חיות כיס - הצבי ישראל, על במותיך חלל

 

שאול: היי, אתם על חיות כיס, אני שאול אמסטרדמסקי. לפני שבוע, זה קרה:

 

הקלטה חיה של שאול: "אוקיי, יום שלישי בבוקר, השעה 11 וחצי. אני נמצא פה בשכונה שלי בדרך לעבודה, אני מחוץ לסניף הדואר, צריך לאסוף חבילה. יש קצת אנשים שממתינים בחוץ. אני הולך לגשת עכשיו לסניף לראות כמה תור מחכה לי, ולא, לא הזמנתי תור, כי אני לא יודע למה, אבל אין אופציה בסניף הזה להזמין תור". 

 

אגב, אתם חושבים שאני מוזר, תיכנסו לעמוד הפייסבוק של דואר ישראל, מחכה לכם שם חוויה משונה.

מצד אחד, יש שם פוסטים שמבשרים על שירותים נהדרים כמו ״דואר בקליק״ או ״כרטיס מאסטרקד נטען״ וגם כל מיני סרטונים די מצחיקים כאלה של ניר וגלי:

https://youtu.be/WMXbmeMZZvY

 

ומצד שני, לכל פוסט חביב כזה יש זרם אינסופי של תגובות מהסוג הזה:

 

ואגב, זה ממש לא קרה רק בפוסט הזה של הדואר. זה קורה *בכל* פוסט של הדואר תמיד יש שם תגובות כאלה. תמיד. וכשצייצתי בטוויטר שאני מזמין אתכם לשלוח לי שאלות למנכ״ל הדואר, לא חשבתי שאני אקבל 496 תגובות, 496 ועוד עשרות הודעות שהגיעו בפרטי.

 

אנשים. לא. אוהבים. את. הדואר.

 

המשך הקלטה חיה של שאול מסניף הדואר: "אוקיי, זה נדיר. קיבלתי מספר 749. יש פה 31 אנשים שממתינים לקבל שירות, אבל עושה רושם שלקבל חבילות המספר כרגע זה 743, אז תאורטית יש לא המון אנשים לפניי. נמתין ונראה".

 

וזה מדהים, לא? כאילו תחשבו על זה. זה הדואר. איך יכול להיות ש*דואר* מעורר בנו רגשות כל כך שליליים?
תנו לי לדייק את זה - שנייה - איך יכול להיות שהדואר - הדואר! - מעורר בנו רגשות *בכלל*??

ומה שיותר מדהים, יותר מהרגשות שהדואר מעורר בנו, זה הפער בין הרגשות האלה, בין החוויה שלנו והתסכול שלנו, לבין איך שהדואר תופס את עצמו.

 

דני: "אני אומר לכולם, 'חברים יקרים, אנחנו בדרך הנכונה'".



שאול: אז השבוע בחיות כיס:

 

דני: "הדואר משתפר טכנולוגית, הדואר משתפר, משתפר תהליכית, העובדים מבינים מה זה לקוח, הלקוח היום במרכז. זה ייקח את הזמן שלו ואנחנו הולכים שלב אחרי שלב אבל אני אומר לך, שנה שנתיים מהיום אנחנו חברה אחרת לגמרי".

 

שאול: הסיפור של דואר ישראל, דרך העיניים של אדם אחד ספציפי - 

 

דני: "שמיי דני גולדשטיין, ואני מנכ״ל דואר ישראל".

 

1.

 

שאול: גולדשטיין הצטרף לדואר ישראל ב-2015, כשהדואר היה בנקודה הגרועה ביותר בהיסטוריה שלו. ממש בשפל. הדואר היה חייב 400 מיליון שקל לגופי הפנסיה שלנו, ולא היה לו מאיפה להחזיר. הוא היה על סף פירוק. לא מטאפורי – פירוק פיזי, ופיננסי.

גולדשטיין לא צמח בשירות הציבורי. הוא בכלל היה מנכ״ל תדיראן מוצרי צריכה, שזו החברה שמייצרת את המזגנים. הוא מינכל את החברה הזאת במשך עשור, עד שהבעלים האמריקאים שלה החליטו למכור אותה ב-2010. אז הוא עזב, עבר לנהל את מכון התקנים, ובסוף 2014, כשהמנכ״ל הקודם של הדואר החליט לפנות את הכיסא שלו, גולדשטיין החליט ש-יאללה, הנה משהו שאני רוצה לעשות בגיל 63, להיכנס למיטה החולה הזו.

אבל, תנו לי רגע לקחת אתכם אחורנית בזמן, אבל באמת ממש אחורנית, בשביל להבין איך דואר ישראל הגיע למצב כל כך גרוע.



היסטוריה

פעם, לפני מאתיים חמישים מיליון שנה, דואר ישראל לא היה חברה ממשלתית כמו שהיו היום. הוא היה משרד ממשלתי. 

 

את הדואר הארצישראלי הקימו בכלל הבריטים. וכשהם יצאו מכאן, הישראלים השתלטו עליו. דואר ישראל פעל בתחילה ככפוף למשרד התחבורה. אבל אז קרה מה שקורה כל הזמן בממשלות ישראל - היה צריך לתת פרס ניחומים לאחד הפוליטיקאים כדי שיישב בשקט ולא יעשה בעיות - אז פיצלו את הדואר ממשרד התחבורה והקימו את משרד הדואר.

נשבע לכם - משרד הדואר.

 

הקלטה ישנה מארכיון הכנסת: "ראש הממשלה הודיע בכנסת על צירופו של סגן יו"ר הבית מר ישראלי ישעיהו לממשלה כשר הדואר".

