צליל: היי, אתן מאזינות לחיות כיס. אני צליל אברהם.

ביום שני שעבר ראיינתי לפרק הזה את פרופ' דב צ'רניחובסקי.

צ’רניחובסקי: "שלום לך ולמאזינים, אני פרופסור דב צ'רניחובסקי, פרופסור לכלכלת ולמדיניות מערכות בריאות באוניברסיטת בן גוריון וראש תוכנית המדיניות הבריאות של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית".

צליל: פרופ' צ'רניחובסקי כבר התראיין בעבר לחיות כיס, לפרק 180, "משחקי הרעב". דנה פרנק שוחחה איתו על תפקידו כיו"ר המועצה הלאומית לביטחון תזונתי. גם הפעם הוא שמח מאוד להתראיין, ובשיחה שלנו על מערכת הבריאות הוא היה מלא להט לגבי הנושא. ביום חמישי בבוקר הוא נפטר ממחלת הסרטן. אנחנו משתתפים בצערה של המשפחה ומקווים שהראיונות איתו בחיות כיס יהוו תרומה קטנה לזכרו.

ועכשיו לפרק של השבוע.

הסיפור הזה משתרע על פני 109 שנים,
והוא מתחיל בשנת 1911, בפרדסים שליד המושבה פתח תקווה.

חלוצי העלייה השנייה שעלו לארץ בתחילת המאה ה-20 משטחי האימפריה הרוסית הגיעו לארץ מיושבת בדלילות, חסרת תשתיות ומוכת מגפות. חלומם היה להיות פועלים חקלאיים, אבל הם לא יכלו לקנות אדמות. הם חיפשו עבודה, אבל איכרי המושבות של העלייה הראשונה העדיפו את הפועלים הערבים, ואלו מהפועלים שמצאו עבודה עבדו בשכר נמוך מאוד. היסטוריונים מתארים את החיים שלהם באותה תקופה במלים הזנחה, רעב ועוני. גם מצבם הבריאותי של הפועלים היה רע. התזונה שלהם הייתה דלה, רבים חלו בקדחת ובמלריה, ובהיעדר טיפול רפואי, אחוזי התמותה היו גבוהים. אחד מאותם פועלים צעירים שחיו אז בארץ היה ברוך פריבר, נער שנולד בבית ציוני ברוסיה ועלה לארץ בגיל 16, ועבד בפרדסים בעין גנים, סמוך לפתח תקווה.

שוורץ: "פועל בשם ברוך פריבר, מטפל במנוע של הבאר, היד שלו נתפסת ולמעשה נקטעת. כמעט נקטעת, נשארת אה.. תלויה".

צליל: סליחה על התיאור הגרפי. מי שמסרה אותו היא שפרה שוורץ, שהיא פרופסור אמריטה לחקר ההיסטוריה של מערכת הבריאות באוניברסיטת בן גוריון בנגב. וכמו שאתם יכולים לשמוע, היא מכירה את ההיסטוריה הזאת כאילו היא הייתה שם בעצמה.

שוורץ: "הפועלים כמובן מריצים אותו למרפאה המקומית, לפי התיאורים כל המושבה רצה לראות את ה... אירוע הקשה הזה ו... הרופא מודיע שאין מה לעשות. צרי.. אה.. לפנות אותו לבית חולים".

צליל: הפועלים פינו את פריבר לבית חולים, ושם קטעו את ידו. אבל אז התעוררה בעיה.

שוורץ: "אז הפועלים.. אותם פועלי יהודה שחברים שלו - צריכים להחליט, אחד מי משלם עבור האשפוז? אשפוז זה לא חינם".

צליל: באותה תקופה פעלו בארץ ישראל מעט בתי חולים ועל האשפוז בהם היה צריך לשלם. במושבות העלייה הראשונה היו גם מרפאות, שהוקמו בכספיהם של נדבנים יהודים מחו"ל, כמו הברון רוטשילד. אבל היחסים בין אנשי העלייה הראשונה לאנשי העלייה השנייה היו מתוחים מאוד. המרפאות העניקו טיפול רפואי לאיכרים, אבל הפועלים התבקשו לשלם.

בעקבות אותה תקרית הנושא עלה לדיון בוועידת פועלי יהודה.

שוורץ: "כאשר דנים בנושא של בריאות אומר ברל כצנלסון משפט מפתח, בעיניי, 'צריך לברוא קופת חולים'. ממש ככה. שזה משפט נהדר. לברוא זה אומר יש מאין. זה לא שמשהו קיים". 

צליל: קופת החולים הייתה פשוטו כמשמעו: קופה למקרה שחולים.

שוורץ: "לקופה כל פועל יכניס סכום של יום עבודה בחודש. אם הוא מובטל הוא לא ישלם, הפועל החדש שמגיע לארץ שלושה חודשים יהיה פטור אבל יכוסה בשירות הרפואי".

צליל: החברים בוועד פועלי יהודה הסכימו להצעה, וככה נוסדה קופת החולים הראשונה.

קופת חולים זה דבר אפור, אפילו שקוף. הוא נטמע ברקע של החיים שלנו. כמו בנק, או חשבון ארנונה או דו"ח חניה. אבל לאחרונה קופות החולים זוהרות בדיון הציבורי. מאז שהתחיל מבצע החיסונים בישראל יש לנו את התחושה שנעשתה כבר מאוד מאוד נדירה, שמשהו במדינה הזאת עובד, אפילו עובד מצוין, ושאנחנו יכולים להתגאות בו.

האם אפשר לזקוף את הצלחת מבצע החיסונים לתושייה של תנועת הפועלים שהקימה את מערכת הבריאות? להסתדרות, שהחזיקה בקופת חולים כללית עד שנות ה-90? או לתחרות בין קופות החולים? את הוויכוח הזה אפשר לשמוע בשבועות האחרונים בכל מקום.

אז השבוע בחיות כיס - ההיסטוריה, הכלכלה והפוליטיקה של קופות החולים מ-1911 עד היום: איך ההסתדרות קשורה לזה...

הקלטה מנאומו של חיים רמון: "כמו לווייתן שאיבד את חוש הכיוון אתם מסתערים על החוף, ורוצים להתאבד".

מה התפקיד של התחרות בכל הסיפור:

צ’רניחובסקי: "אני לא רוצה לחשוב איך המערכת הייתה נראית אם הייתה לנו רק קופת חולים אחת".

צליל: ואיך זה משפיע על החיים שלנו היום".

