שייח'ים ושערים

צוללים לתוך עסקת המכירה של בית"ר ירושלים כדי להבין - האם זה המזרח התיכון החדש, או עוד מהבלגן והאינטרסים של המזרח התיכון הישן?

דנה: שלום, אני דנה פרנק, אתן על חיות כיס.

אחד הדברים הנעימים בעבודה בתקשורת זה שיש למי להפנות כל מיני שאלות איזוטריות שמנקרות בנו, במגוון נושאים. וכשעולות לי שאלות על כדורגל, למשל, 'למה קוראים לשלישיית שערים במשחק הט טריק?' -

אני מפנה אותן לאורי לוי. ובדרך כלל הוא עונה מיד. בדרך כלל.

אורי: "למה הט טריק? הט-טריק... לשלושער, את שואלת".

דנה: "כן".

אורי: "שאלה טובה, אין לי מושג".

דנה: (מתעצבנת, אורי צוחק) "אורי בשביל מה הבאתי אותך?"

דנה: אורי הוא מגיש הפודקאסט 'שער', שעושה לכדורגל את מה שחיות כיס עושים לכלכלה: מדבר על זה בשפה של בני אדם, שנגישה אפילו אם אתם לא יודעים על זה כלום. אני ממליצה. חוץ מזה, יש לו אתר אינטרנט שנקרא 'באבאגול' שבו הוא מסקר כדורגל מהמזרח התיכון, אפריקה, אמריקה הלטינית ואסיה, והוא אחד הבודדים בישראל שמסקר בעקביות את הכדורגל הפלסטיני. מעל לכל –

אורי: "אני חולה כדורגל. במקום להגיד 'אני אוהב ממש מה שאני עושה' – אני, 'אני חולה כדורגל', כן".

דנה: יש דבר אחד שאורי פשוט נולד לסקר. כל הידע, הניסיון והתשוקה שלו הובילו אותו ישר לנושא הזה.

אינסרט חדשות - מבזק מכירת בית"ר לאמירויות: "היסטוריה בספורט הישראלי בכלל, ובית"ר ירושלים בפרט: איש העסקים האמירותי חמד בן ח'ליפה רכש 50 אחוזים מהבעלות על הקבוצה והתחייב להשקיע בה 300 מיליון שקלים בעשור הקרוב".

דנה: מכירת חמישים אחוז מהבעלות על קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים לשייח' חמד בן ח'ליפה אאל נהיאן בסכום שנשמע דמיוני - 300 מיליון שקל.

אורי: "הייתי בהתרגשות שיא. תשמעי לא נרדמתי בלילה לפני זה".

דנה: אורי היה בדובאי בזמן ההכרזה על המכירה. הוא הסתובב וניסה להבין את מה שהרבה אנשים ניסו להבין באותו השבוע. למה שייח' מהאמירויות קנה את בית"ר ירושלים? הקבוצה הישראלית שאין בה שחקנים ערבים.

אז השבוע בחיות כיס, נעבור מהיציעים בטדי לתוך מונית בדובאי כדי להבין איך עסקה כל כך משונה התרחשה. נברר למה אמירותים רוצים לקנות את בית"ר? האם זאת עסקה טובה לבית"ריסטים ולאמירותים? ומה התשובות לשאלות האלו יכולות לגלות לנו על יחסי הסחר העתידיים שלנו עם איחוד האמירויות?

מעבר של מילות פזמון השיר "יאללה בית"ר אל המגרש"

(קול של מטוס ממריא)

דנה: אז אורי טס כולו מלא התרגשות מסקופ הכדורגל של המאה. אבל בטיסה היו עוד מלא אנשים שהתרגשו ממשהו אחר לגמרי.

אורי: "היו שם חרדים היו שם ערבים היו שם, זוגות בני 40, את רואה שניהם כבר גרושים בפרק ב' שלהם בכלל הולכים לעשות שמח. זה היה מאוד חוויה משונה וכיפית באיזושהי צורה, כי זה היה ממש המיקרוקוסמוס של הישראליות".

דנה: בשדה של דובאי כבר היו פוסטרים שהזמינו את התיירים הישראלים המגוונים לשלל אטרקציות,
מטקס חליצת העצם באסאדו ועד הופעה של קוקו מאילת על יאכטה. כל התפאורה הייתה מוכנה לחופשה של החיים, פיצוי על השנה הקשוחה 2020 שבה, מעל לכל הבלגן, אפילו לצאת לחו"ל לא נתנו.

ממש עם חתימת הסכם הנורמליזציה עם האמירויות נעשו לא מעט עסקאות, ועוד יותר ניסיונות לעסקאות. לפי מחקר של אתר האינטרנט המקום הכי חם בגיהינום, בין תחילת נובמבר לתחילת דצמבר פורסמו בתקשורת הישראלית לא פחות מ-3,200 כתבות (!) על דובאי.

אבל גם בתוך השטף הזה, עדיין המכירה של בית"ר ירושלים הצליחה ממש להתבלט.
למה? לפי אורי, כי כדורגל זה אף פעם לא רק כדורגל.

אורי: "הכדורגל הישראלי זה פשוט שדה מטורף של סמלים, פוליטיים וחברתיים, שמייצגים אותנו. אותנו. עכשיו, מה זה בית"ר? בית"ר סמל משוגע של הימין, הציונות, ז'בוטינסקי. עכשיו, כדורגל באיחוד האמירויות הוא גם כן שדה שמסמל משהו בכלל בעולם הערבי. זה לוח של רפרזנטציות, של זהויות. ובשביל מדינות המפרץ הייתי אומר זה סמל סטטוס. להיות בעלים של קבוצת כדורגל אומר שאתה בוס".

דנה: אני ממש ממליצה להאזין לאחד משני הפרקים שאורי עשה בהסכת שלו על הכדורגל באמירויות ועל מעמדו. בינתיים, הנה תקציר של מה זה כדורגל כסמל סטטוס באיחוד האמירויות.