 

זה היה תיק די מטופש שאף אחד לא באמת רצה, כי לא היו לו שום סמכויות. עד שהגיע שמעון פרס.



שמעון פרס היה שר הדואר האחרון. הוא קיבל את התפקיד בספטמבר 1970, תחת ראש הממשלה גולדה מאיר. אלה היו ימים *מאוד* אחרים בפוליטיקה הישראלית. פרס היה חבר ״המערך״, שלטובת מאזינינו הצעירים נגיד שזה היה בעצם איחוד רשימות של מפלגת העבודה, יחד עם מפ״ם. לא משנה - זה היה השמאל לצורך העניין - והיו לו, תחזיקו חזק, 56 מנדטים.

זמן קצר אחרי שפרס נכנס לתפקיד, הוא שינה לחלוטין את המשרד. הוא התחיל מהשם: לא קראו לו יותר ומאז משרד הדואר, אלא משרד התקשורת. והוא כבר לא היה אחראי רק על הדואר, אלא גם על שירות ממשלתי אחר - בזק, שירות הטלפוניה הקווית. כן בזק והדואר היו שתי יחידות ממשלתיות אחיות תחת אותו המשרד. ובגלל זה, על הטלפונים שבזק אז חילקה לאנשים? טלפוני חוגה כאלה, 

*רעש של טלפון חוגה*

היה עליהם ציור של הלוגו של הדואר - צבי דוהר.

כן זה נורא מוזר.

*

לאורך כל שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-80 היו כמה ניסיונות להוציא את הדואר מתוך משרד התקשורת ולהפוך אותו לרשות ממשלתית. הניסיונות האלה כשלו, כי אנשים אוהבים כוח ולא אוהבים לוותר עליו. זאת למרות שגם אז, כמו גם בשנים האחרונות, הדואר עמד בפני התמוטטות והשירות שלו היה על הפנים.

 

**
באמצע שנות ה-80 המצב השתנה. תוכנית הייצוב של 1985 - התוכנית ששינתה את כל פני הכלכלה הישראלית ואתם ממש-ממש מוזמנים ללמוד עליה עוד בפרק 81 של חיות כיס - 750 מיליון דולר בלילה - וכן, הפננו לפרק הזה כבר מיליון פעמים. התוכנית ההיא שינתה את התפיסה הכלכלית של המדינה, והדואר היה אמור להפוך להיות גוף כלכלי שעומד בפני עצמו. הוא פורק מתוך משרד התקשורת והפך לרשות עצמאית. 

רק שזה לא עזר.

הדואר המשיך לעבוד בתור רשות עצמאית במשך 18 שנים, אבל המצב הפיננסי שלו היה לא טוב. הוא היה בגירעון כרוני, והמדינה נאלצה לכסות על הגירעון הזה כל הזמן למרות שהיה אמור להיות עצמאי תקציבית. 

לפני משרד האוצר, שכל הזמן דחף כל הזמן את ההפרטה של השוק הזה ופתיחתו לתחרות, הדואר היה פשוט לא יעיל. הוא העסיק יותר מדי אנשים - למשל, דוורים - ופעל בצורה לא נכונה ולא יעילה. הוא חילק למשל מכתבים חמישה ימים בשבוע, גם כשהביקוש האמיתי היה של שלושה ימים בשבוע.

הנהלות הדואר לדורותיהן טענו שמבנה התעריפים של הדואר - שנקבע על ידי משרד האוצר ומשרד התקשורת - לא שיקף את העלויות האמיתיות של הדואר. הרבה אנשים טענו שהאוצר מייבש בכוונה את הדואר כדי להביא אותו למשבר ואז להפריט אותו. הרבה אנשים אחרים טענו שוועד העובדים הורס את הדואר במשכורות מנופחות, במשרות מיותרות שלא צריך וגם בהתנגדות להשקעה בטכנולוגיה. אף אחד מההסבר הזה לבדו לא נכון. כולם כנראה נכונים יחד, באיזשהו תמהיל.

בסופו של דבר, בספטמבר 2003 הממשלה אישרה את תוכנית של שר האוצר דאז בנימין נתניהו ושר התקשורת אברהם הירשזון, ושלוש שנים לאחר מכן, הדואר הפך מרשות עצמאית, לחברה ממשלתית. המטרה הייתה מפורשת: לפטר כמה מאות עובדים, לפתוח את שוק הדואר לתחרות, ובהמשך להפריט את הדואר לכדי חברה פרטית, בדיוק כמו שהממשלה עשתה באותה תקופה עם בזק.

אלא שלהבדיל מבזק, זה מעולם לא קרה.

 *

במקביל להפיכת רשות הדואר לחברת דואר ישראל בע״מ, שוק הדואר - המכתבים - נפתח לתחרות. רק שבניגוד לדואר, לחברות הפרטיות לא היו שום עכבות ושום מחסומים. לא היו להם ועדי עובדים, לא היו הסכמים קיבוציים. ויותר חשוב מאלה - לא היו להם כל המחויבויות הרגולטוריות שיש לדואר ישראל. דואר ישראל, עד היום, חייב לתת שירות אוניברסלי. לא משנה באיזה יישוב נידח בארץ מדובר, דואר ישראל חייב להגיע לשם בתדירות כלשהי, וזה לא משנה אם זה כלכלי לו או לא כלכלי לו.

 

הקלטה ישנה מתוך ארכיון דואר נע: "ביישוב הישראליים שבנגב פועל דואר נע, מכונית עוברת בכפרים ואוספת את המכתבים".

