה אומר תנאי שבי? תנאים שאתה לא יכול לברוח מהם. ואפשר להגיד שזה באמת קורה בשבי, או אנשים שגדלים עם הורים שמתעללים בהם, אבל לרוב השבי הוא בד"כ פסיכולוגי. וזה מה שקורה פה לג'יני. עכשיו, מהתסמינים של פוסט טראומה מורכבת, למה היא בשבי? בגלל שהיא נעשית, דיברנו על זה בפרק הקודם המון, היא נעשית תלויה כבר אז, נהיה לך צורך אמיתי נפשי בצורך הזה, היא לא יכולה להתנתק ממנו, וגם באמצעות, כאן זה מתואר בצורה שהיא מאוד ברורה. כי זה כישוף אפל. ג'יני נשבתה בכישוף אפל. [דור מסכים] לתת לזה את השמות כישוף אפל זה תיאור ממשי במרכאות של דבר שקורה באינטראקציה בין בני אדם שאתה לא יכול לראות אותו ולא להרגיש אותו, זה רגשות. נהייתה לך תלות רגשית במישהו, שזה דבר שקורה בין בני אדם בקשרים טבעיים באופן כללי, אבל כשאחד הצדדים מנצל את זה, אז נוצרת הבעיה. עכשיו, חלק מההתמודדות של פוסט טראומה מורכבת, חלק מהתסמינים, זה כדי שתסביר לעצמך מה קרה לאורך זמן, אתה הרבה פעמים מפנים את מה שקרה לתוך ההערכה העצמית שלך, מה שאומר אתה בעצמך עושה לעצמך האשמת הקורבן. אתה בעצמך השתתפת, כחלק מהדבר. [דור מסכים] וזאת שאלה שיש להרבה אנשים, גם אנחנו מסתכלים על נפגעי תקיפה מינית, שאומרים- אבל השתתפתי בזה, הייתי חלק מהדבר הזה. ומאשימים את עצמם המון, ואני חושבת- למה זה חשוב לא לעשות האשמת קורבן? קורבן גם ככה מאשים את עצמו. [דור מסכים] צאו מנקודת הנחה – הקורבן לא חי "קרה לי דבר נוראי" כי אז הכל היה פשוט. וברגע שגם החברה, אם אנחנו מסתכלים גם על משטרה שהרבה פעמים נשים נפגעות, אמנם תקיפה מינית בודדת זה לא תחת פוסט טראומה מורכבת אבל אני מניחה שדמנטים האלה [הערת המתמללת: פירוש המילה- אחד הכשלונות] נוכחים גם שם. אומרים- "מה לבשת? מה עשית? מה דיברת? הכרת אותו? למה הלכת אליו הבייתה? למה לא נעלת את הדלת?" אז זה שדמבלדור בא ואומר לה מראש, איך שהיא מגיעה ובוכה, בשנייה הראשונה, הסמכות העליונה שביה"ס אומרת לה "זה לא אשמתך, קרה לגדולים וטובים וחזקים ממך, לכי תשתי שוקו", זה סיפתח מאוד טוב להחלמה.

דור:      זה סיפתח מדהים וזה גם אומר משהו, זה שהוא משמיט את כל השיח על העונש מדגים בכלל את כל השימוש הבעייתי בכלל אגב בנושאים של חוק, צדק ומשפט בעניינים מורכבים, אגב של פוסט טראומה מורכבת וזה מתקשר מאוד לנושא של יהודה נוריאל שדיברנו עליו אגב שבוע שעבר כי בכתבה שעשו עליו ב"הארץ" ראיינו איזה שהוא סנגור פליליסט שאמר משהו מאוד נכון, אמר- החוק לא יודע לטפל במערכת יחסים מתעללת, החוק יודע להגיד למשל שאם אתה ילד ואבא שלך נתן לך סטירה פעם אחת, הוא עבר על החוק. ויש לזה חוקים, ויש לזה טיפולים ויש לזה עניינים. מספיק שפעם אחת הוא עשה משהו כזה. אבל מה אם במשך שנים ההורים שלך התייחסו אליך נורא ואיום? לא הרימו עליך יד פעם אחת, אבל עשו לך באמת התעללות רגשית קשה. החוק לא יודע לתת לזה מענה, כלומר אתה אפילו לא יודע להגיד על עצמך שקרה לך משהו.

שיר:     ברור.

דור:      וזה בדיוק אגב מה ש, זה הרבה יותר דומה למה שקרה לג'יני. [שיר מסכימה] מערכת יחסים ארוכה ומתעללת ש... לך גם תוכיח בכלל.

שיר:     ברגע ששום דבר לא כובל אותך תמיד חלה עליך חובת ה"למה לא הלכת?" [דור מסכים] למה לא, שג'יני עוד... תחשוב- כמה כוח היה לה לזרוק את היומן.

דור:      כן!

שיר:     באיזה שלב, זה מטורף לילדה בת 11. זאת אומרת זה כן מראה שההורים עשו משהו מאוד בסדר ונתנו לה איזשהו בסיס. הספר הזה באופן כללי מתעסק הרבה בבסיס שההורים שלך נתנו לך ואיך הוא כנקודת מוצא לילכולת שלך להתמודד עם הרוע של העולם.

דור:      ודיברנו גם באמת יותר, כשהתחלנו את הספר השני, דיברנו על הבסיס הטוב שהוויזלים נותנים לילדים שלהם.

שיר:     נכון.

דור:      וזה ניכר. בהחלט.

דור:      הנקודה הבאה שקופצת כאן היא יותר משלימה באמת לפרק הקודם וקשורה לטום רידל וזה הרמז הקטן שדמבלדור זורק לנו בנוגע למי הוא בכלל טום רידל ואיך הוא הפך להיות וולדמורט. אני מאוד אהבתי את התיאור הזה כי הוא אומר כזה שבכלל, לא הרבה אנשים יודעים –

שיר:     שזה פשוט- בלגן של עולם הקסמים- איך, איך אין ערך בוויקיפדיה "וולדמורט" –

דור:      טום רידל –

שיר:     טום רידל, איך זה לא בייסיק? איך יש לו עדיין מגן על משו בביה"ס?

דור:      כי יש איזשהו נראה לי קשר של השתקה סביב זה, כי גם מתואר שאז 50 שנה קודם לכן רצו פשוט לקבור את כל הסיפור הזה ולא לדבר. אנחנו גם יודעים מהמשך הספרים, במיוחד מהספר השישי שהוא גם מאוד משלים לספר השני באמת –

שיר:     יואו, בוא נקרא אותו עכשיו.

דור:      שעכשיו, זהו, אין יותר, נוותר על הספרים הבאים.

שיר:     לא, אני רוצה את השלישי. והרביעי.

דור:      אבל, אמ, מאוד מדובר שאנחנו רואים שם בספר השישי למשל, איך סלאגהורן כן מאוד מתבייש בזה שהיה לו עבר חיובי עם טום רידל ושהוא לימד אותו על ההורקרוקסים. זה לא כזה... משנה מה שהוא לימד אותו כמו שהוא באמת מתבייש בקשר העמוק ושהוא חיבב אותו...

שיר:     שהוא נפל בפח.

דור:      שגם הוא נפל בפח, אבל טום רידל, בכל מקרה, דמבלדור מתאר איך הוא נעלם אחרי שהוא סיים את הלימודים שלו וטייל בעולם. ושם הוא עובר כל מיני תהפוכות –

שיר:     הטיול אחרי צבא של טום רידל.

דור:      בדיוק, זה טיול אחרי צבא של טום רידל אבל זה כמו הסיפורים שאת שומעת על ההוא שטס להודו אחרי הצבא ולקח פטריה אחת יותר מידי [צוחקים] והוא חזר גמור לגמרי ומעולם לא שב לעצמו.

