אלכסנדר זייד

בין עמק יזרעאל לרכס הכרמל, נמצא פסל של גבר רוכב על סוסתו ומשקיף לאופק. זהו פסלו של אלכסנדר זייד - איש שהפך לסמל ולדמות אגדית של שומר עברי, עוד בימי חייו. דמות שאני באופן אישי מעריץ, ובגלל זה הפרק הזה קצת ארוך מהרגיל, אבל אני בטוח שתסלחו לי וגם תהנו מאוד.

זהו סיפורו של השומר העברי, אלכסנדר זייד.

אביו של אלכסנדר זייד, יצחק, נולד בווילנה, שבמזרח אירופה. בצעירותו השתתף בשביתת פועלים, דבר שהיה אסור ברוסיה של אותם הימים. יצחק הואשם בפעילות לא חוקית ונשלח לסיביר הקרה והרחוקה במזרח רוסיה.

יצחק זייד עסק במתכות והתמחה ביציקת נחושת וברונזה. הוא פתח בית מלאכה קטן והעסק שלו שגשג.

אביו של אלכסנדר התחתן עם רבקה שהייתה מקהילת הסובוטניקים, רוסים נוצרים שהפכו ליהודים, קיימו מצוות וחלקם אף התגיירו באופן רשמי. מקור השם סובוטניק כפי הנראה במילה הרוסית - סוּבּוֹטה – שבת.

אמו של אלכסנדר נפטרה בגיל צעיר והוא גדל אצל דודתו. עד מהרה התחתן אביו והוא שוב עבר לגור עימו ועם אימו החורגת, שאהבה אותו מאוד. אלכסנדר בילה זמן רב בשדות וביערות, למד לרכוב על סוסים, לגדל ירקות ולטפל בבהמות שונות. הוא היה לנער חסון במיוחד.

אמו החורגת של אלכסנדר שכנעה את אביו כי עליהם לחזור לווילנה כדי שהילדים יזכו לחינוך יהודי. זייד למד בחיידר, ומכיוון שלא ידע עברית, היה המורה מתרגם לתלמידים את התורה לרוסית.

זמן קצר לאחר המעבר לווילנה, נפטר אביו ואלכסנדר החל לעבוד במפעל היציקה של המשפחה.

באותן שנים התרחשו ברוסיה פוגרומים או מעשים אלימים, כנגד יהודים. אלכסנדר הצטרף לקבוצה שלמדה הגנה עצמית. הוא החל לשמוע על ארץ ישראל ועל הרעיון הציוני, וכך סיפר:

"הרעיון הציוני היה הולך וכובש את כל ישותי. אחרי שנות בדידות ונכר בסיביר, רחוק מיהודים ויהדות – הרגשתי את עצמי בווילנה כמי שמתעורר מתרדמה ארוכה."

זייד פגש את מיכאל הלפרין, חלוץ שעלה לארץ ישראל ועתה הגיע לרוסיה כדי להכשיר את הדור הצעיר לעלייה ארצה. זייד סיפר עליו כי היה אדם צעיר יפה־תואר ודמה בחיצוניותו לגיבור אגדי. גבוה ומוצק, תלתלים בהירים יורדים לו על כתפיו..."

 

הלפרין ערך תרגילי ספורט עם הצעירים, לימד אותם לישון ביערות תחת כיפת השמיים, סיפר להם על הערבים והבדואים, ועל הכנסת האורחים שלהם והצית את דמיונם של הצעירים.

 

"אני חייב להגיע לארץ ישראל! לראות אם כל מה שסיפרו לי נכון! זה נשמע כמו מערב פרוע; סוסים, יריות, שווקים ערביים, ביצות, תנים, גמלים. אני רוצה הרפתקאות! מה אני עושה ברוסיה? אני חייב לעלות על ספינה!"