 

דני: "עכשיו אתה מחויב על פי הרגולציה להחזיק תשתיות", 

 

שאול: הנה שוב דני גולדשטיין, מנכ"ל דואר ישראל.

דני: "נפתח עיר חדשה בחריש אז אתה חייב לבנות שם תשתית לדוורים ולמכתבים, ומה שקורה בסוף שדוור אם פעם הוא הלך עם 100 מכתבים לנקודה מסוימת, היום הוא הולך עם שניים-שלושה מכתבים וזה הולך ונהיה לא כלכלי לחלוטין". 

*

שאול: וחברות הדואר הפרטיות? הן יכולות לעשות את מה שנקרא בכלכלית - cream skimming - גריפת שמנת. הן יכולות להתחרות בדואר רק על הפעילות הכלכלית הרווחית. למשל, משלוחי דואר לגופים גדולים. בנקים, חברת חשמל, חברות ביטוח, משרדי עורכי דין. ולמשל רק באזור המרכז. אגב, יש בעיקר חברה אחת מתחרה כזו - חברת מסר.

בשורה התחתונה, בתהליך די זוחל, השוק הפרטי המריא, ודואר ישראל נשאר מאחור.

אה, וקרה עוד משהו - 

*צליל של דואר אלקטרוני*

השימוש בדואר אלקטרוני צבר תאוצה. כאילו, באמת, אני כבר פתחתי כתובת מייל ביאהו ב-2003. כלומר, זה היה ברור שכל מי שיכול כבר לא ישלח יותר מכתבים, אלא מיילים.

כלומר, זה היה ברור לכולם חוץ מלדואר, ולמשרד התקשורת, ולממשלת ישראל.

 

דני: "אם אתה מסתכל היום על החברות, מה קרה להן, למה הן קרסו ולמה היו בעיות, אז אתה רואה שבעיקר החלק הגדול הוא שהחברות לא זיהו את הטרנד של השוק".

*

שאול: במרץ 2010, בפעם הראשונה, הממשלה הכריחה את הדואר ללכת לבורסה וללוות 400 מיליון שקל, תמורת אגרות חוב. רוב הכסף הלך להחזיר חובות לממשלה. ואז, באותה שנה בדיוק, קרה עוד משהו. 

התחרות, הירידה בביקוש למכתבים, התעריפים הגבוהים שהממשלה קבעה, ועדי העובדים, כולם עשו את שלהם, ודואר ישראל עברה מרווח להפסד.

ואז ההפסד העמיק.

מכאן אני לא אלאה אתכם בפרטים. זה היה רצף של תוכניות הבראה ובקשות של הדואר לממשלה שיתנו לו סיוע פיננסי, ואז עוד תוכניות הבראה, ועוד בקשות שהממשלה, והרגולטור, יבחנו את פעילות הדואר וישנו את התעריפים שלו. וכל תוכנית כזו כללה סיבוב של קרבות עם ועד העובדים וההסתדרות ושום דבר לא נגמר בשום דבר.

דואר ישראל היה שבור לגמרי. באמת שבור. אני זוכר את זה. אינספור כתבות על זה שבעצם אין דואר במדינת ישראל. מכתבים לא מגיעים, חבילות נעלמות, תורים אינסופיים, אין מרכז מיון ארצי מתקדם. 

אבל רגע, כי זה עוד היה כלום.

ב-2014, כל ההתקשקשות הפוליטית סביב הדואר, התקשקשות שנמשכה משנות ה-70 במשך ארבעים ומשהו שנה, הגיעה לנקודה שבה הפוליטיקה כבר נכנסת למגרש של הגדולים ומבינה שמשהו צריך להשתנות.

כי ב-2010, כשהממשלה שלחה את הדואר ללוות חוב בבורסה של 400 מיליון שקל מגופי הפנסיה שלנו? המטרה של הממשלה בעצם הייתה להסיר מעצמה אחריות לדואר. אבל גופי הפנסיה לא משחקים. אם דואר ישראל לא יחזיר להם כסף, אז הם פשוט יפרקו את הדואר וימכרו מה שאפשר, עד רמת הברזלים, בשביל להציל מה שאפשר מההלוואה הזו.

וזה בדיוק מה שהם איימו לעשות ב-2014, כשנהיה ברור לכולם שדואר ישראל אוטוטו פושטת את הרגל.

ואז, ורק אז כולם הבינו ש, כן אולי כדי להפסיק לשחק ולהתחיל באמת לשנות את המצב.

בנובמבר 2014 אחרי חודשים של דיונים, נחתם הסכם עקרונות לתוכנית הבראה לדואר. שר האוצר היה יאיר לפיד, שר התקשורת היה גלעד ארדן. יו״ר ההסתדרות אגב - אבי ניסנקורן.

זה הלך ככה: הדואר, בהסכמת ועד העובדים וההסתדרות, יפטר-1,200 עובדים מתוך 6,200. המדינה תזרים 400 מיליון שקלים לחברה, שחלק גדול מהם יועבר לעובדים המפוטרים בצורת פיצויים מוגדלים. חוצמזה הוחלט שההסכמים הקיבוציים יעודכנו, שימי חלוקת הדואר ירדו ליומיים וחצי בשבוע בלבד, שסניפים רבים יסגרו, ושהסניפים הנותרים יאריכו את שעות הפעילות שלהם, היו עוד כל מיני סעיפים.

ואז, בסוף 2014, אחרי שתוכנית ההבראה אושרה והמנכ״ל הקודם פינה את מקומו למנכ״ל חדש שיישם אותה, דני גולדשטיין החליט שזה מה שהוא רוצה לעשות בחיים - לקחת את המושכות של חברה מוכה שהציבור שונא, מתעב, ולנסות לעשות ממנה משהו אחר.

