פתיח: אתם מאזינים לכאן הסכתים – הפודקאסטים של כאן תאגיד השידור הישראלי.


צליל: היי, אתן על חיות כיס. אני צליל אברהם.

בשנת 1990 אלנה ארייב, בעלה ושני ילדיהם עלו לארץ מברית המועצות.


אלנה: "כשאנחנו באנו בארץ אנחנו גרנו בדגניה ב' וכל הזמן היה לנו רק מחשבה שצריך למצוא את עבודה. ובזמן הזאת היה את העיתון, נאשה סטרנה. מולדת שלנו. ושם כל הזמן היו כתבות שחיפשו עובדים בפולגת. פולגת זה מפעל ענק, מתקדם".


צליל: היא התקשרה למספר הטלפון שהיה כתוב במודעה.


אלנה: "ואמרתי שאני הייתי ברוסיה מבקרת איכות, בדים, והם אמרו 'בבקשה, יש לנו הזדמנות'.

ואמרו, כן, שלבעלי גם יהיה את עבודה. ככה הסתדרנו".


צליל: אלנה ובעלה התחילו לעבוד שניהם במשמרות בפולגת. אלנה קמה ב-4 או 5 בבוקר, ויצאה בחושך להסעה כדי להגיע למפעל בשש, למשמרת שנמשכה 12 שעות.


אלנה: "אני בדקתי בד. יש כזאת מכונה ואני עשיתי ביקורת שלה". 

צליל: "איך יודעים אם הבד לא בסדר?"

אלנה: "רואים. ויזואלי. שם פסול, פה פסול. עוצרים את המכונה, שמים סימן ומתחילים הלאה".

צליל: "וככה כל היום?"

אלנה: "כל היום".

צליל: "בעמידה?"

אלנה: "בעמידה. אבל התרגלות. זה עניין של התרגלות". 

היה לי ככה הרגשה, שלא היו לי ברירה, אני חייבת לעבוד בשביל לפרנס, בשביל לגדל את הילדים. אני אהבתי את העבודה הזה אפילו שהיא היה קשה.

צליל: "מה אהבת?"

אלנה: "מממ... אחריות. אני אוהבת את האחריות. זה חיי האחריות.


צליל: אבל בשנת 2008,


הקלטת ציטוט של קריין חדשות מבט, רשת ב': "זהו זה, היום זה נגמר. כל המכונות הושבתו, 300 עובדי פולגת יצאו לחופשת פסח שממנה לא יחזרו למפעל הסגור".


צליל: "כשפולגת טקסטיל, מפעל הטקסטיל האייקוני בקריית גת נסגר, תעשיית הטקסטיל הישראלית מתה סופית. היא השאירה אחריה נשים כמו אלנה, בנות 50 ו-60, רבות מהן עולות ללא כישורים שמתאימים לשוק העבודה החדש, שבו קשה מאוד לנשים מבוגרות למצוא עבודה".


אז השבוע בחיות כיס,

האם מדינת ישראל צדקה כשלא הצילה את תעשיית הטקסטיל הישראלית?

ומה אפשר ללמוד מזה על מה שיקרה אם נעלה את גיל הפרישה לנשים?

ואיפה עובדות ועובדי פולגת נמצאים היום?

כדי למצוא כמה שיותר עובדים לשעבר של פולגת ולברר מה קרה איתם, פניתי לתוכנית הצעירים של התנועה לעיתונות ציבורית. זו תנועה שמחברת בין עיתונאים לפעילים חברתיים וסטודנטים, ומשתפת אותם בעבודה העיתונאית. המשתתפים בפרויקט עשו טלפונים כדי למצוא את העובדים לשעבר ולשאול אותם אם הם הצליחו למצוא עבודה.

את אלנה מצא בוריס מריאקרי, ונסענו אליה ביחד. פגשנו אותה בשנה שעברה בבית שלה: דירה נעימה ומטופחת בבניין חדש יחסית בקריית גת. ולמרות שלא שאלנו, אלנה הסבירה למה היא עדיין מתקשה לדבר בעברית.

אלנה: אני עליתי מברית המועצות. זה.. אפשר להגיד בבלרוס. עבדתי מורה... כימיה. אחרי שאני סיימתי את האוניברסיטה, הילדים ממש קטנטנים, והמחשבות שלנו היו רק להתפרנס ולגדל את הילדים, ובגלל זה לא כל כך טוב ללמוד באולפן... לא היה לנו זמן מההתחלה.


*מוזיקה*


מפעל פולגת ב-1960, אחרי שאיש העסקים הישראלי, ישראל פולק נענה לבקשת ממשלת ישראל והקים בקריית גת מפעל טקסטיל גדול ומתקדם - פולגת. המפעל הפך לקבוצת מפעלים, שייצרו בדים וחליפות שנתפרו בטכנולוגיות מתקדמות. בשיאם, המפעלים, שנקראו "תשלובת פולגת", העסיקו 6,000 אנשים וגלגלו מחזור של 270 מיליון דולר. בראיון לדה מארקר בשנת 2008 סיפר אחיינו של ישראל פולק, דב, שהמפעל סיפק בדים לחברות כמו ארמאני, קלווין קליין, ורסאצ'ה, זארה וגאפ. 