שיר:     רק שפטרייה הייתה האופי האמיתי שלו. [צוחקת]

דור:      כן, במקרה של טום רידל הוא באמת יצא, מה שנקרא, לחפש את עצמו ונשמע שהוא מצא את עצמו. אבל זה גם נוגע לזה שהוא יצא לאיזשהו מסע למרות שטום רידל מאוד... גם אוהב, והוא מוצג כאן כמישהו שמאוד קשור בהוגוורטס, ואנחנו יודעים גם מהספרים עד כמה הוא מאוד התחבר לסמלים של הוגוורטס וגם הארי רואה את עצמו כחלק מהוגוורטס. טום רידל היה יכול להפוך ללורד וולדמורט אך ורק ברגע שהוא סיים את הוגוורטס.

שיר:     מעניין!

דור:      הוא היה צריך לצאת לאיזה מסע שינתק אותו מתוך הסביבה הזאת, כי בסוף הוגוורטס, עם כל הדברים הנוראיים שבו, יש בו משהו מגן ושומר. אפילו על אדם נוראי ונתעב כמו טום רידל שהספיק כבר לעשות דברים נוראיים בהוגוורטס, אבל את המהפך הסופי, אני חושב, הוא לא יכול לעשות כל עוד, נגיד, דמבלדור בסביבה. או משהו כזה.

שיר:     אבל, אתה מתכוון שהוא לא יכול לעשות את זה מבחינה נפשית, פסיכולוגית? או שלא יכל לעשות את זה כי היו שם קוסמים חזקים ממנו?

דור:      אני חושב שגם וגם. גם וגם. כלומר, משהו אפילו בנוכחות של אדם כמו דמבלדור בסביבתך אתה באופן מודע ולא מודע, לדעתי, לא תרשה לעצמך לעבור את הטרנספורמציה הסופית הזאת.

שיר:     זה מעניין בגלל ש... הרי הסביבה של הוגוורטס היא מתוארת לפחות כאן, בשביל הארי, ואנחנו יודעים שגם בשביל טום, מהפלאשבק שראינו מהיומן, שזו סביבה שהיא מאוד אוהבת. ששניהם בעצם מתייחסים לזה כבית שמעולם לא היה להם. טום רידל לא אומר שזה הבית שלו, הוא אומר "אבל אין לי בית, אין לי לאן לחזור". והארי כן אומר, כן מגדיר את הוגוורטס כבית שלו. וזאת שאלה אם ה... הרי טום רידל אנחנו נגלה בהמשך, הוא לא יכול להרגיש אהבה. וולדמורט לא יכול להרגיש אהבה, כי הוא נעשה באמצעות שיקוי אהבה. [דור מסכים] אמא שלו שהייתה מכשפה הייתה מאוהבת באבא שלו שהיה מוגל ומאוד נאה וחתיך [מתחלחלת] חתיך....

דור:      חתיך....

 

שיר:     אני נשמעת כמו אמא שלי כשאני אומרת את זה, "הוא היה חתיך"... [צוחקים] והיא נתנה לו שיקוי אהבה והוא התאהב בה והם חיו ביחד תקופה די ארוכה. והיא נכנסה להיריון עם וולדמורט ואז באיזשהו שלב כשהיא חשבה שהוא מאוהב אותה באמת היא הפסיקה לתת לו את השיקוי והוא היה כזה, "מה עשית? אנסת אותי, שמת לי סם האונס".

דור:      עשית לי אומנות הפיתוי לגברים.

שיר:     זה הכי לא אומנות הפיתוי, זה סם האונס. האישה הזאת לא בסדר [צוחקים] ואז כאילו וולדמורט נולד וזה העונש, זה נראה לי מה שאמור להרתיע אותך מלעשות ילד עם שיקוי אהבה, שהילד לא יכול להרגיש אהבה. אבל אמא של וולדמורט כנראה הייתה מפולפת.. בכל מקרה, והוא לא יכול להרגיש אהבה. עכשיו, השאלה היא האם בהוגוורטס היה לו את הספק, האם כל עוד המסגרת החזקה הזאת ליטפה אותו, היה לו את הספק שאולי זה רגש שהוא יוכל להרגיש, כי גם וולדמורט אומר בסוף הספר השביעי, כשרואים את העובר בלי העור, הוא אומר "אם וולדמורט היה בוחר להשתקם הוא היה משתקם מהר יותר ממה שאתה חושב". אז האם כן יש לו את היכולת להרגיש אהבה או שזה מקרה ללא תקנה. האם הוא פסיכופט לפי ההגדרה הקלינית של בנאדם שיש לו בעיה במוח, המוח שאפשר לראות אחרת, שהוא לא יכול להרגיש את כל הרגשות, או שהוא... גרסה יותר מעודנת [צוחקים] או שזה מישהו שקרו לו דברים רעים ונהיה רע.

דור:      אני חושב ש, לפחות לפי רולינג ובמילים שהיא שמה אצל דמבלדור- זו אפשרות השנייה. כי כשהארי כן נשאר לבד עם דמבלדור הוא חושף בפניו את הפקפוקים שהיו לו סביב הזהות שלו, האם הוא יכול להתאים לסלית'רין. אז דמבלדור מראה לו- "הנה, אתה שלפת את החרב", שזה יפה גם ששלפת את החרב של גריפינדור מתוך מצנפת המיון הישנה, כי מצנפת המיון היא הייתה מין המוקד לכל בעיות הזהות של הארי בספר השני בעצם. מה שמתחיל בספר הראשון וממשיך בספר השני. והוא עוד מתייעץ איתה הרי. והיא נתנה לו את הטיפ הגרוע "אולי היית בכל זאת יכול להתאים לסלית'רין." [שיר צוחקת] אבל פה פתאום מצנפת המיון הישנה שדרכה הוא שולף את החרב של גריפינדור מספקת לו גם את הפתרון ודמבלדור אומר לו פה, אומר: "אתה בחרת. ובזה אתה שונה מוולדמורט."

שיר:     כן, אבל זה שהוא בחר, סליחה שאני חוזרת אחורה בדיון, אבל זה שהוא בחר זה אומר שהייתה לו את היכולת לבחור. כל הקטע זה שוולדמורט זה האם יש לו בכלל, זה כמו בסוף של הסופרנוס [דור צוחק]. טוני הוא פסיכופט או שטוני הוא בנאדם שאפשר לעזור לו.

דור:      אז אני חושב שלפחות לפי דמבלדור ולפיכך גם לפי רולינג, התשובה היא שוולדמורט בחר שלא לבחור. כלומר, זה לא עניין דטרמיניסטי, והספר הזה, במיוחד החצי השני שלו, מאוד משחק על הנושא הזה של בחירה מול דטרמיניזם. האם נגזר על הארי אולי להיות באיזשהו קשר עם העולם האפל, הרי וולדמורט הכניס לתוכו, כמו שאנחנו מגלים, איזשהו חלק כזה והפך אותו ללחשנן והתאים אותו לסלית'רין באיזשהי מידה. ובאיזה שלב הארי נתקע בכל מיני פקפוקים ובעיות, עד כדי כך שהוא חושב, האם לא משנה מה אני אעשה, יש בי משהו כזה אפל ורע ואין מה לעשות איתו? ואני חושב שזה גם מהיחס של דמבלדור. הוא אומר- גם וולדמורט, למרות שהוא נולד בתנאים די קשים, ולמרות שהיה כנראה בתוכו כבר כשהוא נולד משהו מאוד בעייתי שלא באשמתו, כי –

שיר:     הוא לא בחר.

דור:      הוא לא בחר את המשהו הבעייתי שיהיה בתוכו, אבל הוא היה בהמשך יכול לבחור. ניתנו לו הזדמנויות בצמתים שונים בחייו לבחור משהו אחר. שימי לב איך שוולדמורט היה מספיק מבריק כדי ללכת לרייבנקלו אם הוא היה רוצה. [שיר מסכימה] וכנראה אולי, אני לא יודע אם מספיק אמיץ לגריפינדור, זו שאלה.

שיר:     הוא היה מאוד אמיץ. הוא פשוט מאוד רשע.

