יעוץ וליווי מקצועי: יעל לוי, שלי שחם ולונה בן דיין
תודה מיוחדת לכרמלי מדר
אם אתם במצוקה נפשית, היכנסו לאתר של סה"ר. מתנדבי סה"ר יהיו שם בשבילכם להקשיב ולתת סיוע.

 

מתנדבת סה"ר: שלום, את משוחחת עם מתנדבת סה"ר, איך אני יכולה לעזור?

 גל (בטלפון, עם דמעות בעיניים): רציתי לפרוק.

 מתנדבת סה"ר: אני כאן, אני מקשיבה למה שתרצי לחלוק.

 גל: אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני שונאת איך שאני נראית. אני מרגישה שמנה וכל הזמן משווה את הגוף שלי לבנות אחרות ומפחדת לעלות במשקל. אתמול אכלתי ברמות שאני לא יכולה לתאר בגלל שאמרתי כאילו פאק איט, ועכשיו אני מתחרטת. אני כל יום עולה על המשקל ואם אני רואה שעליתי קילו אני בוכה במשך שעות.

 מתנדבת סה"ר: אני איתך, אני מקשיבה…

 גל: נמאס לי כבר להסתכל במראה ולמצוא מה לא בסדר ... לא משנה מה אני אוכלת ומה אני עושה, אני לא מרוצה מהגוף שלי. הוא נוראי.

 מתנדבת סה"ר: אני שומעת כמה העיסוק במשקל מטריד אותך ולא נותן לך מנוחה... כמה שזה מתסכל וגוזל ממך המון אנרגיות, לשאוף לעבר מטרה שנראית בלתי מושגת וכל הזמן לשפוט את עצמך. לשתף את הסביבה בכאב שלנו יכול להיות דבר מורכב...

 גל: (נסגרת) כן, לאף אחד אין מושג. אני לא מראה. כל הזמן עם מסיכה על הפנים...

 מתנדבת סה"ר: אני מתארת לעצמי שלהתמודד עם כל זה לבד הופך את החוויה שלך לקשה ומתישה עוד יותר...

 גל: רק אמא שלי יודעת שיש לי אישיו עם הגוף שלי.

  מתנדבת סה"ר: אני מתארת לעצמי שזה יכול להיות מורכב. איך את מרגישה לדבר איתה על זה?

 גל: היא תמיד אומרת לי "תאכלי מה שבא לך - במידה". זה לא עוזר. אני מנסה להקפיד ולשמור, אבל בסוף מתפרקת ואוכלת בלי לחשוב על זה ואחר כך סובלת.

  מתנדבת סה"ר: נשמע כאילו איזה חוסר יציבות מטלטל אותך בכל מה שקשור לאוכל..

 גל: כן. אני לא יודעת מה נכון ומה לא נכון לי. כל אחד אומר משהו אחר, כואב לי הראש מזה כבר. בא לי לאכול נורמלי ולהיות שלמה עם הגוף שלי. אבל עד שאני לא אראה בטן שטוחה אני לא אהיה, וזה לא יקרה בחיים וזה מתסכל. אני מרגישה שרוטה.

  מתנדבת סה"ר: אם הבנתי אותך נכון, זה לא משנה מה תעשי, את לא תהיי מרוצה ממה שאת רואה במראה.

 גל: חברה שלי אמרה לי לבוא איתה לסוכנות דוגמנות, לנסות. והם נורא התלהבו ממני ואמרו לי שאני יפה. מדדו אותי והייתי 65 בהיקפים וחברה שלי הייתה 60 והיו שם המון בחורות צרות וזה גרם לי להרגיש נורא. אני מטר 164 ואני שוקלת 55 קילו אבל אני רק רוצה לרדת עוד....

  מתנדבת סה"ר: ממה שאת משתפת אני משערת שאת יודעת שהמשקל שלך תקין ואפילו היית בסוכנות דוגמנות, אבל כל זה לא באמת תופס מבחינתך כי בעיניים שלך את רואה משהו שונה, שקשה לך להשלים איתו… נשמע שאת מתמודדת עם מצב שקשה לשאת על הכתפיים לבד. אולי בכל זאת תשתפי את זה עם אמא שלך, ואולי תחשבו ביחד איך לנסות להקל עליך מעט עם הפרעת האכילה. אולי לפנות לטיפול? חשבת על זה?

 גל: מה יעזור לי טיפול. הייתי כבר אצל תזונאית בגיל 16. משם התחיל כל הסרט הזה. "להיות בריאה" להתעסק כל 3 שעות במה לאכול. זאת הייתה ממש טראומה...

   מתנדבת סה"ר: נראה שהמפגש ההוא עם התזונאית תפס אותך לא מוכנה וגרם לחוסר יציבות. מה דעתך להיעזר במטפל שיוכל לעזור בטיפול בהפרעת האכילה עצמה? כך שהנושא הזה פחות יעסיק אותך ולא ישלוט בחיים שלך. אולי היום את מגיעה בשלה יותר…

 גל: ומה הוא יגיד לי בדיוק? לאהוב את הגוף שלי איך שהוא? הכי קל לומר את זה. אבל אחר כך כשאת הולכת לים - את מתביישת כי את עם פאקינג ביקיני.

  מתנדבת סה"ר: אני שומעת שאת מתוסכלת, זה לא קורה בן רגע. אני מדברת על משהו עמוק יותר, שיכול אולי בסופה של דרך לשחרר אותך מהעיסוק במשקל, מהשיפוט העצמי, מחוסר הביטחון. נשמע שלהישאר עם זה לבד זה פשוט בלתי אפשרי, אז כדאי לשקול את האפשרות לשתף.

גל: (התחלה של הסכמה) אני לא יודעת... אני לא יודעת איך זה יראה אם אני אלך לטיפול. את הבן אדם הראשון שאני מדברת איתו על זה. זה מרגיש בלתי אפשרי.

 מתנדבת סה"ר: את יודעת, אולי זה שדיברת איתי הלילה כבר מעיד על צעד ראשון, על צורך למצוא דרך לפתור את הבעיה.