אלנה, בתרגומו של בוריס מרוסית: "אלה היו בגדים מאוד מיוחדים, השיטה בעצם היתה מהמפותחות בעולם".


צליל: זה בוריס.


אלנה ובוריס: ראינו את הבדים שלנו בחנויות באירופה. והבעל שלי ניגש לחולצה בחנות ספנסר אנד ספנסר ואמר 'תראי, זה הבדים של פולגת'". 

אלנה: "ואנחנו... (מדברת ברוסית)"

בוריס: "היינו מלאי גאווה".

אלנה: "כן, שזה עבודה שלנו, ביד שלנו... (ממשיכה ברוסית)"

בוריס: "חלק ממשהו גדול, זו הייתה ההרגשה".

אלנה: "כן, שאפילו בעולם יודעים את השם".


צליל: בפולגת עבדו 300 עובדים, רובם תושבי קריית גת. רבים מהם עולים חדשים, אבל בשנות ה-90 התעשיה התחילה לרדת מגדולתה. זה קרה גם כי כוח העבודה בישראל היה יקר יחסית. למרות שרוב העובדות הרוויחו שכר מינימום, חברות אופנה מסביב לעולם התחילו לקנות בדים ממדינות שבהן העבודה הייתה זולה עוד יותר, כמו ירדן, מצרים, מדינות מזרח אירופה, ובעיקר סין. 

אבל זאת לא הסיבה היחידה. עד שנות ה-80, מי שרצה לייבא מחו"ל בדים או פריטי לבוש, היה צריך לשלם מכסי ייבוא. על רבים מהפריטים היה מס של 33%. המס הגבוה גרם לכך שלתעשייה המקומית היה יתרון מול מתחרים מחו"ל, ורוב הבגדים שלבשנו, וגם המצעים והמגבות שקנינו, היו תוצרת הארץ.

אבל ב-1985, במסגרת תכנית הייצוב – הממשלה החליטה לפתוח את המשק הישראלי לייבוא וכך לדחוף אותו לכיוון של משק תחרותי וגלובלי. 

המכסים על טקסטיל בוטלו בתהליך הדרגתי, שהסתיים בשנת 2000. 

מפעלי הטקסטיל הישראלים לא עמדו בתחרות. מפעלים כמו אתא, לודז'יה וגוטקס נסגרו; "דלתא" ו"קסטרו" העבירו את הייצור שלהן לחו"ל. בשנות ה-2000 הירידה בשער הדולר והמשבר הכלכלי הגלובלי חיסלו את מעט המפעלים שנשארו בארץ.

הקלטת ציטוט קריין חדשות: "300 עובדי מפעל עובדי פולגת בקריית גת יצאו היום לקרב האחרון, הקרב על החיים בכבוד ומפנים את האש אל הנהלת המפעל."


אלנה: "ב-2006 זוכרת, סגרו בגיר. אחר כך בינואר 2008, אולי קצת לפני, סגרו את פולגת ג'ינס".


צליל: מפעלי תשלובת-פולגת נסגרו בזה אחר זה.


אלנה: "ואנחנו כבר ידענו שזה זהו. מתחיל עוד מעט גם אנחנו".


צליל: במרץ 2008 הבעלים הודיעו על סגירת המפעל האחרון, פולגת טקסטיל. ובישרו שלא נותר בקופת החברה כסף אפילו כדי לשלם לעובדים פיצויים. המחאות נגד סגירת פולגת נמשכו שבועות ארוכים.

הקלטת ציטוט קריין חדשות: "רבים מהעובדים כאן בילו את מרבית שעותיהם במפעל שהיה סמל לענף הטקסטיל של ישראל, הם התקבצו במפעל, אין יוצא ואין בא".

צליל: כל מהדורות החדשות עסקו בהפגנות בשער המפעל, במשא ומתן שניהלה ההסתדרות מול ההנהלה, ובעובדים ובעובדות מקריית גת, שהסיכויים שלהם למצוא עבודה אם המפעל באמת ייסגר נראו נמוכים מאוד.

אלנה: "אנשים חיו... במוות. ומתחיל להיות שביתות".

צליל: "מה זאת אומרת במוות?"

אלנה: בפחד. וכולם היו עצבנים מאוד. כולם היו בשוק. פשוט כואב לב שחלק בחיים אפשר לחתוך".


צליל: לאחר משא ומתן עם ההסתדרות, הפיצויים שולמו והעובדים קיבלו מכתבי פיטורין.


אלנה: "באחד באפריל אני קיבלתי מכתב פיטורין, ביחד עם בעלי".


צליל: באפריל 2008, אחרוני העובדים הדמימו את המפעל.


אלנה: "אני זוכרת את ההרגשה שלי שאני עשיתי סיבוב אחרון ואני הסתכלתי על המכונה, הסתכלתי אותה על המכונה הזאת וחשבתי, זהו. בראש שלי אני... מאוד קשה... עבדנו כל כך קשה, ופתאום  12 שנים ככה וזה הולך. היה מאוד קשה".

צליל: "והלכת הביתה?"

אלנה: "כן, הלכתי הביתה. היה עצוב מאוד".