אורי: "פחות או יותר משנת 2008 כשמשפחת אל נהאיין האמירתית קנתה את מנצ'סטר סיטי והחליטה שהיא נכנסת למים הכי עמוקים של הכדורגל העולמי ובעצם הופכים להיות היריבה העירונית של מותג הספורט, אולי אחד המוצלחים בהיסטוריה מנצ‘סטר יונייטד".

דנה: משפחת אל נהאיין היא משפחת המלוכה של אבו דאבי. ראש המשפחה, שייח' ח'ליפה בִּן זָאיִד אָאל נַהְיָאן, הוא נשיא איחוד האמירויות. אורי אומר שמשפחת אל נהאיין בכלל נכנסה לסיפור של מנצ'סטר סיטי בעקבות הבחירה בקטאר לאירוח המונדיאל הבא, בשנת 2022. מירוץ חימוש בכדורגל, אם תרצו. קטאר היא שכנה של איחוד האמירויות, ובעצמה מדינה עשירה שרוצה, דרך השפה הבין לאומית של הכדורגל, להראות לעולם שיש בה משהו מעבר למה שנראה לעין –

אורי: "דשדשה, גמל חומוס פיתות ויאללה".

דנה: המדיניות החדשה, הידידותית למערב של האמירויות נשענה על מקצוענות.

אורי: "אנחנו עושים כדורגל הכי טוב שיש. ואת יודעת בהתחלה זה עבד במיוחד באנגליה לצורך העניין אנחנו מדברים על מנצ'סטר סיטי. אוהדי מנצ'סטר סיטי היו באים עם כל הדשדשה עם הכפייה, וואטאבר, כאילו, באים עם זה למשחקים, זה אביזר עידוד".

דנה: Deshdāsheh או Kandūrah זה השם של הבגד הלבן הזה שאמירים וסלבריטאים ישראלים לובשים בדובאי.

בכל מקרה, הרכישה של מנצ'סטר סיטי ממש הוכיחה את עצמה: הקבוצה זינקה מקבוצה בינונית למועדון טוב, שקונה שחקנים זרים בעשרות מיליוני יורו, ככה. משפחת אל נהאיין ראתה כי טוב, המשיכה לרכוש עוד ועוד מועדונים, והרחיבה אותם למה שנקרא כיום סיטי פוטבול גרופ - רשת של קבוצות כדורגל ברחבי הגלובוס –

אורי: "ויש לך קבוצות במלבורן, במונטבידאו, במומביי, במלא מדינות".

דנה: קבוצות בג'ירונה שבספרד, ביוקוהמה שביפן, בעיר ניו יורק, בבלגיה, בצרפת ועוד ועוד. הקבוצות בסיטי פוטבול גרופ ממומנות בנדיבות. המשאבים הכספיים האדירים עוברים ישירות מהנפט באמירויות לרמת מקצוענות גבוהה מאוד בכדורגל העולמי. וחוץ מזה, גם העובדה שיש להן רשת כל כך גדולה של קבוצות פותחת מלא אפשרויות. אפשר, למשל, לגדל שחקנים באחד המועדונים בליגה ב' בספרד, וכשהם מתחילים להגיע למקצוענות להעביר אותם לתקופה בדרום אמריקה, שיסתגלו למנטליות שם, ואז להנחית אותם ביפן או בארצות הברית כשחקנים שמשנים את התמונה. אורי אומר שעוד מוקדם להעריך את מלוא ההשפעה של ההשקעה האמירותית במנצ'סטר. השקעה בכדורגל - בין אם זה מועדון אחד או רשת אדירה, כמו סיטי פוטבול גרופ - היא תהליך של דור לפחות.

אבל האנשים של סיטי פוטבול גרופ הם לא האנשים שרכשו את בית"ר שלנו. סיטי פוטבול גרופ הם רק דוגמה לאיך נראה הכסף מהאמירויות ברמות הכי גבוהות של המשחק.

מה שכן, בתוך האמירויות אין כדורגל ממש גדול, ברמה בין לאומית.

אורי: "זה העניין, בתוך האמירויות יש בעיה. לכל קבוצה כזאת יש שייח' וכל קבוצה כזאת היא צעצוע של שייח'".

דנה: איחוד האמירויות אירח את גביע אסיה האחרון בשנה שעברה. האמירותים הודחו בחצי הגמר. לפי אורי, חוסר ההצלחה היחסי של איחוד האמירויות נובע מזה שכסף זה לא הכל. לא בחיים, לא בכדורגל. השייח'ים האמירותים מתמקדים יותר בטיפוח הקבוצות שלהם כסמלי סטטוס מאשר כמועדוני כדורגל.


לא רק האהבה הצרופה למשחק הכדורגל על כל המשמעויות התרבותיות והרגשיות שיש בו הובילה דמויות בולטות מאיחוד האמירויות להיות שחקנים משמעותיים בכדורגל הבין לאומי. זה גם דחף אדיר לתקן את התדמית שלהם. באמירויות ובכלל במדינות המפרץ מתייחסים זוועה לעובדים זרים.

דנה: אוכלוסיית איחוד האמירויות הערביות מונה קצת פחות מעשרה מיליון בני אדם, מתוכם רק כמיליון וחצי הם אזרחי האיחוד. כל האחרים זרים, לא אזרחים. האזרחים הם קצת פחות מ-11.5% מהאוכלוסייה, ו-27% מהאוכלוסייה הודים. 12% מגיעים מפקיסטן. יש גם לא מעט פיליפינים, איראנים, מצרים וסינים.

אורי: "איחוד האמירויות זה לא דמוקרטיה, חשוב להגיד, ויש שם זכויות עובדים בעייתיות, מערכת שנקראת כָּפָאלֶה, שזה בעצם סוג של Sponsorship של כל עובד זר".