 

ואכן, בשנת 1904, בגיל 17 עזב זייד את רוסיה, ולאחר מסע ממושך בים הגיע לחופי העיר חיפה. לזייד לא היה את הרישיון הנדרש לשהות בארץ ישראל ועם רדתו מהספינה הוא נאסר. הוא סיפר:

 

"שמי ארץ־ישראל היו זכים ויפים מאוד והכל נראה בעיני כאגדה.... רישיון לא היה לי, אך הדבר לא הדאיגני כלל. סוף־סוף הגעתי לארץ־ישראל! למי ללכת? לאן לפנות? מה לעשות? – שאלות אלו לא העסיקוני כלל. אני בביתי, אחר אַלפּיִם שנה. אני מאושר."

 

זייד נאסר, אך הצליח להשתחרר לאחר ששיחד את השומרים בשעון יקר ערך שקיבל מאביו.

הוא התקבל לעבודה בסדנת ברזל בראשון לציון. כדי שיהיה לו כח לעבוד בברזל, הוא אכל שש ביצים ושתה ארבע כוסות תה מתוק לארוחת בוקר.

בראשון לציון שכר זייד דירה עם פועלים אחרים. עולים חדשים תמיד התקבלו אצלם בברכה וזייד סיפר כי לעיתים היו הולכים לישון חמישה – שישה אנשים וקמים חמישה עשר או עשרים איש.

תארו לעצמכם שאתם הולכים לישון וכשאתם קמים בבוקר יש עשרה אנשים זרים אצלכם בבית. מוזר, לא?

  • "בוקר טוב, אני חייב לשירותים!"
  • "סליחה, יש תור, אתה מספר שמונה".
  • "מה?!"
  • "מה ששמעת, תעמוד בתור".
  • "אוף... תור לשירותים, אוף!"

*צליל הורדת מים*

 

זייד עבר מעבודה לעבודה וממקום למקום – הוא עבד ביקב בראשון לציון, בפתח תקווה, נס ציונה, בן שמן וזיכרון יעקב.  הוא עבד כעגלון, בקטיף פרחים, בפרדסים, בבית חרושת לשמן ובשמירה. הוא הכיר אנשים רבים בכל הארץ ובכל מקום שאליו הגיע, התאהבו בדמותו.

 בדומה לעולים רבים זייד חלה בקדחת, מחלה שגרמה לעליית חום הגוף למשך כמה ימים. הוא עלה לירושלים ונשאר שם שנה וחצי. במהלכה הבריא ועבד בסיתות אבנים ואפילו כצייד אצל הזואולוג, או חוקר בעלי החיים ישראל אהרוני.

 זייד וחבריו החליטו להקים ארגון סודי שמטרתו הגנה על היישובים היהודים. באותם ימים, השומרים על היישובים היהודיים היו ערבים או צ'רקסים וחברי הארגון שאפו להעביר את השמירה לידיים יהודיות.

החברים נתכנסו ביפו והחליטו על השם בר גיורא, על שמו של שמעון בר גיורא, אחד ממפקדי המרד הגדול שהתרחש בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה.

 סיסמת הארגון הייתה ״בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום.״

 זייד וחבורתו עלו לחווה החקלאית סג'רה, כיום מושב אילניה, לא הרחק מטבריה. הקבוצה עבדה בחקלאות ואף קיבלה את השמירה במקום. משימתם של השומרים לא הייתה קלה. באותם ימים, רבים ניסו לשדוד את המושבה ואת חבריה, ואחדים מהשומרים אף נהרגו.

בסג'רה עבדו גם נשים. הן גם קיצצו את שיער ראשן, לבשו מכנסיים קצרים, ועסקו גם בשמירה והגנה, דבר שלא היה נהוג באותם ימים. רבים לא התרגלו לרעיון שנשים תלבש מכנסיים קצרים, תשתלבנה בעבודות הגברים, אך זייד, חברתו ציפורה וחברים וחברות נוספים תמכו ברעיון וקידמו אותו. אט אט נשים הפכו לחברות מלאות ושוות, למרות שעדיין נאלצו להיאבק על מקומן.