צליל: מדינת ישראל רצתה להניח לתעשיית הטקסטיל להתחרות בשוק הגלובלי, והתעשייה נכשלה בתחרות. אבל הצרכן הישראלי הרוויח. כתוצאה מהתחרות החדשה, ייבוא הטקסטיל לישראל גדל פי ארבעה. מחירי הבגדים ירדו מאוד. למעשה אם מסתכלים על רמת המחירים של מוצרים שונים בשנות ה-2000, כמעט כל המחירים עלו מאז, מלבד בגדים, שירדו בשנים האלה כמעט ב-30% אחוז. השינוי הזה השאיר מאחוריו עובדות ועובדים כמו אלנה, שהאפשרויות שלהם בעולם התעסוקה הלכו ופחתו. אבל הוא היה נהדר עבור אנשים אחרים, אנשים כמו הבן של אלנה.


אלי: "אלי ארייב, בן 32, אבא לשתי בנות, לא מזמן. אז אני שש שנים כבר בתעשייה אווירית ובשנה האחרונה עברתי לאלתא בתור מהנדס שילובים, עובד על מערכות מכ"ם ונהנה מכל רגע מהעבודה".


צליל: אני תופסת את אלי בין הרצאות בלימודים שלו לתואר שני בהנדסה.


אלי: "תראי, כל הילדות שלי אני זוכר שההורים שלי עבדו בפולגת, שניהם, יותר נכון. אני זוכר את העבודות של ה-12 שעות, של המשמרות ה-12 שעות הסופר קשות האלה, שהם היו חוזרים אחריהן מותשים ויש להם עכשיו שני ילדים שהם צריכים גם לארגן לבית ספר. אני זוכר את הימי שישי שהם היו עובדים, ושבתות שהם היו עובדים. הייתה להם עבודה מאוד קשה ומאוד אינטנסיבית. אבל זה שם להם אוכל על השולחן, לא היה חסר לנו כלום בילדות וזה בזכות פולגת".


צליל: פולגת הייתה ברקע כל החיים של אלי. הוא כבר היה חייל בחיל היום כשהוא התקשר הביתה וההורים שלו אמרו לו שזהו, המפעל נסגר.


אלי: "אז נפל אסימון עד כמה המפעל הקטן הזה, פולגת, שהוא החזיק פה עיר למעשה, פתאום העיר מוצפת במובטלים. אין, אין איפה לעבוד בעיר. הרגיש לי שאני מסתכל על אמא שלי שאני יודע שהיא אישה חרוצה ועובדת קשה מאוד ופתאום היא לא מצליחה למצוא עבודה. יש לה תואר ראשון בכימיה והסיפור הידוע של העולה הרוסית של 'ברוסיה הייתי מהנדס גדול-גדול, פה אני מנקה זה רחוב', אז זה פחות או יותר ככה, ככה זה פתאום הרגיש".

צליל: ב-12 השנים שעברו מאז, לאמא שלו היה קשה מאוד למצוא עבודה.


אלי: "אמא שלי מצאה את עצמה חצי שנה יושבת בבית, לא מצליחה למצוא שום דבר ואחר כך היא התחילה למצוא עבודות אבל עבודות זמניות כאלה, אני זוכר שהייתה תקופה שהיא עבדה ב'גלידה באר-שבע' לדוגמא".


צליל: היום אלנה עובדת דרך חברת קבלן במרלוג של התעשייה האווירית. בעוד שנים מעטות היא תגיע לגיל הפרישה, 62, אבל אלי לא חושב שהיא תפסיק לעבוד.


אלי: "אני פשוט מכיר את ההורים שלי ואני יודע שהם יעבדו גם אחרי גיל הפנסיה. הם לא... הם לא יכולים לשבת בבית, וגם בוא... בוא נודה באמת: אין להם באמת פנסיה. הם התחילו לחסוך את הפנסיה שלהם רק בגיל 30 בעבודות של משכורות מינימום, זאת אומרת, הפנסיה שלהם היא, אממ, היא בדיחה. הם חוסכים עכשיו כל שקל שיש להם בשביל שאחר כך לא... לא יהיה להם את זה".


צליל: אפשר לראות באלי סמל לשינוי העצום שעברה הכלכלה הישראלית ב-30 שנים. תעשיית הטקסטיל שהוריו היו תלויים בה לפרנסתם כבר לא רלוונטית עבורו. הוא עובד בתחום עתיר ידע, ומחזיק באחד המקצועות המבוקשים ביותר בישראל ואפילו בעולם. כשמסתכלים עליו אפשר להתמלא בגאווה מול האפשרויות שהמדינה הצליחה להעניק לבן מהגרים שלהורים שלו סגרו את המפעל בגיל 50.


ב-2018 מרכז המחקר והמידע של הכנסת בחן את ההשלכות ארוכות הטווח של סגירת תעשיית הטקסטיל הישראלית, ומצא שהסגירה לא השפיעה על רמת האבטלה בישראל. גם מחקר של ד"ר אורי כץ מפורום קהלת בדק את שיעורי האבטלה בערים שבהן היו מפעלי טקסטיל, וקבע שלטווח ארוך לא הייתה עלייה באבטלה.


ובאמת, כשאני שואלת את אלי על בני גילו בקריית גת, נשמע שסגירת המפעל לא הותירה בהם חותם.