גל: קשה לי לדמיין את זה, אבל אולי יש משהו במה שאת אומרת, ואני בכל זאת אנסה להגיד לאמא שלי שכדאי ללכת לטיפול

  מתנדבת סה"ר: זה לא ברור מאליו שאת מחפשת את הכוח בתוכך לשנות. אני מעודדת אותך לעשות זאת יקירה, נשמע שכדאי לנסות ולראות מה קורה… מגיע לך להיות מאושרת… משאירה אותך עם זה כנקודה למחשבה.

 גל: תודה על השיחה. אני....תודה, אני אנסה לדבר איתה.

 

 *****

אורית: שלום, אתם מאזינים להסכת "לא טוב לי" שיתוף פעולה של כאן ועמותת סה"ר - סיוע והקשבה ברשת. בכל פרק נעסוק בהתמודדות עם מצוקה נפשית אחרת והפעם אנחנו מדברים על הפרעות אכילה. מה הן נורות האזהרה, מה אפשר לעשות כדי לתמוך בלוקים בהן והאם אפשר לנבא מי יחלים ומי יתקשה לחזור למסלול. פתחנו בדיאלוג שנכתב בהשראת שיחה שהתקיימה בצ'אט של סהר, הפרטים המזהים טושטשו כמובן. אני אורית נבון ואיתי באולפן נמצאת פרופסור יעל לצר: מומחית להפרעות אכילה, מטפלת וחוקרת בתחום מזה 30 שנה, ראש בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, ייסדה וניהלה את המרכז להפרעות אכילה במרכז הרפואי רמב"ם, והיום מנהלת את המחקר במרכז. שלום יעל

יעל: שלום בוקר טוב
אורית: טוב אז שמענו את גל שהיא בעצמה מתארת את עצמה כבחורה שנראה טוב בלי בעיות משקל מיוחדות, מה בעצם דוחף אותה לפתח הפרעות אכילה?
יעל: הדיאלוג הזה שהתקיים עם גל, זה נשמע לי כל כך מוכר ובעצם נראה לי שכמעט בכל שיחה
טיפולית עם מתבגרת או עם בחורה צעירה, אנחנו שומעים את אותה מצוקה.
עכשיו לדאבוננו הרב זה לא קשור רק באלה שיש להם הפרעת אכילה אלא זה גם מאפיין קרוב ל-85% מבני נוער שמתמודדים סביב המצוקה הזו: "האם אני יפה", "האם הגוף שלי מספיק", "האם אכלתי מספיק", "אני לא צריכה לאכול, אני חוטאת באכילה. אני לא מרוצה ממה שאני". וכאן אולי המקום להגיד לבנות האלה וגם להסביר שבגלל שיש את הפער הזה בין, (כפי שאת מציינת) איך שהן נראות בעצם בפועל לבין איך שהן מרגישות את עצמן, לא מדובר לא בגוף, לא במשקל ולא בצורה. מדובר באיזושהי מצוקה נפשית.
אורית: עכשיו רק שיהיה ברור על מה אנחנו מדברות, הפרעות אכילה יש הרבה. אז אולי נגדיר במה אנחנו עוסקות?

 יעל: אז תראו אני אגיד את העיקריות. יש היום הרבה הפרעות אכילה, במיוחד במדריך ההבחנתי החדש מתארים הרבה. אבל אני חושבת שברמה הציבורית רובנו מכירים אנורקסיה נרבוזה שזה הרעבה עצמית, יש בולימיה נרבוזה שבדרך כלל מדובר במשקל תקין אבל יש התקפי אכילה בלתי נשלטים ואחר כך יוזמים הקאות לרוב. יש את מה שאנחנו קוראים לה: הפרעת אכילה התקפית שבה יש אכילה בלתי נשלטת של כמות מזון אדירה כמו בבולימיה, אבל אין את ההקאות לאחר מכן. אז לרוב מדובר בנשים שבמשקל יתר כי הן לא מקיאות, הן לא נפתרות לכאורה מהאוכל.

ויש לנו את תסמונת האכילה הלילית של אלה שיש להם התקפי אכילה באמצע הלילה, הן מתעוררות, ואוכלות. אז אם הן בולימיות הן יקיאו ואם הן מאובחנות עם הפרעת אכילה התקפית הן לא יקיאו.

אורית: איך גל נשמעת לך
יעל: גל נשמעת לי יותר בכיוון של התפר בין אנורקסיה לבולימיה. היא אומרת בשפה אחרת: "אני לא מרוצה מעצמי, אני לא מרוצה מאיך שאני נראית, אני כל היום חושבת על - מה אכלתי לא אכלתי". "אני לא מרוצה מהגוף שלי, ואז אני לא עומדת בזה. אני אוכלת הרבה ואני כועסת על עצמי שאכלתי". וזה כמו מעגל קסמים.
אורית: וזה נשמע כאילו שהיא מודעת, נכון? זאת אומרת עובדה שהיא פונה לקבל עזרה. לבקש עזרה.