זייד וחבריו התלבשו כערבים או בדואים, חבשו כפיות לראשם, ושוחחו בערבית עם מקומיים. הם דהרו באומץ לב ומיומנות על סוסים, למדו לירות באקדחים ורובים, ולהילחם בעזרת חרבות ובידיים חשופות. עד מהרה הם היו לכח מגן שפורעים ושודדים חששו ממנו.

בעקבות הצלחת השומרים בסג'רה פנו ישובים יהודים נוספים אל הקבוצה. וחבריה החליטו לכבוש את השמירה במושבות יהודיות נוספות.

עד מהרה הם הקימו את ארגון "השומר", שהיה ארגון חוקי של שומרים יהודיים. חברי השומר כיבדו את השבטים הערבים שהתגוררו בסמוך להם ועם חלקם אף קשרו קשרי ידידות. אך בין הערבים היו רבים שכעסו על כך, שיהודים תפסו את מקומם בשמירה ובעבודה. רבים מהם נטרו טינה ליהודים וניסו לפגוע בשדותיהם, בשומרים ובאיכרים.

חברי השומר הרחיבו את פעילותם מכפר תבור ליבניאל, לראשון לציון, לחדרה, לרחובות ויישובים אחרים. למעשה, לארגון השומר לא היו מספיק חברים כדי לשמור בכל היישובים שביקשו את עזרתם.

זייד עבר לשמור בחדרה, ולא פעם נתקל בשודדים. היהודים הללו היו מסוכנים ביותר.

מחדרה עבר זייד לשמור ברחובות. באחד הלילות הגיעה שיירת גמלים לכרמי המושבה. הגנבים העמיסו אשכולות ענבים רבים על הגמלים והסתלקו. שומר שהבחין בהם קרא להם לעצור, אך הם היכו אותו. השומר שרק במשרוקיתו והשודדים נסוגו לכפר זרנוגה הסמוך. עד מהרה התאספו מאות ערבים חמושים, רבים מהם רכובים על סוסים וחלקם. מולם התאספו השומרים היהודים ואיכרים מקומיים. עד מהרה פרץ קרב אדיר בין הכוחות. זייד סיפר:

"לפתע הבחנתי בקבוצת ערבים שהתנפלה על שניים מחברינו. הפניתי את סוסתי והסתערתי על המתנפלים. והנה הופיע פרש ערבי ולידו צעיר הולך־רגל ובידו אקדח. הרגלי מסר את נשקו לרוכב וזה ירה בי שש יריות.

כולן החטיאו.

 

חמקתי ממנו, אבל הוא הוסיף לירות. ואז הופיע פרש אחר בחרב שלופה. הוא נופף את חרבו לעברי בכל כוחו, מתכוון לשסעני לשניים. למזלי, הספקתי להתחמק ממכת־החרב. היא פגעה בחלק האחורי של האוכף. הערבי היה בטוח שהצליח להרוג אותי. הוא התאכזב מאוד."

 

בסוף הקרב נסוגו השומרים היהודים לבסוף למושבות, וקברו את חבריהם שנהרגו. 

 

בשנת 1913 נערכה חתונה מרובעת, ארבעה מחברי השומרים התחתנו במסיבה גדולה, ביניהם גם אלכסנדר וציפורה זייד. למחרת החגיגות נמשכו ונערכו מירוצי סוסים. ציפורה זייד שהייתה רוכבת נהדרת, עקפה את כולם וזכתה במקום הראשון.

 

זייד המשיך בנדודיו, מכרכור לתל עדשים שבגליל, יישוב השומרים. השומרים התייצבו היכן שנזקקו להם, אך השמירה התישה אותם, והם החליטו להקים יישוב שבו יוכלו לעבוד עבודת אדמה כדי לנוח מלילות השמירה הקשים.