אלי: "רוב האנשים שהם בדור שלי אז רובם המוחלט יצא מהעיר בכלל, וכמעט כולם הסתדרו עם עבודות מאוד-מאוד-מאוד מכובדות. באמת, לראות את ההורים עובדים קשה זה... פשוט לקבל את ההשראה של להמשיך לקדם את עצמך".


צליל: אבל כשמסתכלים ברמת המיקרו, הדברים תמיד מורכבים יותר.


*דפיקות בדלת*


צליל: "שלום".

רוזה: "שלום".

צליל: "היי, אני צליל, שלום לך. תודה".


צליל: אחרי הפגישה עם אלנה, הלכנו לפגוש את רוזה. רוזה גרה בדירת שיכון ישנה בקריית גת, מלאה בתמונות ובפרחים. היא עבדה בפולגת 36 שנה, מאז שעלתה לארץ בשנת '72. המפעל היה גם המרכז החברתי של החיים שלה. רוזה ובעלה פוטרו מפולגת כשהם היו שניהם קרובים לגיל 60, שנתיים לפני הפנסיה. לאחר הפיטורים היא התחילה לנסוע כל יום עד לראש העין לעבוד בסופר, אבל זה היה מתיש מדי, והיא מצאה עבודה אחרת, בשטיפת כלים. בעלה עבד שנה באבטחה ואז חלה ונפטר.

היום היא בת 70, היא נעה בכבדות ונראה שקשה לה ללכת ולדבר, ושהביקור שלנו מעייף אותה.


רוזה: "עכשיו אני עובדת עוד. בבצק בפיצה".

צליל: "מתי?"

רוזה: "בערב. עושה בצק, ועושה את זה".

צליל: "אבל את פנסיונרית, אמרת".

רוזה: "כן... תמיד חסר כסף".

צליל: "הפנסיה לא מספיקה?"

רוזה: "לתשלומים כן, אבל לעזור לילדים קצת קשה. הבן התחתן לפני שנתיים-שלוש. גר בבת ים אז קשה. זוג צעיר. חייבת לעזור קצת. מה שאני יכולה. המשכורת שלי היה נמוכה אז גם הפנסיה נמוכה. 2100 אני חושבת מביטוח לאומי, 3000 ממבטחים".

צליל: "לא קשה לך?"

רוזה: "לפעמים קשה אבל אין ברירה. אין מה לעשות". 


צליל: גם פה הסיפור של הדור הבא כנראה כבר יהיה אחר. הבן הגדול של רוזה חי בבת ים, הוא עובד כפקח בעיריית תל אביב. בזמן שאנחנו מדברות, הבן הקטן שלה ישן בחדר. היא מספרת שהוא סטודנט למדעי המחשב.

רוזה: "גם אני דואגת להם, אין לי משהו אחר. חוץ מהילדים. למה שאני לא אעזור? למי אני אעזור אם לא לילדים?"

צליל: השתתפה התוכנית של התנועה לעיתונות ציבורית, דיברו עם 20 ממפוטרי פולגת. זאת הילה נחום, שעשתה הרבה מהטלפונים האלה:

הילה: "מה שעלה בעצם בשיחות עם העובדים זה שלמרות המשכורות הנמוכות והעבודה המאוד פיזית ושוחקת במפעל, פולגת היה מקום שוקק חיים ומשפחתי, עם הרבה מאוד הוויי ומסיבות וטיולים וחברויות מאוד עמוקות שנרקמו שם לאורך הרבה מאוד שנים, ככה שהסגירה שלו הייתה מאוד טראומטית".

צליל: 20 אנשים זה לא מדגם אמפירי. אבל כן אפשר לקבל ממנו איזשהו מושג על מה היו ההשלכות של סגירת המפעל עבור העובדות והעובדים.

הילה: "חנה עבדה 30 שנה בפולגת בתיקון אמנותי של בדים, היום היא מצאה עבודה בטיפול בקשישים. בלה עבדה כלבורנטית בפולגת, לאחר מכן היא השתלבה במפעל אחר, בסוגת. זלמה הייתה עובדת ייצור, 30 שנה בפולגת, אחרי זה היא עבדה בניקיון, עד הפרישה. מרסל עבדה 35 שנה למפעל, בביקורת הסופית של הבדים. אחרי הסגירה היא בעצם לא מצאה עבודה עד הפרישה".

צליל: כשמסתכלים על אבטלה כעל דבר בינארי: יש עבודה או אין עבודה, נראה שרוב המפוטרות בסדר. אבל אחד הדברים שהתחדדו לי במפגש איתן הוא שאנחנו טועים, אם נדמה לנו שעבודה בשמירה או בשטיפת כלים דרך חברת קבלן זה אותו דבר כמו העבודה שהייתה להן במפעל. מבחוץ זה אולי יכול להיראות כמו שתי עבודות בשכר נמוך אבל עבור העובדות ההבדל ביציבות, בקושי ובתחושת הערך הוא עולם ומלואו. העובדות האלה התבקשו לשלם את המחיר של הגלובליזציה והקדמה של תחרות חופשית, ומוצרים ומחיר נמוך. הן נשארו מאחור כשכל העולם שעט קדימה. ועכשיו זה עלול לקרות להן שוב.


