היי אני דנה פרנק. אתם ואתן על חיות כיס. בחודש יולי האחרון, פיי שפירו קיבלה הצעה מפתיעה.

אני פיי. אני בן אדם בעולם [צוחקת] אני זמרת ואומנית קול ומלחינה [צפצוף] וזה הטלפון שלי 

פיי היא מוזיקאית מהצד הפחות מסחרי של המפה. היא הוציאה השנה אלבום סולו ראשון עם שירים שהיא כתבה ושרה והלחינה. 

אבל היא גם עושה דברים אמנותיים יותר. למשל, לפני שנה היא הציגה עבודת סאונד בתוך ברכת ימקא בירושלים. הקהל והיא היו בבגדי ים, והשירה והנגינה שלה עברו דרך האוויר, אבל גם דרך המים. 

זה מה שהיא עושה כבר המון זמן. ולפני כמה חודשים היא קיבלה טלפון מפסטיבל ישראל. הפסטיבל הזמין ממנה עבודה, אבל בגלל שהתקופה אינה נורמלית, והפסטיבל לא מתקיים כרגיל, זאת לא הייתה הצעה רגילה. הפסטיבל הציע לפיי ולכמה אמנים נוספים להתארח במשך שלושה שבועות במוסדות עירוניים וללמוד את השגרה שלהם, ומתוכה ליצור עבודת אמנות. בין המוסדות שנבחרו היה גם בית החולים הדסה, קו אוטובוס, השוק הסיטונאי וגם המדשאה מול הכנסת. 

לפיי היה רעיון אחר. 

פיי: i couldn't figure it out כאילו בקטע שלתכנן את זה. פשוט הרעיון הזה הגיע כמו פשוט צץ בתודעה שלי וכשחשבתי על זה זה הרגיש לי מאוד הגיוני. כי ביטוח לאומי זה כמו הבטן הרכה שלנו

כן, פיי בחרה לבלות את הזמן שלה בביטוח לאומי. 

 זה המקום שבו יש - הוא מממש ומסמל את האחדות שלנו אבל גם הרבה מהאכזבה מתממשת שמה. כי יש את ההבטחה הזאת לסולידריות ולאחדות ולחיבור ובעצם כששמה זה לא קורה זה מאוד מאוד כואב 

ואם אתם אומרים לעצמכם וואט דה פאק למה, אתם נורמלים לגמרי. זה נכון שעבור רובנו המחשבה הראשונה שעולה כשחושבים על הביטוח הלאומי לא כל כך נעימה.

פיי: נגיד לי יש כרגע חוב לביטוח לאומי

דנה: באמת?

פיי: כן. 

דנה: וואו.

פיי: כאילו שאני כזה טוב בואו ונראה מה יהיה עם זה 

אז למה לבלות זמן במקום כזה? מבחינת פיי, היא רצתה לנסות להגיע לכולם. אבל כולם.

פיי:  מה שהניע אותי זה מה זה הביטוח הלאומי בחיים החברתיים שלנו כאן בארץ הזאת מה האפשרויות מה האפשרויות שיש לתשתית הזאת לרשת הזאת שבעצם באמת מחברת שמונה תשעה מיליון איש. 

קחו רגע לחשוב על זה. דמיינו תושב ישראל שהפוך מכם בכל פרמטר אפשרי. הוא מבוגר מכם בעשרים שנה או צעירה בשלושים, צ'רקסית, נוצרי, מוסלמית, יהודי או מקהילת העבריים בדימונה. היא גרה במזרח ירושלים או בצפון תל אביב, הוא בוגר יחידה קרבית או נטול תעודת זהות כחולה, נכה או רץ מרתונים. לא משנה מי הבן אדם, רוב הסיכויים שיש לכם לפחות חוויה אחת במשותף איתו. ועם פיי. המפגש הראשון עם הביטוח הלאומי.

פיי: אני חושבת שאיזור גיל 19 פתאום קיבלתי הודעה שיש לי חוב ואז גיליתי שיש כזה דבר שצריכים לשלם אותו פעם בחודש אני כזה אה באמת? 

יותר מכל מוסד אחר, הביטוח הלאומי מחבר את כולנו. אזרחים ותושבים כאחד קשורים אליו בעבותות של חובות וגם זכויות. ובדיוק במקום הזה התחיל החיבור של פיי אליו. פיי רצתה לעשות בתוך הרשת הצפופה של הביטוח הלאומי מה שהיא עשתה בבריכת ימקא - לבדוק איך גלי קול עוברים.