 

בתל עדשים נולד גיורא, בנם של אלכסנדר וציפורה. אלכסנדר סיפר: "כאשר נולד גיורא פתחתי את כל החלונות בחדר, אם כי היה קר מאוד בחוץ, והיינו רוחצים אותו במים קרים, כדי לחסן את גופו ולהרגילו לקור ורטיבות."

 באחד הימים רכב זייד מתל עדשים לכרכור. לפתע הוא נקלע למאבק מזוין של שודדים ותושבי כפר ערבי סמוך שרדפו אחריהם. תושבי הכפרים ראו את זייד וחשבו אותו לאחד הבדואים. הם קראו בקול "הנהו הרוצח, תפסו אותו". זייד סיפר:

 "סוסתי קפצה קפיצות אחדות, הפרידה ביני ובין המתנפלים והתחילה דוהרת בכל כוחותיה. מעולם לא דהרה במהירות כזאת. דומה היה כי אני טס ונישא באוויר. עברו שתיים־שלוש דקות והרודפים נעלמו מעיני. השתדלתי לעצור בסוסה, אך היא הוסיפה לרוץ. כעבור שעה קלה הגעתי לכרכור."

 באותם ימים לא היו בתים עם מזגן או מאוורר והשומרים ששמרו כל הלילה נאלצו למצוא לעצמם מחסה קריר במשך היום. אבל מה עושים אם גם הבית לוהט? איך ישנים? זייד סיפר:

 "השמירה... בימי־הקיץ הלוהטים הייתה קשה. אחרי ליל־נדודים לא הצלחתי למצוא לי בבוקר פינה קרירה להירדם ולנוח. הצמא והחום הציקו לי בלי רחם. הייתי מרטיב סדין במים ומתעטף בו, אך נרדם לשעה קלה וקם מיד עייף ויגע."

 חייו של השומר היו קשים. לבדו מסתובב כל הלילה מסביב למושבה ובשדותיה, מחפש אחר צללים, גנבים המתחבאים בתבואה, שודדים חמושים או כל צרה אחרת שלא תבוא. זייד, כמו שומרים רבים אחרים, היה מעביר את השמירה בצפייה בכוכבים. הוא סיפר על היחס המיוחד בין השומר לכוכבים וכיצד בחר את שמה של בתו:

 "השומר מחבב את הכוכבים. הם ידידיו האילמים בלילה ארוך ומשעמם. הם מפזרים את שממונו, קורצים ורומזים אליו באפלה ומשעשעים את לבו הכמה. לכל שומר כוכב שאליו הוא נקשר ועל־פיו יכוון את סיבוביו בלילה ויחלק את ליל־שמירתו.

...

הכוכב החביב ביותר על השומר הוא כוכב הבוקר, הגדול, הזוהר, זה המבשר כי הלילה גז ועוד מעט ויבקע השחר. ארוך הלילה בעיני השומר. ארוך הוא יותר כאשר הוא עובר בשקט וללא כל מאורע. ארוך בלי קץ. העינים נעצמות וקורי־שינה נמתחים עליהן, הגוף כבד ונמשך אל האדמה. אח, מה טוב היה לצנוח למטה, להשתרע על הקרקע, לעצום את העין, ולנמנם רגע קט.

אבל אסור. סכנה אורבת. אם תירדם – מתחייב אתה בנפשך! ואף־על־פי־כן אני עוצם את עיני אגב עמידה, משעין את ראשי אל הרובה הנעוץ בקרקע ומנמנם כמו סוס. ישנתי? נדמה לי כי שעה ארוכה נמנמתי כך בעמידה, אך הדבר לא ארך אלא רגע אחד.

ושוב אני מרים את עיני העייפות אל השמים ומחפש את כוכב־הבוקר, זה שיחלצני מעינוי הלילה הארוך. הנה הוא, מנצנץ סוף־סוף באופק, כעין טובה מצטחקת. אני נושם לרווחה, נכנס למושבה ופונה אל ביתי.