 

2.

 

דני: "כאילו, אם אתה שם בסקאלה מ-1 ל-10, שהאחת זה באמת הנקודה שבה התחלנו, שהוא נורא ואיום לבין הנקודה שאנחנו נמצאים היום, אני חושב שאנחנו נמצאים באיזשהו מקום באזור ה-7-8, שבה בעצם ההגדרה של זה, עברנו את כל המחלות, אנחנו יודעים מה לא טוב, אנחנו יודעים מה צריך לשפר, עשינו הרבה שיפורים, השקענו הרבה בעובדים, בתהליכי עבודה, בתנאי עבודה, בטכנולוגיות, בחדשנות, עשינו קפיצת מדרגה לכיוון חברה שיודעת היום לפעול בעולם העסקי בתחום העסקי".

 

שאול: אוקיי, אוקיי, אם בקטע הזה אתם קופצים ואומרים - מה זה? מה זה 7-8? במקרה הטוב הייתי נותן לדואר 5-6׳ - אז חכו, אני מבטיח לחזור לזה בסוף.

בינתיים תזרמו איתי.

 

אחרי שדני גולדשטיין נכנס לדואר, הוא החליט לשנות את המבנה של החברה. בעץ המבנה הקודם של הדואר היה יושב ראש, ומנכ״ל, ועוד כמה סמנכ״לים, ובעיקר ארבעה מחוזות - מחוז דרום, מחוז צפון, מחוז ירושלים ומחוז המרכז - שהיו כולם כפופים למנכ״ל.

דני גולדשטיין מגדיר את זה חברה תפעולית ולא חברה עסקית. חברה שעסוקה במכתבים שעוברים מצד לצד, ולא מבינה לאן השוק הולך. והשוק, מבחינתו לפחות, הולך למקום אחד במיוחד - לסחר און ליין מקוון, בהיקפים שעוד לא ראינו. ולשם הוא מנסה לקחת את הדואר.

 

דני: "העולם הזה מורכב מכמה שכבות. הוא מורכב מהפלטפורמות הגדולות כמו אמזון, כמו איביי, כמו עלי אקספרס. הוא מורכב מהצרכנים שקונים מהם את הדברים והוא מורכב מעולם תפעולי מאוד רחב שהוא שרשרת ארוכה, ממטוסים ודרך לוגיסטיקה ועד ההגעה בסוף שהפריט הזה מגיע ללקוח. וכל זה צריך היום להיות בימים". 

 

שאול: אחרי שנכנס לתפקיד, גולדשטיין שינה את המבנה הארגוני של הדואר, וניסה להפוך אותו לחברה שחושבת עסקית. שמזהה שני מנועי רווח עיקריים: בנק הדואר והמסחר המקוון ומנסה להתמקד בהם. בוא נדבר שניה על החבילות. רוצים מספרים? ברור שאתם רוצים מספרים.



דני: "עוברות דרכינו, משהו כמו 65 מיליון חבילות והצפי לשנת 2021 הוא 75 מיליון חבילות. החבילות משתנות, הן הופכות להיות יותר לחבילות פריים, זאת אומרת, חבילות עם ערכים. מה שפעם היה גאדג'טים כאלה, קוקיות וכל מיני דברים כאלה, הופך היום לכלי בית, לטקסטיל, ללבוש, לתוספי מזון שהם חלק מה-Well Being של ה... החיים של אנשים. הסחר האלקטרוני הולך ומתפתח היום. כבר אנחנו 39 אחוז מהפעילות של החברה בסחר אלקטרוני", 

 

שאול: אגב, 2019 הייתה השנה הראשונה שבה זה קרה - שהנתח של ההכנסות שמגיעות מהחבילות עקף את הנתח של ההכנסות שמגיע מהמכתבים. ומכאן הפער רק יגדל. הדואר הופך להיות חברה של חבילות.

 

דני: "וחמש שנים מהיום אנחנו נהיה בסביבות ה-60 אחוז סחר אלקטרוני מסך כל החברה. זה נכון, אצלנו זה נכון, גם בעולם מה שקורה וזה חלק כשאנחנו מסתכלי על ההתפתחות של הסחר האלקטרוני בעולם, הוא מתפתח בין ספרה לשתי ספרות כל שנה. ודרך אגב, מה שהניע את הסחר האלקטרוני בזמנו היה הסארס, כי אנשים הלכנו פחות לקניונים ופתאום גילו את הסחר האלקטרוני ואני חושב שהיום, גם כן הקורונה בסופו של יום תעזור לכל הנושא של הקניות מרחוק. הנושא הזה ירוץ קדימה במהירות".

 

שאול: אבל כל הטוב הזה? כל החבילות והמיקוד העסקי בסחר המקוון וההסתכלות על העתיד, מה זה עוזר לי כשבסוף אני צריך להתייבש בסניף הדואר השכונתי שלי, כשחבילות הולכות לאיבוד וכששירות הלקוחות פשוט לא נותן שירות טוב? וזה בדיוק מה שאמרתי לגולדשטיין, שהדואר גורם לי לסבול. פשוט לסבול.