יעל: אז פה נגעת בנקודה מאוד חשובה. כשאנחנו מדברים על אנורקסיה (וזה משהו שחשוב לציין), כשמדברים על אנורקסיה במרבית המקרים אין מודעות. כאילו המחלה היא חלק מהאני, היא הופכת
להיות הזהות של האדם. ואז במרבית המקרים הן לא פונות לעזרה וגם כשהסביבה קוראת
לעזרה בשבילן, הן לא כל כך משתפות פעולה. וזו אחת הבעיות הכי קשות בטיפול כשמדברים על אנורקסיה. בבולימיה, יש מודעות למצוקה. יש מודעות לבעיה, זה לא מנותק, זה לא משהו שנמצא בבועה. אבל בשלבים הראשונים של המחלה זה כאילו שנמצא פתרון הקסם "אני גם אוכלת מה שאני רוצה, אני גם רזה ונפטרת מהאוכל, גם אף אחד לא יודע", "אני שמה מסכה על עצמי" כמו שגל אמרה.
כולם חושבים שאני הכי יפה ומוצלחת אבל בתוך תוכי אני מרגישה דוחה, מגעילה ולא שווה.
אז כל הקשרים שאני יוצרת, הם קשרים שכפי שהיום מדברים במונח פייק, הם פייק. כי מי שיתקרב אלי וידע מי אני, לא ירצה להיות איתי. אז אני כל החיים חיה בהתנדנדות הזו שאני מתקרבת אבל לא אני מתקרבת באמת ברמת אינטימיות שיוצרת קשר. אבל בבולימיה יש מודעות. יש מודעות למצוקה וברגע שזה מגיע למצב שהוא בלתי נסבל, הן כן פונות ומבקשות עזרה. והסיכוי שלהן להבריא הוא יותר גבוה, כי יש את המודעות ואת הנגיעה במצוקה.
אורית: מה אפשר לעשות כשמרגישים מצוקה מאוד גדולה?
יעל: אנחנו אנשים שצריכים אנשים. עכשיו לדבר על זה בתקופת הקורונה זה דווקא מאוד חשוב. אנחנו זקוקים למגע, אנחנו זקוקים לתמיכה, אנחנו זקוקים למעגלי תמיכה, ואנחנו זקוקים לשתף במצוקות שלנו. הדבר הראשון שצריך לעשות זה ללכת לשתף, אפילו מעט. חברה טובה, אימא, אבא, סבתא
אחות, להגיד אפילו קצת - זה כבר מוציא מעצמך את הדבר החוצה. אפילו להגיד את זה בצורה מינורית, בלי לבקש עצות. לספר, לשתף, וליצור קשר זה דבר שהוא מאוד מאוד חשוב.

אורית: מה לגבי מרחבי סיוע אנונימיים באמת לעלות לאיזשהו צ'אט - שיחת טלפון כמו ששמענו?
יעל: לשמחתי הרבה עכשיו בסה"ר יש אפשרות לפנות למשהו שהוא מועיל, משהו שהוא ממנף לטובה.
אני מאמינה שמי שיפנה הן אלה שכבר יש להן מודעות או שהן נמצאות בטיפול ומרגישות מאוד קשה, כי הן בתפר שהן מתחילים להבריא. אם הן רוצות שמישהו יעזור להן או שהן נמצאות בתוך אשפוז או שהן במצוקה מאוד מאוד קשה והן רוצות עוד מישהו שידחוף אותם ללכת לטיפול, ייתכן והן גם יפנו.
בבולימיה זה הרבה יותר קל כי צריך לדחוף מישהו ללכת לטיפול וגם אנשים שכבר היו בהרבה מאוד טיפולים, הם מאוד מאוד מיואשים, ואז הם רוצים מישהו שיכוון אותם ויקשיב להם
אבל הסוד הוא - שמי שנמצא במצוקה כזו, רוצה שמישהו יקשיב לו ללא שיפוטיות בצורה בלתי אמצעית, רק להיות נוכח וקשוב. זה בעצם הרעיון. ואם אנחנו מדברים על מצב של מצוקה בבולימיה מה שמאוד עוזר זה שבנוסף לזה שנמצאים שם, לעזור להסיח את הדעת. גם למטופלות עצמן אני אומרת.

 אורית: מה הכוונה להסיח את הדעת?

יעל: לעשות הכול כדי להסיח את הדעת לפני התקף, כי לפני התקף מרגישים את זה. זה כמו איזה תחושה פנימית של אי-שקט, לפעמים מסתובבים איפשהו וההתקף מתחיל תוך כדי חזרה הביתה מהעבודה או מהאוניברסיטה.

 אורית: התקף אכילה.

 יעל: התקף אכילה. אז אפשר לעצור את ההתקף על ידי הסחת דעת .זה יכול להיות להגיד לעצמי "אני אדבר עכשיו עם חברה", "אני אדבר עם אימא שלי", "אני אלך לרוץ", אני אעשה סיבוב עם הכלב או מקלחת קרה". משהו שמסיח את הדעת מהכניסה הזו לתוך ההתקף. הסחת דעת יכולה מאוד לעזור ואם אני מדברת על הורים של מתבגרים או מתבגרות עם בולימיה, זה מאוד יכול לעזור להם. לא לשפוט אותם לא להגיד "אל תאכלי", "אל.." לא הטפות מוסר אלא: "בואי נראה כוכב נולד בטלוויזיה".

עכשיו לנערות אני רוצה להגיד דבר כזה: אתן במצוקה מאוד מאוד קשה ונורא קשה לכן לבקש עזרה.
קשה לכן גם להבין שאתן זקוקות לעזרה. בשבילכן להיעזר זאת השפלה, להיעזר זה כאב יותר בטוח להיות בד' אמותיכם ולאכול או לא לאכול כי זה נותן לכם איזושהי תחושה של כוח.
מה שאני רוצה להגיד לכם, תיתנו לאחרים לעזור לכם. תשענו עליהם, תרפו, תרפו.
עכשיו בשביל שזה יקרה, נורא חשוב.. וזה אני אומרת לכם בנות - כי אני נותנת לכם תמיכה. בשביל שזה יקרה אסור להיות שיפוטיים כלפיכן, אסור לכעוס עליכן, אסור כמו שאומרים "לחפור לכן". אסור להטיף לכן מוסר, והכי הכי חשוב לא להיות ביקורתיים. ביקורתיות רק מעצימה את המחלה וגורמת להסתגרות הרבה יותר חזקה. אז אני אומרת לכן שאני מגינה עליכן בזה, הקהל והסביבה צריכים להבין את זה. וזה מה ששמענו בראיון באמת, המתנדבת שאמרה "אני פה אני מקשיבה" היא לא שפטה והיא לא נתנה עצות, היא לא חפרה. היא הדהדה את המצוקה ואמרה לה "אני פה" ונתנה לה אופציות: "בואי נחשוב איך מישהו יכול לעזור לך". אז זה מה שאני רוצה להגיד לנערות.
להורים אני רוצה להגיד שקודם כל יש נורות אזהרה. אם אתם רואים שהילדה שלכם עברה את הגבולות של דיאטה רגילה, כי בנות באות להגיד "אימא בוא תעזרי לי לעשות דיאטה". יש לה מצב רוח מאוד רע, אכילה מאוד מוזרה, חלוקת אוכל לפיסות קטנות והימנעות מהגעה לארוחות משפחתיות. יש התנהגויות מאוד מוזרות בכניסה למטבח - פתאום היא אופה ומבשלת לכולם, נותנת הוראות איך לאכול או לא לאכול. אלה סימנים לא טובים. היא עצבנית כי היא נורא רעבה וכשרואים את זה ואת הירידה במשקל או שומעים שהיא רצה לשירותים אחרי האוכל - תדעו שהילדה שלכן במצוקה. זה הזמן
לפנות מיד לטיפול, כי ככל שתפנו מהר לטיפול הסיכוי להבראה הוא הרבה יותר גבוהה, ואז כשמגיעים לטיפול, מה שאני רוצה להגיד לכם הורים: "תשתפו פעולה" כי התפקיד שלנו כמטפלים זה להעצים אתכם ולהחזיר לכם את הכוח להכיל את הילדות שלכן.
אורית: כשאת אומרת שיתוף פעולה, למה את מתכוונת? לעזור בהאכלה ממש?