דנה: "וואי וואי, זה מילה ממש עדינה".

אורי: "למה?"

דנה: "כי בישראל כשאנחנו מחזיקים דרכונים של עובדים זרים אנחנו קוראים לזה בשם אחר".

אורי: "איך אנחנו קוראים לזה?"

דנה: "סחר בבני אדם".

אורי: "זה נכון, זה - זה Human Trafficking".

דנה: האנשים האלה בונים את הבניינים הענקיים ואת האיים המלאכותיים, וגם מנקים את הבניינים, מבשלים, מחזיקים בסטות בשוק, נוהגים במוניות וגם - מתחזקים ומתחזקות את תעשיית המין שכבר מושכת ישראלים בכמויות. הם כולם הגיעו תחת חסות של תושב האמירויות - מה שנקרא, באמת, אל כפאלה: המעסיק מזמין את העובד, שמקבל ויזת עבודה ובתמורה מפקיד את דרכונו אצל המעסיק. אורי פגש כמה כאלו בביקוריו באיחוד האמירויות.

אורי: "היה איזה נהג מונית אחד מאוגנדה שתראי הוא מצד אחד הוא מקבל שכר שמסדר את כל המשפחה שלו, ובאוגנדה הבן שלו כבר מנהל רשת של סופרמרקטים. אבל הוא לא יכול לצאת משם, כי המשפחה כבר תלויה בכסף הזה. עכשיו הוא עובד עשרה חודשים ונוסע לחודשיים חופש בשנה. והחוזה הוא לשנתיים, ובדרך כלל מה שהם עושים, אומרים לו, 'אתה רוצה עכשיו לקבל את התשלום על השנתיים, אז תחתום פה עכשיו לעוד שנתיים'. אז הוא אומר 'לא, אני לא רוצה לחתום לעוד שנתיים, אני רוצה לחזור הביתה', אומרים 'רגע, הדרכון שלך אצלנו'".

דנה: וזה עוד יחסית סביר.

בשנת 2008 האמירויות, כמו כל העולם, חוו משבר כלכלי לא קטן. בבת אחת למיליוני עובדים זרים במדינה לא היה איפה לעבוד ואיך להתפרנס. מאות אלפים הוחזקו במחנות עבודה ללא אוכל, מים או תנאי תברואה בסיסיים. העובדים צעדו בצעדת מחאה לעיר שראג'ה, שם דרשו מהאמיר המקומי להחזיר להם את הדרכונים כדי שיוכלו לחזור לארצם. הרעש הבינ"ל שנוצר היה כל כך אדיר עד שהאמירויות ושאר מדינות המפרץ החליטו לתקן את התדמית שלהן. בין היתר, דרך רכישת קבוצות כדורגל מפורסמות. קוראים לזה White Washing, הלבנה.

רועי: "בשנים האחרונות יש ניסיונות של אותן מדינות לנסות להראות שהן עושות שינויים במנגנון של הכפאלה".

דנה: זה רועי קייס, כתב לענייני ערבים בחדשות כאן.

רועי: "פחות מקשות על העובד ועל העובדים להראות איזושהי תדמית אחרת, כאמור, ברקע ביקורת המאוד חריפה של ארגוני זכויות אדם בינ"ל על יחס של המדינות האלה לזרים".

דנה: רועי אומר שיש יותר ויותר בקרה על העסקת עובדים, ויותר ניסיון לשמור על זכויות העובדים הזרים. אבל יהיה קשה להיפטר לגמרי מהכאפלה.

יש עוד הרבה נושאים של זכויות אדם הקשורים לאמירויות ובכלל למדינות המפרץ. כרגע, לענייננו, מה שחשוב לדעת זה שמתוך אהבה וגם כדי לשפר את התדמית, האמירותים קונים מועדוני כדורגל ומצליחים הרבה יותר טוב בחו"ל מאשר בבית. אבל צריך לדעת שירושלים זה לא מנצ'סטר. הצד השני של הנישואין מגיע לחופה במצב לא משהו.

צד החתן - איך בית"ר הגיעו לרכישה?

אופיר: "האמת היא גדלתי כאוהד בית"ר ירושלים ואז התחלתי להתעניין בקבוצה".

דנה: זה אופיר סער. הוא כתב ספורט בוואלה!, וכבר 18 שהוא מסקר את הקבוצה שהוא אוהד כל חייו.

אופיר: "ואני למעשה תל-אביבי, אבל כשהייתי ילד, היו בדרום תל אביב יותר אוהדי בית"ר מאשר אוהדי מכבי תל אביב. היא הייתה קבוצה של המדינה, אז בדיוק היו אלי השחקנים אלי אוחנה, אורי מלמיליאן, אז דרום תל אביב היו אוהדי בית"ר ובני יהודה. ככה זה היו פה ממש קרבות".

דנה: אבל בשנים האחרונות, בית"ר רחוקה מלהיות הקבוצה של המדינה.

אופיר: "ברגע שאין את כל הרעש מסביב ומה שמחזיק את בית"ר זה רעש היום, בלאגן, קהל, צבע יחסי ציבור. מקצועית, היא לא במשחק".

דנה: בית"ר היום במקום 12 בטבלה, נכון לעכשיו, בליגת העל הישראלית. אפשר להגיד שבשנים האחרונות, עד המכירה, הקבוצה עלתה לכותרות כמעט אך ורק בהקשרים שליליים. ההתדרדרות התחילה בתחילת שנות האלפיים. הקבוצה החליפה ידיים כמה פעמים, ואז בשנת 2005 התגלגלה לאחד, אוליגרך.

ארקדי גיידמאק.

לא להאמין איזו דמות קאלט גיידמאק היה בישראל, עם חיקוי בארץ נהדרת, שירים ומה לא, וכמה מהר הוא נשכח מהתודעה הציבורית. אבל לא מהתודעה של הבית"ריסטים.