חלק ראשון - קופות החולים לפני הקמת המדינה


*מוזיקה חלוצית סנטימנטלית*


צליל: קופת החולים שהקימו פועלי יהודה ב-1911 הייתה הצלחה. כל חבר שילם בכל חודש חצי בישליק, מטבע עות'מאני, שהיה שווה לרבע עד שליש יום עבודה. הקופה חתמה הסכם עם ההסתדרות הרפואית בישראל, אותה הר"י של היום.
אם פועל היה זקוק לטיפול רפואי הקופה הייתה נותנת לו פתק - והרופא היה לוקח את הפתק ומתחשבן אחר כך עם הקופה. קצת כמו טופס 17 של היום. התחייבות.

הסכמים נחתמו גם עם בית החולים "שער ציון" ביפו ועם בתי המרקחת ביפו. אבל הסידור של פתק לרופא בעיר או במושבה לא הספיק. זה היה רחוק מדי.


שוורץ: "הפועלים שנמצאים במושבות, גם רחוקים ממרכזי הערים, ו... פועל לא בדיוק יכול להגיד 'אוקיי, אני חולה, אז תנו לי סוס ועגלה
עם חבר שייקח אותי ליפו. הוא יחזיר אותי, חבל על יום עבודה וחבל על כל העלויות שמסביב.'

ואז נשאלת השאלה מה בעצם צריך לעשות,

הם מחליטים להקים מרפאות".

צליל: המרפאה הראשונה שהוקמה הייתה אוהל בעין גנים, ליד פתח תקווה.

שוורץ: "הם שוכרים את נחמה גלן שהייתה חובשת מירושלים והיא מגיעה לעין גנים ויש שם ארבע מיטות באותו אוהל".

צליל: בעקבות קופת החולים של פועלי יהודה, גם קבוצות פועלים אחרות, פועלי השומרון ופועלי הגליל, הקימו קופות אזוריות משלהם. קמו חדרי חולים בזיכרון יעקב, בחדרה, בכפר סבא, בבאר שבע ובירושלים.

תוך כמה שנים, הייתה מרפאה בכל מקום בארץ שבו היו פועלים, והרופאים היו נעים בין המרפאות. קופות החולים גם הגיעו להסכם עם בית החולים שער ציון ביפו - שפועלות יוכלו ללדת בבית החולים.

שוורץ: "בדרך כלל בעולם, עוד לא ילדו בבית חולים ואם צריך אחרי זה, הם גם מדברים על הבראה. אני לא יודעת ממי הם לקחו את הרעיונות האלה אבל זה בהחלט היה... מבחינתי לקרוא את זה... פנטזיה". (מרוגשת(

צליל: קופות החולים הרחיבו עוד ועוד את השירותים שלהן. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, והתרומות של הנדיב התעכבו מלהגיע, הן אפשרו גם לאנשי המושבות, ולפועלים בעיר, כמו מורים למשל, להצטרף.

ב-1918, כשהגיעה לארץ העלייה השלישית, בכל קיבוץ ומושב הייתה מרפאה. הקופות רכשו עבור הפועלים תרופות מגרמניה. כשפרצו בארץ מגפות כולרה וטיפוס הן אלתרו בקרונות רכבת נטושים חדרי אשפוז לפועלים. בשנת 1920, היו לקופות החולים 60 סניפים ויותר מ-3000 חברים.

הן התאחדו לארגון אחד: קופת החולים הכללית של העובדים העבריים בישראל.

באותה שנה קם בארץ ישראל ארגון חדש נוסף. ארגון גג לכל מפלגות הפועלים, שנקרא: ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל.

ההסתדרות כינסה תחתיה את התארגנויות הפועלים שהיו קיימות בארץ עד אז, ואת הגופים שהם הקימו, כמו המשביר, וסולל בונה. תחת המטריה שלה נכנסה גם קופת חולים כללית. יושב ראש ההסתדרות היה אז דוד בן גוריון.

שוורץ: "אומר בן גוריון ב-1921, וזה משפט גם כן מאוד מעניין, קופת חולים היא המוסד ה-אחד הנותן כוח שהוא להסתדרות. מדוע? משום שברגע שאת משלמת דמי חבר, את משלמת דמי חבר כי את יודעת שזה.. שומר על החיים שלך. שומר על הבריאות שלך".

צליל: קופת חולים כללית המשיכה להתרחב. הכללית העניקה לחבריה שירותי אשפוז ללא תשלום נוסף. היא הקימה בתי חולים: "העמק", בלינסון, גהה, קפלן, ועוד. היא צירפה אליה את עובדי הפועל המזרחי, והייתה לארגון הבריאות הגדול בארץ.

והתפיסה הייתה עדיין אותה תפיסה - שהרפואה הראשונית, רפואת המשפחה היא החשובה ביותר, ושלפועל חייבת להיות אפשרות לראות רופא ואח במרחק הליכה מהבית, בלי לנסוע רחוק ובלי להפסיד יום עבודה.

ב-1937 ההסתדרות הנהיגה את "המס האחיד". מאותו רגע לא ניתן היה יותר להיות חבר בקופת חולים כללית בלבד: כדי להצטרף אליה יש לשלם דמי חבר להסתדרות, והם כוללים בתוכם את דמי החבר לקופה. קופת חולים כללית וההסתדרות התמזגו זו בזו סופית. זה נשמע כמו עניין בירוקרטי אבל זה האקדח במערכה הראשונה.

שוורץ: "ויש איזושהי מסגרת של לחץ מצד ההסתדרות. כן לאחד. ואת יודעת מה? להשתלט על הכספים של קופת חולים ועל המערך המאוד מבוסס שכבר עבד כמעט 20 שנה, ההסתדרות אמרה להם 'תראו אתם תחסכו את עלות הפקידות במנהל וכו' וכו', בואו נאחד את כל הכוחות'".

צליל: אבל לא כולם בארץ ישראל באותה תקופה היו סוציאליסטים. היו כאלו שלא רצו להצטרף להסתדרות, והם הקימו לעצמם קופות חולים משלהם: ב-1931 חברי המושבות מקימים בסיוע הדסה את קופת חולים עממית. ב-1933 הקימה התנועה הרוויזיוניסטית את קופת חולים לאומית; ב-1936 הקימו הציונים המרכזיים את קופת חולים מרכזית.

בסוף שנות ה-30 מגיעה מגרמניה העלייה החמישית, ויחד איתה מגיעים אנשי ארגון הספורט מכבי.

שוורץ: "והם בהיותם ארגוני אה... ספורטאים, מצטרפים בשלב הראשון לקופת החולים כללית שפועלת בהסתדרות. עד שמתגלה להם שההסתדרות לוקחת חלק מהכספים שלהם וגם איתם היא מממנת את הפועל. אותם אה... ספורטאים החליטו שהם פורשים מההסתדרות. והם יתחילו לפעול יחד עם אותם רופאים שבאו ממרכז אירופה ויקימו את קופת חולים מכבי".