 יעל: כן אמרתי, הם (ההורים) הם אלה שעושים את העבודה ואנחנו מדריכים אתכם הורים איך להאכיל את הילדה. יש גם טכניקות שונות להחזיר את הכוח להורים ואת הסמכות של ההורים.

כי ילדה עם הפרעת אכילה, וזה הורים חשוב שתדעו. ילדה עם הפרעת אכילה היא חסרת אונים, היא נזקקת, היא במצוקה. וכל העוצמות שאתם רואים כלפי חוץ של רודנות לכאורה, כעס ועצבנות - אל תיבהלו, אל תלכו על ביצים. תבינו שהכוח בידיכם וכמה שתהיו יותר נחושים ורגישים ונוכחים, אתם תצליחו. באמת אני רוצה לפנות אל ההורים ולהגיד: "אתם לא אשמים". אתם לא אשמים בזה שהבת שלכם חולה, אתם לא אשמים שיש לילדה שפעת, אתם לא אשמים יש לה שלשול, אז אתם לא אשמים שיש לה גם הפרעות אכילה.
אורית: את אומרת שזה אותו דבר.

 יעל: זה אותו הדבר, מחלה ככל המחלות. למרות שיש נטייה לשים אצבע מאשימה כלפיכם,

אני אומרת לכם שיש עדות מחקרית שנבדקה בהרבה מאוד רמות שמוכיחה שאין משפחה אחת שגורמת להפרעות אכילה. מה שכן אני רוצה להגיד לכם, אני רוצה להגיד לכם שבלעדיכם קשה מאוד לרפא, ואנחנו צריכים אתכם כמנוף לריפוי. ולכן הטיפול שהכי עוזר בטיפול בהפרעות אכילה אצל מתבגרות, זה כשההורים, כשאתם כהורים, מתגייסים ומשתפים פעולה אתנו כמטפלים. קוראים לטיפול הזה - טיפול מבוסס משפחה ולא בכדי, כי הוא זה שמעצים אתכם כהורים ומחזיר לכם את הכוח והביטחון העצמי. לרוב כשאתם מגיעים לטיפול, יש חרדה מאוד גדולה לגורל של הבנות שלכן, שהן עלולות למות - ובצדק. 
אתם מרגיש אתם מרגישים אשמים כי כולם מאשימים אתכם שאולי עשיתם משהו לא בסדר ובגלל זה היא פיתחה הפרעת אכילה. אתם חסרי אונים כי כשהגעתם לטיפול אתם ניסיתם את הכול: בטוב ברע בכל הטריקים האפשריים, ולא הצלחתם. אז אתם מרגישים שנכשלתם כהורים. אז הקומבינציה הזו של חוסר אונים, של חולשה, של תחושת אשמה, ושל חרדה מאוד גבוהה שאתם עומדים לאבד את הילדים -
מחלישה אתכם מאוד ואתם באים לטיפול ככלי שבר.
אורית:  בואי נדבר על מה שקורה באמת בתוך הראש. איך קורה שנערה שבאמת נמצאת במשקל גוף תקין, מגיעה למצב שבו היא חושבת שהיא צריכה להרזות? וגם ככל שהיא מרזה זה לא עובר לה. איך היא יכולה להגיע ל-35 קילו ועדיין לחשוב שהיא שמנה, מה קורה בראש שלה?
יעל: מה שקורה בראש שלה, כפי שאני תיארתי: היא נמצאת במצב שבו היא נמצאת במצוקה מאוד מאוד קשה נפשית. יש איזשהו טריגר שגורם להיכלא למצוקה נפשית, זה יכול להיות טריגר מאוד מאוד
פשוט, לא חייב להיות איזו טראומה -זה על מנעד מאוד מאוד גדול. ואז בעקבות המצוקה, היא מפנה את זה לשפה שמדוברת היום בעידן שלנו, שפה שיש לה ערך בהשוואה חברתית בין החברות. לעשות דיאטה, להיות יפה זה להיות מוצלחת וכל הבעיות של ייפתרו. ואז היא מתחילה את הדיאטה ממקום של "יש משהו שייתן עוגן למצוקה שלי, ייתן לי ביטחון, ייתן לי דימוי עצמי יותר טוב - וככה זה מסלים. זה
לאיזשהו מעגליות בה בעצם לא מדברים את המצוקה עצמה, אלא מדברים אותה דרך שפה שהיא שפה כאילו פופולרית, אבל היא לא נוגעת בכאב עצמו. וככה יש מעין ניתוק כזה.

 אורית: מה הכאב עצמו? כשאת אומרת "לא מדברים על המצוקה עצמה" מה המצוקה הזאת?

יעל: אני אגיד את זה בשפה מאוד פשוטה: הכאב עצמו זה ביטחון עצמי מאוד ירוד, דימוי עצמי מאוד נמוך ורמת רגישות מאוד מאוד גבוהה.

 אורית: לסביבה?