פיי: סאונד זה מדיום מאוד מאוד מעניין כי זה למשל עכשיו כשאני מדברת אז הגלי קול שאני מפיקה מגיעים אל הגוף שלך ומרעידים את המים שבגוף שלך. אז באיזה שהוא אופן מאוד עמוק אנחנו מחוברות. והסוד הזה כל הקהילות יודעות כן קהילות ששרות ביחד קהילות שרוצות להתחבר שרות ביחד. וזה כלי לחיבור. 

פיי אומרת שכשאוהדי כדורגל או עולים לרגל באומן או כיתת טירונים שרים ביחד - את ההמנון, או השופט בן זונה, או שלום עליכם מלאכי השלום, הם מתחברים באופן עמוק. וזה די הגיוני. ודרך עבודת האמנות שלה, פיי רצתה לבדוק האם שירה - שלה ושל עובדי ועובדות הביטוח הלאומי - תוכל לחלחל לתוך הרשת החברתית הגדולה במדינה. 

אז חיבור ואחדות זה משהו שמאוד מעסיק אותי בתור אמנית קול. וביטוח לאומי זה היה כזה כמו הסמל של הדבר הזה. של החיבור. 

של החיבור? 

כן וגם אני מאוד אוהבת בגלל שאת מתעסקת בכל הדברים של ריפוי ושל חיבור ואני אוהבת להביא את זה למקומות שצריך. שהכי לא סביר שדבר כזה יקרה ולראות שזה יכול להתרחש בכל זאת זה מבחינתי כמו ניצחון על איזה שהוא איזה שהיא הפרדה או איזשהו מחסום שהיה אצלי קודם כל אני חושבת לא רק אצלי האם יכול להתרחש מפגש מקרב לבבות ומחבר ובאמת אנושי בין אנשים בכזה סטינג 

הרעיון היה כזה: במשך שלושה שבועות, פעמיים בשבוע, פיי תגיע לפגוש את אנשי הביטוח הלאומי ותעביר להם מערך שפיתחה כבר לפני שנים לשירה משותפת. בסוף התקופה יתקיים מפגש עם הציבור הרחב, שבו פיי ואנשי הביטוח הלאומי ישירו. בנוסף לשירה, הקהל יוזמן גם לדבר עם אנשי הביטוח הלאומי ולהכיר אותם. מעבר לסטיגמות. 

כן. וממש כך פיי הגיעה לסניף של הביטוח הלאומי ברחוב בן שטח 4, ירושלים. 

דנה: מה ציפית בעצם שיקרה במפגש הראשון שלך עם המקום?

פיי: חשבתי שיהיה לי המון שכנועים לעשות המון להתגבר על ציניות או על פחד או על חשש,

 

רום: איך זה נשמע לך בהתחלה?

אלי: הזוי. 

זה אלי נזרי, מנהל הסניף.

אלי: כי אמיתי אנחנו לא לא רגילים לסוג כזה של פעילות.

מיד אחרי שהשתחרר מצה"ל, לשכת התעסוקה הפנתה את אלי לביטוח לאומי. מאז עברו 43 שנה.

אלי: אני גם בא ממשפחה מרובת ילדים אנחנו תשעה אחים במשפחה גדלנו בשכונה שהיום היו קוראים לשכונת מצוקה. אני ברמה האישית זה ההרגשה שלי שמי שבא משכונה כזאת, או משפחה כזאת זה הפך להיות משרת ציבור במוסד לביטוח לאומי זה מבחינת איזה שהוא סגירת מעגל.

אלי היה שם. הוא היה שם בתחילת שנות התשעים, כשהמדינה קלטה את גל העלייה העצום מברית המועצות והתחילה לשלם קצבאות זקנה בבת אחת למאות אלפי אזרחים חדשים.  הוא היה שם ברפורמה בביטוח הסיעודי שחירפנה את המערכת לפני כמעט שנתיים. 

 אלי: אבל מה שחווינו בחצי שנה האחרונה לא דומה בשום דבר למה שהיה בעבר

דורית מור היום רוב רוב האנשים שמגיעים לכאן זה מובטלים.