צליל: אז אם אתם חברי מכבי עכשיו אתם יודעים למה! הפועל לא יראו גרוש מהכסף שלכם.

עם קום המדינה, 56% מהישראלים היו מבוטחים באחת מקופות החולים. רובם - בכללית, שהקימה

מרפאות גם במעברות וביישובי ספר.

שוורץ: "קופת חולים כללית וקופת חולים לאומית נמצאת בכל מחנה ובכל מעברה. וכשצריך לחסן לפוליו הן עושות את זה. כשצריך לחסן בבתי הספר הן עושות את זה".

חלק שני - אחרי הקמת המדינה


צליל:
מדינת ישראל הצעירה הקימה ביטוח לאומי, ומערכת חינוך ממלכתית. אבל מערכת בריאות ממלכתית היא לא הקימה. במקום מערכת בריאות ממלכתית, מי שסיפק את צרכי הבריאות של הישראלים הייתה אותה מערכת קופות חולים וולונטריות שהוקמו לפני קום המדינה. המבוטחים שילמו כל חודש דמי חבר לקופה, שגובהם היה דיפרנציאלי - מי שהרוויח יותר שילם יותר. וחוץ מהמבוטחים חלק נוסף מדמי החבר שילמו המעסיקים: זה נקרא המס המקביל. כמו שהיום אנחנו משלמים ביטוח לאומי והמעסיק משלם עלינו חלק, ואותו דבר בפנסיה, ככה זה היה גם בדמי הבריאות.

הקופה הגדולה והחזקה ביותר הייתה עדיין קופת חולים כללית, שרוב הישראלים היו חברים בה. הכללית הייתה שייכת להסתדרות, והיא הייתה מקור הכוח הגדול ביותר שלה. מי שבמקום העבודה שלו היה ועד עובדים של ההסתדרות היה אוטומטית חבר בכללית. דמי החבר שהוא שילם להסתדרות עבור הוועד כללו בתוכם גם את דמי החברות בקופה ולא היה ניתן להפריד ביניהם. אם הוא היה רוצה לעבור לקופה אחרת, הוא היה צריך לשלם כפול.

מי שלא היה במקום העבודה שלו ועד, ורצה להיות בכללית, שילם כל חודש דמי חבר להסתדרות. התשלומים תועדו בבולים שהודבקו בפנקס החבר האדום המפורסם. קופת חולים כללית הביאה להסתדרות זרם קבוע של מבוטחים משלמים.

לאורך השנים היו יוזמות שונות, ביניהן של בן גוריון עצמו, להקים מערכת בריאות ממלכתית. אבל קופת החולים התנגדו, והמתנגדת העיקרית הייתה ההסתדרות. וההסתדרות אולי נראית לנו היום כמו גוף גדול וחזק אבל אז היא הייתה גוף הרבה-הרבה יותר גדול וחזק מהיום. היא הייתה המעסיק הגדול במשק, היו בה ארבעה מיליון חברים, והיא הייתה קשורה קשר בלתי נפרד למפא"י, שהייתה מפלגת השלטון. מפא"י שלטה בהסתדרות אבל גם לאנשי ההסתדרות היה כוח רב במפא"י, וכך הדבר הזה - הקמת מערכת בריאות ממלכתית במקום קופת החולים - נמנע.

הכללית נהנתה מהלוואות וסובסידיות מהממשלה. הממשלה גם הקצתה לה מבנים.

משרד הבריאות לא נחשב אז למשרד חשוב. הוא הקים בתי חולים, והשתתף בתקציב הקופות, אבל הוא לא ממש התווה מדיניות בתחום בריאות. מי שקבע מה יקבלו המבוטחים היו קופות החולים עצמן על פי מצבן הכלכלי.

אבל בשנות ה-80 הסידור הזה הפסיק לעבוד.

האוכלוסייה בישראל הזדקנה, תוחלת החיים עלתה, וקופות החולים היו צריכות להתמודד עם מבוטחים רבים יותר וחולים יותר. בעולם פותחו טכנולוגיות רפואיות חדשות ויקרות, שהעמיסו על ההוצאות שלהן. וההוצאות לא התחלקו שווה בשווה.

חוץ מכללית היו אז שלוש קופות חולים.

קופת חולים לאומית הייתה דומה לכללית. היא הייתה שייכת להסתדרות הלאומית, שהקימה התנועה הרוויזיוניסטית. גם היא הייתה חלק מתנועה פוליטית ומונעת מאידאולוגיה.

אבל לשתי קופות החולים האחרות, מאוחדת ומכבי, היה מודל כלכלי אחר.

בן נון: "הם רצו להצליח בעסקים ואין דרך יותר פשוטה מלהצליח בעסקים בנושא של בריאות מאשר לעשות סלקציה".

צליל: זה פרופ' גבי בן נון מאוניברסיטת בן גוריון. בעבר בן נון היה סמנכ"ל כלכלה וביטוח במשרד הבריאות, והוא ממנסחי חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

בן נון: "מה זה לעשות סלקציה? זה לעבוד על שני ממדים של איזון פיננסי, צד ההוצאות וצד ההכנסות. מכיוון שקופות החולים, גבו את הכסף מהאזרחים ישירות כאחוז מהשכר שלהם, זאת אומרת שאם הקופה מבטחת עשירים ההכנסה שלה גבוהה ואם היא מבטחת עניים ההכנסה שלה נמוכה".

צליל: הפטנט של מכבי ומאוחדת היה פשוט: לבטח כמה שיותר אנשים ממעמד כלכלי גבוה. ככה דמי החבר שהם משלמים, שנגזרים מהשכר שלהם - גבוהים יותר. ובצד ההוצאה - לעשות אותו דבר. לדאוג לבטח כמה שיותר צעירים, כך שיהיו להם כמה שפחות הוצאות. אם אתה צעיר ובריא הקופה לא מוציאה עליך הרבה כסף. ואם אתה צעיר ובריא וגם עשיר - אתה מכניס הרבה, ומוציאים עליך מעט. מכבי ומאוחדת ערכו בדיקות רפואיות למבוטחים והחליטו את מי לקבל ואת מי לא. הן לא נדרשו להסביר את החלטותיהן, יכלו להפלות על פי גיל, ויכלו אפילו להפסיק חברות של מבוטחים בשנה הראשונה בשל מצבם הרפואי. חולים כרוניים, מבוגרים ומכורים לסמים מצאו את עצמם ללא ביטוח.