דור:      הוא מאוד אמיץ, כן. אבל להפלפאף, אני מסכים, הוא פחות הטיפוס. אוקיי? [צוחקים] זה אולי... השער הזה ננעל... אבל שלושה בתים הוא היה יכול להתקבל אם הוא היה רוצה. כלומר אם הוא היה רואה את עצמו כיותר מבריק משאתה, ו-וולדמורט חושב על עצמו כאדם מבריק, כן? [שיר מסכימה] ולא חסר לו. הוא היה יכול ללכת לשם. הוא לא היה חייב לפתוח את חדר הסודות, כאילו, הנה הארי שמע את המפלצת הזאת והוא לא בחר לנסות להפעיל אותה לטובתו. וכנראה אגב שהארי בנקודה הזו בספר השני היה הרבה פחות מבריק מוולדמורט –

שיר:     בשנה השישית.

דור:      כשהוא היה בשנה השישית או החמישית שלו, כלומר היו לו הרבה פחות כלים בכלל להבין מה קורה והוא היה יכול הרבה יותר דווקא לעשות כל מיני דברים מחרידים.

שיר:     אולי זה באמת העניין, אני שואלת את עצמי עכשיו, האם וולדמורט רוצה לפתוח את חדר הסודות כי הוא רשע שרצה שאנשים ימותו? או בגלל ההישג? בגלל שהוא רצה להיות היורש של סלית'רין בגלל שהוא גם חצוי דם. [דור מסכים] ובגלל שגם לו יש כל מיני בעיות עם הזהות שלו. הוא שינה את השם.

דור:      הוא רצה להוכיח את עצמו.

שיר:     בדיוק. אני לא טום רידל, אני היורש של סלית'רין.

דור:      וזה בדיוק הבחירות שלו. כלומר, וולדמורט פעם אחרי פעם בוחר להקצין. שוב, האם הוא היה הופך לאיש הכי טוב לב ומקסים בעולם? כנראה שלא.

שיר:     לא.

דור:      לא. אבל יש איזשהי סקלה. כן?

שיר:     הוא היה יכול להיות סביר, היה יכול להיות כמו השומר שנוזף בך בחניון, ולא –

דור:      בדיוק.

שיר:     היטלר.

דור:      כן, כן. והארי בוחר בכיוונים אחרים. ולכן לדעתי לשאלה שלך, לפחות מה שרולינג מציגה, היא שוולדמורט אמנם נולד בתנאים לא פשוטים אבל הוא הביא את זה על עצמו בסופו של דבר. אף אחד בשום שלב לא עמד איתו עם הסכין בגב או עם הסכין לצוואר ואמר "עכשיו אתה תהיה הכי רשע".

שיר:     דור, איזה כיף לנו שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. [צוחקים בקול]

דור:      זה ממש כיף!

שיר:     היה לי עכשיו רגע, אתה מכיר את זה שאתה כאילו נהיה אתה הילד לשנייה, והייתי כזה, אני מדברת ברצינות על הארי פוטר ו-וולדמורט באולפן, איזה כיף!

דור:      איזה תענוג. ועל חופש הבחירה של וולדמורט [צוחקים מכל הלב] זה באמת כיף.

שיר:     זה באמת כיף. דבר שעניין אותי כאן, אוקיי? [דור מקשיב] יש את הרגע בסוף הפרק הזה שהארי משחרר את דובי. [דור מסכים] עכשיו, לנו זה מאוד ברור מהתגובה של דובי שהארי עושה את זה כדי לשחרר את דובי. אתה זוכר אם לאורך הספר הזה נאמר שגמדון בית משתחרר אם הוא מקבל חפץ?

דור:      אני לא זוכר, אבל אולי... הקוראים שלנו, המאזינים בטח יודעים לציין את זה איכשהו.

שיר:     נכון. אבל אני חושבת שזה לא משנה כרגע. כי אני חושבת שמה שהארי עשה, הוא עשה את זה קודם כל כי הוא יודע את זה, הוא יודע שככה הוא ישתחרר. אני לא חושבת, וזו נקודה חשובה, שהוא עשה את זה כדי לשחרר את דובי. אני חושבת שהוא עשה את זה כדי לנקום בלוציוס מאלפוי.

דור:      המ!

שיר:     גם בגלל מה שלוציוס מאלפוי עושה באופן כללי, מה שהוא ניסה לחולל בעולם. וגם בגלל מה שהוא ניסה לעשות לג'יני, שמאוד קרובה אליו, ולמשפחת וויזלי באופן כללי. כי הרי בסופו של דבר אנחנו מגלים שהמניע הכללי שלו אפילו לא היה מניע של רשע, הוא היה מניע פוליטי.

דור:      כן. מה שלוציוס מאלפוי עושה, וזה הדהים אותי, שוב, בקריאה שלי בתור אדם מבוגר, לגמרי פספסתי את זה בתור ילד –

שיר:     גם אני!

דור:      כי בתור ילד חשבתי לוציוס מאלפוי עשה מה שהוא עשה כי הוא רשע. כי הוא פשוט... אדם מניאק שרוצה, לא יודע, שאנשים ימותו. אבל זה הרבה יותר גרוע מזה, בעצם. [צוחק] כי הסיבה שלוציוס מאלפוי עושה מה שהוא עושה זה קנוניה פוליטית, כן. ארתור וויזלי רוצה להעביר חוק להגנת מוגלגים אז –

שיר:     שגם אומרים לנו בתחילת הספר, שיש לו את הכוח להעביר חוקים, הוא כבר העביר חוקים בעבר, זה העבודה שלו.

דור:      בדיוק. ולכן לוציוס מאלפוי טווה משימה מסובכת ומרושעת מאוד של להחדיר את היומן של טום רידל אל ג'יני וויזלי, שזה יפעיל אותה וזה יגרום לה לרצוח ולהפעיל את הבסיליסק. ואז יתפסו אותה ויאשימו אותה בזה ואז ארתור וויזלי בעצם יובך קשות ממה שהבת שלו עשתה וכל המיזם החוקי שלו ייסתם ויירד לבור וככה, לא יודע, לוציוס מאלפוי יוכל לרצוח מוגלגים כאוות נפשו.

שיר:     אני חושבת שהוא פשוט רוצה את החפצים שלו.

דור:      כנראה.

שיר:     אני חושבת שזה הרבה יותר בורגני מזה.

דור:      הוא עשה את כל הדבר הזה, במזל אף אחד לא מת, כן? במזל גדול, אף אחד לא מת. הוא היה מוכן –

שיר:     אבל אנשים נגרמה להם טראומה שהם יזכרו לכל החיים.

דור:      כן כן, והוא היה מוכן להרוס בגדול את החיים של הילדה המסכנה הזאת, שהיא בטח לא עשתה לו כלום. נניח שארתור וויזלי הוא אויב פוליטי שלו, סבבה? ניכר שהם באמת מתעבים אחד את השני. אבל הבת שלו לא עשתה לך שום דבר, אבל כמו גבר חרא הוא בוחר להשתמש בקורבן הכי נוח וקל. כי הוא, אגב, יותר מידי פחדן כדי לעשות משהו ישירות לארתור וויזלי.

שיר:     או לעשות משהו ישירות בעצמו.

דור:      כן, הוא לא ילך וישחרר בעצמו את הבסיליסק.

שיר:     כן. הוא גם לא יכול.

דור:      הוא לא יכול כנראה, כן, אבל הנקודה היא שהוא באמת בוחר באפיק הזה. כל זה, זה מין קנוניה פוליטית סבוכה שמתאימה יותר לעונה שלמה של בית הקלפים, כן? מאשר משהו כזה.

שיר:     אבל אני מאוד אהבתי את זה שכל העימות עם הרע בספר הזה, נכון, יש את העימות עם טום רידל בסוף, אבל הרע העקבי, הרע שמופיע מההתחלה ועד הסוף וגם הרע החדש שאנחנו מגלים, אפשר לראות שטום רידל הוא סוג של הרע החדש, אבל הרע שאיתו נפתח הספר זה לוציוס מאלפוי.

דור:      נכון.