זאת דורית מור. דורית מנהלת את קבלת הקהל בסניף. ביום אחד לפני חצי שנה בדיוק, ב-15 במרץ 2020, העבודה שלה הוכפלה פי מאה. 

דורית: זה 128 אני חושבת אלף תביעות שקיבלנו. היינו מקבלים בחודש בערך 1200 תביעות. 

כדי להתמודד עם המצב הזה, כל עובדי הסניף עברו הסמכה מהירה ועבדו שישה ימים בשבוע. אבל עדיין, הם עבדו ועובדים נגד השעון. 

דורית: יש מקרים של אנשים שאין להם אוכל בבית. ברמה הזאת. אתמול היה לי כאן מישהו מ 8:30 בבוקר עד 12:20 בצהריים הוא אמר שהוא לא עוזב את הסניף עד שמשלמים לו. חצי מהבניין היה על הרגליים

לפני הקורונה, רוב מי שהגיע היו אנשים שרצו לערער על חובות שקיבלו או להגיש תביעות. היו גם הרבה אנשים עם תביעות נכות ארוכות שנים שמגיעים לסניף לאורך עשורים וכבר הפכו בערך לבני בית. מובטלים כמעט ולא הגיעו לסניף עצמו. וכשהגיעו, הם בדרך כלל היו אנשים שעובדים בעבודות דחק, מתגלגלים ממשרת מינימום אחת לשנייה. 

אלי: בגל הזה אנחנו מוצאים חתך של כל עם ישראל. גם אנשים מבוגרים, גם אנשים מבוססים, גם אנשים עם מקצועות שבעבר לא נתקלנו בהם כמו אמנים שמגיעים אלינו לחלת, כמו מדריכי טיולים בהמוניהם, כמו בעלי מקצועות אקדמאיים כמו כמו אנשי היי-טק שפיטרו אותם או הוציאו אותם לחלת לפרקי זמן כאלה ואחרים 

רבים ממפוטרי הקורונה הם לא אנשים שמורגלים בקבלת סעד, שאי פעם קיבלו דמי אבטלה. רבים מהם מבוגרים יותר מהפרופיל הממוצע של לפני הקורונה. וכל אחד מהם בלגן בירוקרטי לא קטן. 

דורית: וגם אני יכולה להגיד לך שפתאום כל הסובבים שלך פונים אליך ברמה האישית ושוב זה פניות שלא היו קודם, כי החברים והמכרים וזה אז יש להם תאונת עבודה ופעם ב...והיום זה 10-15 פניות ביום שאתה כאילו של אנשים שאתה צריך לשלם להם.

וזה, כנראה, מה שגרם לאלי להסכים לפנייה ההזויה מפיי. רמת השחיקה של העובדים שלו. 

 

*****

בן שטח הוא מדרחוב מקסים. הוא מייצג את המיטב שיש לנחלת שבעה ולירושלים התיירותית להציע. מעל הרחוב פרוסה הצללה יפה שנראית כמו עלי פרחים.. בכניסה לביטוח הלאומי יש חלל המתנה עם מד חום ומאבטח שבו גם מתפללים במשך היום. מבפנים זה נראה כמו שביטוח לאומי בדרך כלל נראה: חלל לבן, עם ציטוטים מעוררי השראה ותמונות של אנשים מחייכים משאטרסטוק. כנראה אנשים שלא היו זקוקים לשירותי המוסד בזמן האחרון. ובקומה הרביעית, פעמיים בשבוע במשך חודש, אנשים שרו. 

נגינה בחליל

פיי שואלת איפה כולם, מישהי עונה לה יגיעו יגיעו הן באמצע התיקים

פיי נפגשה עם חמישה עשר עובדים ועובדות - טוב, בעיקר עובדות - שנבחרו לפרוק חלק מהתסכול שלהן דרך הקול. הגעתי למפגש האחרון לפני מופע הסיום. 

דנה אולי תציגי את עצמך עכשיו כשכולם פה 

היי קוראים לי דנה אני עובדת בכאן תאגיד השידור אני אהיה כאן ואני אהיה מאוד שקטה ולא אפריע 

ב-12 בצהריים, הנשים נאספו לאט לאט מהעבודה. פיי הרחיקה את השולחנות בחדר הישיבות, וכולן התבקשו להוריד נעליים ולהתחיל בחימום קולי. 

 

מאז הפרויקט אני הולכת בבית בלי נעליים. 