בן נון: "מה הבעיה עם הדבר הזה? הבעיה עם הדבר הזה שההיפוך של זה.. זה כללית. קופת חולים כללית שעדיין יש לה עדיין שאריות של אידיאולוגיה מבטחת את כל העניים ואז ההכנסות שלה מאוד מאוד נמוכות ומצד שני את כל הזקנים ואז יש לה הוצאות הרבה יותר גדולות ואז הרווחים של מכבי ומאוחדת זה ההפסדים של בעיקר כללית אבל גם קצת לאומית".

אינסרט חדשותי: "כן, כנראה, לא פחות מאשר מהפך. מהפכה חלה בישראל".

צליל: ב-1977 הליכוד עלה לשלטון, תם עידן ההגמוניה של מפא"י. לראשונה אי פעם ההסתדרות לא הייתה בשר מבשרו של השלטון אלא אופוזיציה. הדומיננטיות של הכללית והעברות הכספים השוטפות אליה דרך ההסתדרות כבר לא היו ברורות מאליהן. בפעם הראשונה, מפלגה שלא הייתה קשורה להסתדרות ואף התנגדה לה שלטה בתקציבים. באופן טבעי, ממשלות הליכוד לא ששו לתקצב את מי שהיו האויבים האידאולוגיים שלהם. ההשתתפות של המדינה בהוצאה על בריאות הלכה וירדה. ב-1978 היא מימנה כמעט 30% מתקציבה של הכללית. אבל ב-1985 פחות משבעה אחוזים.

עם אובדן הסבסוד הממשלתי, ההסתדרות הלכה ונחלשה. המפעלים שלה, שכבר לא קיבלו תקציבים מהממשלה, לקחו הלוואות ונכנסו לחובות. מפעל "אתא" בבעלותה נסגר, חברת הביטוח שלה, "הסנה", פשטה את הרגל. בכיריה נחשדו בשחיתות. חלק גדל והולך מדמי החבר ששילמו חברי ההסתדרות נבלעו בגירעונות של ההסתדרות, שגם גזרה לעצמה לפעמים חלק מתרומות שקיבלה הכללית למטרות בריאות. וכאן האקדח שהונח במערכה הראשונה, יורה: יחד עם ההסתדרות צללה גם קופת חולים כללית. בשנת 1986 הגירעון של הכללית עמד על חצי מיליארד דולר.

בן נון: "היה פה משחק סלקטיבי שבו היו שני שחקנים מרוויחים בצורה בלתי רגילה ושני השחקנים מפסידים בצורה בלתי רגילה ואת הדבר הזה אי אפשר להמשיך".

צליל: בסוף שנות ה-80, הכללית הייתה על סף פשיטת רגל. גם קופת חולים לאומית הייתה במצב קשה.

המדינה דרשה מקופות החולים להתמודד עם המצב הקשה בעצמן: להעלות את דמי החבר, להעלות את מחירי התרופות, ולהנהיג תשלום סמלי על ביקור אצל רופא ואצל רופא מומחה. אבל בעוד מכבי למשל הסכימה להעלות את המחירים, הכללית סירבה. פערי המחירים גרמו לעוד סלקציה בין המבוטחים: העניים בחרו בכללית, כי שם התשלום היה נמוך יותר. ככל שעבר הזמן, מבוטחים צעירים ובריאים עזבו לקופות החולים האחרות, שהסכימו לקבל אותם, והכללית נשארה עם המבוגרים והחולים, שלא הייתה להם ברירה אחרת. מה שהחמיר את המצב שלה וגרם לעוד מבוטחים לעזוב, וכך הלאה והלאה. למרות מצבה הכלכלי, ולמרות שהמימון מהמדינה פחת, הכללית המשיכה להתרחב ולקחה הלוואות.

הכללית גררה איתה למטה את כל המערכת. היא התעכבה בתשלום לבתי החולים עבור האשפוז של מטופליה, מה שגרם לבתי החולים מצוקה תקציבית. בתי החולים סבלו ממחסור בציוד. הם צמצמו את שעות הניתוח, ובעקבות המחסור בניתוחים התרחבה תופעה של רפואה שחורה בהיקפים נרחבים: ניתוחים פרטיים לא חוקיים, תמורת תשלום במזומן מתחת לשולחן. על פי הערכות, בין רבע לשליש מהטיפולים באותה תקופה היו ניתוחים פרטיים שנעשו בסתר.

באחד המקרים, העברות הכספים לבתי חולים גריאטריים התעכבה, והמוסדות הוציאו את הקשישים והסכימו להחזיר אותם רק לאחר שמשרד הבריאות הבטיח להעביר להם כסף.

שביתות ממושכות של רופאים ואחיות פרצו לעתים קרובות.

ב-1992 החובות של הכללית הגיעו למיליארד דולר. ראש הדירקטוריון שלה אמר שהיא בהתמוטטות כלכלית, ושלא נותר לה כסף כדי לשלם לספקים או לשלם משכורות.

וזו לא הייתה הבעיה היחידה. עדיין היו שמונה אחוזים מהציבור שלא היו מבוטחים כלל, באף קופה. רובם היו ערבים וחרדים. ומה שנראה הגיוני עבור מדינה בתחילת הדרך כבר לא התאים למדינה מפותחת בשנות ה-90 של המאה ה-20.

בן נון: "זה היה וולונטרי לא היה חוקים, המערכת הוסדרה באופן וולונטרי ההצטרפות לקופה הייתה וולונטרית לא הייתה חובה".

צליל: "ואם לא הצטרפת, אז לא היה לך ביטוח היית יכול לבוא לבית חולים והיו אומרים לך 'סליחה מי אתה?'"

בן נון: "היו אומרים לך 'או שאתה משלם או שתודה רבה', או אם היית נופל על איזשהו מישהו עם טוב לב אז הוא היה מאשפז אותך ליומיים ומשחרר אותך, לא הייתה חובה לתת שירותים".

צליל: כל קופה הגדירה לעצמה מה היא נותנת למבוטחים. אף קופה מלבד הכללית לא פרסמה את הפוליסה, ככה שהמבוטחים אפילו לא ידעו מה מגיע להם, וסלי הבריאות השתנו על פי מצבן הכלכלי של הקופות.

והקופות סירבו לתת טיפול לנפגעי צד שלישי כמו תאונות דרכים, עברות פליליות ופעולות איבה, כי המדינה התחייבה לממן אותם.

היה ברור שצריך רפורמה במערכת הבריאות. אבל איזו רפורמה? באותן שנים, מ-1985 עד 1992 היו ממשלות אחדות של הליכוד והעבודה, או כמו שקראו לה אז, המערך, והן לא הצליחו להחליט.

