לדווין אולמן היה חלום. הוא רצה להקים להקה שתשלב עולמות מוזיקליים שונים ותהיה כה מחוברת ומסונכרנת שתוכל להחליף קצב, סגנון או סולם באמצע שיר בלי שחבריה יסתכלו זה על זה או יתאמו מראש. כדי להגשים את החלום שלו הוא היה צריך להיפרד מהשותף המוזיקלי שלו מילדות, אח שלו גרג אולמן ולמצוא אחים חדשים.


הוא וגרג ניסו את מזלם מוזיקלית כמעט חצי עשור שבו לא נפרדו אבל בעיות משפטיות עם חברות תקליטים חמדניות הכריחו אותם להתפצל. דווין מצא עבודה ונחמה באולפני Fame שבמאסל שולס אלבמה, היכן שהוקלטו מיטב להיטי הסול של התקופה. הוא שיתף שם פעולה עם זמר הסול וילסון פיקט ושכנע אותו לבצע שיר של הביטלס שזה עתה כבש את ראש המצעדים. פיקט האפרו אמריקאי קרא לו משוגע, הוא טען שזו תהיה התאבדות. הוא הוסיף וטען שבחור שחור עם דרומי לבן וארוך שיער כמו דווין, לצד צוות נגני סול באלבמה, פשוט לא יכולים להקליט גרסה ללהיט חדש של הלהקה הבריטית הכי גדולה בעולם. ובכן הוא טעה. ברגע שדווין החל להדגים לו את העיבוד שהיה לו בראש וילסון השתכנע.


הגרסה של וילסון כבשה את המצעדים והעולם החל לשאול "מי זה הגיטריסט שמנגן שם סולו משולח רסן בסוף". אפילו אוזנו של אריק קלפטון נפתחה ולימים הוא יזמין את דווין לאולפן בעקבות הביצוע כדי לעזור לו עם Layla. חברת אטלנטיק רקורדס רכשה את החוזה של דווין ודחפה אותו להקליט אלבום סולו עם מתופף ובסיסט כמו הנדרקיס וכמו Cream. אבל היה לו כאמור חלום והוא לא עמד לוותר עליו. במקום מתופף ובסיסט הוא גייס שני מתופפים, בסיסט וגיטריסט.


ארבעת המגויסים החדשים של דווין כמעט לא הכירו זה את זה אבל מהרגע שהם ניגנו יחד לראשונה הסינרגיה הייתה מושלמת והיה חסר רק חלק אחד בפאזל – אחיו הקטן גרג שהתייצב אחרי שבוע ותפס את עמדת הקלידים והשירה. שישה מוזיקאים שרובם זה עתה נפגשו הפכו דרך המוזיקה לאחווה, אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. הם חיו ככה על הבמה ומחוצה לה והפכו לאחים, האחים אולמן.


לציון 50 שנה לצאת אלבומם השני, שבו הצליחו סוף סוף להגשים את חלומו של דווין, תומר מולוידזון הקדיש את ספיישל של חצות לסיפורה של הלהקה. מהילדות הקשה של האחים ועד להצלחה של אחת מלהקות הרוק החשובות בהיסטוריה.