*מעבר מוזיקלי קצרצר*


צליל: כי רוזה, אלנה ונשים אחרות עם הפרופיל התעסוקתי שלהן, הן בדיוק פלח האוכלוסייה שישלם את המחיר, וייפגע שוב, אם גיל הפרישה יעלה.


הקלטת ציטוט של קריין חדשות: "ועדת הכספים קיימה הבוקר דיון דחוף בנושא העלאת גיל הפרישה לנשים".

הקלטת ציטוט קריין חדשות אחר: "גיל הפרישה לנשים גם הוא בעלייה. היום בוועדת הכספים ערכו דיון לקראת העלאת הפרישה לנשים".

מרואיינת מתוך אותה כתבה מצוטטת: "אנחנו נרצה להמשיך לעבוד גם אחרי גיל הפרישה הפורמלי".


צליל: כשאנחנו מדברים על העלאת גיל הפרישה אנחנו מתכוונים בעצם לשני דברים.

הראשון והחשוב ביותר הוא - העלאת הגיל שבו מתחילים לקבל מביטוח לאומי קצבת זקנה.

נשים לא חייבות לפרוש בגיל 62, הן יכולות להמשיך לעבוד גם אחר כך. אבל, כל אישה שמגיעה לגיל 62, וכל גבר שמגיע לגיל 67, זכאים לקבל מביטוח לאומי כל חודש בין 1,600 ל-2400 שקלים קצבת זקנה. בהתחלה יש מבחן הכנסה - מי שההכנסות שלו הן מעל סכום מסוים, לא זכאי לקבל קצבה. מי שעובד ומרוויח יותר מ-6,000 שקלים, מקבל קצבת זקנה קטנה יותר, אבל מגיל 70 כולם מקבלים. לא משנה מה רמת ההכנסה, כולם. כן, גם שרי אריסון. 


2,000 שקל לחודש זה נשמע כמו מעט מאוד כסף, אבל יש שתי קבוצות של נשים שזה משמעותי עבורן מאוד. נשים כמו הגיבורות של הסיפור שלנו. אלנה ורוזה עצמן, לא יושפעו ישירות מהעלאת גיל הפרישה, כי ככל הנראה תיעשה בהדרגה ולא תחול עליהן. אבל אפשר להיעזר בדוגמאות שלהן כדי להבין מה המשמעות.


הקבוצה הראשונה של נשים שיושפעו מאוד מהעלאת גיל הפרישה הן נשים שפוטרו מהעבודה שלהן בגיל 50+ או 60. לנשים כאלה יש סיכוי קטן למצוא עבודה חדשה, והרבה מהן מחזיקות את הראש מעל המים בקושי עד לגיל שבו הן מתחילות לקבל פנסיה וקצבת זקנה. הן עוברות בין עבודות זמניות או שהן נעזרות בבני משפחה, מכלות את החסכונות ולוקחות הלוואות.


הקבוצה השנייה היא נשים כמו רוזה, שהגיעו לגיל פרישה, אבל הפנסיה שלהן קטנה מאוד והן חייבות להמשיך לעבוד. תארו לכם שניקח מרוזה או ממישהי עם אותם נתונים את קצבת הזקנה שלה, היא עלולה פשוט להידרדר לעוני. כיוון שכולם מקבלים את הקצבה הזאת, העלות הכוללת של קצבאות הזקנה היא 30 מיליארד שקלים בשנה. 40% מתוך כל הכסף שמשלם הביטוח הלאומי בקצבאות: אבטלה, נכות, סיעוד, הכל – 40% הולכים רק לקצבאות זקנה. לשם השוואה, מתחילת משבר הקורונה, כל דמי האבטלה שביטוח הלאומי שילם לעובדים שיצאו לחל"ת, עמדו על פחות מ-20% מיליארד שקל. זה הרבה מאוד כסף. ויום אחד, ויש כל מיני הערכות ומודלים לחשב מתי זה יקרה, לא יהיה מספיק כסף כדי לשלם כל כך הרבה. התשלומים שכולנו משלמים לביטוח לאומי, פשוט לא יספיקו יותר כדי לכסות את כל הקצבאות שצריך לשלם למבוטחים שלו. זה נקרא "גירעון אקטוארי".


אז מה עושים כדי למנוע אותו? במצב כזה צריך, או להעלות את דמי הביטוח, או לקצץ בקצבאות, או גם וגם. ואחת הדרכים היא לדחות את הגיל שבו נשים מתחילות לקבל קצבת זקנה. במקום 62 – 67.

ויש עוד סיבה לעשות את זה:


פלוג: "אנחנו צריכים להעלות את גיל הפרישה משום שעם העלייה בתוחלת החיים, בעצם יש לנו חוסר איזון בין מספר שנות העבודה לבין המספר של השנים שאנחנו אחר כך חיים מפנסיה".


צליל: זאת פרופ' קרנית פלוג. היא הייתה נגידת בנק ישראל, והיום היא סגנית נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה וחברת סגל במחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית. פרופ' פלוג אומרת – 'שימי בצד רגע את האיזון האקטוארי של הביטוח הלאומי, צריך להעלות את גיל הפרישה קודם כל בשביל הנשים עצמן'.