חלק שלישי: חוק ביטוח בריאות

צליל: במערך היו חברי כנסת ושרים שרצו לחוקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי שוויוני, אבל לא הייתה ביניהם הסכמה לגבי החלק של ההסתדרות בעניין - האם היא תופרד מהמערכת הזאת או לא.

בליכוד רצו להוציא את ההסתדרות מחוץ לתמונה, ולהכניס למערכת רכיבים של מערכת בריאות פרטית. חבר הכנסת עוזי לנדאו הסביר במליאת הכנסת שתקציבי הכללית הולכים למימון משכורות לשחקני כדורסל זרים בהפועל תל אביב.

"ההסתדרות תומכת לא רק בקופת חולים, היא תומכת בדברים רבים ומסבסדת אותם. היא מסבסדת גם קבוצות ספורט וגם גירעונות של 'הפועל'. אם שילמו בעבור ויליאמס ומרסר, שחקני כדורסל, סכומים גדולים מדי כדי שישחקו בשורות 'הפועל', ל'הפועל' יהיה גירעון וההסתדרות תכסה חלק ממנו. חלק מן הכספים, שהולכים לכאורה לקופת החולים דרך המס האחיד, ימצאו בסיכומו של דבר את דרכם גם לשם".

שר הבריאות בשנים 1990-1992, אהוד אולמרט, חשב גם הוא שהפתרון הוא להרחיב את הרפואה הפרטית. הוא אמר בראיון:

"נספק שירותי בריאות ציבוריים לכולם, כמו בתחבורה הציבורית. אבל מי שיש לו כסף, יוכל לנסוע בחיפושית או בוולבו, במקום באוטובוס".

ב-1988 מינתה הממשלה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת תפקוד מערכת הבריאות בישראל בראשות השופטת שושנה נתניהו, דודה של בנימין נתניהו. ב-1990 הוועדה פרסמה את המלצותיה לרפורמה כוללת במערכת הבריאות שתנתק את קופות החולים מארגוני העובדים ותייסד ביטוח בריאות ממלכתי עם סל שירותים קבוע בחוק. אבל ההמלצות נתקלו בהתנגדות הן מצד הקופות והן מצד האוצר.

הקופות לא רצו שיגידו להן מה לתת ואת מי לבטח, ובאוצר חששו שחוק כזה יגרום לאובדן שליטה על תקציב הבריאות.

במערכת הבחירות של 1992 מפלגת העבודה התחייבה בקמפיין הבחירות שלה לחוקק את החוק, ובשנת 1992, אחרי שהעבודה עלתה לשלטון, קידם שר הבריאות חיים רמון חוק שמבוסס על המלצות הוועדה.

וזה מה שאומר החוק.

  1. כולם מבוטחים באחת מקופת החולים. כולם. מאה אחוז מהאוכלוסייה.

בן נון: "החוק בא ואמר מעכשיו הסיפור הזה של ביטוח הוא לא וולונטרי כל תושב במדינת ישראל חייב להיות מבוטח דרך".
בן נון: "את רשומה בקופת חולים את לא יכולה להגיד אני לא רוצה, אין כזה דבר. פה לא שואלים אותך, את רשומה".

אגב, ב"כולם" הכוונה לא לכל האזרחים בישראל. זאת שוב פרופ' שפרה שוורץ.

שוורץ: "תמר גוז'נסקי שהייתה חברת כנסת והייתה בוועדה, הצליחה לשנות מילה אחת בחוק שהיא משמעותית. חוק ביטוח בריאות ממלכתי למעשה הוא חוק שנותן ומחייב את כל ה... תושבים (!) לא האזרחים, אה... להיות חברים בקופות חולים, ולקבל שירות בריאות.

צליל:     2. קופות החולים לא מחליטות יותר מי מקבל מה. יש סל בריאות ממלכתי שכל אזרח זכאי לו, והמדינה קובעת מה הוא כולל.

בן נון: "והסל הזה מעוגן בחקיקה, ויותר מזה הסל הזה גם מפורט ברמת פירוט מאחת הגבוהות ביותר שאני מכיר".

צליל: העקרון השלישי נוגע למימון של קופות החולים והוא קצת יותר מסובך. המימון של מערכת הבריאות בישראל נעשה קודם כל דרך הקופות. אנחנו משלמים דמי בריאות הם מגיעים לקופות, והכסף הזה מתגלגל מהקופות אל בתי החולים ואל הרופאים והמרפאות.

החוק קבע שקופות החולים לא צריכות יותר לגבות דמי חבר. הן ממומנות באמצעות דמי בריאות שמשלמים כל חודש לביטוח לאומי על ידי העובד ועל ידי המעסיק, ממש כמו מס הכנסה וכמו ביטוח לאומי. ככה הקופות לא צריכות לעסוק בגביה.

בן נון: "הכסף שאנחנו משלמים כתושבים במדינת ישראל לא נכנס לקופות בכלל. כל הכסף הזה נכנס לביטוח לאומי, יש פה איזה שהוא סכום, רק כדי לסבר לך את האוזן, היום הוא סדר גודל של 55 מיליארד שקל, שיש לביטוח הלאומי".

צליל: אחרי שהביטוח הלאומי אוסף את הכסף הוא מחולק לקופות, אבל לא באופן ישיר. מה שאני שילמתי לא הולך לקופה שלי, לא אומרים לה 'הנה מה שצליל שילמה החודש, זה בשבילכם'. הכסף מחולק להן על פי עקרון שנקרא עקרון הקפיטציה.

בן נון: "אתה צריך להחזיר את הכסף הזה באיזושהי צורה שמבטאת את הצרכים הדיפרנציאלים של האוכלוסייה. ואחד המשתנים שחוזה את צפי צריכת השירותים זה הגיל".

צליל: נוסחת הקפיטציה אומרת שכל קופה תקבל תקציב על פי מספר המבוטחים וגם על פי גילם. עבור מבוטחים מבוגרים - היא תקבל יותר, ועבור מבוטחים בפריפריה עוד יותר.

בן נון: "השיטה הזאתי בעצם אה, יצרה צדק חלוקתי של מקומות בקופות החולים והפסיקה את האפליה המטורפת שהייתה לפני זה שיש קופה אחת מפסידה ומדרדרת כי היא ביטחה עניים וחולים, וקופה שניה שביטחה עשירים וצעירים".

צליל: אם אתם עשירים ובריאים, אז אתם משלמים כל חודש הרבה כסף דמי בריאות, ודמי הבריאות שלכם הולכים, הופ! לממן את ההוצאות של מבוטח אחר, שהוא יותר חולה מכם, ואולי הוא גם מרוויח פחות מכם. צדק חלוקתי.