 יעל: לסביבה. רמת רגישות מאוד מאוד גבוהה, עם כוחות חוסן יותר ירודים. זאת אומרת - אם את נגיד תלכי ברחוב ומישהו יגיד לך: "לבשת את החולצה הזו ככה וככה" את יכולה להגיד: "אז הוא אמר". אבל בחורה שהיא מאוד מאוד רגישה מיד תפתח את זה ותגיד "אה....הוא אמר לי שלבשתי את החולצה הזו בגלל שאני לא יפה, בגלל שאני שמנה, בגלל שאני...... ואז זה מתפתח לכיוונים של שפה חדשה שהיא מושאלת מהנרטיב של השפה שמאוד מקובלת היום בחברה.

 אורית: אלו תכונות אופי אופייניות לנערות האלה?

 יעל: אם צריך לחלק את זה בין בולימיה לאנורקסיה, יש באנורקסיה משהו מאוד מאוד אופייני בנטייה האישיותית - הנטייה לפרפקציוניזם, ונטייה לאיזושהי נוקשות חשיבתית. נטייה לרצות את הסביבה והימנעות מקונפליקטים.

אורית: מה זאת נוקשות חשיבתית?

יעל: נוקשות חשיבתית זה מין תחושה שהדברים צריכים להראות או להיעשות בדיוק כמו שאני רוצה, אחרת אני באי-שקט. בבולימיה יש נטייה אישיותית אחרת, יש נטייה לאימפולסיביות, למה שאנחנו קוראים "ללכת על הקצה" ולחפש הרפתקאות, דברים מסוכנים. יש גם אפילו נטייה למה שנקרא, איך אני אגיד את זה בשפה לא מקצועית.... מצבים של אי שליטה בסיטואציות. כמו אי שליטה במצבים חברתיים,
התפרצויות, חוסר ויסות רגשי - אנחנו רואים את זה באחוזים מאוד מאוד גבוהים.
אורית: בואי נדבר על מי שבאמת לוקה בהפרעות האלה, כי את מדברת בלשון נקבה וגם על נערות צעירות. בהכרח הן אלה שלוקים בהפרעות האלה? נערות צעירות?

 יעל: לדאבוני הרב מדובר בעיקר בצעירות ובנות, 80% מהלוקות בהפרעה הן נערות. כשבעצם הטווח של התפרצות המחלה הוא שקרוב ל-85% מאלה שמתפרצת אצלכם המחלה הן בטווח הגילאים של 12-19,20. בבולימיה אולי זה קצת יותר מאוחר, אבל באנורקסיה זה הטווח. אז אנחנו מדברות על נערות בתקופה מאוד משמעותית מבחינת התפתחותית, קוגניטיבית רגשית-חברתית, ובין אישית. זה כאילו עוצר להן את החיים, גם מבחינת ההתפתחות, וגם מבחינת היכולת שלהן ליצור קשרים ולפתח חיים חברתיים. יש הרבה בחורות שהיו בטיפול ואמרו "קפאה לי תקופה בחיים, הפסדתי". זה כאילו חיים בתוך בועה בה אני מדברת עם עצמי, ואני מנותקת מהסביבה. כל מה שמעניין אותי זה אם עליתי 200 גרם, ירדתי 200 גרם, ואם אני אכלתי או לא אכלתי, ומה אכלתי באיזה דקה.

 אורית: בואי רגע נדבר על איך זה מתפתח, כי את דיברת על זה שזה נשען על דימוי עצמי נמוך, אבל זו בעצם הפרעה שהיא נפשית? אם אני מבינה נכון?

יעל: את מבינה לחלוטין. כפי שאני אמרתי, ואני אמרתי בשפה מאוד עדינה - זה ילדות שנולדו בלי אור. מאוד מאוד רגישות, רמת רגישות מאוד גבוהה עם ערך עצמי נמוך, ובדרך כלל הן מאוד מרצות ומאוד קשובות לצורכי הסביבה, ורוצות לרצות את צורכי הסביבה. הן מחפשות כל הזמן הכרה מהסביבה שהן בסדר.
אורית: אז כמה זה גנטי וכמה זה נרכש מהסביבה?
יעל: זאת שאלת ה- 1,000,000 דולר, והיא קשורה למחקרים החדשים שיש לנו בעשור האחרון. אנחנו היום יודעים שכפי שכבר ציינתי - 85% מהמתבגרות עסוקות בצורה כזו או אחרת בדיאטות. אם תשלחי לבית ספר ילדה את תראי, זה השיח: "עשיתי דיאטה", "בואי נעשה דיאטה, בואי נעשה ביחד", "אני שמנה או רזה". זה כאילו הפך להיות נורמטיבי. זה כאילו הלא-נורמלי הפך להיות נורמלי במידה מסוימת. יש לנו באמצע הרצף את מה שאנחנו קוראים: קבוצות בסיכון - אלו שיש להן סיכון לפתח הפרעת אכילה כי ההתנהגויות שלהם הן מעבר לדיאטה הפשוטה. אלו שיפלו מקבוצת הסיכון אל תוך הפרעת אכילה מלאה, הן אלו שיש להן איזו נטייה גנטית. את זה אנחנו יודעים בוודאות. נטייה גנטית שבאה לידי ביטוי גם בקווים אישיותיים מסוימים מולדים.

 אורית: זאת אומרת שזה לא תלוי בנערה עצמה? זה נשמע קצת מייאש, לא?

 יעל: זה לא צריך לייאש בגלל שלכולנו יש נטיות גנטיות לכיוונים אישיותיים כאלה ואחרים, ואנחנו ממנפים אותן לטובתנו, אנחנו מגיעים לשחקים ולהישגים מאוד מאוד גבוהים בגלל אותן תכונות אישיותיות. זאת אומרת שזה לא אומר שהנטיות האלו תמיד נגדנו, הן יכולות גם למנף אותנו קדימה - זה תלוי באיזה נתיב אנחנו בוחרים. תראי, בשביל להיות פסיכולוג טוב או מטפלת טובה את חייבת שתהיה לך רמת רגישות מאוד מאוד גבוהה, את לא יכולה לטפל באנשים בלי רמת רגישות גבוהה. זאת אומרת שהנערה לא נכשלה, השאלה היא לאן זה מתועל. אז אם מישהי נמצאת בקבוצת סיכון, אני רוצה להגיד משהו, וזה משהו לכל בנות הנוער: הפרעת אכילה לא תתחיל אם לא עושים דיאטה.