פלוג: "צריך לזכור גם שתוחלת החיים של נשים היא יותר גבוהה מאשר תוחלת החיים של גברים ולכן העובדה שנשים פורשות יותר מוקדם אומרת, שבעצם תוחלת החיים שלהן אחרי הפרישה היא סדר גודל של 23 שנים ושל גברים היא 15 שנים". 


צליל: כי יש עוד משמעות למונח "העלאת גיל הפרישה": וזה הגיל שבו אישה יכולה להתחיל לקבל פנסיה מקרן הפנסיה שלה. כיום הגיל הזה הוא 60 או 62 - תלוי בסוג הקרן. הבעיה היא שכשנשים פותחות את קרן הפנסיה בגיל כזה, פשוט אין שם מספיק כסף.

נשים עובדות במשרות חלקיות יותר, בשכר נמוך בהרבה משל גברים, הן יוצאות לחופשות לידה וגם אחרי חופשות הלידה הן עובדות פחות בגלל הטיפול בילדים. ולכן הן חוסכות פחות כסף לפנסיה.


פלוג: "החיסכון שהן יוצרות במהלך חיי העבודה הוא מצומצם מכדי לאפשר רמת חיים סבירה אחרי הפרישה".


צליל: וכדי לפתור את הבעיה הזאת, נשים חייבות להמשיך לעבוד ולהגדיל את החיסכון שלהן.


פלוג: "יש עבודה איזושהי שנעשתה על ידי איתן ששינסקי וחלי זקן במכון הישראלי לדמוקרטיה, והם הראו שכל דחיה של שנה בגיל הפרישה מעלה את גובה הקצבה התעסוקתית בשישה אחוזים.


צליל: לפי סימולציה שנערכה במשרד האוצר, אישה שמרוויחה 9,700 שקלים בחודש ותפרוש בגיל 62 תקבל פנסיה של כ-3,500 שקלים.

אבל – אם היא תפרוש בגיל 67 תקבל פנסיה של 5,000 שקלים. זה הבדל משמעותי, שמדגיש עד כמה דחוף להעלות את גיל הפרישה עבור הנשים עצמן.


אבל האמת היא, שכבר היום הרבה מאוד נשים בכלל לא פורשות בגיל 62, למעשה, הגיל הממוצע לפרישה הוא בסביבות 65. הנשים שפורשות מוקדם הן בדיוק אותן נשים שעובדות בשכר נמוך ובעבודות פיזיות ושוחקות.

פלוג: "ואז התוצאה היא גם עוד הגדלה של אי השוויון בהכנסה מפנסיה אחרי הפרישה.

צליל: בשנת 2003, כחלק מהתוכנית הכלכלית של נתניהו, גיל הפרישה לנשים עלה - מ-60 ל-62. הצעד הזה נחשב להצלחה. זה בעצם הגיוני, כי אם מעסיק ששוקל להעסיק אישה מבוגרת מניח שהיא תפרוש בגיל 62, זה עלול להרתיע אותו ולגרום לו להעדיף להעסיק גבר או אישה צעירה יותר. אם אנחנו מדברים על גיל 67, זה יכול לתת קצת יותר אופק.

בעצם, עבור כמעט כל אישה, העלאת גיל הפרישה היא דבר טוב, שישפר את מצבה. חוץ מקבוצה אחת. הקבוצה של הנשים הכי חלשות, עם השכר הכי נמוך, והעבודות הכי קשות. עבורן, זה צעד רע מאוד. וזאת הסיבה, שכל הדבר הזה תקוע עד היום.

פלוג: "עכשיו, אני כן חושבת שאם מעלים את גיל הפרישה צריך לקחת בחשבון שצריך לתת סיוע ממוקד למי שמושפע מהדבר הזה באופן ישיר. אז צריך למשל לתת את האפשרות לקבל דמי אבטלה לתקופה של הגיל שמושפע, קבוצת הגיל שמושפעת באופן ישיר מהשינוי".

צליל: סוגיה של פיצוי הנשים החלשות יותר היא הדבר שהכנסת לא מצליחה להחליט לגביו כבר 17 שנים. ב-2011, ועדה בראשות הממונה על התקציבים אודי ניסן, המליצה להעלות בהדרגה את גיל הפרישה לנשים ל-67, אבל ההעלאה נדחתה לאחר שחברות הכנסת שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון, יחד עם חברות כנסת נוספות ממפלגות שונות, הצליחו לחוקק חוק שידחה אותה.

ב-2016, כשגיל הפרישה היה אמור לעלות שוב, משה כחלון שהיה שר אוצר, הקים ועדה נוספת לבחינת העלאת גיל הפרישה, ברשות מי שהיה אז הממונה על התקציבים, אמיר לוי.

הועדה מצאה ש-23% מהנשים עובדות אחרי גיל הפרישה בשכר נמוך.