שיר:     זאת אומרת, היא אומרת לך נכון, יש את הרע הגדול והמפחיד. אבל לאורך כל הספר, לאורך כל הספרים כמעט, היא מראה לך שוב ושוב שכדי שהרע הזה יוכל להגשים את ה... כדי שהטכנודרום [הערת המתמללת: מהסדרה "צבי הנינג'ה] [צוחקים] יוכל לעלות לכדור הארץ, הוא צריך עוזרים. הוא צריך סייענים. והסייענים האלה עושים את זה כל אחד מסיבותיו האנוכיות. שזאת ראייה מאוד מאוד יפה של רוע. [דור מסכים] זאת אומרת, היא אומרת- המציאות אף פעם לא מסלימה למה שהיא בבת אחת, זה תמיד נכנס דרך הרע במיעוטו, והרע במיעוטו תמיד שם בגלל שיש לו אינטרס. לוציוס מאלפוי לא רוצה שיגלו את כל האוצרות שלו כי הוא אציל ויש לו אוצרות, הוא לא רוצה למסור אותם. הוא רוצה להחזיק אותם.

דור:      ולמה המדינ... עכשיו אני חושב על זה, ברוח השיח הפוליטי, למה המדינה, כן? רוצה להתערב לי ולקחת את מה ששלי? זה שלי. [אומר בטונים גבוהים] [שיר מסכימה] אני הרווחתי את זה ביושר, למה מחטטים לי בפְנים.

שיר:     ואני חושבת שהדבר היפה יותר שהיא עושה זה שהיא מראה לך את זה גם לגבי הטוב. כי הרי הארי, בסופו של יום, מנצח את טום רידל, לספר קוראים הארי פוטר, לשם זה הולך. אבל הארי לא היה יכול לעשות את זה בלי שהרמיוני הייתה מגלה שזה בסיליסק. [דור מסכים] הוא לא יכול היה לעשות את זה בלי רון שבא איתו לחדר של מיטרל המייללת ושומר על לוקהארט. זאת אומרת, הוא מראה לך שגם הטוב וגם הרע, גם אם זה מגיע בסופו של דבר לפסגה של איזה שהיא פירמידה, ברוח הקונספירציות [דור צוחק], הם עדיין צריכים את כל האנשים האלה ביחד איתם.

שיר:     עכשיו, למה זה עניין אותי? בגלל שאני כל הזמן שואלת את עצמי- הארי הרי לא עושה את זה, בעיניי, כדי לשחרר את דובי. דובי עדיין הוא לא דמות אהובה, דובי נהיית דמות אהובה בהמשך. דובי כאן הוא קריוז קומי במקרה הטוב ומעצבן מאוד במקרה הרע. אין לו כוונות טובות.

דור:      כן, זה שהוא אומר להארי בסוף- אז היה רמז שלא אמרתי לך שזה טום רידל, כי... סיבות. [צוחקים] לא יודע...

שיר:     סתום את הפה, פשוט סתום את הפה שלך. אני חושבת שהארי עושה את זה כנקמה. הוא רוצה לנקום בלוציוס. [דור מסכים] זו התשוקה שלו, הוא מוריד את הגרב והוא בא ללוציוס וגם אומר לו שם איזה פאנץ', יש שם איזשהו עימות מאוד גדול.

דור:      הוא אמר לו "מר מאלפוי, רציתי להחזיר לך", כן? משהו....

שיר:     עכשיו למה זה מעניין? כי אני חושבת שבתפיסה של טוב ורע אנחנו הרבה פעמים תופסים את הטוב כמשהו צודק. קדוש. נכון. מאוד הוליסטי, מאוד... אפילו לא הוליסטי, סליחה, מאוד נכון. הטוב הוא מנוגד לרע. הרע הוא כל מה שרע. החלוקה בספרים האלה היא מאוד לא נכונה כי הרע הוא היצרי, הרע הוא האמביציוזי, בזמן שהטוב הוא לא הדברים האלה, הטוב הוא סוג של תמים שאין לו שום רצונות. עכשיו, דווקא הגישה הזאת של הארי, שהוא בא ואומר "אני רוצה לנקום" גרמה לי לחשוב את המחשבה המאוד ניהליסטית. האם יש בכלל טוב ורע בספרים האלה?

דור:      הו!

שיר:     או שזה טוב שאנחנו קוראים אותו כי זה הצד המנצח? כי הרי בסופו של דבר הארי לא מתנהג כמו ישו פה. הוא רוצה לנקום. הוא לא בא ואומר "אני מכיל את כל המורכבות של הדבר הזה". זה הצד שלו בדבר הזה.

דור:      זה... קודם כל, זה חותר תחת מה שאמרנו, נראה לי, בפרק הראשון של הפודקאסט שאמרנו שהארי לא נקמן. אז הנה –

שיר:     טוב, אני חייבת לציין גם שבזמן שבספר הראשון שנאתי אותו, בספר הזה אני מאוהבת בו.

דור:      פה הוא מתפתח –

שיר:      אני רוצה לחבק אותו.

דור:      הוא מתפתח ואנחנו נדבר על זה. ואני, קודם כל, אני מסכים איתך מאוד. חד משמעית. הארי רצה לנקום. הוא גם משתמש בדיוק באותו טריק שלוציוס מאלפוי עשה –

שיר:     בדיוק.

דור:      כלומר מאלפוי מחדיר את היומן לג'יני –

שיר:     והוא מחדיר את הגרב ליומן.

דור:      והוא מחדיר את הגרב ליומן, וככה עושה מה שהוא עושה אז אני מסכים איתך לגמרי. הוא עושה משהו יותר, נראה לי, גרוע מבחינת לוציוס מאלפוי מאשר לנקום בו. זה מעבר לזה שהוא שחרר את דובי. זה שהוא הצליח להערים עליו ולהיות שווה כוח בעצם. וזה משהו מאוד חשוב שסוגר את הספר הזה, כי לאורך הספר הזה, זה כל הזמן נראה שהרעים הם צעד אחד קדימה. כל הזמן. כן? הרעים, שוב, לא רק טום רידל, גם המאלפוים. כל הזמן מצליחים, ואה... ועד שתמיד הארי מצליח לפענח איזה משהו, וחושב שהצליח להבין איזה משהו אז כבר שולחים את האגריד לאזקאבאן ומעיפים את דמבלדור, כן? זה לא כוחות. והתחושה שלך היא שלוציוס מאלפוי הוא גבר רב השפעה ש, לא יודע, שלושה ילדים שנה שניה לא באמת יכולים נגדו. אבל הנה, הוא מחזיר לו והוא יוצר כאן, וזה חשוב, הוא יוצר את המשוואה. במובן הזה שהוא שווה לא לדראקו מאלפוי אלא ללוציוס מאלפוי. וכך הוא בונה גם, נראה לי, בעיקר את ההמשך של הספרים. כי האתגרים שהארי יעמוד בהם ילכו ויהיו יותר ויותר מורכבים. והרע שיעמוד מולו יילך ויהיה יותר ויותר קשה. ככל שאנחנו נלך ונתקדם. ולכן חייבים את השלב הזה, להעלות את הארי מדרגה, ששוב, הוא עושה איזשהו תעלול, הוא עושה עדיין מעשה קונדס.

שיר:     מעשה קונדס ש... כן –

דור:      הוא בן 12 אבל זה מעשה קונדס מתוחכם, ערמומי, קצת סלית'ריני, כן? הוא מחזיר לו באותו מטבע וזה שלב חשוב לבנות באמת את הארי כשווה. ואת צודקת, השאלה כאן היא האם הארי הוא טוב, כלומר האם הכוונות שלו פה הן נאצלות.

שיר:     זהו, אני לא חושבת.

דור:      פחות.