פעם אחת, עם שחר, אחרי ליל־חורף קר, גשום ולח, האיר לי כוכב־הבוקר ושימח את לבי. עצב וקור הקפיאו את גופי במשך שעות. נכנסתי אל החדר שבו שכנה משפחתי. פעיית תינוק רך קידמה את פני. אותה שעה נולד ילדנו השני. אשמור את החסד לכוכב הטוב, ששימח את לבי אחרי ליל צינה וטחב, ואקרא לבת שנולדה: כוכבת."

ובאמת, לביתם של אלכסנדר וציפורה קראו כוכבת זייד.

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, ומצבם הכספי של תושבי היישוב היהודי בארץ ישראל היה בכי רע. רבים גויסו לצבא, תרומות מחוץ לארץ פסקו והאיכרים לא יכלו לשלם לשומרים.

השומרים החליטו לעלות לגליל. בתחילה הם התיישבו במטולה ומשם עברו ליישוב חדש שהקימו, כפר בר גיורא. לאחר שהשומר ישראל גלעדי נפטר בגיל 32 ממחלה, הוחלף שם הכפר לכפר גלעדי.

ההתיישבות ביישוב חדש באמצע מלחמת העולם הראשונה, הייתה משמחת עבור חברי השומר אך קשה בצורה בלתי רגילה. זייד סיפר על הרפתקה אחת שמסבירה על אותם ימים קשים:

"בטבריה קנינו מספוא לבהמות ומזונות לאנשים, ובעגלה רתומה לארבע פרדות יצאנו בחזרה למטולה. ארבעה היינו. פתאום התחיל גשם. הוא הלך והתחזק משעה לשעה. אדמת החולה ספגה את המים ונעשתה טובענית. העגלה התנהלה בכבדות. ... כעבור שעות אחדות היינו רטובים כאילו משו אותנו מן המים.  ... הלכנו ברגל ליד הפרדות כדי לזרזן ולתמוך בהן.

הגשם גבר, הבוץ נעשה עמוק משעה לשעה והגלגלים (במקור אופנים – י.מ) שקעו. סנדלינו נקרעו ונשרו מעל הרגלים. המשכנו ללכת יחפים, כשרגלינו נתקלות באבנים, נפצעות וזבות דם.

... הערב רד ובא הלילה. קור, רטיבות, אפלה. הפרדות נעצרות מדי פעם, ואנו מטים שכם ועוזרים להן להוציא את העגלה מן הבוץ. בגדינו דבקו לבשרנו, אברינו רעדו ושינינו נקשו. לא יכולנו להוציא הגה מפינו. הלילה נמשך ונמשך בלי סוף. הגשם שוטף והרוח נושבת. לא האמנו, כי יבוא קץ לחשכה ונצליח לצאת מן הביצה הממארת.

לפנות בוקר הגענו למעלה הר־תלחה – {או תל חי}. שמחנו להגיע סוף־סוף למקום־ישוב. כאן נעצרו הפרדות ולא רצו להזיז רגל. הרמנו עליהן שוטים, נשאנו קולות – אך ללא הועיל. החלטנו כי שלושה יעלו ברגל לקבוצת הרועים ששכנה בתלחה, ואני אישאר ליד העגלה ואשמור עליה ועל הבהמות, עד שיבואו לעזרתי.