העקרון הרביעי הוא חופש בחירה. אתם יכולים לבחור באיזו קופה להיות והקופה חייבת לקבל אתכם. אין סלקציה.

בן נון: "זה אחד העקרונות הכי חשובים של חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אמרתי לך שהמצב לפני זה היה שקופה בעצם יכלה לבחור את מי היא מבטחת. אם אבא שלי היה הולך למכבי והיה אומר שהוא רוצה לעבור מכללית למכבי, אז מכבי הייתה רשאית לומר לו 'סליחה, אין לי מקום, תבוא מחר, אל תבוא וכן הלאה וכן הלאה', למה? כי הוא קשיש ובדרך כלל פנסיונר אין לו כסף והוא חולה. אחרי החוק חייבת לקבל כל אחד, לא משנה מה ההכנסה שלו, לא משנה מה מצבו הכספי, לא משנה מה מצבו הבריאותי, לא משנה מה הגיל שלו, יש חובת קבלה".

צליל: העקרון החמישי הוא עקרון שנובע מכל העקרונות האלה - תחרות. זה פרופ' דב צ'רניחובסקי, זכרונו לברכה.

צ’רניחובסקי: "קוראים לזה 'מודל של תחרות מנוהלת'".

צליל: צ'רניחובסקי ישב בוועדת נתניהו שעל בסיסה נכתב חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

צ’רניחובסקי: "תחרות מנוהלת היא כזו, שהמדינה נותנת את התקציב, היא מפקחת ברגולציה על קופות החולים היא קובעת את הכללים, החל בזכאות החל בקביעת סל שירותים, והעדכון שלו באמצעות ועדת הסל ונותנת את זה לקופות חולים שהן תיאורטית מתחרות ביניהן. לכל אחד מאתנו יש אפשרות לפחות פעמיים בשנה להחליף קופת חולים".

צליל: קופות החולים מתחרות זו בזו עלינו, על כך שכל אחד ואחת מאיתנו יהיה חבר בהן, והן יקבלו מהביטוח הלאומי על פי נוסחת הקפיטציה תקציב כדי לספק לנו שירותי בריאות. וכיוון שכולן חייבות לספק את אותו סל, הן לא יכולות להבטיח שהן יתנו לכם יותר. התחרות ביניהן היא רק על איכות השירות.

צ’רניחובסקי: "לשיטתי, וזה שיטתי לא התקבלה בזמנו הייתי נותן להם גם להתחרות קצת על הסל,   על חלקים מסוימים של הסל, שהם יותר אלקטיביים, אבל התחרות היא על איכות שירות היום. רופאים שאנחנו אולי מעדיפים, קרבה למרפאות, עכשיו זה גם רפואה מרחוק, יש המון אלמנטים שהקופות יכולות להתחרות עליהם".

צליל: "אתה חושב שהתחרות הזאת מועילה?"

צ’רניחובסקי: "אני חושב שהיא מאוד מועילה. אני לא רוצה לחשוב איך המערכת הייתה נראית אם הייתה לנו רק קופת חולים אחת".

צליל: במחקר השוואתי שערך צ'רניחובסקי גילה שבמדינות שבהן יש תחרות מנוהלת, כמו בלגיה, גרמניה, שווייץ והולנד, האוכלוסייה מרוצה יותר ממערכת הבריאות מאשר במדינות שבהן אין תחרות, כמו בריטניה, קנדה ואוסטרליה.

**

צליל: אז אנחנו ביולי 1993. והצעת החוק של חיים רמון לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, שכוללת את כל המרכיבים האלה, עברה בקריאה ראשונה, אבל אז היא מקבלת ברקס. ההסתדרות, שלה היה כוח רב במפלגת העבודה, התנגדה לחוק. ולמרות שרוב שרי העבודה תמכו, היא הפעילה את חברי הכנסת של המפלגה שהיו תלויים בה וגרמה להם ללחוץ לדחות את החוק ולחפש פשרה. לפי ספרו של שרון אסיסקוביץ', "לחיים יש מחיר", שיצא לאור בהוצאת מאגנס, רבין חשש שחברי הכנסת של מפלגת העבודה שתמכו בעמדת ההסתדרות יפרשו מהמפלגה ויתנגדו לתהליך השלום כדי לעצור את החוק. בינואר 1994 ועידת מפלגת העבודה התכנסה לדון בעניין והחליטה לקבל את עמדת ההסתדרות. אז נאם חיים רמון את נאום הלווייתנים המפורסם.

הקלטה מנאומו של חיים רמון: "אם אתם אומרים שזה לא החוק אתם מבזים ממשלה שלמה. אם היא לא מבינה בחוק ביטוח בריאות איך היא תבין לעשות שלום. לוקחים את הכסף מהחולים ומשתמשים בו לצרכים פוליטיים, מנגנונים, כיתתיים.

כמו לוויתן שאיבד את חוש הכיוון אתם מסתערים על החוף ורוצים להתאבד ואני בכוחי הדל דוחף אתכם אל המים החיים ואתם לא רוצים, ואתם לא רוצים. ומתעקשים להתאבד, מתעקשים!

צליל: רמון התפטר מתפקיד שר הבריאות הוא הקים יחד עם מרצ וש"ס סיעה שרצה לראשות ההסתדרות. הוא ניצח, ובתור יושב ראש ההסתדרות הוא הרפה את אחיזת ההסתדרות מקופת חולים כללית, וביוני 1994 החוק עבר.

וזהו, מאז הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. שני מיליון חיסונים בשבועיים, מנהיגים מכל העולם מתקשרים, הכל דבש.

אבל האמת היא שיש עוד פרק בסיפור הזה. כי חוק ביטוח בריאות ממלכתי בעצם כמעט מעולם לא קויים כלשונו.

חלק רביעי - אחרי חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי

צליל: לא רק בהסתדרות ובליכוד התנגדו לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. היו עוד מתנגדים.

בן נון: "חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק בניגוד לדעתו המקצועית של משרד האוצר (רעש). זה היה סיפור הצלחה בלתי רגיל של מערכת הבריאות, אבל זה סיפור שמערכת הבריאות שילמה עליו הרבה מאוד מחירים בריבית דריבית בשנים אחרי זה".

צליל: זה שוב פרופ' גבי בן נון. למרות ששר האוצר בממשלת רבין, אברהם בייגה שוחט, תמך בחוק, הדרג המקצועי באוצר התנגד מאוד.

בן נון: "משרד האוצר אוהב מאוד שליטה אוהב מאוד בקרה ואוהב מאוד תקציב רזה".