 אורית: זה תמיד מתחיל מדיאטה.

 יעל: היא תמיד תתחיל מדיאטה, דיאטה שיכולה להיות תמימה לחלוטין. דיאטה של "אני וחברה שלי מתחילות לעשות ביחד דיאטה".

 אורית: מתי זה (הדיאטה) נהיה מסוכן? מהן נורות האזהרה?

 יעל: התחלתי לספר לך על הנושא הזה של הגנטיקה כדי שתביני שהנערות שעושות דיאטה רגילה, ירדו במשקל, ואז הדימוי העצמי שלהן יעלה והביטחון העצמי שלהן יעלה. הן ייסעו לקניון, יקנו מלתחה חדשה ,ישוויצו, והפופולריות החברתית שלהן תעלה. זאת דיאטה רגילה.

  אלו שיעברו לקבוצת סיכון לא יעצרו, כי לרוב אלו שעושות דיאטה עוצרות באיזשהו שלב. זה כמו כדור שלג, כי דיאטה לא עובדת. אלו שנכנסות לקבוצת סיכון יסלימו את זה - בעוד שהחברה תחזור לאכול פיצה, זו שתפתח הפרעת אכילה תחמיר. היא לא תאכל פחמימות, היא לא תאכל סוכרים, והיא תלך ותקצין ותתחיל גם ספורט כפייתי, או אולי תתחיל להקיא. אלו שיש להם את הנטייה הגנטית והמרכיבים האישיותיים, הן אלה שיפתחו הפרעות אכילה. אנחנו לא יכולים לצפות את זה מראש, לכן נורא חשוב לזהות את קבוצות הסיכון ושם לעשות את המניעה.

*****

אורית: מה אנחנו יכולים להגיד למשפחה, לחברים שסביב אותה נערה? למה חשוב לשים לב?

כי הרבה פעמים הנערה מסתירה את זה שהיא מחביאה אוכל, שהיא נכנסת לספורט אינטנסיבי......

 יעל: או-קיי. אז סיפרתי על זו שעושה דיאטה רגילה, הולכת להשוויץ, והדימוי והפופולריות שלה עולה.

מולה - זו שתכנס לקבוצה בסיכון תסתיר את הגוף שלה, היא תרגיש הרבה יותר גרוע עם הגוף שלה, היא תתלבש בבגדים שיכסו את הגוף שלה, הפופולריות החברתית שלה תרד, היא תהיה במצב רוח מאוד רע, והיא תהיה עצבנית כי היא רעבה. ואז אנחנו רואים שני נתיבים: אחת שעולה, ואחת שהולכת, דועכת, ומסתגרת. ובעצם במקום להרגיש יותר טוב (לכאורה) כי היא ירדה במשקל (היות וזה מה שהיא רצתה(, היא מרגישה שהיא עוד לא מספיק רזה והיא צריכה לרדת עוד קילו, כי אולי אם היא תאכל מחר אז כל מה שהיא עשתה לא יעזור. וככה זה מידרדר ומאבדים שליטה. הפרעת אכילה זה הקצה של הקרחון שבו יש אובדן שליטה טוטלי והוא לא קשור לאיך שאת נראית וכמה את רזה. למשל באנורקסיה היא מסתכלת בראי ולמרות שהיא רזה מאוד, היא תגיד "לא, אני שמנה". היא רואה את עצמה כמעט פי שלוש ממה שהיא, וזה לא שקר דרך אגב.

 אורית: זה מה שהיא רואה כשהיא מסתכלת על עצמה?

 יעל: כן. היא יכולה לאכול ביס מתפוח, ולהגיד תראו איך הלחיים שלי יתנפחו. יש פה איזשהי ממש חוויה

שלפעמים יש כאלה שחושבים שזה אולי איזו דלוזיה. אבל זה לא. חקרו את זה ובדקו את זה עם המראה של מוזיאונים של הטבע.....

 אורית: ספרי לי.

 יעל: יש במוזיאונים של טבע מראות כאלה עם שלט. כשאת מסתכלת על המראה ואת אומרת "הנה עכשיו אני אעשה את עצמי שמנה" "אני אעשה את עצמי גבוהה" "אני אעשה לעצמי לחיים כאלה" היום

משחקים עם זה הרבה צעירים באינסטגרם, עושים קרניים ועושים כל מיני פרצופים, את יכולה כאילו לעוות את הגוף שלך. אז בדקו את המראה על אנשים במשקל יתר, אנשים במשקל תקין, ואנשים בתת משקל. אז כמובן אצל אנשים במשקל תקין תהיה הלימה בין איך שהם באמת לבין מה שהם רואים.
אלה שהם בתת משקל (במצב אנורקטי) יראו את עצמם פי שלוש או ארבע ממה שהם באמת.
זאת אומרת שהעיוות הזה הוא אמיתי, הן לא ממציאות את זה.
ואני חושבת שחלק מחוסר האמפתיה כלפי אלו שסובלות מהפרעות אכילה, קשור בזה שכולם חושבים שהן ממציאות. הם לא מבינים, אף אחד לא מבין את רמת החרדה שהבנות האלה מצויות בה.

 אורית: אם אנחנו מדברות על הטיפול, אז מה בעצם השלבים? איך מטפלים בפועל?

 יעל: השלב הראשון זה להביא את הילדה לטיפול. אם מדברים על אנורקסיה ובולימיה במתבגרות, נורא קשה להביא אותן לטיפול, אז ההורים צריכים לקבל הדרכה איך להביא אותה לטיפול. וההדרכה כבר בטלפון היא העצמה של ההורים להגיד "את יכולה". יש איזושהי טכניקה איך להביא את הילדה לטיפול.

שמביאים אותה לטיפול לא להתרגש מזה שהיא לא משתפת פעולה, לא להתרגש! לא ללכת על ביצים לא לשאול כל הזמן: נכון? כן נכון? לא נכון? היא (הנערה) לא רוצה טיפול כי היא מגנה על עצמה, כי היא במצוקה. לא ללכת ולהיתפס על כל מילה, להבין שהילדה במצוקה, וכמו שלילד שיש לו חום גבוה עושים הכול כדי לתת לו כדור להורדת חום, גם פה זה מה שאנחנו צריכים לעשות: שהיא תאכל. לא צריך להתחיל להתפלסף ולעשות שיחות עומק - הטיפול ההתחלתי הוא להאכיל אותה.