שיר:     אני חושבת שיותר מזה, זה גם אמירה מורכבת על היסטוריה. זה שהיא נותנת לו לנקום. זה שהיא מוציאה אותו מדמות הקדוש. אני חושבת שגם בספר החמישי, שאני לא זוכרת אותו כי הדחקתי, אבל הארי הוא ממש דמות הקדוש או הנפרעת. עכשיו, למה אני אוהבת את זה? בגלל שברגע שהארי הוא לא קדוש והם שווי כוח, זאת אמירה מאוד מורכבת באופן כללי על היסטוריה. בגלל שאנחנו בצד מסוים של ההיסטוריה, אנחנו לא תופסים את זה ככה. אני חושבת שרק עכשיו כשאנחנו חווים באמת איזשהו אירוע עם פוטנציאל מאוד גדול שאני מקווה שלא יתממש להיות היסטורי, החשיבה על היסטוריה בעיניי היא, או לפחות ההרגשה על היסטוריה, היא להגיד "אוקיי, אנחנו השורה האחרונה של הדבר הזה. אנחנו סיימנו. ההיסטוריה היא כל מה שהיה לפנינו, זה לא הדבר שקורה לנו". וכפועל יוצא מהדבר הזה אנחנו גם תופסים את עצמנו כמי ש, לפחות אנחנו כי התמזל מזלנו לחיות במדינה שאמנם אנחנו מתלוננים עליה הרבה אבל יותר טובה מ70% מהמקומות שאפשר להיוולד בהם.

דור:      שהיא סה"כ בסדר.

שיר:      ואנחנו תופסים את עצמנו ככאלה שנמצאים בצד הטוב שלה. וזה נטו בגלל מי שסיפר לנו את ההיסטוריה, וזה מוליך אותי גם לאיפה שאנחנו נמצאים כרגע במדינה, שאנחנו במצב מאוד מאוד מפולג. 3 מערכות בחירות לא הצליחו להרכיב ממשלה, 50-50 באופן כמעט מוחלט –

דור:      עד שהפרק הזה ייצא אולי נהיה לקראת בחירות רביעיות. מי יודע?

שיר:     בוא נקווה שלא, אבל לצורך העניין אני חושבת שגם בתקופה הזאת יש כל הזמן את ההרגשה שכמובן מלובה מגבוה של טוב מול רע. של למה לנו הטובים עושים את הדברים הרעים האלה? ושני הצדדים באותו מקום –

דור:      בדיוק.

שיר:     אתה מדבר עם ביביסטים שהם רבּים במשפחתי, זה כזה "מה הבעיה שלכם? מה אתם רוצים ממנו? למה אתה כאלה רעים?" אם אני מרדדת את זה לבייסיק של הבייסיק. ומהצד של השמאל זה כזה "מה, למה הוא רוצה עוד? למה הוא מסית נגדנו? למה הוא כזה רשע?" ואני חושבת שזה באמת, שוב, ככל שאני מדברת על זה יותר אני מבינה שאנחנו ככל הנראה ניצבים בדבר גדול מאיתנו. וזה לא דבר שתכננתי שיקרה בימי חיי, [דור צוחק] אבל ככל הנראה שזו תקופה שאנחנו חיים בה. ואני חושבת שבאמת חלק... שבאמת הדבר היפה שהיא עושה כשהיא הופכת את הארי ללא קדוש אז היא אומרת- יש כאן שני צדדים שהם שקולים, אתם שומעים צד אחד של הסיפור. עכשיו זה מאוד לא נוכח כי לספר קוראים הארי פוטר. הספר הוא על גריפינדור נגד סלית'רין. אבל ברגע, ככל שהספרים מתקדמים והרעים נהיים יותר ויותר מורכבים, זה סוג של, אם וולדמורט היה מנצח, סביר להניח שהספר הזה היה נכתב בצורה של "ואיך ניצחנו את דמבלדור הרשע והמרושע." כלומר, רע זה לא מושג אבסולוטי. רע זה מושג יחסי. רע זה מושג שתלוי מי מספר אותו. תלוי מי מסתכל עליך ככה, וזה מה שהופך אותך לרע. וזה היה יפה שהיא עשתה את זה. אהבתי.

שיר:     אוקיי. עוד נקודה ששמתי לב אליה בספר הזה. מה שיפה בספר הזה... כשסיפרתי לחברות שאני הולכת לעשות את זה [הערת המתמללת: את הפודקאסט], אז שאלו אותי "מה, את לא פוחדת שייהרס לך הספר?" והייתי כזה, אין בי גרם של פחד [צוחקים]. זה ספר מדהים. אבל... ככל שאנחנו מתקדמים בקריאה אני מבינה עד כמה. בגלל שאני חושבת שהארי כגיבור, אם אנחנו בוחנים אותו, הוא אנטי גיבור, במובן הכי שטחי. אני חושבת שהארי הוא לא הגיבור הקלאסי, אם אנחנו בוחנים אותו. קודם כל- הוא חלש, יש לו משקפיים, הוא מתואר כ... בניינטיז הכל היה מאוד, הסטראוטיפים גם כן, ראינו, הסימונים היו הרבה יותר גסים. היה טלויזיה והיה עיתון. לא היה הרבה מקום למורכבויות. אז הארי נראה לא כמו בנאדם שאתה מצפה שיהיה גיבור, הארי נראה כמי שבסרטי נעורים או בסדרות מצויירות הוא החנון. ועם זאת, הוא הגיבור של הספר הזה. ואני חושבת שגם זה אני... אם אתה זוכר, היו כל מיני כתבות באולפן שישי של הניינטיז, "נקמת החנונים" –

דור:      כן, נקמת החנונים.

שיר:     עכשיו יש להם גיבור שהוא חנון ואיזה יופי.

דור:      זה גם תקופה שכזה, אז לא אמרו מחשב, אמרו המחשבים, כן, וביל גייטס, פתאום ביל גייטס הופך לאדם מאוד צנוע אבל הוא גם האיש הכי עשיר בעולם.

שיר:     כן. אז יש את הנקודה הזאת שאני חושבת שזה דיבר אל הרבה מאוד ילדים שאני כן חושבת שזה נתן להם את הברק הזה. [מבינה מה אמרה.] אוי. Not intended. [דור צוחק, שיר מובכת] כאילו, זה נתן להם את הברק הזה של אה... אוי, אנחנו גם, אנחנו לא, המשבצת הזאת נהייתה רחבה יותר. לי כמבוגרת, מה שהכי בלט פה זה שהארי הוא הבנאדם הכי מֵרצה [פאוזה של הדגשה] בעולם. [האטה דרמטית]

דור:      [המהום של הסכמה]

שיר:     הארי הוא גיבור מֵרצה. כל הגבורה שלו זה כדי לרצות. עכשיו, אפשר להסתכל, למה חשבתי על זה? בגלל ש, מתישהו הוא מגיע ומדבר עם דמבלדור, דמבלדור מחייך אליו בנועם ועדינות של "כן, ידעתי שזה מה שאתה עושה, ונתתי לך, והלכתי איתך." מה אתה עושה, דמבלדור? [דור צוחק] הוא בן 12. אתה נותן לו להסתובב עם נחש ענק [דור צוחק]. אתה נותן לו להסתובב עם טום רידל... מה אתה עושה? [מגמגמת] מה אתה עושה יא בנאדם חסר אחריות. והארי, לא רק בספר הראשון בזמן המפגש הזה עם דמבלדור, הרמיוני אמרה "זה מאוד לא אחראי מה שהוא עשה", אבל הארי אמר "לא זה בסדר, זה בינינו."