כמו תמיד באירועים כאלו, היו מי שהתמסרו מיד - עצמו עיניים, הרפו לסת, הורידו נעליים. התחברו, בקיצור, והיו מי שנרתעו והיו נבוכות מכל הסיפור.

פיי שואלת את מיה אם יש בעיה, מיה אומרת שהיא לא מצליחה והיא לא יכולה 

[יש סאונד של פעימות לב]

מיה צוחקת על ריקי שיש לה דופק מהיר 

אחרי החימום, הקבוצה התחילה להתאמן על מופע הסיום. 

במופע היו שני חלקים - בחלק הראשון, הקהל נשלח לשוחח עם העובדות דרך האשנבים באולם קבלת הקהל. פשוט שיחה בין שני אנשים שנפגשים, במקום שתוכנן כדי לקיים את השיחות הכי תכלסיות שאפשר לדמיין. אחר כך היה את קטעי השירה. 

פיי חילקה את הקבוצה לזוגות כדי להתאמן על חלק השיחה. מישהו בזוג העמיד פנים שהוא אדם זר מהקהל והקשיב לצד השני שסיפר את סיפורו. אחר כך התחלפו. בת הזוג שפיי בחרה לי היא מיה.

מיה: אוקיי אוקיי. אחד [צוחקת] אוקיי את שומעת אותי? ו אני אתחיל לספר על עצמי אוקיי אני עובדת סוציאלית בביטוח לאומי מחלקתיי שיקום כבר 18 שנה 

מיה אחראית על כל הנכים המשתקמים במזרח ירושלים. למרות שהיא ירושלמית כל החיים, העבודה חשפה אותה ליקום מקביל.

מיה: אני בעצם אחראית - וואי יש פה רעש - זה - אחראית על כל מה ש מה שנקרא שיקום תעסוקתי שזה אומר עזרה בלימודים עזרה במציאת עבודה נכות כללית, נכות מעבודה, נפגעי איבה כמה שזה נשמע אולי קצת לא הגיוני אבל יש גם נפגעי איבה ערבים.

מיה מלווה אנשים במצבים הכי קשים בחיים שלהם. יתומות ואלמנים ואנשים שאיבדו גפיים בתאונות עבודה ועיוורים וחולים. מה שאפשר ואי אפשר לדמיין, היא אומרת. ובכל יום, כך היא מרגישה, היא מצליחה לשפר לאחד מהאנשים האלה את החיים. אפילו בקצת. 

מיה: שיש אנשים שאני מלווה מהרגע שהגעתי לעבודה שזה 18 שנה כבר כן זה לא זה לא תהליך שהוא קצר טווח את יכולה גם ללוות אותם מרגע שהגעת עד הרגע שאת יוצאת לפנסיה

מיה ליוותה ילדה עיוורת ממשפחה ענייה שהביטוח הלאומי תמך בה לאורך כל המסלול, עד תואר שני. היום האשה הזאת מטפלת בילדים חולי סרטן. היא ראתה משפחות משתקמות, אנשים שבנו את עצמם מחדש. זה היום יום שלה. 

כשהגיע התור להתחלף, היה לי קצת קשה להעמיד פנים שאני עובדת בביטוח לאומי. אז ניסיתי לדובב את מיה, שהייתה צריכה להעמיד פנים שהיא אדם מהישוב - 

מיה: וואי יש לי ניסיון עם ביטוח לאומי חבל על הזמן. לא ממש, לא היו לי דברים קשים מול ביטוח לאומי וגם היו דברים שכן אני חושבת שמה שהגיע לי קיבלתי אני לא חושבת שמישהו פה אי פעם ניסה לעשות לי דווקא או לקחת ממני משהו שלא מגיע לי

שאלתי את מיה אם היא חושבת שמה שאמרה מייצג את מה שרוב האנשים היו אומרים

מיה: ההשקפה היא - כל מי שעובד בביטוח לאומי בא לדפוק את האנשים. כן. אתם לא עוזרים לאף אחד אתם רק מקשים אתם רק מערימים קשיים. את יודעת מה אפילו אנשים שמשתקמים - אנשים שלי, אומרים לי אני לא מאמין זה לא לא יכול להיות מה שאת אומרת לי. כאילו מה באמת אתם יכולים לעזור אתם רוצים לעזור לי מה באמת אתם לא רוצים רק לקחת מאיתנו כסף?