ישבתי על אבן בצד הדרך וכל עצמותי רועדות. הרגשתי כי אני הולך וקופא. ידי ורגלי לא נשמעו לי ודמי חדל לנזול בעורקי. חשתי שקצי קרוב. התגברתי על החולשה, התרתי את הפרדות בכוחותיי האחרונים ואמרתי לעלות על אחת מהן ולרכּוֹב לתלחה, אך לא היה לי די כוח להרים רגל ולעלות על הפרדה. ניסיתי פעמים אחדות ולא הצלחתי. הנחתי לפרדות, והללו התחילו לעלות לעבר תלחה. נגררתי אחריהן בקושי, נופל וקם... סוף־סוף הגעתי לחצר ונכנסתי לחדר. החברים העלו אש ואמרו לערוך מדורה כדי לחממני, אך העצים היו לחים והעלו רק עשן. לא יכולתי להתחמם או לייבש את בגדי.

הייתי רעב מאוד. ביקשתי אוכל, אך אפילו פירור־לחם אחד לא נמצא בבית. אחד נטל חופן גרעיני־חומצה ופיזר על־פני האש כדי לצלותם ולתת לי להחיות את נפשי, אך שיני רעדו ולסתותיי היו כצמודות ולא הייתי מסוגל ללעוס את הגרעינים הקשים.

רטוב, יחף ורעב יצאתי לדרך ובצהרים הגעתי למטולה, כל עוד נשמה באפי. צפורה הפשיטה מעלי את הבגדים ממש בציפורניה. התכנסתי למיטה. הניחו עלי כמה שמיכות. שעת אחדות רעדתי כבקדחת ולא יכולתי להירגע, רק לפנות ערב הוחם לי קצת ונרדמתי."

במהלך המלחמה, נוסד ארגון ניל"י, שפעל עבור הבריטים וכנגד הטורקים. הטורקים חשדו שחברי השומר עזרו לניל"י ואסרו רבים מחבריו. רבים מהם עונו וחלקם נשלחו לבתי סוהר בדמשק.

בימי המלחמה נעזב כפר גלעדי, הבהמות מתו, כלי העבודה נגנבו והתבואה נקצרה בידי שבטי האזור.

לאחר שהסתיימה המלחמה, הקימו השומרים את כפר גלעדי מחדש. עזבו אותו לאחר מאורעות תל-חי בשנת 1920 ושבו אליו שנה לאחר מכן.

אלכסנדר זייד לא היה שלם עם המציאות החדשה. ביומנו כתב על המריבות הרבות של המתיישבים החדשים בכפר גלעדי, על הצעירים שהיו מפונקים יחסית לדור הקודם, על חוסר הסבלנות שלו ועל כך בית ילדים בקיבוץ, בו ילדים ישנים הרחק מהוריהם, היה רעיון גרוע.

"אי־אפשר להרגיל ילדים לחיות בלי הורים... אם יש ילדים, צריך להתמסר אליהם בכל החום של אהבת־הורים. לא נכון ולא אמיתי הוא לקרוא לאהבה 'אנוכיות' ולראות אותה מזיקה. האהבה הטבעית לרעיה ולילדים היא האוצר".

כיוון שזייד לא הסכים עם דרך החינוך הקיבוצית, הוא ומשפחתו עזבו את הקיבוץ. הם שהו זמן מה בחיפה ומשם עברו לגליל התחתון, לגבעות שייך אברק, על שמו של שייך ערבי שנקבר שם בעבר. בשנת 1926 זייד קבע את ביתו במקום, מוקף יערות ושכנים ערבים עוינים. מפעם לפעם הציתו אש ביערות ואף תקפו את אלכסנדר ומשפחתו. לעיתים כאשר הותקפו יצאו כל בני משפחת זייד ונלחמו בתוקפים, היכו אותם במקלות וזרקו לעברם אבנים. החיים, בבקתה מוזנחת ודולפת, הרחק מכל יישוב אחר, היו קשים ומסוכנים מאוד, אך לא היה כוח בעולם שיכול היה להזיז את זייד ממסלולו.

אלכסנדר זייד קרא לצעירים לבוא ולהתיישב באזור ואף הצליח להשפיע על קבוצת צעירים שהתיישבה בסמוך והקימה את קיבוץ אלונים.