השלב השני הוא לעבוד על חיזוק הביטחון העצמי, חיזוק הערך העצמי, ולימוד כלים לאינטראקציה בין אישית.

 אורית: איך עושים את זה? איך מגדילים ביטחון עצמי?

יעל: באמצעות טיפול פסיכולוגי, ויש הרבה טכניקות, יש הרבה טיפים. יש טכניקות טיפוליות של העצמה ושל חיזוק הביטחון העצמי: IPT,DBT,CBT......אני לא רוצה להיכנס לזה כי זה טרמינולוגיה מאוד מאוד פסיכולוגיסטית....

 אורית: את יכולה לתת דוגמא? אם את יושבת מול מטופלת ואת רוצה להגדיל את הביטחון העצמי שלה, מה את אומרת לה?

 יעל: קודם כל הייתי מנסה לקשר בין האירוע לבין הסימפטום. קודם כל בשלב הראשון היא צריכה להבין

שכשיש לה דחף להתקף, קרה משהו. בדרך כלל לא מקשרים בין השניים. אני עושה איתה ביחד תחקיר כדי שהיא תבין מה קרה. אז היא אומרת "לא קרה כלום, היה לי יום כיפי בבית-ספר. עברתי את הבחינה קיבלתי 95 , הייתי עם החברות בהפסקה והכל היה בסדר". אנחנו חוזרות אחורה ומחטטות, יורדות לפרטים. אפילו ברמה של  "קמתי בבוקר וצחצחתי שיניים".

 אורית: איך זה מגדיל ביטחון עצמי?

 יעל: רגע. ברגע שהיא מקשרת בין האירוע לבין סימפטום, היא כבר עושה הפרדה בין המצוקה לבין הסימפטום. ברגע שהיא מבינה את האירוע אז אפשר לחזק את הביטחון העצמי ע"י בחינת האופציות של פרשנות האירוע, איך היא הרגישה באירוע, ואילו עוד אפשרויות ניתן לתת לפרשנות הזו כדי לחזק אותה, ואז היא מרגישה אחרת ופועלת אחרת. אבל עד שאני לא עושה את ההפרדה הזאת בין האירוע לבין הסימפטום, אני לא יכולה להתחיל לחזק את הביטחון העצמי, כי עדיין זה משולב.

  אורית: וזה בעצם קורה במקביל לשלב שמאכילים אותה?

 יעל: השלב של ההאכלה הוא שלב מאוד משמעותי, כי אם אין לחם אין תורה. בן-אדם שלא אוכל

לא כל כך מקשיב, ולא יכול לעשות שינוי. כולנו ככה. בן אדם שנמצא במצוקה בסיסית מאוד מאוד קשה
של לא לאכול או לא לישון, קודם כל רוצה לאכול ולישון. אז אין עם מי לדבר.
אנחנו מתחילים את הטיפול בשביל לבנות קשר של אמון, ורק אחר כך מתחילים לעשות את העבודה.

 אורית: מה עוד קורה בטיפול?

 יעל: תראי, באנורקסיה מהלך המחלה הוא מאוד ארוך, מאוד ארוך, ויכול להגיע אפילו עד 10 שנים -  מהלך טבעי של מחלה. מטפלים שמטפלים בהפרעות אכילה הם רצים למרחקים ארוכים.

 אורית: אבל זה תלוי גם מתי הם פונים, מתי הנערה פונה...

יעל: נכון. לכן אני אומרת: תפנו מוקדם, תשתפו פעולה בטיפול, והסיכוי להבראה מאוד גבוה - 85%.

ככל שאתם מתרחקים מהתחלת המחלה ונכנסים למעגלים של אשפוזים, אחוזי ההבראה יותר נמוכים,
ולכן המהלך של ההפרעה נכנס למהלך שהוא יותר ממושך. עכשיו...יש הרבה סוגים של אנורקסיה ויש גם הרבה גורמי סיכון שמשפרים ומחמירים את הפרוגנוזה (אחוזי ההבראה) אבל אני לא רוצה להיכנס לזה. אבל אין ספק, שיש לנו מנעד מאוד מאוד רחב... מאנורקסיה מאוד מאוד פשוטה שהיא על בסיס התפתחותי (שעוברת מהר מאוד וחוזרים לחיים) ועד משהו שיושב על טראומות מאוד מאוד קשות
ועל מבנה אישיותי מאוד מאוד נוקשה, וכדומה...

 אורית: במה ההחלמה הכי תלויה?

יעל: אני שוב פעם אומרת: צריכים ללכת לטיפול. אי אפשר לצאת מהפרעת תחילה ללא טיפול.

 אורית: אני מתכוונת התמיכה של המשפחה, או להקפיד על אכילה מסודרת ואפילו בכוח. כלומר, מה הכי יכול לנבא את ההחלמה? ברמה של לשים דגש - תשימו לב לזה.

יעל: את נגעת בנקודה נורא חשובה, וזה אני אגיד לכל הבנות. כמו שאומרים על אנשים שהם אלכוהוליסטים שאסור להם אפילו להסתכל על התווית של היין בקידוש, מה שאני רוצה להגיד לכם בנות (אלה שהייתה להם הפרעת אכילה) הם שני דברים: דבר אחד - אסור לכם לעשות דיאטה. בחיים. בחיים. אין דיאטה בלקסיקון, אתן חייבות לאכול טוב, מסודר, ומגוון, כל חייכן. בלי לדלג על ארוחות.
כי אתן יודעות שיש לכם איזושהי נטייה - אתן תתחילו לעשות דיאטה, תאבדו שליטה ומהר מאוד תיכנסו למחלה. זה משהו שחשוב שכל הבנות שהייתה להן הפרעת אכילה ידעו. דבר שני - ברגע שיש מעבר בחיים, שינוי בחיים שדורש הרבה כוחות, שינוי מאוד נורמטיבי: הכרתי חבר, התחתנתי, עברתי דירה, התחלתי אוניברסיטה, נולד לי ילד - הרגישות עולה. השינוי תובע התמודדות, ואז יש יותר פגיעות, והמחלה מבצבצת. ואז פתאום בא דחף של "יאללה אני לא אוכל אני שמנה". זה הרגע לבוא לכמה שיחות, רק לכמה שיחות. תבואו, אל תתחילו דיאטה. תבואו, תדברו, לא צריך הרבה... יחזיר אתכן למסלול. אז אלה שני הדברים שמאוד חשוב לי להגיד לאלו שהייתה להן הפרעת אכילה והחלימו.
אורית: איך אנחנו יודעים שהנערה החלימה?