בבית"ר התחלפו הרבה בעלים. כולם רצו להביא תוצאות ומהר. להראות גביעים ונצחונות. לגיידאמק היו כיסים ממש עמוקים כדי לגבות את הרצון הזה.


אופיר: "ארקדי הוכיח שאם יש כסף בית"ר ירושלים היא לוקחת פה את הליגה בהליכה".

דנה: וכשאופיר אומר כסף, הוא מתכוון להמון המון כסף.

אופיר: "הוא שפך פי 3 תקציב מאחרות, כשהיה זה, היה במכבי תל-אביב ומכבי חיפה 40-45, הוא שם 140".

דנה: אבל הכסף לא הלך למקום הנכון. תחשבו רגע על תקציב של עיר. הדילמה היא תמיד בין להשקיע בגני שעשועים - כלומר, אלמנטים יפים ובולטים שישמחו את התושבים באופן מידי, לבין מדרכה חדשה, ש, מה לעשות, אי אפשר לחנוך בגזירת סרט חגיגית, אבל תשפר את החיים לאורך זמן. גיידמאק בחר להשקיע הון בטווח הקצר והמיידי. בפיתוח ארגון האוהדים של בית"ר וברכש של שחקנים ישראלים וזרים בסכומים גבוהים מאוד. שמעון גרשון, שהיה השחקן המוביל של הפועל תל אביב, שילש את שכרו כשעבר לבית"ר.

אבל מה שלכל אורך הדרך חסר לבית"ר, מה שבית"ר צריכה כדי להפוך להיות מועדון כדורגל טוב באמת, זה תשתיות. בית"ר מתאמנים בבית וגן, אבל המתקן לא בבעלותם. ואם זה נשמע לכם כמו פרט שולי, תחשבו שוב. הנה אורי לוי, שוב מסביר לי מושגי יסוד בכדורגל - הפעם מה זה מתקן אימונים בבעלות הקבוצה.

אורי: "זה מאפשר הכל, אם יש לך מתקן אימונים שהוא שלך אתה גם שם מטבח, השחקנים באים מ-8 בבוקר, אוכלים ביחד ארוחת בוקר, מנתחים את הווידיאוים מהמשחק של שבת, אחרי זה הולכים לסשן של יוגה אולי או שיאצו או לא יודע מה, אז באים נותנים אימון חבל על הזמן, נחים צהריים, אוכלים צהריים, הולכים לחדר כושר ואז אימון ערב. אבל זה יום עבודה, זה מקצועיות וכרגע הכדורגל הישראלי, שוב, למעט מכבי תל אביב ומכבי חיפה, אין מועדונים שמציעים את זה".

(מוזיקה)

דנה: היה משהו חשוב שקרה בבית"ר בשנים האלו.

מאיה: "ה'לה פמיליה' הוקמו עם הגעתו של גאיידמק באיזה שהיא מטרה גם לשרת אותו".

דנה: זאת מאיה זינשטיין, במאית דוקומנטרית. הסרט הראשון של מאיה, שזכה בפרס אמי, נקרא 'טהורה לעד'. הוא עוסק בעונה האחרונה של גיידאמק בבית"ר, 2013-2014.

הכל התחיל כשגיידאמק החליט שהוא רוצה לחזק את הקשרים בינו לבין נשיא צ'צ'ניה, שאוהב מאוד כדורגל. לשם כך, גיידאמק הטיס את בית"ר למשחק ידידות בצ'צ'ניה. אירוע חריג, זה לא משהו שקורה בדרך כלל.

מאיה: "גיידאמק אומר את זה מדהים בסרט, הוא אומר 'שיחקנו את המשחק, הנשיא שאל אותי, איזה תוצאה אני רוצה, 0:0, 1:1, 2:2'".

דנה: המשחק היה אחלה והקשרים שנבנו בעקבותיו היו אחלה אף יותר. כל-כך אחלה, עד שגיידאמק החליט לייבא שני שחקנים צ'צ'נים לארץ, זאור סדאייב ודז׳בראייל קדאייב. רק ששני השחקנים היו מוסלמים. בדרך עמדו לה פמיליה. אירגון האוהדים, שהוקם בעידודו ובברכתו של גיידאמק, הארגון שבתקופתו קיבל מימון מהמועדון והצטרף לטיסות של בית"ר לחו"ל. הארגון שמזוהה יותר מכולם עם הסיסמה "בית"ר טהורה לעד".

מאיה: "לפני הסיפור של הצ׳צ'נים, ה'לה פמיליה' היו בסך הכל עוד כאילו ארגון אוהדים קיצוני שיש אותו בכל קבוצות הכדורגל שמכבדות את עצמן. ה'לה פמיליה' לא המציאו את זה. זאת אומרת, בכל מועדון כדורגל משמעותי יש בו גם אולטרס".

דנה: מאיה התגלגלה לסיפור הזה במקרה. התוכנית "עובדה" ביקשה ממנה לתעד את ההגעה של הצ'צ'נים לארץ - בתור במאית דוקו דוברת רוסית. כבר על ההתחלה היא הבינה שמדובר בסיפור ענק.

מאיה: "תיעדנו שם סצנה באמת בלתי נתפסת שבה אוהדי 'לה פמיליה' מגיעים באמת בהמוניהם לאימון הראשון של הצצ'נים, ויש שם קללות פסיכיות וגם ניסיון להתפרץ למגרש גם אלימות גם מילולית וגם פיזית, כולל סצנות של ילדים קטנים, בני שבע עם מסכות, מקללים וצועקים שיש לנו ערבים בבית"ר".

דנה: אחרי שסיימה לעבוד על הכתבה, מאיה ביקשה מאיציק קורנפיין, יו"ר בית"ר ירושלים, להמשיך לתעד את כל העונה. קורנפיין הסכים, ואמר –

מאיה: 'תקשיבי, אני לא באמת חושב שיקרה פה משהו רציני. את יודעת, הם יבקיעו כמה גולים, האוהדים יירגעו, לא יהיה לך מה לצלם.