שיר:     עכשיו, אני חושבת שהארי מרצה כאן כמה דמויות, ואני גם אגיע ללמה. אבל הארי מרצה, הוא קודם כל מול עצמו. הוא פוחד שהוא פותח את חדר הסודות. דיברנו על הזהות, הספר הזה הוא גם מהטיול אחרי צבא של הארי, הוא מנסה לברר מי הוא. אני טוב? אני רע? אני נערץ? אני רוצה תהילה? אני כמו מאלפוי? הוא כל הזמן מודד את עצמו בהשוואה לאנשים אחרים. עכשיו, בספר הזה אני חושבת שקודם כל יש לו את העניין של לברר מי הוא. הוא מרצה את עצמו קודם, אבל גם המשחק הזה של לגלות מי זה טום רידל הוא מאוד מול דמבלדור. הוא מאוד מול דמבלדור ואנחנו גם רואים את זה בחדר הסודות, מתי שהוא אומר לוולדמורט "דמבלדור הוא הקוסם הכי חזק בעולם" והוא מקבל, פוקס בא להציל אותו. והוא שולף את החרב של גריפינדור מהמצנפת. ואני חושבת שיש בזה משהו שהוא מאוד מאוד... מצד אחד, לי כמבוגרת, כי הארי פוטר אם הוא היה בנאדם אמיתי, זה היה מסוג האנשים שנכנסים הבייתה בסוף היום, שוכבים על הספה וכזה "אוי, וואו, כמה נתתי יותר ממה שרציתי" [דור צוחק] "וכאילו, אל תדברו איתי יותר בחיים". שזה כמבוגרת אהבתי אותו, כגיבור. זה מראה לך את הגבורה מזווית שהיא מאוד מאוד אחרת, זה לא גבורה קלאסית של הבנאדם ש, אם אנחנו מסתכלים נגיד על משחקי הרעב, שזה... מרפרר.

דור:      כן, כן.

שיר:     אבל יש שם גיבורה שהיא גיבורה, היא לא עושה את זה כדי לרצות, היא גיבורה שעושה את זה כי זה נכון וזה צודק. והיא הוסללה לדבר הזה בגלל סיבות חייה –

דור:      אוקיי, פתאום עלתה לי איזה הבנה –

שיר       מה?

דור:      מה נולד בעקבות מה שאמרת, אוקיי? בנקודה שכתבתי לעצמי אני עמדתי להגיד שהספר הזה עוסק בהתמסרות טוטאלית בעיקר לצד האחר, המסוכן. בעיקר בג'יני מול וולדמורט, כן? ואל"ף אמרת לי שלא רק ההתמסרות של ג'יני לוולדמורט זה גם ההתמסרות של הארי לדמבלדור [שניהם אומרים יחד] ועלה לי בראש:

דור:      יש שיר, השיר הכי מקסים ויפה בעולם, למי שלא יודע, זה השיר "רק אתמול" ששרה גלי עטרי וכתבה רחל שפירא והלחין מתי כספי שזה פשוט כאילו –

שיר:     שילוב מדהים.

דור:      אין מה לריב –

שיר:     זה אוצרות המוות של השירים.

דור:      זה השיר הכי יפה בעולם, נקודה. ויש שם שורה, זה שיר על אהבה אבל על התמסרות טוטאלית ואפילו מטרידה. יש שם שלב שהיא... שרחל שפירא כותבת בעצם "אם אתה הוא גורלי / אם אתה שלי / למה רק חלק / קח כבר את כולי".

שיר:     אימאל'ה.

דור:      שזה –

שיר:     לכי לטיפול, רחל שפירא.

דור:      שזה, לא, היא מדהימה, היא הפזמונאית הכי טובה בעולם.

שיר:     לא, קודם כל אני –

דור:      כן.

שיר:     איתך לגמרי בדעתך, לא סותר את זה שהיא צריכה טיפול [צוחקים].

דור:      אבל אני חושב שזה, השורות האלה לאור מה שאנחנו קוראים זה בדיוק זה. זה הרצון להתמסר. ג'יני מתמסרת אמנם כקורבן, כן? אבל היא מתמסרת כולה באופן הטוטאלי ביותר לטום רידל. עד כדי כך שהוא אוחז בה כדיבוק. כן?

שיר:     כן.

דור:      ואת צודקת. גם הארי מוכן לסכן, למסור את חייו, להקריב אותם פעם אחר פעם אחר פעם למען דמבלדור.

שיר:     למען דמבלדור ואני חושבת שזה גם שוב מתוך המקום המֵרצה הזה [דור מסכים], מתוך המקום הזה שחייב להוכיח את עצמו. נגיד אם אנחנו חוזרים להתחלה שמצנפת המיון אומרת לו "אתה מאוד רוצה להוכיח את עצמך", נכון. אבל הארי באיזה שהוא סוג של מרוץ מול עצמו להוכיח שהוא אינו אדם רע. זה מאוד מדויק פסיכולוגית בגלל ש, מה זה טיפוס מֵרצה בעצם? טיפוס מֵרצה זה מישהו שהוא לא מאמין שהוא מספיק כמו שהוא. הוא צריך לעבוד, אם לצטט את רונה קינן, אם אנחנו באווירת ציטוטי השירים, הוא "צריך לרוץ המון כי ידרוך באותו המקום" [הערת המתמללת: הקול שקורא לי / רונה קינן]. והארי כל הזמן נמצא במרוץ הזה והוא עושה יותר ממה שהוא צריך.

שיר:     עכשיו, איך נהיים טיפוס כזה? מתי שנותנים לך תחושה בילדות שאתה לא ראוי לאהבה. בגלל שכשמחנכים אותך לחשוב שאתה לא ראוי לאהבה אתה כל הזמן תעבוד בלהרוויח את האהבה הזאת, ודיברנו על זה גם בפרקים הקודמים, שזה דבר שנוכח גם באנשים שצריכים הערצה, זה נוכח. עכשיו, למה זה מעניין בהקשר של הארי? בגלל שאם דיברנו קודם על פוסט טראומה מורכבת, וגם נגעתי בזה באחד הפרקים הקודמים שלנו בשורה אחת, להארי יש שתי פוסט טראומות. יש לו את הפוסט טראומה של הוא ראה את אמא שלו מתה. הפוסט טראומה שבאמת עיצבה אותו זה פוסט טראומה מורכבת אצל הדארסלים, שאנחנו יודעים שאומרים לו שהוא אפס, מתעללים לו, מרביצים לו, מפלים בינו לבין הבן דוד שלו, מתעללים בו בכל דרך אפשרית. עכשיו זה מוצג בצורה שהיא מאוד קומית, מצד אחד, אבל זה דבר שהוא מאוד מאוד עצוב ושזה מאוד מאוד משפיע עליו.

שיר:     עכשיו, דבר שאנחנו שוב לא שמים לב אליו בגלל שכל הזמן משתמשים בטריק הזה שהם לא ההורים שלו, הם הדודים שלו, אפילו לא משתמשים בו במונח הורים חורגים. הארי שם מגיל שנה. לאף אחד אין זכרון שלו מלפני גיל שנה, למעשה אלה האנשים שלימדו אותו לדבר, האלה האנשים שלימדו אותו ללכת, אלה האנשים שהאכילו אותו בפעם הראשונה. אלה האנשים שטיפחו אותו. הארי עד גיל שנה, נכון, הוא קיבל מאמא שלו את החתימה האוהבת הזאת, זה נוכח. אבל מגיל שנה שזה הגיל ש... כשאתה עוד בן שנה אין לך אפילו את היכולת לייצר זכרונות, זכרונות מתחילים באיזה גיל שנתיים וחצי מקסימום. [דור מסכים] כאילו מינימום. אז הוא גדל אצל הדארסלים, והוא גדל בתחושה הזאת שהוא נאבק בה כל הזמן. והארי, אני חושבת, שאם אנחנו מסתכלים על הטראומות שלו ועל הדברים שמנחים אותו, אפשר לתת לזה שמות כמו גבורה, אבל אלה שמות מאוד פרימיטיביים. בעיניי. השם האמיתי זה פוסט טראומה מורכבת. [צוחקים] ולמה?

שיר:     אם אנחנו נסתכל על המאפיינים של הדבר הזה ומה קורה לו שם, קודם כל זה חוסר היכולת להבדיל, לזהות סכנה. בגלל שאם, הרי, חלק מהעניין של תנאי שבי זה שמופעלת עליך אלימות באופן שהוא מאוד מאוד אקראי. אלימות, או מרות, או התעמרות. כל השורשים הרעים האלה. הם מופעלים באופן אקראי ולכן אתה לא יכול לצפות את הדפוסים שמניעים אותם. זאת אומרת, אם משהו מסוכן, אם אנחנו רואים נגיד את זה שרון אומר לו על היומן "למה אתה נוגע בזה, עזוב את זה". אבא של ג'יני אומר לה "אמרתי לך אלף פעם לא להתעסק בדברים האלה", הארי אני חושבת שהוא יותר מכולם צולל ליומן ללא הסתייגות. הארי פותח אותו ומתחיל לכתוב. [דור מסכים] אין לו שום בעיה עם היומן, הוא לא מפחד.

