דמיינו לעצמכם סכינים משוננות חולפות מבעד לענני נוצה. דמיינו לעצמכם קור וחום באותה משב רוח. דמיינו לעצמכם גל עצום של מים שקופא מולכם. עכשיו דמיינו לעצמכם את כל הסתירות האלו שלכאורה לא יכולות להתקיים במציאות, כשהן מקבלות ביטוי מוזיקלי? ככה נשמע לי Kid A, האלבום הרביעי של Radiohead, בפעם הראשונה ששמעתי אותו. וגם בשנייה וגם בשלישית. וגם הבוקר, כששמעתי אותו בפעם המי יודע כמה, הרגשתי את אותה תחושה ואת אותה צמרמורת בגב ברגעי העצב והסערה המדויקים להפליא שתום יורק, ג'וני גרינווד, קולין גרינווד, אד או'ברייאן ופיליפ סלוואי הצליחו לייצר פעם אחר פעם ביצירת המופת הזו. וגם באחותה התאומה והמופנמת Amnesiac - הלו היא אלבומם החמישי של רדיוהד.


"I'd completely had it with melody. I just wanted rhythm. All melodies to me were pure embarrassment". במילים האלו סיכם תום יורק את היחס שלו למוזיקה ויצירה בתקופה שאחרי מסע ההופעות המוצלח עד כדי התמוטטות עצבים (כי זה מה שקרה ליורק בסופו) של OK Computer. אז מה עושה בן אדם שמרגיש מבוכה עצומה ממלודיות? מה עושה בן אדם שלא מצליח לכתוב שירים על הגיטרה שלו? שלא מסוגל יותר לעשות רוק גיטרות? שלא מסוגל לכתוב בכלל? הולך לנסות לעשות משהו שהוא לא עשה בחיים. וזה הסיפור של Kid A. זה סיפור של להקה שהצליחה בענק ויכלה לעשות בדיוק אותו דבר שוב ולשמח ולרצות את כל המעריצים ובמקום זה העדיפה לעשות משהו אחר לגמרי. זינוק עצום למרחבים מוזיקליים אחרים לחלוטין. כי זה פשוט הרבה יותר מעניין.


הייתה תקופה בחיים, קשה ואפלה במיוחד, שהייתי קמה כל בוקר ושמה את קיד איי. (דיסקים, ניגנו אז מדיסקים) ושומעת אותו פעם אחר פעם אחר פעם. כי זה בדיוק מה שהנפש שלי הייתה צריכה. זה בדיוק סוג המוזיקה שרדיוהד יודעים לעשות הכי טוב. ובכל פעם להפתיע ולכווץ או להרחיב את הלב מחדש. אה, אני יודעת שאני לא מיוחדת. כל כך הרבה אנשים עשו את זה מאז שהאלבום יצא בשני באוקטובר 2000. בדיוק לפני 20 שנה.

קרן נויבך, שכתבה את השורות האלה, וניר גורלי הקדישו תכנית מיוחדת ל-Kid A במלאת 20 שנה לצאתו.