ופה קבור הכלב. מצד אחד, מיה היא עובדת סוציאלית שמושקעת עד הסנטר בעבודה שלה ובאמת מטיבה עם הרבה אנשים. אבל העולם מסביב לא רואה אותה ככה. העולם רואה אותה כנציגה של גוף מרושע, מפלצת נייר, שיודע לשתות את הכסף שלנו טוב-טוב, אבל לא לתת בחזרה. פיי אומרת שזה משותף לכל העובדים שהיא פגשה. ניגוד חריף בין מה שהם מרגישים שהם עושים, לבין איך שהחברה רואה אותם. 

פיי: הם בעצם שמה לספוג מהקהל, מהמבוטחים את כל האכזבה ומרמור והייאוש שיש, כתוצאה מחקיקה כזאת או אחרת וגם תנאי שירות כאלה ואחרים כי הם הם לא קובעים את התנאים והם לא קובעים את החקיקה אבל הם שמה כדי לפגוש את הבנאדם ולבשר לו שאין לו את הקצבה למרות שהיא כנראה הוא ממש ממש שצריך אז הרבה הרבה הם סופגים כאילו אתה את הכאב האנושי אל מול החקיקה אל מול התקנות. 

הפקידים הם הפנים של מדיניות, שיכולה להיות בעייתית. יותר מזה - הפקידים לא מחליטים על תנאי העבודה שלהם. הם לא מחליטים כמה זמן יהיה להם לכל אדם או כמה אנשים יעברו ביום אחד בסניף. 

ובכל זאת, הם הבעיה. 

ג'וני: אם לא היה צורך בפקידים במובן הזה, אם לא היית צריך לפגוש את הבירוקרטיה אז מה מי לא היה אוהב את זה? זה נהדר 

זה ג'וני גל, פרופסור בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית האוניברסיטה העברית וגם מרכז צוות הרווחה במרכז טאוב.

מתי הבעיה מתחילה? הבעיה מתחילה כאשר אתה אומר אוקיי אין לי מספיק כסף לתת לכולם אז אני אתן לך לחלק מהאנשים איך אני יודע מי זה חלק מהאנשים אני קובע מי צריך, מי ראוי ומי לא ראוי. אבל אני צריך מבחנים אילו ואחרים בשביל לבדוק למי לתת ולמי לא לתת. 

הבעיה הזאת, של מבחני זכאות, היא אפילו לא בעיה ישראלית. היא ממש מוטמעת במערכת. זאת ה-טרגדיה של הביטוח הלאומי באשר הוא מבטח את הלאום. 

קחו למשל את גרמניה, שם אוטו פון ביסמארק הקים את הביטוח הלאומי הראשון כבר ב-1883. זה היה מענה לביטוחים שאיגודים שונים הציעו לחבריהם. במחקר מרתק של דבורה כהן, פרופסור מאוניברסיטת נורת'ווסטרן, היא השוותה בין החיילים שחזרו ממלחמת העולם הראשונה הביתה בגרמניה ובבריטניה. בגרמניה כבר היה ביטוח לאומי די מפותח, כך שחיילים פצועים קיבלו וועדות רפואיות שקבעו להן קצבאות שונות, מותאמות למצבם. והם שנאו את זה. הגרמנים הפצועים חשבו שזאת השפלה איומה שאחיות צעירות יבדקו איך הם מחזיקים בפטיש אם הם נגרים ובמספריים אם הם חייטים. השנאה הזאת התגלגלה לזעם כלפי המדינה. זה לא היה הדבר שהפיל את רפובליקת ויימאר, אבל זה גם לא עזר לה להחזיק מעמד. קבוצת הביקורת של כהן, החיילים הבריטים המשוחררים, קיבלו קצבה אחידה ולא גבוהה במיוחד בלי קשר למצב בו חזרו הביתה - והם לא התלוננו בכלל. הבריטים היו מאושרים יותר. 

באופן דומה, בישראל, אנחנו פחות מתעצבנים על קצבת הזקנה, כי היא אוניברסלית. הבעיה היא כשצריך שבירוקרט יחליט אם מגיע לנו או לא. כמו בקצבת נכות או הבטחת הכנסה. 