דור:      הוא גם מנסה להפעיל את היומן כל הזמן.

שיר:     כי הוא לא מזהה סכנה, ולא רק זה, הוא כל הזמן נכנס במודע לתוך סכנה כי אין לו את היכולת לזהות סכנה. הרגע הזה של הוויסות הוא לא קיים אצלו. עוד דבר שקורה בפוסט טראומה מורכבת- אתה כל הזמן מנסה לשחזר את הטראומה בגלל שאתה רוצה לנסות לשלוט עליה. אתה אומר אני... לא בצורה מודעת, כמובן, הנפש שלך מניעה אותך מהצללים כמו האילומינטי. בסופו של דבר אתה אומר "אני אגיע לסיטואציה הזאת שוב, אני אשלוט בה הפעם. הפעם אני אשיג שליטה". [דור מסכים] הוא שוב ושוב מגיע למקומות מסוכנים שאין לו עליהם שליטה, ודמבלדור כמובן מעודד את זה, [דור מסכים וצוחק] ההורה הכי גרוע בעולם [צוחקים].

דור:      אבל אמפטי, אמפטי מאוד.

שיר:     אמפטי, שזה הכי גרוע, אשליה שהוא נותן לו.

דור:      אני רוצה להגיע להגיע לנקודה האחרונה מבחינתי לפחות בספר הזה. והיא הנקודה שבאמת רולינג מאוד מדגישה אותה נראה לי כבר מההתחלה אבל זה עובר לאורך כל הספר, וזה השאלה של מעמדות וריבוד בחברה. מאלפוים הם לכאורה האצילים שרואים את עצמם כעליונים על כל השאר. יש להם גם עבד, יש להם את דובי [שיר מסכימה]. הבסיליסק הורג אנשים שלכאורה המעמד שלהם הוא נחות כי הם ילדים של מוגלגים. משהו שאגב אשתי עלתה עליו, היא קראה בינתיים את הספר באנגלית בזמן שעשינו את זה. [הערת המתמללת: את הפודקאסט]

שיר:     וואו.

דור:      כן.

שיר:     [בהשתאות] אלכס..

דור:      כל הכבוד, אבל זו הגרסה המאויירת, שהיא מאוד יפה.

שיר:     יש דבר כזה?

דור:      יש גרסה מאויירת. לא קומיקס, אבל כל מיני איורים מקסימים יפיפיים. תזמינו בבוק דיפוזיטורי, זה שווה את הכסף שלכם חברים, זה יפייפה [שיר: וואו] בקיצור, אז משהו שלא עבר כ"כ בעברית אבל כן קיים באנגלית, כי בכל זאת גם אנגלית של הבריטים היא בעצמה משקפת את המעמדות... ואני חוזר פה אחורה רגע כדי שנבין את זה. שניים מהקורבנות של הבסיליסק הם ג'סטין פִינְץ'-פְלֶצְ'לִי [מתבלבל] וקולין קריוי... קְרִיווִי.... קיריווי.

שיר:     קריוולי. נראה לי.

דור:      whatever. ובעברית זה קצת הולך לאיבוד, אבל באנגלית הם מדברים מאוד שונה. גם ג'סטין מזכיר שהוא חשב שהוא עוד מוגל הוא התקבל לפנימיית איטון, שזה כאילו ה-פנימייה, ובשפה שבה הוא מדבר מבינים שזה משלב מאוד גבוה. [שיר מהנהנת בהסכמה] כלומר בעולם המוגלגי ג'סטין הגיע כן מהhigh society מה שנקרא.

שיר:     וג'סטין הוא בן ל-

דור:      והוא בן למוגלגים. קולין קְרִיווִי שהוא גם בן להורים מוגלגים אנחנו קצת מקבלים את הווייב הזה בעברית אבל באנגלית זה מאוד מודגש, הוא בא מהמעמד הכי פשוט. הוא כאילו בילי אליוט, סוג של, מהבחינה הזאת. הוא וג'סטין, אם הם היו חיים בעולם המוגלגי, הם לא היו מכירים לעולם, הם לא היו מתחברים לעולם, וג'סטין כנראה היה מסתכל עליו מלמעלה וחושב "זה ילד פשוט כזה שאין לי מה להסתובב איתו". אני חושב שזה גם ניכר באמת בזה שזה קצת מופיע, שההתנהגות של ג'סטין פִינְץ'-פְלֶצְ'לִי היא טיפה סנובית וקולין הוא סופר מתלהב, כן?

שיר:     זהו זה היחסים בין אה –

דור:      זה נרמז.

שיר:     ההערצה, שהוא מעריץ [דור מסכים] שקולין מעריץ את הארי לבין ההאשמה. [דור מסכים] שקולין מאשים את הארי.

דור:      אבל מסתבר שבאנגלית כששמים לב לזה, זה יותר בולט שגם ממש מדברים במשלב שונה. אז בעולם המוגלגי הם היו יכולים להשתייך למעמדות שונים לגמרי. בעולם של הוגוורטס הם מצד אחד שווים, פתאום הם קוסמים, אז אין שום הבדל, כולם קוסמים. אבל פתאום שניהם מוצאים את עצמם באותו מעמד נחות לכאורה. לפי המאלפוים והסלית'רינים [שיר משמיעה המהמום הסכמה] כי הם שניהם ילדים של מוגלגים. ומשהו בשקר הזה של המעמד והריבוד...

דור:      משהו שקרה לאחרונה, זה שהרב עדין שטיינזלץ הלך לעולמו. ונפטר. הרב שטיינזלץ היה בעיניי האינטלקטואל האחרון שהיה במדינת ישראל, אין עוד, נגמר הסיפור הזה של אינטלקטואלים. הוא היה אדם מהפכן, אדם שתרגם את התלמוד כולו לא סתם לעברית, לעברית ישראלית –

שיר:     וואו.

דור:      והנגיש אותו. זה מפעל אדם ענק. אני אתחיל לדבר עליו עכשיו וזה עוד פרק נוסף לפודקאסט. הוא בעיקר ידוע בזכות המפעל הזה, שנקרא "תלמוד שטיינזלץ". מה שפחות מוכר זה שהוא חיבר לפני איזה 30 שנה ספרון באוניברסיטה המשודרת ביחד עם ההיסטוריון עמוס פונקנשטיין –

שיר:     שאני אלשין ואגיד שאתה מחזיק אותו בכף ידך עכשיו?

דור:      אני מחזיק אותו בכף ידי ברגע זה. ספרון קטן של האוניברסיטה המשודרת שנקרא "הסוציולוגיה של הבערות", ספרון מרתק, אני ממליץ לכולם, זה גם עולה פחות מהספרים המאויירים של הארי פוטר [צוחק]. וזה ספר ממש יפה שעוסק באמת בתפקיד של הבערות בהיסטוריה האנושית, בחברה האנושית, מה אנחנו מייחסים לבערות או לחוסר בערות ולהשכלה. ויש שם קטע ממש ממש יפה שהם מדברים על הקשר בין הבערות לבין הריבוד החברתי. ואני אצטט את זה כדי שזה לא יילך לאיבוד, הם אומרים כך. הם מדברים על זה שכאילו יש קשר בין זה שאתה במעמד מסוים והיותך אדם משכיל, והם אומרים:

"במידה מסוימת קיימת ההעדפה הזאת בזמננו. כאשר העובדה שאדם נחשב כבן תרבות, בין אם היה בתקופה מסוימת בוגר של גימנסיה אירופית או בזמננו בוגר אוניברסיטה, אינה מקנה לו אמנם יתרון מהותי, אך עם זאת משייכת אותו לסוג מסוים או לחוג מסוים של נבחרים שהם בעלי מעמד חברתי מועדף. הידע הופך איפֹה להיות לא רק מכשיר לעצמו, אידאל של השכלה לעצמו, אלא מציאותו, ועל כן גם העדרו הופכים להיות לחלק מן הריבוד החברתי של החברה בין המאה ה19 ואילך."