דנה: זה לא מה שקרה. למעשה, בגול הראשון של אחד השחקנים המוסלמים, סדאייב, כמה מאות אנשים מהקהל של בית"ר קמו ויצאו מאיצטדיון טדי.

(הקלטת משדר ספורט רועש וצעקני): "עם הכדור הזה לסדאייב, 1:0 לבית"ר ירושלים!!! האם חלק מאוהדי בית"ר ירושלים עכשיו נוטשים את טדי?

כן, כן, נוטשים את טדי וזו המחאה..."

דנה: וזה אפילו לא היה האירוע הקשה ביותר. 'לה פמיליה' לא בחלו בהצתת חדר הגביעים והמזכרות ואף הכו את אחד הכדורגלנים.

בית"ר תמיד נחשבה קבוצה אלימה. אוהדי ביתר הביאו לשפה העברית את הביטוי השגור לשרוף את המועדון, שנים לפני שהם באמת שרפו את המועדון. אפילו הגשש החיוור כתבו על זה מערכון. אבל הסיפור עם השחקנים הצ'צ'נים טלטל את הקבוצה מבפנים, והביא אותה כמעט לסף פירוק.


(מוזיקה)

דנה: גיידאמק חשב שהוא יגיע לכנסת דרך טדי, ושלה פמליה יהיו בסיס אוהדים חזק שיצעק את שמו בשוק מחנה יהודה.

בסוף הם התנהגו קצת אחרת.

מאיה: "הגולם שקם על יוצרו. ברגע שהם הפנו את האנרגיות הבלתי נדלות שלהם נגדו ובאמת מיררו את חייו לקראת הסוף ממש. והם יודעים לעשות את זה כשהם רוצים".

דנה: הצ'צ'נים ברחו בסוף העונה. גאיידמק עזב את הקבוצה, ובסוף גם עזב את המדינה. לה פמיליה נשארו.


(מוזיקה)

דנה: ממש לא כל אוהדי בית"ר הם גזענים. נתח מסוים מהאוהדים נגעל כל כך מהאלימות שהתפרצה כלפי הצ'צ'נים עד שהחליט לפרוש מבית"ר ולהקים קבוצת אוהדים בשם בית"ר נורדיה. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הסרט של מאיה הצליח מאוד, והשם בית"ר ירושלים נעשה מפורסם ברחבי העולם, גם העולם הערבי.

(מוזיקה)

דנה: מאז 2018 בית"ר ירושלים בבעלות משה חוגג. התפקוד שלו שנוי במחלוקת. מצד אחד, חוגג הצליח לרסן את הגזענות בבית"ר. על זה אין עוררין. הוא הביא את השחקן עלי מוחמד, שהוא אומנם נוצרי עם שם מוסלמי, אבל עדיין דמות שלא הייתה מחליקה בגרון בתקופת השיא של 'לה פמיליה'. ובכל זאת, מקצועית, לא כולם מעריכים אותו.

אופיר: "צריך להבין איך מנהלים מועדון, קבוצה, חדר ההלבשה של קבוצה אני יכול להגיד לך לדוגמה",

דנה: זה שוב אופיר.

אופיר: "בקיץ חתכו לשחקני בית"ר 30% מהשכר בגלל הקורונה,

 איך שהם חתמו על זה, אחרי שלושה ימים הם קנו שחקן במיליון יורו. מי שמבין בכדורגל יודע שכשאתה עושה את זה, אתה ממרמר את החדר ההלבשה, אתה מפסיד אותו. חדר הלבשה מתחיל לרתוח".

דנה: את הכסף שלו, משה עשה בהשקעות בהייטק - יש לו קרן הון סיכון. רק ש... התפרסמו עליו לא מעט כתבות וסיפורים. הנה ממש כמה כותרות, על קצה המזלג:

באמצע דצמבר, 'דה מארקר' פירסמו שחוגג מישכן את כרטיסי השחקן של שחקני בית"ר כערובה להלוואה בסך 15.5 מיליון דולר בשוק האפור. באותה הכתבה, דה מארקר חשפו סיפורי שחיתות רבים שקשורים לכאורה לחברות של חוגג. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה. ב-2018 המיליארדר שלמה רכניץ תבע את חוגג על תרמית לכאורה במכירת מניות חברת 'מובלי' שהוא ייסד ועמד בראשה עד לסגירתה. בינואר 2019, משקיע סיני הגיש תביעה נגד חוגג על סך 17 מיליון שקלים. ביולי 2019 הוגשה תביעה נוספת על ידי משקיעים נגד חוגג על הונאה ותרמית לכאורה בחברת 'מובלי' בסך שישה מיליון שקלים.

אופיר: איך אמר לו אייל ברקוביץ', 'למה ליענקלה שחר ולמיטש גולדר אין דברים כאלה, אין תיבות פנדורה כאלה אין כתבות כאלה עליהם? זה, זה משהו בערכים".

(הקלטת דבריו של אייל ברקוביץ'): "איך יכול להיות שכל הזמן השם שלך מעורבב בדברים כאלה? פעם שמעת על ינעקלה שחר? על מיטש גולדר? פעם שמעת על אלונה?"

דנה: אגב, בבית"ר בחרו שלא להתראיין לפרק.

מטעמו של משה חוגג נמסר:

״אנו מבינים לגמרי שלחבוט במשה חוגג, בגיבוי פייק תביעות נבזיות, אשר מוגנות אוטומטית מלשון הרע, הפך לספורט הלאומי.

אנו מלאי תקווה שחיות כיס ינהגו כך עם הצד התובע לאחר שבית משפט יגלגל אותם מכל מדרגה אפשרית״

__________________

דנה: אז אם בית"ר קבוצה חלשה, אם אין לה תשתיות, אם יש כל כך הרבה סיפורים על הבעלים שלה - למה שמישהו ירצה לקנות חמישים אחוז ממנה?