לפעמים צריכים להוכיח שהם מסכנים או שסובלים שזה יוצר תחושה מאוד לא טוב לפעמים יש סטיגמה שכרוכה בזה. אנשים נמצאים בסיטואציה מאוד לא נעימה, צריכים לחשוף דברים על עצמם שאולי הם לא היו רוצים שזה ברור שזה ושם ושם צריכים להתמודד עם מערכת בירוקרטית ולפעמים לעבוד עם כל אפילו מערכת שהיא אונליין אבל הם לא מסתדרים אז אז אז זה סיטואציה מאוד קשה, אנחנו לפעמים קוראים לזה נטל מנהלי  

 ג'וני חושב שרוב הפקידים בביטוח הלאומי לא מרושעים. הם מנסים בהחלט להוציא את המירב ממדיניות שיש בה הרבה בעיות. קחו למשל את הבטחת ההכנסה. זוג עם שני ילדים זכאי לקצבה שגובהה חצי מקו העוני, וזה אחרי כל המבחנים וכל הניירת שבעולם. אז מה, שינשקו את הפקיד וישלחו לו פרחים? וזה עוד המקרה הטוב, שבו הבקשה מתקבלת.

ג'וני: זה עוד יותר חמור כאשר הבירוקרטים אומרים לא לא מגיע לך אתה לא עומד בתנאים או לא הוכחת. עכשיו במידה מסוימת זה קשור לזה שבירוקרטים הם בני אדם וכמו שאת ואני יש אנשים שיותר קל לנו איתם יש כאלה שלנו פחות איתם וגם אנחנו לפעמים מתעצבנים ואין לנו סבלנות גם גם ביטוח לאומי זה בני אדם גם עובדים סוציאלים הם בני אדם אז אז יש משהו וזה ממש קשה,במפגש הזה שהוא בעייתי בכל מקרה סתם זה לא משהו שאפשר באמת לסדר עד הסוף 

 

ולא צריך לייפות את המציאות. למרות שבשנה שעברה הביטוח הלאומי נתן לציבור כ-90 מיליארד שקלים, ולמרות שבקורונה חיזקו מאוד את המערך הדיגיטלי, עדיין מדובר בגוף הבירוקרטי בהא הידיעה במדינה. ואפילו אם מתגלה שכן מגיע לנו, אפילו אם בסוף כל איתור הניירת והוועדות והקלסרים מגיע לנו צ'ק מכובד הביתה - המבחן כל כך משפיל, עד שקשה לנו להאמין

ג'וני: עשינו מחקר שבדקנו לגבי ביטוח אבטלה בתקופת הקורונה ואנשים גם מי שהצליח לקבל הרבה פעמים יצא מתוסכל מהתהליך.

הבעייתיות הזאת מחלחלת אפילו לאופן שבו אנשי הביטוח הלאומי תופסים את עצמם. 

 

קשה לי עם זה, אני אגיד לך את האמת. אני צריכה להיות אני, לא יכולה להיות לא אני. אני לא יכולה עם זה. לא יכולה

זה שוב חדר הישיבות בסניף הביטוח הלאומי במדרחוב בין שטח. מיד אחרי שהסתיים שלב החזרה של הזוגות, אחת הנשים בחדר אמרה שהיא לא יכולה לעמוד בזה. שהיא מרגישה שהמעמד מחייב אותה להציג תדמית של הביטוח הלאומי שהיא לאו דווקא מסכימה איתה. 

פיי:  תסבירי למה את מרגישה שאת צריכה להיות לא את

ניקול: אני אגיד לך גם למה.

מישהי (לא מזהה): אי אפשר להגיד שהמוסד הוא עשר, והכל עשר.

אצל חלק מהנוכחות זה עורר הרבה כעס. מישהי אומרת - מי שלא מרוצה זה רק מי שלא מאשרים לו את התביעה.

בואי בואי נדבר כאן, בדכ יש אנשים שהם מרוצים שמאשרים להם את התביעה. מי לא מרוצה? 

זה לא נכון זה לא נכון מה שאת אומרת אריאלה. תעצרי תעצרי. 

הבנות רבות

פיי מבהירה שהמטרה היא לא לשכנע אנשים בטוב לבו של הביטוח הלאומי. היא מסבירה שהמטרה במפגש היא להציע הצעה לשיח אנושי אחר, שלדעתה חשוב שיהיה גם עם שוטרים וגננות, ובכלל בכל המוסדות במדינה. 

פיי: אני לא אני לא עושה לכם פה עבודת דוברות. 