ועוד 8% מהנשים בגיל הסמוך לגיל הפרישה, אינן עובדות כלל. אלה הנשים שיהיה להן קשה להסתדר ללא קצבת זקנה וללא פנסיה, והוועדה שמה לה למטרה למצוא להן פתרון. המליצה להעניק לאותן נשים מבוגרות, שאינן עובדות או שמרוויחות שכר נמוך, תוכניות והכשרות שיאפשרו להן להישאר עוד כמה שנים בשוק העבודה. לאפשר לאלה מהן שעובדות בשירות המדינה, לעבור לעבוד במשרה חלקית. ובמקרה שהן מאבדות את עבודתן, להעניק להן זכאות מורחבת לדמי אבטלה למשך עשרה חודשים. וגם, לעודד מעסיקים מבוגרים. אבל בעיני יחימוביץ' וגלאון, זה לא הספיק – הן דרשו להכיר במקצועות שוחקים, שבהם גיל הפרישה לא יעלה, ולהעניק דמי אבטלה ארוכים יותר של 600 יום, לעובדות שפוטרו לקראת גיל הפרישה. זה קטע מתוך הוועדה: 

ח"כ לשעבר שלי יחימוביץ': "ועכשיו אנחנו מגיעות לכאן אחרי שנה וחצי של הגיענויות מול האוצר לגופו של עניין, הם לא מכירים במושג 'מקצועות שוחקים'. שר האוצר לא מכיר בנשים שעובדות במקצועות פיזיים, קשים, בעמידה במפעלי מזון, בסיעוד, בסייעות, בניקיון, בכל העבודות הקשות הפיזיות ששוברות את הגב, את הרגליים את הנפש. לא מכיר, הוא רוצה להחל עליהן את העלאת גיל הפרישה, ולא יעזור כלום. יש נשים שנפלטו משוק העבודה בגיל 55 ו-58, והן פשוט יישארו עוד שנים בלי שכר, בלי פנסיה ובלי קצבת זקנה. הפתרונות שהם הציעו הם פתרונות מביכים, זה לסתום חור קטן פה וחור קטן שם. זה עשרה חודשים קצבת אבטלה, ומה עם השנתיים, מה עם 14 החודשים הנותרים? שם הן אמורות להישאר בלי שקל?!"

שר האוצר לשעבר משה כחלון:  "רעבות ללחם".

ח"כ לשעבר שלי יחימוביץ': "רעבות ללכם, ממש רעבות ללחם! ממש כך! שר האוצר הרחום והחנון!"

צליל: ושם ההצעה נפלה. באוצר חשבו שדמי אבטלה לתקופה ארוכה כל כך יגרמו לירידה בתמריץ לעבוד, ושלא ניתן להגדיר איזה מקצוע שוחק ואיזה לא. הם ויתרו על המהלך.

*מעבר מוזיקלי*

צליל: וזהו, זה הפער. זאת השאלה שבגללה גיל הפרישה תקועה 17 שנה. האם נשים כמו מפוטרות פולגת יצטרכו לפרוש מאוחר או לא? האם הן יקבלו סיוע, וכמה? האם הן אלה שמצבן הכלכלי ידרדר כדי לשפר את המצב של כל השאר, או שאפשר למצוא דרך לפצות אותן?

ומאז העניין פחות או יותר תקוע וכולם מבוצרים פחות או יותר באותן עמדות. לאחרונה הוא נפתח שוב.

מירב: "אני חושבת שיש דברים מאוד טובים בהעלאת גיל הפרישה, צריך להגיד את זה *צליל של הודעה* ביושר".

צליל: זאת השרה לשוויון חברתי, מירב כהן. אנחנו מדברות בזום ביום חמישי בערב, והקולות שאתם שומעים ברקע הם הילדים שלה. ביקשתי לדבר עם השרה כהן על ההתנגדות שלה להעלאת גיל הפרישה, אבל היא אמרה לי – 'בשמחה, אבל אני לא מתנגדת'.

מירב: "כשהעלו את גיל הפרישה מגיל 60 לגיל 62 אנחנו ראינו תרומות, אההה... תמורות מאוד מאוד חיוביות *רעשים ברקע*. גם יותר ויותר נשים עובדות, זאת אומרת, שיעור ההשתתפות שלהן עלה, החיסכון לפנסיה גדל, הצמיחה במשק גדלה. זה דברים מדהימים.

צליל: כשכהן נכנסה למשרד לשוויון חברתי, שאחראי גם על אזרחים ותיקים, היא החליטה, יחד עם מנכ"לית המשרד שלה, יעל מבורך, שבעצמה הייתה חברה בוועדה ב-2016, לנסות למצוא פתרון לנושא הזה. הן הזמינו את כל ארגוני הנשים שהתנגדו למהלך לשבת איתן ולומר מה צריך לקרות כדי שכן אפשר יהיה להעלות את גיל הפרישה.

מירב: "עשינו תחקיר עומק: איפה זה נתקע, מי התנגד ולמה, ויצרנו שולחן עגול. אם זה ויצו ונעמת ושדולת הנשים ו-ונליר והדרת. ממש כל הארגון הרשות למעמד האישה, כל הארגונים שבזמנו התנגדו למהלך ואת רואה, שכשאת פורטת את הדברים ואת מייצרת להם גם הזדמנויות ולא רק איומים, אז אנחנו ביחד, *רעש* אז אנחנו הולכים על זה יד ביד".

צליל: בסופו של דבר, כהן ומבורך גיבשו הצעה להעלאת גיל הפרישה, שמוסכמת גם על הארגונים האלה. ההצעה הזאת אומרת: אתם רוצים שיהיה שוויון בגיל הפרישה ושנשים יפרשו באותו הגיל כמו גברים? בבקשה. אבל אם שוויון, אז שוויון.