לאורי לוי יש תשובה.

אורי: "בגלל שזה ירושלים".

דנה: "כן?"

אורי: "בטח! כולם פה בגלל ירושלים. גם האנשים שגרים בכלל.. שעלו לפה, לא יודע מה, ומוצאים את עצמם עכשיו כבר דור שני או שלישי בכרמיאל, הם פה בגלל ירושלים. והערבים לא שונים. כולם פה! בשביל חתיכת אדמה הזאת. עם כיפת הזהב, או עם הכותל, או עם הכנסייה שם, זה מה שדופק לאנשים את השכל, סליחה על הביטוי לטוב ולרע".

דנה: אבל למה ששייח' מהאמירויות, שהקולגות שלו מחזיקים את מנצ'סטר סיטי, ירצה לקנות דווקא את בית"ר ירושלים?

אורי: "אמירתים וערבים יודעים מה זה בית"ר ירושלים, בית"ר ירושלים זה World famous name.

אורי: זה מילה נרדפת לגזענות. זה מילה נרדפת לציונות. (אורי אומר בערבית), המועדון הציוני הגזעני, זה מה שבית"ר ירושלים אומרת לערבי הממוצע במזרח התיכון. הוא יודע מה זה הוא יודע שזה בצהוב שחור".

דנה: ודווקא בגלל זה, אין הישג גדול יותר משייח' שמחזיק את בית"ר.

(אוהדים פוצחים בשיר קולני: "הו, הו, הו, הא, מי עולה? הקבוצה הגזענית של המדינה!!! הו, הו, הו")

_________________

מערכה שנייה - אבל רגע, זה מסתבך


עם כל המטענים הללו, מצד החתן ומצד הכלה, הגענו ליום ההכרזה על המכירה.

אופיר: "כל המכירה הזאת הייתה מוזרה".

דנה: זה שוב אופיר סער מוואלה.

אופיר: "אני יכול להגיד לך לפני שלושה שבועות, משה חוגג טס לדובאי. יומיים אחרי זה, הוא הוציא הודעה שהוא סגר עם חברת תיווך, יום למחרת הוא חזר לארץ ואמר להנהלת בית"ר, 'טסים שבוע הבא לחתום'. אנחנו מדברים פה על 72 שעות, זה היה משהו מטורף. סביר להניח שאם את תרצי למכור לי את האוטו שלך, זה לא ייקח לנו 72 שעות".

דנה: קודם כל, ברור שהכל קרה ממש מהר. אבל זה לא רק המהירות.

אורי לוי, כבר אמרנו, הגיע לדובאי במיוחד כדי להיות נוכח במעמד ההודעה על מכירת בית"ר. אז מיד כשיצא משדה התעופה התחיל לדבר עם נהג המונית שלקח אותו.

אורי: אני אומר לו 'שמע וזה, מה אתה חושב על העסקה? יש מחר מסיבת עיתונאים ממש חשובה'. הוא אומר לי 'על איזה עסקה אתה מדבר?'

אמרתי לו, יש 'שייח אמירתי קונה את בית"ר ירושלים'. הוא מסתובב, מסתכל לי ואומר 'מה?! אתה שתוק...', אמרתי לו, 'אני רציני לגמרי, זה הסיפור הכי גדול עכשיו בחדשות בישראל. הוא אומר לי, 'לא קראתי, אין על זה פה, מילה'.

שלחתי לחבר, לקולגה משם וואטסאפ. הוא אומר, 'וואלה, לא פרסמו על זה. זה קורה, כאילו? לא פרסמו על זה פה כלום, אף אחד לא דיבר איתי".

דנה: לאט-לאט, אורי הבין שאף אחד מהאנשים סביבו לא מתרגש כמוהו. והדובדבן שבקצפת?

אורי: "וזה היה בזום בסוף. הגעתי עד דובאי וזה, המסיבת עיתונאים בזום".

דנה: אין אף מילה, שום פרסום, לגבי המכירה בכלי התקשורת המקומיים. למסיבת העיתונאים לא הוזמן אף עיתונאי אמירותי. ובניגוד לכתבות קודמות של אורי מהאמירויות, אף אחד לא הסכים להתראיין לכתבות שלו על המכירה. אף אחד.

ומיד אחרי מסיבת העיתונאים, אורי מתחיל לקרוא בטוויטר כל מיני דיווחים מסתוריים לגבי הזהות של הבעלים החדש של בית"ר, שייח' חמד בִּן ח'ליפה אאל נהיאן.

אורי: "שום דבר באינטרנט".

דנה: "כלום".

אורי: "כאילו, יש לו איזה דף ויקיפדיה שרואים שהמציאו אותו לפני חודש... חודשיים, כאילו, בשביל זה".

דנה: הציוצים שאורי קרא בטוויטר שלחו אותו למסע בירורים בין המקורות האמירותים שלו. הוא גילה שלשייח' היה שם אחר - עאדל אל-עתיבה, והוא החליף לשם אל נהיאן לפני שנה. אל נהיאן הוא השם של משפחת המלוכה של אבו דאבי. למה אל-עתיבה החליף את השם? אנחנו לא באמת יודעים.

אבל כמו שכבר אמרנו, האמירויות הן לא דמוקרטיה, ואי אפשר לעשות תעלולים כאלו, שלא על דעתה של משפחת המלוכה.

אז איך זה קרה?

אורי: "צריך להבין, משפחת אל נהיאן, לא כל אל נהיאן, הוא נסיך. זה אלפי אנשים, זה שבט ענק, זה בדואים. אז כאילו, בסופו של דבר, יכולים להיות כאלה שהם או כבשים שחורות או לא מוצלחים או שלא סומכים עליהם. יכול מאוד להיות שהוא מאוד רוצה להשתלב בחלונות הגבוהים של המשפחה הזאת, והוא בא אליהם עם הרעיון המוטרף הזה.