 

דני: "בוא נחלק את הסבל הזה לכמה דברים: אחת, אם אתה מסתכל היום על כמה זמן היה לוקח לפריט להגיע אלייך בעבר וכמה לוקח לך היום, אני חושב שיש הבדל גדול מאוד. הפריטים היום מגיעים יחסית מאוד מהר, יש לך אפשרות לעשות עליהם traceability. זאת אומרת, אתה יכול לדעת איפה זה נמצא, באיזה מקום ונכון, יש עכשיו את הנקודת תורפה שנקראת הסניף, שזה הנקודת הקשר שלך עם הדואר כשאתה בא לקחת הפריט, אז אנחנו גם מודעים לזה וניסינו לפתור את זה בכמה רמות: אחת, לעשות שילוב של הרבה אמצעים שבו אתה יכול לקבל את החבילה משליחים עד הבית, דרך לוקרים, דרך Impulse Delivery, כמו גט למשל ועד פתיחה של מרכזי מסירה, שפתחנו נדמה לי 650 עד עכשיו בנוסף ל-600 יחידות שיש לדואר ישראל, ועדיין זה לא מספיק. ומה שאנחנו עושים היום אנחנו הופכים את הסניפים, לא לתורים אלא להזמנת תור כבסיס להגעת הסניף. התחלנו עם פיילוט עם תשעה סניפים ואנחנו עכשיו מכניסים למעשה את כל הסניפים שלנו. אתה תוכל להגיע רק בהזמנת תור מראש וברגע שאתה תראה את החבילה שהיא הגיעה, אתה תוכל להיכנס לאפליקציה אתה נכנס לפי תור אתה מקבל את השירות".

 

שאול: אגב, זה כבר יצא לדרך לפני שבוע. היום ב-70 סניפי דואר מתוך 700 אי אפשר לבקר ללא הזמנת תור מראש. כמו בקופת חולים. ובהדרגה, עד אמצע השנה, זה אמור להתפשט לכל סניפי הדואר. האם זה יפתור את כל הבעיות? לא נראה לי.

 

אגב, יש עוד עניין מוזר. אנחנו מזמינים מלא מהאינטרנט. מעלי אקספרס, משיין, מנקסט, השד יודע, מזמינים. בכל רגע נתון יש רכבת אווירית קטנה שחוצה את האוקיאנוס, מזהמת את הסביבה, ועושה את דרכה אל סניף הדואר השכונתי שלנו. ובגלל זה המון פעמים קורה לי שעד אני מקבל הודעה שמחכה לי משהו בדואר, ואז אני הולך לסניף, מתייבש, אוסף, ועד שאני חוזר הביתה, אני מגלה עוד הודעה - חדשה - שמחכה לי עוד משהו בדואר. אבל, אבל, אבל, אבל הרגע הייתי אצלכם!!! למה לא אמרתם לי פשוט?!?!

 

דני: "נכון לעתיד של החבילות בעולם, כל חבילה תגיע עם מידע מקדים, אין לנו עוד פתרון לזה אבל אנחנו כן נגיע לזה. נוכל כן להסתכל ולראות מה החבילות של שאול שמגיעות מארה"ב, מטיוואן מכך הלאה, ולנסות ככה לרכז אותן ביחד ולמסור לו ביחד, במה שנקרא בהודעה אחת. מי שעשה את זה מאוד יפה עכשיו זה חברת בת של עלי אקספרס שנקראת קיינאו, שהיא מאחדת לך את החבילות. אז כן פתרנו עם שיתוף פעולה אסטרטגי עם קיינאו את החלק הזה".

 

שאול: מגניב לא? אתם יודעים מתי זה יקרה?

 

דני: "שנה, שנה. כי רק בתחילת 2021 הדוארים בעולם או בכלל כל מי שעובד ישלח לנו מידע מקדים וזה מחייב טכנולוגיות, זה מחייב מערכות אוטומציה שמאחדות את החבילות ביחד. זה טכנולוגיה שהיא גם יקרה וגם מתוחכמת וזה ייקח את הזמן שלו".

 

שאול: אבל האמת? גם אם כל הטוב הזה יתגשם, יש משהו בסיסי שאני לא מצליח להבין.

כשחיינו בארה״ב? החבילות עבדו אצלנו. לא משנה מאיפה הזמנו, ולא משנה אם זה הגיע עם אמזון, עם פדקס או עם הדואר, החבילות הגיעו אלי. עד אלי. לא הייתה אפילו פעם אחת שהייתי צריך ללכת לאנשהו לאסוף אותן. נאדה. תמיד-תמיד זה מגיע עד הבית.

למה בישראל אני עובד אצל החבילות למה?!?!

 

דני: "בסוף תזכור שכל עולם החבילות וכל העולם הסחר האלקטרוני הוא עולם כלכלי, הוא עובד על רווחים מאוד מאוד נמוכים והוא עובד במסות, לכן הרווחים היא דרך המסה. לבוא ולהגיד לחבילה שאתה מוסר אותה, נגיד בסניף או שאתה לוקח אותה ואתה מוסר אותו לשאול בבית זה עלות אחרת לגמרי. לפעמים העלות הזאת יותר יקרה מהעלות של הפריט עצמו שעליו אתה מקבל את הכסף. כן דיברנו על זה בזמנו שאפשר לעשות מנוי שנתי ולראות איך זה מחזיר את עצמו כלכלית. התחלנו לחשוב על מודל כלכלי כזה שאני אוכל להציע לך, אה... כמו שנגיד, אמזון פריים מציע 'תשלם לי מנוי כך וכך ואני אדאג להעביר לך את החבילות האלה הביתה', כרגע אנחנו עובדים על המודל הזה ויכול להיות שאנחנו נרים את הכפפה הזאת".



3.