זייד היה לדמות מיתולוגית ולהשראה עבור רבים. בשנת 1933 היה ממקימי ארגון "אגודת השומרים," ארגון שמירה ועבודה. הוא הפך לחבר קרוב של סבא שלי, ראובן שהיה שומר אף הוא, אך לא זכיתי להכירו.

זייד נהג לחפור באתרים ארכיאולוגים שהיו סמוכים למקום מגוריו. בשנת 1936 גילה את בית שערים, אתר ארכיאולוגי מהמאה השנייה לספירה, שבו התגוררה הסנהדרין בראשות יהודה הנשיא. הוא חקר את המערות ואף גילה כתובות בעברית ויוונית. בעקבות ממצאיו נחפר האזור וכיום שוכן שם גן לאומי בית שערים.

בעשרה ביולי 1938 לאחר עוד יום עבודה מפרך, שב זייד לביתו. הוא קרא בעיתון על הנופלים הרבים בכל רחבי הארץ ואמר לאשתו ציפורה "על אלה לא צריך לבכות. יש לבכות על הנופלים בגולה, ללא מטרה וללא תקווה." לאחר מכן שם פעמיו לאספה של קיבוץ אלונים. בדרך ארבה לו כנופיית מרצחים ערבית, הוא נורה ונהרג.

 

זייד היה ידוע כאחד השומרים המיתולוגיים בתולדות היישוב היהודי. הוא תמיד שאף לשלום עם שכניו, אך ידע להגן על עצמו ועל עמו בעוז ובאומץ לב. מעל קברו ספדו לו כל מנהיגי היישוב. ארגון "ההגנה" - ממשיך דרכו של ארגון "השומר" – גילה מי רצח את זייד ואף נקם את מותו.

 

שאלתי את עצמי, איך הרגישו באותם ימים ילדים, שפגשו את אלכסנדר זייד, ומצאתי כתבה בה סיפור.

בני עליית הנוער, וצברים וילידי הארץ, נושאים בליבותיהם את החוויה העמוקה, חווית הפגישה עם אלכסנדר זייד. מי שראה את פניו, את עיניו העמוקות, שרשפי אש מרצדים בתוכן, לא היה נזקק לדיבור שלו – הפנים אמרו והעיניים סיפרו, על האדמה הטובה, על הרים וגאיות, דהרה על סוסה אצילה, הליכה אחרי העדר ועל אהבה עזה לטבע, לחופש, למשפחה, לילד ולנער. לפניו המחוספסים ואף הנשר, והעיניים, ובידיים המיובלות הזכיר את הסלע המחליף צבעיו בנפול עליו קרני שמש בהיותו זוהר מדללים ותמיד הוא שותק.

 אם אתם מטיילים בגליל התחתון, בקרו את הפסל שהוקם לזכרו של זייד. הסתכלו סביב, נשמו את האוויר הצח וראו כמה יישובים ושדות ניתן לראות באופק. בזכות אנשים כמו זייד ועוד אלפי חלוצים אחרים, אנו נמצאים כעם חופשי, בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

  

ועכשיו שאלה אליכם

האם יש דמות שעוררה בכם/ן השראה? ספרו לי למה בקצרה או במייל: Yuval@historia.co.il

באחד הפרקים הקרובים, אקריא חלק מהתגובות שלכם.

 

קרדיטים

 מחקר, כתיבה, קריינות ומצטער שלא קרא לבת שלו כוכבת – יובל מלחי

עריכת תוכן, לשון ושומרת מצטיינת – דינה בר מנחם

עיצוב פסקול, מיקס ודהירה על סוסים מהירים – רחל רפאלי

הפקה ושומרים נאמנים שאף פעם לא... נרדמים... – *קולות של נחירות* – רני שחר ואייל שינדלר

 

כל הציטוטים מהספר לפנות בוקר, מאת אלכסנדר זייד.

https://benyehuda.org/read/17961