צליל: אנשי האוצר ניסחו מזכר ובו פירטו את התנגדותם. בעיקר הם התנגדו לרעיון שהמדינה תתחייב בחוק על סל שירותים שהיא מספקת לאזרחים שלה. לפי אנשי האוצר באותה תקופה, התחייבות בחוק על דבר כזה תפגע ביכולת של המדינה לקבוע את סדר העדיפויות שלה. להחליט כל שנה כמה כסף היא מוכנה להוציא על בריאות. ההוצאה תיקבע על ידי מצבם הבריאותי של המבוטחים.

במזכר נכתב:

אנו מעריכים כי הרחבת השירותים, תגדיל את ההוצאה הציבורית לבריאות בשיעור ניכר [...] הניסיון הבינלאומי בתחום מערכת הבריאות מלמד, כי מדינות אשר בהן מוקנות לאזרחי המדינה, או חלקם, זכאות מכוח חוק לקבל שירותי בריאות מוגדרים, מתקשות להגביל את היקף השירותים ומאבדות שליטה על היקף ההוצאות. [...] חקיקה אשר מכוחה תהיה האוכלוסייה מבוטחת על ידי המדינה בשירותי בריאות מוגדרים, תביא אם כן לפריצה מוחלטת של ההוצאה הלאומית והציבורית לבריאות, ללא קשר לסדרי העדיפויות הלאומיים ולמגבלות.

במלים אחרות - אנחנו חוששים שאם נחוקק סל כזה, נצטרך באמת לתת אותו.

באוצר גם התנגדו לדרך שבה קופות החולים מומנו. לא דרך תקציב המדינה, אלא בדרך עוקפת - מס שמשולם לביטוח הלאומי ומועבר ממנו לקופות. בדרך הזו נלקחת מהאוצר השליטה בתכנון התקציב.

בן נון: "חיים רמון כבר לא שר הבריאות, המערכת הפוליטית קצת משתנה, אין בעצם לובינג פוליטי ששומר על הזכויות של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ומתחילה סדרה ארוכה של שינויים בחקיקה בעיקר באמצעות חוק ההסדרים, שמנסים לכסח ולפגוע בעקרונות יסוד של חוק ביטוח בריאות ממלכתי".

צליל: הנגיסה הראשונה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי הייתה ב-1995.

החוק קבע סל בריאות - וקבע גם כמה כסף יקבלו הקופות כדי להעניק את הסל: סכום ההוצאות של הקופות בשנת 1994.

אבל העלות הזאת היא כמובן דינמית. היא מושפעת מגידול דמוגרפי: כל שנה יש יותר אנשים, ואנשים יותר זקנים, ולכן ההוצאות עולות. והיא מושפעת מההתייקרות של מוצרים ושירותים. על שני הדברים האלה, משרד האוצר היה אמור להוסיף תקציב לקופות. אבל בסופו של דבר, הועבר תקציב קטן יותר, שלא כיסה את כל ההתייקרות, כדי לדרבן את הקופות להפחית את ההוצאות שלהן. על פי נתוני משרד הבריאות, הפער בין הכסף שהיו אמורות הקופות לקבל לאחר ההתייקרויות האלה לבין מה שניתן בפועל הוא כיום כ-16 מיליארד שקלים בשנה שחסרים למערכת הבריאות.

כבר ב-1997, שנתיים אחרי שהחוק נכנס לתוקף, ארבע קופות החולים הגיעו ביחד לגירעון של ארבעה וחצי מיליארד שקלים.

החוק לא הגדיר איך יעודכן סל הבריאות הבסיסי, ומה יקרה כשיומצאו תרופות חדשות וטכנולוגיות חדשות. בשנים שלאחר חקיקת החוק משרד האוצר סירב להגדיל את התקציב, עד שפרצה מחאה של חולי סרטן ואיידס שדרשו לקבל תרופות חדשות. בעקבות המחאה, הסל גדל באחוז אחד.

ב-1998 האוצר הציע הצעה מרחיקת לכת. לאפשר לקופות החולים לסגת מסל השירותים הבסיסי שנקבע בחוק, לגבות מהמבוטחים תשלום קבוע עבור ביטוח הבריאות הבסיסי, ולאפשר הקמה של קופות חולים חדשות למטרות רווח. ההצעה נפלה.

בן נון: "היה רגע מסוים בהצעת חוק ההסדרים שבו המשמעות שלו אם הוא היה עובר זה לבטל את החוק עד כדי כך. לשמחתנו זה לא קרה".

צליל: באותה שנה אושר לקופות לגבות תשלום על ביקור אצל רופא מקצועי, במרפאות חוץ ובמכונים, וכן להעלות את מחירי התרופות. המטרה הייתה לכסות את הגירעונות של קופות החולים וגם להקטין את הביקושים. אתם יודעים, שאנשים לא ילכו לרופא סתם בשביל הכיף.

השינוי החשוב ביותר קרה בשנת 1997: אז בוטל בחוק ההסדרים המס המקביל. אם עד אז המעסיקים שילמו מס בריאות עבור העובדים, החל מ-1997 המס הזה אוחד עם התשלום לביטוח לאומי. במקומו, הובטח למערכת הבריאות שהיא תקבל כל שנה תקציב מהמדינה באותו שיעור. הצעד הזה הוצג על ידי האוצר כצעד טכני בלבד: במקום שהקופות יקבלו כסף ישירות מהמעסיקים, המדינה תעביר אותו. אבל הכסף שהועבר מהתקציב לא היה באותו סכום. הרעיון של מערכת בריאות עם מקורות מימון משלה, עוקפי אוצר, בוטל. אם בעבר כ-40% מהמימון של מערכת הבריאות היה מהמס ששילמו המעסיקים, היום הוא לא קיים, וכ-45% מהמימון מגיע מהמדינה.

מאז שנות ה-90 השכר במשק עלה ומספר המועסקים עלה, והצמיחה הזאת של שוק העבודה הייתה אמורה להזרים תקציב ישירות למערכת הבריאות ולאפשר לה לגדול ולהתפתח, אבל זה לא קרה.

בספר "מערכת הבריאות על שולחן הניתוחים" מרואיינים בכירי מערכת הבריאות בהווה ובעבר. מנכ"לי קופות חולים ובתי חולים, בכירים במשרד הבריאות וכלכלני בריאות. הם מתארים את ביטול המס המקביל במונחים קשים מאוד: תקלה, קטסטרופה, מיטת סדום שקופת החולים הושכבה בה; פצע שפצע האוצר במערכת, בריחה מעקרונות החוק שמערכת הבריאות ישבה עליה שבעה.