מישהי: ממש לא לגמרי לא

פיי: מעניין אותי להציע הצעה לשיח אנושי אחר. זה יכול לקרות בביטוח לאומי, זה יכול לקרות במשטרה, זה יכול להיות בגני ילדים זה יכול להיות בכל מקום. הצעה למפגש במסגרת של מוסד, מפגש אנושי. זה הדבר. אני לא יודעת אם זה עונה על הדבר הזה שהרגשת. 

ניקול: אני לא כזאת. אני אישית מאוד מנסה מאוד לדבר לליבו של האדם, מאוד להיכנס ללב שלו ולהזדהות איתו, כאילו לעזור לנסות לחשוב על דברים אחרים בוא נראה אולי אפשרות כזאת אולי אפשר אופציה כזאת - לא עכשיו להגיד הביטוח הלאומי הוא עשר נהדר

 

פיי אמרה לי מאוחר יותר שההתמודדות עם הלחץ הזה, בין המדיניות הקבועה והחקוקה לבין הצרכים האנושיים המשתנים, זה מה שהיא הכי לוקחת איתה מהמפגש עם אנשי הסניף.

פיי:לא חושבת שהייתי מסוגלת להיות פקידה בביטוח לאומי אבל זה כן מעורר השראה להבין אוקיי אז זאת הטריטוריה פעולה שלי טריטוריות פעולה שלי כאן אני יכולה להשפיע זה בתוך הטריטוריה הזאת אני אני אתן את מה שאני יכולה והטריטוריה זאתי כמובן גמיש ומשתנה היא לא פיקסד אבל אם יש בזה הרבה וזה גם גם משהו מאוד מקרקע וגם הרבה צניעות והרבה כוח כזה להבין טוב פה אני יכולה לפעול ואני אתן את הנשמה שלי ואני גם לא אבזבז אנרגיות על מה שאני לא יכולה כאילו יש תפילה כזאת תן לי את הכוח לשנות את מה שאני יכולה לשנות ולהשלים להשלים עם השם מה שאני לא יכולה לשנות נראה לי זה הניסוח. 

דנה: החוכמה להבדיל בין השתיים.

 ואת החוכמה להבדיל בין השניים. בדיוק זה זה זה

דנה: כאילו אם אני מזקקת מתוך מה שאת אומרת אז בעצם החוכמה להבדיל בין השניים זה מה מאפשר לבנאדם לשרוד במערכת. 

פיי: חד משמעית 

 

במרחב הטעון הזה, שבין מדיניות לאנשים, ובין אנשים לאנשים, היה מופע הסיום של מקהלת הביטוח הלאומי ופיי שפירו. זה היה ביום רביעי, בדיוק לפני שבוע. ירושלים כבר הייתה עיר אדומה. הבארים בנחלת שבעה היו ריקים, ומלצרים ערניים ניסו לצוד לקוחות מהרחוב הכמעט ריק. מול הביטוח הלאומי עמדה קבוצה קטנה של אנשים, לבושים לקונצרט, חמושים במסיכות. 

הם נכנסו והתחילו את החלק הראשון של האירוע, השיחה עם עובדות הביטוח הלאומי באולם קבלת הפנים.

 

למה החלטנו לעשות את ההיפוך תפקידים הזה? לתת לקהל להרגיש איך זה להיות פקיד, … הוא לא המחליט, הצינור, העוזר, המיטיב עם האנשים ולגרום לנו להרגיש איך זה להיות קהל ולחכות בתור…. 

 

דיברתי קצת עם הנשים מהסדנה אחרי שסיימו את שלב השיחות -

 

דנה: איך היה לכן?

ניקול: וואו היה מקסים. לי הייתה חוויה ממש ממש טובה. זה התחיל מזה שקוראים לו בר ולבת שלי קוראים בר. אז זה יצר איזה שהוא חיבור בינינו. ויכולתי לשבת איתו עכשיו שעתיים שלוש בשקט לדבר איתו. הוא בחור מעניין ושאלתי אותו למה הגעת לפה? מה גרם לבחור כמוך עכשיו לבוא לקנות כרטיס לביטוח לאומי לשבת עם פקיד. אז הוא אמר שזה נורא מסקרן אותו לראות איך הרשת החברתית הזאת איך הוא עובדת מבפנים. ושאלתי אותו כאילו קורה לך כשאתה יושב עכשיו כאילו בתפקיד שלי ואני יושבת? הוא אומר לי וואו זה קשה זה קשה. אני מנסה לדמיין לדמיין כאילו מה קורה ואני פשוט משתגע מזה. כאילו הייתה לי חוויה ממש טובה איתו. באמת באמת. ממש היה מדהים.