 

שאול: הירידה בהכנסות מהמכתבים נמשכת, כל הזמן, באופן מתמיד. סתם בשביל לתת לכם קנה מידה עד כמה זה עולם הולך ונעלם - ב-2019 דואר ישראל חילק 360 מיליון מכתבים. זה מלא מכתבים. אבל ב-2006, הוא חילק 800 מיליון מכתבים, כלומר יותר מפי שניים. וקצב הירידה הזה רק גובר, וצפוי להתגבר עוד ברגע שכל הממשלה והגופים הציבוריים יתחילו לשלוח הכל את כל המכתבים שלהם רק במיילים ובדיגיטל, ויזנחו לחלוטין את המעטפות.

העניין הוא שהדואר מחויב להמשיך לעסוק במעטפות האלה, בתעריפים לא כלכליים ובפריסה בכל המדינה. ומאחר שזה מוריד את ההכנסות למטה, וחותך את הרווח, אתם יודעים מה זה אומר, נכון? זה אומר שזו הדרך של המדינה בעצם להכריח את הדואר לפטר כל הזמן עוד עובדים. 

1,200 עובדים כבר הוצאו לפרישה במסגרת תכנית ההבראה של 2014. אבל מתמטית, זה פשוט לא יכול לעצור שם. וזה גם לא יעצור.

 

דני: "כרגע אנחנו נמצאים בדיוק עכשיו בתוכנית נוספת של להוריד עוד 300 עובדים, ממש בימים אלה אנחנו מסיימים את התהליך הזה. באווירה משותפת ובהחלטה משותפת אנחנו לוקחים חלק מהעובדים ש... באותם עסקים שהולכים ויורדים, ומעבירים אותם ומכשירים אותם בתחומים שאנחנו עולים וקופצים. אז חלק עוברים מהמכתבים לסחר האלקטרוני, למיון לחלוקה ואנחנו עושים את זה בתור תפיסת עולם. לא רוצים לחכות עוד הפעם להגיע לנקודה כמו 2015 שבה נסתכל ונגיד 'וואלה, איפה נרדמנו, למה לא חשבנו ולמה לא עשינו".

 

שאול: "אבל אם אני מבין נכון הלחץ הזה ימשך, ככל שהירידה במכתבים תמשיך, גם הלחץ הזה בעצם בצד של העובדים ימשך".

 

דני: "נכון, הלחץ הזה ימשך ויכול להיות באמת שבעתיד נצטרך לעשות עוד כמה תוכניות שהן יותר אגרסיביות מהדבר הזה. אנחנו מנהלים את זה עכשיו בצורה מאוד מושכלת, לא רוצים להגיע לנקודה שבה אנחנו פתאום נתעורר ונראה שאנחנו נמצאים אאוט אוף דה ריינג' לחלוטין".



שאול: אולי בגלל זה, בגלל שהקורונה צפויה לדחוף קדימה את המסחר און ליין, דווקא עכשיו הממשלה הצליחה לקדם את הפרטת הדואר. או ליתר דיוק - הפרטה חלקית שלו.

 

כשנברתי בארכיון מצאתי עדויות עוד מאמצע שנות ה-80 של רעיונות להפריט את הדואר. הרעיון הזה התגלגל המון פעמים לאורך כל העשורים שחלפו מאז. לפחות שתי החלטות ממשלה התקבלו בנושא ושום דבר לא קרה. והנה, עכשיו, קצת מתחת לרדאר, עם הקורונה, הדואר הולך להפרטה. חלקית. 20% ממניות החברה יימכרו למשקיע פרטי, ועוד 20%, בהמשך יימכרו לציבור הרחב, בבורסה.

לפני חודש, כשנפתח השלב הראשון של ההפרטה, הייתה שורה ארוכה של גופים עסקיים שהתעניינו וביקשו להיכנס למה שנקרא ״חדר המידע״ – כלומר, לקבל את כל המסמכים ואת כל הספרים הפנימיים של הדואר, בשביל להתחיל למשש את הסחורה, את הדבר הזה שנקרא ״דואר ישראל״. רמי לוי הוא אחד המשקיעים המתעניינים, קרן ההשקעות אייפקס שמחזיקה בפסגות ובמקס סטוק נמצאת ברשימה הזו, ועוד כל מיני שמות - דפוס בארי, קרנות נדל״ן. אפילו דוד ומיכל פורר שהם בעלי השליטה בבזק, שאגב, אם הם בסופו של דבר ירכשו את גרעין השליטה בדואר, אז תהיה פה סגירת מעגל, מאז שדואר ישראל ובזק היו שתי יחידות אחיות באותו המשרד. בכל מקרה, לכל משקיע יש את הסיבה שלו ואת האינטרס שלו להפוך להיות בעל השליטה בדואר.

 

אבל לפי גולדשטיין, זה לא יסתיים כאן.

 

דני: "אני הגדרתי את דואר ישראל בתור ביצת זהב, יש תחזיות שמדברים על זה ש-50 אחוז מהסחר קמעונאי יהיה בעזרת סחר אלקטרוני אז התחום הזה הולך ומתפתח בצורה מאוד גדולה, סביבו נולדים הרבה דברים. מי שעיניו בראשו ואומר לעצמו 'אני רוצה להיכנס לעולם הסחר', יש לנו בסוף ארבעה-חמישה מיליון לקוחות של סחר שאתה יכול להגיע אליהם, לדבר איתם, להציע להם. עכשיו, נכון, הרכישה כאן היא רק של 20 אחוז מהחברה, אתה עדיין פוגש 80 אחוז מדינה מולך. אנחנו מאמינים שאנחנו בסופו של יום נמצא את עצמנו ב-100 אחוז משקיע פרטי, אנחנו חושבים שמשקיע פרטי שיכנס לחברה ישנה את התדמית, ישנה את המחשבה, ישנה את השפה, ישנה את כל הדיאלוג שיש בתוך החברה ולא רק זה, הוא ישנה גם את הדיאלוג בין החברה לבין הממשלה. כשאני מדבר עם גורמי ממשלה אז אני אופיסר של מדינת ישראל. כשמשקיע פרטי ששם מאות מיליוני שקלים בחברה, ידבר איתם זו תהיה שפה אחרת. אני חושב שיש פה קפיצת מדרגה שהיא תחילתה של דרך",

 

מתי לדעתו זה יקרה? מתי לדעתו דואר ישראל תהפוך לחברה פרטית לחלוטין ללא שום בעלות ממשלתית?