 יעל: תראו... יש דיון מאוד סוער בקרב מטפלים וחוקרים - אם יש החלמה? יש הבראה? מה ההבדל בין החלמה להבראה? אם יש הטבה? אני רוצה להגיד לך מניסיון שאני אופטימית. גם כשמישהו שובר את הרגל, בעונות מעבר אולי תכאב לו קצת הרגל. אז יכול להיות... יש פגיעות, ולכן אמרתי: לו לעשות דיאטה ולא לנסות לשים מכשול. אבל בהחלט יכולה להיות החלמה מלאה, אפשר לחזור לתפקוד מלא,

לחזור למיינסטרים. כשבן-אדם חוזר למה שעושים החברים שלו - הוא בריא.

 אורית: ומבחינתך כאשת מקצוע, כשאת מסתכלת על נערה שמתמודדת עם זה. מה ייחשב בעינייך להגיד היא החלימה?

יעל: שהיא לא מתעסקת עם אוכל 90% מהיום, היא לא מתעסקת עם צורה וגוף, והיא מתפקדת
בעוגה של החיים - היא גם עובדת, גם יש לה חברים, היא גם הולכת לבקר את המשפחה שלה, גם
יוצרת קשר אינטימי עם בן זוג, והיא גם הולכת ללמוד. העוגה של המחולקת בצורה מאוזנת, זאת החלמה.

 אורית: פשוט... לחזור לחיים.

 יעל: בדיוק, לחזור לחיים. וזה (הפרעת האכילה) נמצא בפינה - זה עורב לנו, ואנחנו נדע איך לחיות עם זה.

 אורית: יעל אנחנו לקראת סיום ואני רוצה לשאול אותך אם זכור לך איזשהו מקרה מיוחד, או נערה מטופלת שנחרטה בליבך? שאת יכולה לשתף אותנו קצת?

יעל: או... יש לי...כל כך הרבה סיפורים, אבל את יודעת מה? אני אבחר במשהו שייתן תקווה. אני אבחר במשהו שייתן תקווה, דווקא במקרים המאוד מאוד קשים שאני סיפרתי לך עליהם. מקרים של מהלך כרוני ממושך, של אלה שנכנסות לאשפוז ויוצאות מאשפוז, והן שוקלות 24 קילו, ומביאים אותן עם צו של בית משפט לאשפוזים. וכולם מיואשים מהן..... החל מרופא המשפחה ועד המטפלים והמטפלות של הפרעות האכילה. כי הם רואים שהן לא משתפות פעולה, הן רוצות טיפול, אבל כשהן באות לטיפול הן לא משתפות פעולה.

אני רוצה לספר לך על שני מקרים כאלה שאני טיפלתי בהם, שהם בעצם לא רק שני מקרים. אני רוצה לספר כדי לתת תקווה לאותן אלה שחושבות שזהו זה נגמר.

 אורית: מה קרה שם?

 יעל: הבנות האלו היו על סף מוות כמה פעמים. הן נכנסו לאשפוז, יצאו מאשפוז, ונכנסו לאשפוז - לא ויתרנו. כל המסר של הבנות האלה הוא "אל תיגעי בי", "אל תטפל בי", "אני לא רוצה שום טיפול, ואני לא אשתף פעולה". אבל המטפל מנגד צריך לא לוותר עליה, ולהגיד לה: "נכון. ככה את מרגישה עכשיו

ואני לא אוותר עלייך". כל הזמן לנסות, ולא להתייאש...עוד פעם להכניס אותה לאשפוז, ועוד פעם לנסות, ועוד פעם לנסות. שתי הבחורות שאני מדברת עליהן (שאני בטוחה שאם הן מקשיבות לפודקאסט הן ידעו על מי אני מדברת) הן היום נשואות עם ילדים. הן שתיהן דוקטוריות בתחומים של טיפול, מאוד מאוד מוצלחות. אין ספק שברקע זה תמיד יהיה להן - הן רגישות. אם הן לא היו רגישות, הן לא היו הולכות לבחור מקצוע טיפולי. זאת תקווה לכל אלו שהיום נואשות ופונות לקו החם.
הם שלחו לי את התמצית של השיחות בקו החם ושל סה"ר ואני ראיתי שמרבית הפניות הן כאלה של אלו שכבר נואשו ונואשו מהן...... אז אני רוצה להגיד לכן בנות יקרות: יש אור בקצה המנהרה. יש אור בקצה המנהרה, אתן יכולות לצאת מזה. תנסו למצוא את הכתף שתאמין בכן - רק בן אדם אחד.

אורית: תודה רבה, פרופסור יעל לצר. ההסכת "לא טוב לי" הוקלט בשיתוף עם עמותת סה"ר, ובית צבי - בית הספר הגבוה לאומנויות הבמה. תודה לשחקניות: אלונה טננבאום, ושירה בן חמו. בהפקת התוכנית השתתפו: ניר גורלי, אייל שינדלר, גיא פלביאן, ואבי שמאי. תודה ליעל לוי, ולונה בן דיין מעמותת סה"ר. עמותת סה"ר מעניקה סיוע לאנשים במצוקה נפשית אונליין באנונימיות מלאה. אם אתם במצוקה נפשית - היכנסו לאתר של סהר. מתנדבי העמותה מחכים לכם שם - www.sahar.org.il

אני אורית נבון. מוזמנים להאזין לפרקים נוספים באתר וביישומן "כאן", ובכל יישומוני ההסכתים. תודה שהאזנתם.