מירב: "אי אפשר לבוא רק לקצה של התהליך, לגיל 62, ששם באמת הן פורשות לפני גברים, ולהגיד טוב, 'רק את חוסר השוויון הזה אנחנו נתקן ונעלה את גיל הפרישה'. ולכן אנחנו אומרות 'בסדר גמור'. בואו נתקן את חוסר השוויון הזה, אבל בואו גם נתקן את חוסר השוויון ואת העיוות בתחילת הדרך. תביאו לנו מסגרות חינם לפני גיל 3 כדי שנוכל לעבוד ולהצליח בשוק התעסוקה. תכניסו את הגברים למשוואה, תנו לנו חופשת לידה גם לאבות. ואז כשאנחנו נגיע בהמשך לגיל הפרישה אז קודם כל אנחנו נהיה מועסקות ואנחנו נהיה גם בשכר טוב יותר, עם פחות פערים אל מול הגברים. ואז באמת העלאת גיל הפרישה תיטיב עם כולם".

צליל: "בשלב הזה אמרתי לשרה: זה הרי לא יקרה. להגיד: אני בעד העלאת גיל הפרישה בעולם שבו יש חופשת לידה לאבות וחינוך חינם מגיל 3 - זה בעצם אותו דבר כמו להגיד שאת מתנגדת.

מירב: "אני יכולה להגיד לך את אותו הדבר על העלאת גיל פרישה. אני יכולה להגיד את המשפט שעכשיו אמרת, שהסיכוי להגיד להשיג את העלאת גיל הפרישה - הסיכוי של זה קלוש ונראה בלתי מושג. אני חושבת שכמה וכמה שרי אוצר, כולל שטייניץ שמצא את עצמו מצביע לבד בעד במליאה על העלאת גיל הפרישה, יחתמו על המשפט שכרגע אמרנו. זה גם בלתי מושג. בואו נעשה גם את זה וגם את זה".


פלוג: "יש לא מעט ארגונים ונשים שאומרות - עד שלא יהיה שוויון בשוק העבודה אנחנו לא מוכנים שיועלה גיל הפרישה. אני חושבת שזה טיעון מאוד מאוד בעייתי".

צליל: זאת שוב קרנית פלוג. והיא מסכימה שחובה לדאוג לנשים המבוגרות שייפגעו ישירות מהמהלך. אבל היא חושבת שלא נכון לכרוך אותו יחד עם כל התהליכים האחרים לשוויון מגדרי.

*מעבר מוזיקלי רך שירכך את המעבר לסיום*


צליל: בחודשים האחרונים היה נדמה שהנושא הזה עומד לעלות שוב על שולחן הממשלה. אבל עכשיו זה יהיה כבר כאב ראש של הממשלה הבאה.

בכל מקרה, גם התומכות וגם המתנגדות להעלאת גיל הפרישה מסכימות על דבר אחד. הקורונה הפכה את הנושא הזה להרבה יותר דחוף. תשלומי דמי האבטלה למאות אלפי מובטלים האיצו את בעיית הגירעון האקטוארי של הביטוח הלאומי, והאבטלה הגואה ייצרה עוד עשרות אלפי רוזות ואלנות חדשות, שמצאו את עצמן מובטלות כמה שנים לפני הפנסיה, ועם סיכוי נמוך למצוא עבודה.

וגם השינוי של הכלכלה הישראלית נמשך – שטיחי כרמל, פניציה, לחמי, חרסה, אמיליה קוסמטיקס – כל מפעל שנסגר, ומפנה את מקומו לתעשיות מתוחכמות ועתירות ידע, גם משאיר אחריו עוד פועלות בשכר מינימום, שלא נשאר להן מקום בשוק העבודה שלנו.


אלנה: "אני מרגישה כמו כאילו... משחק של שחמט. זרקו ולא רואים, טוב ולא טוב. כולם הביתה. זה חלק מהחיים, חלק של הקשים, אבל אני אהבתי חלק הזה".


*מתנגנות מילות השיר אינתי עומרי של מיכה שטרית*

"סוגרים את המפעל בואי נלך הביתה
זה לא משתלם, לא משתלם... לא משתלם
זה עניין של כלכלה..."

אנחנו היינו חיות כיס. את התכנית עורכת מאיה קוסובר. עורך הסאונד הוא אסף רפפורט, סייעה בעריכה רחל רפאלי. בהכנת הפרק השתתפו הילה נחום, בוריס מריאקרי וגיא שגיא. תודה לתנועה לעיתונות ציבורית ולתוכנית הצעירים שלה, "עיתונות לשם שינוי". אם מעניין אתכם להשתתף בתוכנית הזאת, הפרטים נמצאים בעמוד הפייסבוק של התנועה. תודה לעדי סלם על העזרה בהכנת הפרק. שאול אמסטרדמסקי ודנה פרנק הם חברי מערכת חיות כיס. אפשר להאזין לכל הפרקים שלנו ביישומוני ההסכתים ובאתר כאן. אני צליל אברהם, תודה רבה שהאזנתם.

*פזמון השיר אינתי עומרי מתנגן ונחלש בהדרגתיות עד לסיום*