דני: "אני חושב ששלוש שנים, ארבע שנים מהיום בעבודה נכונה. כשאני יכול להגיד לך שארגון העובדים שלנו מאוד בעד. הם כבר למדו מהר מאוד מה זה נקרא מדינה, מה זה נקרא ממשלה, אני חושב שכולם מבינים שהעתיד של החברה הוא לא בלהתבצר סביב ה... זה 'אנחנו מדינה ויגנו עלינו' כי לא מגנים עליך, אלא העתיד הנכון הוא עסקים, העתיד הנכון הוא משקיעים. אני בטוח שעם ממשלה נכונה עם שרים נכונים נקבל החלטה לנוע קדימה ולמכור עוד חלקים של החברה. זה מתבקש, לחברה הזאת אין מה להיות ממשלתית, היא לא בעולם הממשלתי בכלל. העולם של המכתבים נעלם, העולם של השירותים אחרים גם כן הולך ונעלם. בסופו של יום היא חברה שמשחקת בעולם הכי אגרסיבי שקיים".

 

שאול: ואם בנקודה הזו אתם אומרים לעצמכם – רגע, רגע, מה הפרטה, למה להפריט? דואר זה שירות חיוני בסיסי שחייב להיות ממשלתי - אז יש לי שאלה בשבילכם - למה בעצם?

אני אשאל את זה אחרת - טלפוניה קווית, אוקיי, זה שירות חיוני בסיסי שחייב להיות ממשלתי? כי אם התשובה שלכם היא ׳לא׳, אז גם הדואר לא חייב להיות ממשלתי. למען האמת, מתחילת הדרך, משנות ה-50 או ה-60, דואר ישראל ובזק היו יחידות אחיות במשרד התחבורה, דיברנו על זה. בזק הופרטה באמצע שנות ה-80 ואף אחד לא חושב היום שבזק צריכה לחזור להיות חברה ממשלתית, נכון? בעוד שני עשורים יש סיכוי שנחשוב את אותו הדבר לגבי הדואר. בטח לנוכח השימוש הפוחת במכתבים, ולנוכח העובדה שממילא יש כבר המון חברות פרטיות שכבר נותנות את השירותים האלה במקביל. בכל אופן, זו דעתי.

 

4.

 

שאול: ועכשיו החלק שלכם בפרק הזה. לפני שנכנסתי לראיון עם גולדשטיין הזמנתי אתכם לכתוב לי מה ה-שאלה שהייתם שואלים את מנכל הדואר לו הייתם יושבים איתו לראיון. אז הנה כמה מתוך השאלות האלה. השתדלתי לבחור שאלות שחזרו על עצמן הרבה:

 

שאול: תמי ואחרים שואלים: למה לדואר 24 לוקח שבוע להגיע וכשכותבים מכתב תלונה כמו שהציעו עובדי הסניף אף אחד לא מגיב?"

דני: "קודם כל, תלוי מתי מניחים, מתי שמים את הדואר 24, מתי מביאים אותו. בסדר, אם אתה מביא אותו אחרי צהרים אז איבדת יום לצורך העניין. ותלוי גם עוד דבר אחד, מתי אנשים אוספים את הדואר מהתיבות. אני פשוט, אני אומר לך רק דברים שאנחנו מכירים אותם כי בסופו של יום אתה יודע, אני יכול לשים לך את הדואר אחרי 24 שעות או אחרי 48 שעות ומישהו שיאסוף אותו יאסוף אותו אחרי יומיים-שלושה כי אנשים לא פותחים כל יום את התיבת דואר שלהם ואז כשהוא מסתכל על זה הוא אומר 'וואו, היום הגיע אלי דואר 24 שבעצם היה צריך להגיע לפני כמה ימים'. בבדיקות שלנו אנחנו די קולעים, בוא נגיד בסביבות 90 אחוז בעמידה ביעדים שזה בערך 48 שעות..."

שאול: "ליטי ואחרים שואלים: האם אתם הולכים לכיוון של לתגמל סניפים יעילים ולקנוס סניפים לא יעילים?"

דני: "כן, יש לנו תפיסת עולם שבדיקת איכות של כל הסניפים שלנו. זאת אומרת, המדידה כבר קיימת ואנחנו בודקים את האיכות שלהם, את רמת השירות שלהם. אני חושב שבעולם של משקיע פרטי יהיה לנו הרבה יותר קל לתגמל לתגמל אמיתית, כספית סניפים שבהם, שמצטיינים. היום אנחנו מתגמלים אותם בשיטות שמותר לנו בתחום המדינה, גודיז כאלה, שסניף שהוא מצטיין יודע שהוא מצטיין".

שאול: "איך זה ששלוש חבילות (צוחק) שמגיעות אלי בימים סמוכים מגיעות לשלוש נקודות חלוקה שונות? זה לא סביר וזה חוזר על עצמו."