יו"ר אסותא שוקי שמר מספר בספר על ישיבה שבה אנשי האוצר הודיעו לרמון שהוא ניצח בקרב אבל יפסיד במלחמה. שמר העריך שהביטול של המס המקביל שווה היום עוד כעשרה מיליארד שקלים בשנה שחסרים כל שנה למערכת הבריאות.

עד היום, המדיניות המוצהרת של האוצר היא לממן בחסר את מערכת הבריאות וכך לגרום לקופות החולים להתייעל.

ואכן, כל קופות החולים נמצאות באופן תמידי בגירעון, וכדי להתייעל, הן שוחקות את השירותים שהן נותנות למטופלים שלהם. ככל שהגירעונות גדלו, התורים לרופאים מומחים ולניתוחים התארכו. למרות שיש תחרות בין קופות החולים, יש תחומים מסוימים שבהם התחרות לא עוזרת. בכל הקופות יש תורים ארוכים מאוד לרופאים מומחים, למכונים להתפתחות הילד, ולמרפאות לבריאות הנפש. במקומות האלה, שבהם אין לאנשים כל כך ברירה או שאין להם יכולת לעשות סקר שוק ולנצל את התחרות לטובתם, הקופות נותנות שירותים פחות טובים כך הן מצמצמות את הגירעונות שלהן.

ויש עוד משהו שהן עושות.

צ'רניחובסקי: "אחת הרעות החולות של העניין זה הביטוחים המשלימים הם זה באמצעות הקופות ומי שנהנה מזה ומי שיש לו ביטוח, אה, משלים שזה אמנם 80% כמעט מהאוכלוסייה אבל יש 20 שלא נהנים ואלה בדרך כלל עניי העם. יש פה הרבה אי-צדק חברתי".

צליל: בחוק ההסדרים של 1998 אפשרה המדינה לקופות החולים להציע ביטוח נוסף בתשלום, שיציע שירותים שלא נכללו בסל הבסיסי: השתלות וניתוחים בחו"ל, חוות דעת שנייה, בדיקות תקופתיות, ובחירת רופא בבתי חולים מסוימים. את מה שהמדינה לא הסכימה להכניס לסל הבריאות הממלכתי הכניסו קופות החולים לביטוח הנוסף, שנקרא כללית מושלם או פלטינום, או מכבי שלי או מאוחדת עדיף, והציבור הבין שזה מה שקורה וראה בביטוח הנוסף ביטוח חובה. ב-2018, ל-78% מהישראלים היה ביטוח משלים. בפריפריה, רק ל- 60%.

רבים ממבוטחי הביטוח המשלים אפילו לא יודעים שהם זכאים לקבל את הסל הבסיסי ללא תשלום. הם חושבים שהתשלום שהם משלמים כל חודש עבור הביטוח המשלים הוא התשלום עבור קופת חולים.

בעקבות הצלחת הביטוחים המשלימים, התפתחה גם תעשייה של שירותי בריאות פרטיים ושל ביטוחי בריאות פרטיים. בספר "מערכת הבריאות על שולחן הניתוחים" מגדירים בכירי מערכת הבריאות את הביטוחים המשלימים כאחראים לכך שיש בעצם שתי רמות של מערכת בריאות, למי שמשלם ואחת למי שלא.

רשת חדרי החולים הקטנה שהקימו פועלי יהודה הפכה למערכת בריאות ענקית ומתקדמת שמגלגלת מאה מיליארד שקלים בשנה. אבל בניגוד לפועלים ההם, היום 36 אחוז מהכסף של המערכת הזאת אנחנו מוציאים מכיסנו. אחרי ששילמנו עבורה מס בריאות, ומס הכנסה, אנחנו משלמים פעם שלישית - על השתתפות עצמית, ביטוחים פרטיים, ורפואה פרטית.

אפשר לומר שאת המימון שהחסירה המדינה לאורך השנים השלימו האזרחים.

אז האם מערכת הבריאות היא הצלחה של תנועת העבודה, או תוצאה של תחרות מנוהלת היטב? כשמסתכלים על ההיסטוריה שלה מגלים שקשה מאוד להפריד בין שלוש השכבות

השכבה הראשונה היא רשת המרפאות של קופת החולים האידאולוגית שהקימה תנועת הפועלים היא עד היום התשתית של מערכת הבריאות בישראל. הפריסה הרחבה שלה מבוססת על הלקח מהתקרית של הפועל ההוא, פריבר,

"הרפואה בקהילה היא הדבר החשוב ביותר, והמרפאות נמצאות בפריסה רחבה מאוד, במרחק הליכה או נסיעה קצרה מהבית".

השכבה השנייה היא חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שהבטיח בריאות לכל אחד על פי חוק, אבל בד בבד הפך את קופות החולים לגופים כלכליים שמתחרים ביניהם, ואת מערכת הבריאות לשוק פנימי שמתנהל על פי היצע וביקוש,

והשכבה השלישית היא כל אותן ההחלטות שבאו לאחר מכן: הביטוחים המשלימים וביטול המס המקביל שניקבו חורים בדלי, והפכו אותה למערכת שאף פעם אין לה מספיק.

ואז הגיעה הקורנה.

צ'רניחובסקי: "בעצם המבצע חיסונים בהרבה מובנים מבטא מה שצריך להיות, יש לנו תוצאה שהיא באמת מופלאה אבל הטרגדיה שלנו היא שאנחנו יכולים לקבל את התוצאה הזו ביום-יום בלי קורונה, ולפני קורונה ואני מקווה גם אחרי קורונה".

*

צליל: אנחנו היינו חיות כיס, הפודקאסט הכלכלי של כאן. העורכת שלנו היא מאיה קוסובר. אסף רפפורט ערך את הסאונד, רחל רפאלי סייעה בעריכה. פועלי בהכנת הפרק סייעו גם עדי סלם וענבל מורג. במערכת חיות כיס גם שאול אמסטרדמסקי ודנה פרנק. בהכנת הפרק התבססתי בעיקר על ספרו של שרון אסיסקוביץ', "לחיים יש מחיר", שיצא בשנת 2011 בהוצאת מאגנס. נעזרתי גם בספרים "קופת חולים כללית" מאת פרופ' שפרה שוורץ בהוצאת המכון למורשת בן גוריון, ו"מערכת הבריאות על שולחן הניתוחים" של גבי בן נון ושפרה שוורץ שיצא בהוצאת המכון הלאומי לשירותי בריאות. אפשר להאזין לכל הפרקים של חיות כיס בכל יישומון הסכתים ובאתר כאן. אני צליל אברהם, תודה רבה שהאזנתן.