אולי ניתן לחדד את הדברים במקצת ולומר כך:

"התרבות הפכה יותר ויותר לסימן ההיכר של הבורגנות. משום כך חשוב היה להחזיק בפיקציה האומרת שזוהי תרבות אחת ומלוכדת. שזו תחום ידע המוגדר כביכול היטב ע"י קאנון, ע"י רשימה של דברים או של סופרים שצריך לדעת עליהם, רשימה או קאנון שמוגדר שם נושאים שבהם צריך להראות בקיאות כלשהי, לאו דווקא בקיאות מקצועית. אותו איש תרבות המצטט את הורציוס אינו חייב להיות ולהיפך, מן הראוי שלא יהיה מומחה. או אפילו לא מקצועי. ומבחינות רבות הוא יכול להיות בור גמור בתרבות רומא. החשוב הוא שיעמוד לרשותו אוסף של ציטטות שיש להביא אותן במקום הנכון כדי לספק סימן היכר חברתי."

דור:      ואני אגיד את זה שוב במילים פשוטות, מה שאומרים, כן? זה שאנשים ממעמד חברתי גבוה או אפילו בעצם מה שעשיתי עכשיו, כן? [צוחק] אנשים ממעמד חברתי גבוה אוהבים להתהדר בכל מיני ציטטות ודברים, הם לא באמת מומחים לדברים האלה, הם מבלשטים אותך, אוקי? לוציוס מאלפוי חושב שהוא בן תרבות שהוא שייך למעמד הגבוה, כי יש לו דם טהור וכי הוא מחזיק בכל מיני פריטים של אוכלי מוות וכאלה. אז הוא חושב שזה עושה אותו לאדם היותר עליון והיותר טוב מאחרים. לא. זה שטות. הקוסמים טהורי הדם חושבים, יש שם איזשהי תרבות אחת מלוכדת, ייחודית להם שמבדילה אותם מקוסמים שהם ילדים של מוגלגים – לא. זו שטות. זה שקר שאתם ממשיכים לספר לעצמכם כדי להמשיך להצדיק את זה שאתם חושבים שאתם במעמד טוב יותר. וזו הנקודה היפה שבה, פשוט קראתי, חזרתי לספר הזה השבוע כשהרב שטיינזלץ הלך לעולמו, ופתאום זה התחבר לי ישר. אמרתי, זה בול, בול, בול. הביקורת של רולינג, אני חושב [שיר: נכון] דרך הספר השני.

שיר:     זה גם מאוד ממחיש את זה שכדי שאתה תהיה טוב אתה חייב לסמן איזשהו רע [דור מסכים]. וזה גם מה שאמרנו בסיכום של הספר הקודם, שאם מישהו מציע לך את הטוב המוחלט זה הרע המוחלט. בזמן שמשהו שהוא באמת טוב הוא כן באופן יותר הוליסטי מכיל את זה שיש הרבה מורכבות. נגיד לצורך העניין הוגוורטס כרגע הוא לא מכלה... הוגוורטס כרגע... הוגוורטס כפי שהוא... [צוחקים] הוגוורטס של דמבלדור [לוקחת אוויר], הוא לא מחלק לך את העולם לטובים ורעים, הוא אומר לך יש את הסלית'רינים וזה בית לגיטימי –

דור:      כן, יש מקום, בניגוד אגב לגריפינדורים שכן רוצים להעיף אותם ולסלק אותם כל הזמן –

שיר:     כן, אבל יש מקום לדבר זה ויש מקום להרבה גוונים ובסופו של דבר אם אנחנו משווים את זה למשטרים טוטאליטריים אז, הנאצים נגיד לא זכו לממש את החזון המרושע שלהם, הם לא השמידו את היהודים והשחורים והפכו את הרוסים לעבדים שלהם, זה לא מה שקרה. אבל סביר להניח שאם הרוע הזה מבחוץ היה מתבטל והם היו עושים את זה, היה קורה מה שקרה ברוסיה, או מה שקורה בצפון קוריאה. [מוודאת] צפון קוריאה זה הרעים, נכון? [דור: מאוד!] אוקיי. אני לא יודעת אף פעם אם זה הדרום או הצפון. [דור מאשר] ששם העם... הנחש מתחיל לאכול את עצמו עד שהוא מגיע לראש. זאת אומרת זה כל הגולגים, ושם זה מחנות עבודה –

דור:      פשוט תורת הגזע הייתה, היו מתחילים להשתית אותה על איטלקים ואז על דנים ועל כולם –

שיר:     ואז על עצמך. בסופו של דבר אם יש חלוקה לטוב ורע ואתה בצד הטוב, בסופו של דבר אתה תגיע להיות בצד הרע אלא אם אתה בראש הפירמידה וגם אז –

דור:      כן, מי יודע אם תישאר שם.

שיר:     כנראה ידקרו אותך בגב, בדיוק.

דור:      כן. [נאנחים]

שיר:     טוב, [צוחקים] סוף מסכם, סיכום הולם.

דור:      כן. אני חייב להגיד שלמרות שהרבה אנשים לא אוהבים את הספר הזה, טוענים שהוא קצת, [מחפש את המילים] יש בו משהו שהוא קצת stand alone, טוענים שהוא קצת פחות מתחבר לסדרה, אני חושב שבמחשבה שנייה הוא מאוד מתחבר לסדרה, ספר מקסים –

שיר:     נראה לי שהדבר היחיד שחסר כאן –

דור:      מאוד חזק.

שיר:     זה שהוא מאוד חכם ומאוד מרובד, אבל אין בו כ"כ הרבה רגש. הם מאוד פועלים, ואני חושבת שאם היא הייתה מוסיפה טיפה טיפה רגש זה היה ספר מושלם ומאוד זכיר. [דור מסכים] לעומת הספר השלישי שיש בו גם אקשן מדהים וגם הוא מאוד רגשי.

דור:      אני חושב שאנשים כן, קשה נגיד להרבה אנשים קשה עם לוקהארט כי רוב הספר הוא פשוט באמת מין אוויל מגוחך, אמנם דיברנו על כמה לדעתי הוא רשע נוראי, אבל באמת אם אתה קורא 90% מהספר- הוא דמות מעצבן.

שיר:     הוא דודו טופז.

דור:      כן [צוחקים] הוא דודו טופז. וואו. [המחשבה שקעה] זו הבנה שהכתה בי עכשיו. [צוחקים] יפה.

[מתחילה נעימת סיום ברקע]

שיר:     אנחנו סיימנו לדבר על הספר השני, אבל בפרק הבא, אנחנו נעשה פרק ספיישל שמדבר על שני הסרטים הראשונים, ותהיה לנו אורחת מיוחדת – שלי יחימוביץ'!

דור:      איזה כיף!

שיר:     אני כ"כ מתרגשת, אני ושלי מתכתבות בוואטסאפ...

דור:      אני מלא קנאה.

שיר:     סיפרתי לפסיכולוגית שלי. [דור צוחק]

דור:      אנחנו נדבר כאמור גם על שני הסרטים הראשונים ואולי גם על נקודות מסוימות מתוך הסדרה שככה יצופו בשיחה עם שלי.

שיר:     אז מי שרוצה להעזר בחומר העזר על הפרק הבא זה שני הסרטים הראשונים.

דור:      תודה רבה רבה שיר.

שיר:     תודה רבה דור, ואני רוצה להזמין אתכם להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו, הקבוצה שאין לומר את שמה, ולומר תודה רבה לרומטיק שהפיק אותנו ולירדן מרציאנו שהפיקה וערכה. תודה.

[מוזיקת רקע מתגברת]

-סוף הפרק-