דני: "הוא צודק. זה לא סביר וזה באמת לא בסדר. זה קורה באחוזים מאוד קטנים אבל אצלנו אחוזים מאוד קטנים זה הרבה, כן, זה אלפים, אמ, קודם כל אני, אני אלך לבעיות שלנו, בסדר? לפעמים היום בתקופה הזאתי שבו יש עומס גדול מאוד, אנחנו מזהים במרכז מסירה או בסניף אנחנו מזהים עומס מאוד מטורף ואנחנו רוצים כן שהחבילה תגיע, אז אנחנו מעבירים את זה לסניף סמוך כדי שאפשר יהיה לחלק אותה. ודבר שני, לראות איך נכתבה כתובת. אני מזכיר וזה הזדמנות טוב להגיד את זה, שאחד המפתחות שהפריטים יגיעו כמו שצריך זה מיקוד, זה כתובת כמו שצריך וזה מספרי טלפון. אבל בסך הכל זה בעיקר בעיות שלנו ואנחנו מטפלים בזה, מנסים לגרום לכך שזה לא יקרה, ככל שנפתח יותר מרכזי מסירה וככל שנגדיל את ההיצע שלנו הרחב, ככה הבעיות יהיו יותר פחותות ואנחנו עובדים על זה".



שאול: היו עוד שאלות, אבל הפרק הזה נהיה ארוך כמו התור לסניף הדואר ליד הבית שלי, אז אנחנו נעצור פה. אגב, אם יש לכם תלונות על שירות לא טוב שקיבלתם מהדואר? דני גולדשטיין המנכ"ל מזמין אתכם לפנות אליו.

 

דני: "המייל שלי פתוח לכל עם ישראל, ואני מקבל ביום כמה תלונות ואני מקפיד לענות ולוודא שכל תלונה שאני קיבלתי באמת תטופל".



סיום

שאול: במשך העבודה על הפרק הזה אכלנו בעצמנו מרורים מהדואר. וכשאני אומר 'אנחנו', אני מתכוון לאשתי ולעצמי. במהלך העבודה על הפרק הזה היינו אמורים לקבל חבילה בדואר רשום שהלכה לאיבוד, לגבי חבילות אחרות שעלי אקספרס הודיע לנו שהן כבר בארץ מזמן קיבלנו הודעה באיחור של כמה שבועות, ועל הדרך נזכרתי איך הדואר איבדו לי פעם את הדוח השנתי ששלחתי למס הכנסה בדואר רשום.

 

המשך הקלטה חיה של שאול מסניף הדואר: "טוב, אני לא רוצה לשבת בפנים ובחוץ קר פצצה, אבל בפנים מלא קורונה, לא רוצה. יש אולי תשעה ממתינים אבל יש בסך הכל מישהי אחת שמקבלת קהל אז... You know".

 

אבל, למרות כל הבעיות, דואר ישראל *כן* נמצאת היום במקום אחר מ-2014. במקום יותר טוב. לא, הדואר ממש לא מושלם. עובדה, דני גולדשטיין עצמו נותן לזה 7-8. והבטחתי לחזור לזה, אז הנה: ציון של 7-8 לדואר אולי נשמע לכם גבוה כשאתם חושבים על הדואר, אבל אם תחשבו על הדואר של 2014, 7-8 יישמע לכם סביר. השאלה היא רק אם ואיך הדואר יכול לעלות מ-7-8 ל-9-10. ואת זה, אם אני מבין נכון את דני, אפשר יהיה לעשות אחרי שהחברה תהפוך להיות חברה בבעלות פרטית, בתוך כמה שנים.

 

דני: "כשאני מתמודד עכשיו ואני אומר לעצמי, 'אוקיי אני צריך להשקיע ולהתקדם קדימה טכנולוגית ועניינית ואוטומטיזציה', אני נתקל מול מדינה שהם הבעלים שלי, שלא מעניין אותם בדיוק מה אני רוצה. הם גם לא מבינים על מה אני מדבר איתם. אם אני אומר אני רוצה עכשיו להשקיע 300 מיליון שקל בקווים אוטומטים לצורך העניין. אה, בסדר, תשקיע, אם יש לך כסף, תשקיע. משקיע פרטי, שנכנס פנימה, כשאתה מדבר איתו בשפה הזאתי, הוא רואה את העתיד. בוא נראה, כדאי להשקיע? לא כדאי להשקיע? לפעמים הוא ימשוך אותך לתוך התהליך הזה, 'בוא נעשה יותר אוטומטיזציה', 'בוא נעשה יותר טכנולוגיה'. הדיאלוג הוא אחר לגמרי והרצון שלו להשקיע ולהכניס גם כסף או למצוא את הדרך לממן את זה הוא חלק מההווי שלא קיים בניהול של המדינה".

 

קרדיטים

אתם האזנתם לחיות כיס, הפודקאסט הכלכלי של כאן.

בהכנת הפרק הזה השתתפו לא מעט אנשים.

העורכת שלנו היא מאיה קוסובר, עורכת הסאונד היא רחל רפאלי. תודה גם לאסף רפפורט על הסיוע בעריכה. ותודה גם לעדי סלם שתמללה את הריאיון שעשיתי עם דני גולדשטיין. תודה מיוחדת לאיל שינדלר שנבר בארכיון ומצא חלק מהקטעים ששמעתם. תודה גם לארכיון הסרטים הישראלי.
תודה לעומר פרנקל, מאיה אלקולומברה ותומר מולווידזון על הקריינויות.

כל הפרקים של חיות כיס זמינים בכל אפליקציית פודקאסטים וגם באתר כאן. במערכת חיות כיס חברות גם דנה פרנק וצליל אברהם.

אני שאול אמסטרדמסקי, תודה רבה שהאזנתם.