מוחמד בן זאיד, שליט איחוד האמירויות, לא הגיע לחתימת הסכם השלום, כי הוא לא יודע עדיין מה יצא מהסכם השלום וכי עדיין מטוסי ה-F-35 לא חנו בחנייה שלו, נכון?"

דנה: "נכון".

אורי: "אז הוא לא יסתכן בללכלך את עצמו בתור זה שהיה שם. אז אותו דבר פה, המשפחה לא תכריז שזהו בית"ר ירושלים, היא זהו חלק מ'סיטי פוטבול גרופ'. יתנו לו לשחק עם זה, יצליח עוד שנתיים, שלוש... יראו שכל שנה יש בזה צמיחה, גדילה, עניינים, תוצאות. אוקיי, אנחנו יכולים להכניס את זה. אנחנו יכולים להגיד שזה שלנו, שינינו את הקהל בבית"ר ירושלים. תחשבי איזה הישג זה".

דנה: אבל זאת האפשרות הטובה יותר.

יש עוד כמה שמות שמעורבבים בסיפור ואף אחד מהם לא ממש עושה חשק להיכנס לשותפות. ממש עם החתימה על הסכם הנורמליזציה, עלה שם אחר בהקשר של רכישת בית"ר - סולימאן פהים.

דנה: "מי זה סולימאן פהים?"

אורי: "הוא היה האמירתי הראשון שהופיע ב-BBC ואמר שמשפחת אל-נהיאן קנו את מנצ'סטר סיטי. מאז הוא הלך ועשה עוד כל מיני דברים פישים יותר ופחות בעולם הכדורגל. כשהשיא שלהם, היה שהוא גנב כסף מהחשבון של אשתו, רכש מועדון כדורגל באנגליה, פורטסמות' מכר אותה, מכר את המועדון אחרי שלושה חודשים לאיש עסקים סעודי ומאז פורטסמות‘ הדרדרה, החליפה עוד כמה ידיים, פשטה את הרגל".

דנה: אחרי שהתקשורת הישראלית התחילה לפרסם כתבות על סולימאן פהים, שמו נעלם מהעסקה. יש עוד כמה דמויות מעניינות בסיפור. אחד מהם הוא איש עסקים אמירותי ממוצא הודי, המיליארדר באלווינדר ראג' סאהני.

ומעל הכל, אורי אומר שבמונחים של כדורגל - ועוד יותר במונחים של כדורגל באמירויות, זה לא באמת הרבה כסף.

אורי: "נלך על פי ההודעה של בית"ר, השקעה ל-10 שנים, 300 מיליון שקל. כשבתוך זה אנחנו כוללים את החזר ההשקעה של אדון מושיקו חוגג, הבעלים הנוכחי של בית"ר. פחות או יותר 100 מיליון שקל, אז אנחנו מדברים על 200 מיליון שקל לעשר שנים, זה 20 מיליון שקל לשנה, זה חמישה מיליון, חמישה וחצי מיליון דולר לשנה, פחות או יותר".

דנה: "איפה זה בהשוואה לתקציב של בית"ר בימים אלו?"

אורי: "זה לא Life Changing Event".

דנה: "לא".

אורי: "אבל, זה כן מאפשר אורך נשימה ואיזשהו סדר על פניו, אם זה באמת יקרה".

דנה: בעונה של 2017-2018, בית"ר שיחקה על תקציב של 37 מיליון שקל. מכבי תל אביב הייתה קצת מעל 100 מיליון. אם נחזור לחזון של אופיר סער, שרוצה שבית"ר קודם כל תשקיע בתשתיות, הסכום השנתי שהשייח' יעביר, מקביל למה שמכבי חיפה משקיעה בקבוצות הנוער שלה לבדן.

אופיר: "אם יזרום פה, במקום החמישה מיליון יורו עם חסויות, יזרמו פה 15-20 מיליון יורו בשנה, באופן קבוע, והעסק ינוהל מקצועית נכון, ניהולית ומקצועית נכון, עם שקט תעשייתי, כי לא עם הרעש שחוגג אוהב לעשות כל יום והיחסי ציבור".

דנה: מה שאופיר אומר בעצם, זה שאולי המעורבות של חמד בין חליפה תעודד משקיעים נוספים להגיע לבית"ר, אולי אנשים כמו ראג׳ סאהני. אולי ההשקעה תעודד את המועדון עצמו להתפתח, להיות מקצועי יותר. מה שמרגש באמת במכירה, לפי אופיר, זה ההתחייבות לעשר שנים קדימה.

אופיר: "ויביאו מנהל מקצועי, אז כן, לאורך שנים ביתר תזכה בתארים ותחזור לתהילה שלה. אם זה לא יקרה, אז גם אם יזרקו פה כסף, אני לא בטוח שזה יצליח".

כבר עכשיו, למכירה יש תוצאות מעניינות. בבית"ר קמה התארגנות אוהדים בשם "הרוב כבר לא דומם", שמטרתה לעקור את הגזענות מהמגרשים. הם תלו שלטי תמיכה ענקיים. אחד מהם מצהיר, "לא לגזענות" באותיות ניאון בוהקות. אחר אומר, "עלי מוחמד, 70 גזענים לא יעצרו 500 אלף אוהדים. תמיד ולנצח בית"ר". אחד עדכני יותר אומר בנימוס "חמד בן ח'ליפה, ברוך בואך לירושלים".