 

אחרי שלב השיחות יצאנו למגרש החנייה, והמקהלה שרה

רכות 

פיי: עכשיו אנחנו נשיר שיר שכולכם מכירים ואני מאוד מעודדת אתכם ככה להצטרף בלב פתוח ושירה חופשי..כן ממש בואו נשיר ביחד.

מי הוא האיש 

השיר הראשון במופע, רכות, הוא שיר של פיי שיצא השנה. מי הוא האיש הוא פיוט, כלומר, שיר דתי. 

פיי: מי האיש שיר אחד השירים הראשונים שאני למדתי לשיר בתור ילדה ממש קטנה ואמא שלי שרה לי אותו מאוד מאוד הראשוני והבסיסי. והם ישר נענו לזה כאילו כשהבאתי את זה הם זה מאוד מאוד התחברו. למרות שזה פיוט ואין בו בהכרח שום דבר עם צביון דתי כלומר זה מילים מתהילים כן אבל הוא מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו כאילו אוניברסלי לגמרי. 

וזה נכון. המסר של מי הוא האיש הוא מסר אוניברסלי. אפשר לקרוא לזה גם קארמה. תהיה טוב, תפיץ טוב, וטוב יגיע אלייך. 

אבל יכול להיות כאן עוד משהו. יכול להיות שזה מסר משמעותי עבור אנשי הביטוח הלאומי. אם תאמין שהעשייה שלך טובה, אם תדבוק בעשיית הדבר הנכון, תגיע אלייך שלווה. ואפילו אריכות ימים. גם אם בכאן ובעכשיו, מי ששומע מה אתה עושה חושב שאתה אדם נורא ואיום. 

 

אלי ניזרי: אז בעיניי ההתחברות הזאת כן הצליחה כי גם פתאום גם העובדים

מצאו איזה שהוא פורקן בוא נגיד פורקן רגשי להוציא דברים שהיו בתוכם ולנו לא הייתה דרך להוציא אותם אלא

על ידי הדרך האומנותית הזאת.

 

 בזמן שאנחנו מקליטים את הפרק הזה כל מי שמחובר ברשת של ביטוח לאומי מתכווץ ומתארגן לקראת סגר נוסף, היחיד בעולם. הסגר הזה יכול להוציא עוד 400 עד 800 אלף בני אדם ממעגל העבודה, הישר לזרועותיו השחוקות של הביטוח הלאומי. ההחלטה בין סגר לבין המצב הקיים היא כמו לבחור בין גרוע לנורא. אולי יש לנו מה ללמוד מפקידי הביטוח הלאומי. את החוכמה לדעת מה אפשר לשנות ומה לא, ואת היכולת להשלים. 

ואולי, רק אולי, בפעם הבאה שתחכו בתור לביטוח לאומי, תפגשו אדם קצת יותר רגוע. אולי גלי הקול של פיי יחלחלו אליו, כמו שגלי הקול שלי מחלחלים אליכם עכשיו, בכל מקום שבו אתם נמצאים, בתוך הבית או מחוצה לו, בפחד, או בשמחה, או בעצב. ואולי החיבור הזה הוא תרופה, לפחות חלקית, לייאוש. 

 

_______

 

האזנתם לחיות כיס. העורך שלנו הוא רום אטיק, עורך הסאונד הוא אסף רפפורט, ותודה גם לרחל רפאלי שסייעה. בהכנת הפרק עזרה אפרת גואטה. במערכת חיות כיס חברים גם שאול אמסטרדמסקי וצליל אברהם. כל פרקי חיות כיס ובכלל כל ההסכתי כאן המופלאים זמינים באתר האינטרנט שלנו ובכל אפליקציות הפודקאסטים. אם התאהבתם בביטוח הלאומי ואתם רוצים לשמוע עליו עוד, אולי תאזינו לפרק הבונוס מה הסיפור עם ביטוח לאומי וגם לפרק 52 קפקא, סוכן הביטוח שלכם. 

אני דנה פרנק. תודה רבה שהאזנתם.