אופיר: "מומי דהן, שהוא הבעלים של 'אלדן' ומהאנשים שבאמת היו ממקימי 'נורדיה', גם אמר עכשיו, 'אנחנו רק רוצים לראות שזה באמת עובד, שתהיה נורמליזציה, ונחזור הביתה. מבחינתנו שנורדיה תהיה קבוצה בת של בית"ר ירושלים'. הוא אמר, 'לא התאהבנו בזה'. ובאמת יש כמה מאות אנשים שהתנתקו ורוצים לחזור הביתה, לבית"ר ירושלים, נצטרך להמתין ולראות, אבל זה בסוף זה משהו שיכול לחבר את כל אוהדי בית"ר ירושלים, אם יעשו את זה נכון".

דנה: אבל עוד מוקדם מדי להבין לאן כל זה הולך, ומה הרכישה הזאת תעשה לבית"ר או לבית"ריסטים.

***

(מעבר של קולות אוהדים שרים בחוזקה בליווי תופים: "גם בתקופות הכי קשות, אצלך [?] צועק ברחובות")

מערכה שלישית - מה זה אומר בעצם על העתיד של העסקים שלנו עם האמירויות?

דנה: וכמובן, לא דיברנו על הסיפור הגדול יותר שמסתתר מאחורי כל זה.

רועי: "אנחנו רואים באמת פתיחות שאנחנו לא בכלל יכולים לחלום עליה במדינות אחרות".

זה שוב רועי קייס, כתב לענייני ערבים של חדשות כאן.

רועי: "בשווקים באיחוד האמירויות כיום יש סחורות ישראליות, פירות, תמרים, בסופר, עם דגל כחול לבן. אני לא מדמיין לעצמי סיטואציה דומה בקהיר. אם אנחנו נראה איזשהו מוכר עושה את זה, אני לא יודע מה יעלה בגורלו".

דנה: רועי אומר שכבר עכשיו, ארבעה חודשים אחרי החתימה בבית הלבן, אנחנו כבר במקום מאוד מתקדם עם איחוד האמירויות.

רועי: "אני רוצה להחזיר אותך לאוגוסט. את יכולה להסתכל על איך זה דווח בטלוויזיות בהתחלה, שאנשים, ואני אומר גם אני, אני חושב - הרימו גבה ואמרו רגע זה לא בדיוק נרמול יחסים, יש התניות, זה מפת דרכים לנרמול יחסים. אנחנו רואים שזה באמת נרמול יחסים".

דנה: הרכישה של בית"ר היא כרגע הצעד הכי מדובר תקשורתית, אבל ממש יכול להיות שעד שתשמעו את הפרק הזה, יהיו עוד כמה הודעות. אורי אומר שדובאי שורצת ישראלים שבאו לגייס משקיעים.

אורי: "אבל ה-Gold Rush הזה, שיש עכשיו, ויש וואחד Gold Rush, תלכי שם ברחוב, את תשמעי עברית, את תראי אנשים לבושים, מתארגנים, מחליפים פיצ'ים, עושים עניינים. צריך קצת לרדת לקרקע ולהבין שאנשים האלה עובדים יותר לאט והם לא מתרשמים מה'מהר, כאן ועכשיו מיד', זה לא עובד ככה שם".

סיום

דנה: בתחילת הפרק - וגם בתחילת היראיון, שאלתי את אורי על הט טריק. תעלול כובע, או שלושער, ככה קוראים לזה כששחקן מבקיע שלושה שערים במשחק אחד. בקריקט, כששחקן עושה את המקביל לגול שלוש פעמים במשחק אחד - המועדון נותן לו כובע מיוחד. משם השם הגיע. אבל מאז שהשם הזה נטמע בכדורגל הבריטי, הוא הפך למושג שגור בכל העולם לשלישיית גולים. הישג נדיר ומרשים במיוחד. ככה זה עם כדורגל - תרבויות מפעפעות דרכו ומשפיעות אחת על השנייה. גם מאיה זינשטיין אמרה לי משהו כזה –

מאיה: "אחרי שצילמתי את העונה וניסיתי להבין מה צילמתי, אז הלכתי למחקרים סוציולוגיים. זה מאוד מעניין בעצם, כשחושבים שכדורגל הוא ראי החברה, זה לא מדויק – הכדורגל הוא מטרים. זאת אומרת, אם את רוצה לדעת לאן מועדות פניה של חברה, תלכי למגרש הכדורגל. שם בעצם את רואה את השבירות הראשונות של דברים שקורים מתחת לפני השטח ".

דנה: עוד מוקדם להגיד לאן תתגלגל כל הנורמליזציה הזאת, ואם הרכישה של בית"ר תחשב לקוריוז או לאירוע מכונן, שישנה את פני הכלכלה ובסופו של דבר, יהיה רמז מטרים להגעתו של מה שפעם קראו המזרח התיכון החדש. אולי כל הכסף שבעולם לא יצליח לשנות את האופי של בית"ר, ושלנו. כי בסוף, זה כדורגל.

אורי: "כדורגל לא סתם הוא הספורט הכי פופולרי בעולם. יש איזשהו משהו שכסף לא יכול לקנות בו.

ספציפית תרבות של מועדון שזה משהו שהוא מאוד קשור לזהות מקומית קשה מאוד לקנות בכסף. מה שגם כימיה בין 11 אנשים על הדשא, לא משנה אם זה יעלה לך מיליארד דולר – אם הם לא חברים טובים, הם לא ייהנו לשחק ביחד את המשחק היפה. זה לא יהיה יפה, וזה לא יעבוד".

_____

האזנתם לחיות כיס. העורכת שלנו היא מאיה קוסובר, ועורך הסאונד אסף רפפורט, עריכת סאונד נוספת - רחל רפאלי. איתי במערכת חיות כיס גם צליל אברהם ושאול אמסטרדמסקי. בהכנת הפרק סייע המתמחה שלנו, תומר פאור.

כל פרקי חיות כיס ובכלל, כל הסכתי כאן הנהדרים זמינים להאזנה בכל אפליקציות הפודקאסטים ובאתר כאן. אני דנה פרנק, תודה שהאזנתן.