היי, אני דנה פרנק, אתן ואתן על חיות כיס

מנדי גרוזמן:

טוב, תמיד בדברים כאלה קשה לזכור את הפעם הראשונה. כי זה כזה התחיל בטיפין טיפין. אז אני לא זוכר ממש. אני כן זוכר את הפעם הראשונה שהלכנו לשם, ואז קלטנו שוואלה, מצאנו מקום. כאילו מגניב. כאילו בוא נצא. ומה שאני זוכר אגב שדפני ליף היתה שם.. לדעתי היא לא ישנה באוהל שלה דקה. ארבע בבוקר, בסוף זה היא היחידה שנשארה ערה.

אינסרט ארכיון – דפני ליף:

סולידריות זה לדאוג למדינה טובה יותר. מדינה צודקת יותר. מדינה בלי פערים גדולים כל כך. מספיק חיכינו. עכשיו תורכם.

מנדי: אני זוכר שדיברנו איתה בארבע בבוקר. כאילו לא היה נראה שהיא על השעון. והתלהבתי כי היא היתה כבר מפורסמת כזאת – דפני ליף היתה אז בשיא הסלביות, אבל כשהיא עברה בשדרה  לא כל רגע אמרו ואו דפני ליף. כי כולם כזה הכירו.

ארכיון דפני ליף:

בפעם הראשונה מאז קום המדינה אנחנו כולנו יחד. זו התנועה החברתית הכי גדולה מאז קום המדינה. והיא לא תפסיק ללכת.

קריינות: 

לפני עשר שנים בדיוק, בשנת 2011, מהפכות התלקחו בכל העולם. האביב הערבי התחיל את הגל, שהתפשט מתוניסיה עד ספרד, מיוון עד וול סטריט. בוקר אחד ב-14 ביולי 2011 צצו כמה אוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב. המחאה בערה במשך שלושה חודשים והתפשטה לכל הארץ. מאז דעכה. 

ראשית הסיפור על מנהיגי המחאה הפך למיתולוגי, כמו גם הוויכוח האם הצליחה או לא. הפעם, ניסינו להביא משהו קצת אחר. לא את האבן שפגעה במים. לא את מי שהקימו את האוהלים הראשונים, אלא את האדוות הסובבות. איך האירוע הזה השפיע על החיים של אלפי אנשים, גם כאלו שלא הפכו להיות חברי כנסת. השבוע בחיות כיס: היסטוריה בעל פה של המחאה החברתית. 

מנדי:

קוראים לי מנדי גרוזמן, אני מגיש יחד עם אלי ביתאן את תוכנית הבוקר מנדי ביתאן ברדיו כאן מורשת. 2011 אני זוכר אותה יותר כשנת תשע"א. הייתי אז בחור בשלהי מסלול הישיבות החב"די. זה אומר שכאילו הייתי בתקופת שידוכים. כבר חברים שלי התחתנו וכזה... והיתה תקופה כזאת שקצת חיפשתי את עצמי אולי באיזשהו מקום ואז החלה המחאה החברתית. עיר האוהלים.

אינסרט: דור שלם דורש עתיד...תופים ורעשי מחאה

אחת עשרה, שתי עשרה בלילה עד ארבע חמש בבוקר זו היתה פשוט חוויה. זו פשוט היתה הזדמנות לדבר עם מלא מלא אנשים, מכל מיני סגנונות. הסתובבנו שם בחורים עם חליפות, כובעים חולצות לבנות כזה – זה לא שקיבלו אותנו... היו שם כל כך הרבה סוגים.

אינסרט מוחים בשדרה: 

אני מקווה שזה יהיה מקורי ויתפוס ושאתם תצלמו...ויבואו אנשים./ לא ימין ושמאל, לא הפרד ומשול.. נמאס מזה/ כתב: אולי זה מזלם של מארגני המחאה – אנחנו בעונת המלפפונים והתקשורת צמאת סיפורים...

מנדי:

אני לא יודע אם אנשים זוכרים אבל על השדרה עצמה זו היתה פשוט עיר, עם סוג של סדר יום וכללים שלה, והיו אנשים שהיו שם כמה שבועות. זאת אומרת התפתחה איזשהי שגרה. ואני זוכר שגרה כזאת של 12, 1, 2 אז מבקשים כזה לא לדבר עם מגפון כי יש פה אנשים שישנים... אנשים עבדו גם. אני מניח שלא היו שם יותר מדי רואי חשבון ואנשים עם אישה, שני ילדים וכלב ומזדה, אבל היו שם אנשים שמלצרו.. שהיה להם מה לעשות. אני ממש זוכר כל מיני פעילים, מרצים כל מיני אנשים וכל אחד עם התיאוריה שלו והשיטה שלו. את יודעת, היתה להם מדונה כזאת..

אינסרט: 

אחרי כל השנים האלה סוף להצגה. מה ביקשנו פה? חינוך בריאות דיור בר השגה ושתפסיקו לסבן אותנו שהכל בסדר. כי לא. שום דבר מזמן פה לא בסדר. / גם אנחנו שואלים לאן הולכים מפה... מה המטרה שלנו?  להכניס לחוק התייחסות לדיור בר השגה לצעירים. / יש פה הרבה מאוד שאלות והרבה אנשים אומרים מה אתם רוצים – ואני אגיד לך אישית – אני לא יודע. אני רק מדריך טיולים. 

מנדי:

אנשים כאילו הרגישו שמשהו לא גמרי עובד, שמשהו לא לגמרי תקין ואז העלו מלא רעיונות. זה לאו דווקא היה שמאל כלכלי שם. היה שם ימין כלכלי שמדבר על מונופול וצריך לתת יותר תחרות ודברים מהסוג הזה. בהיבט הכלכלי אני זוכר שזאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי שכלכלה זה לא מספרים, וכלכלה זה הרבה יותר מזה.. דיברו על בריאות. על הרבה דברים. בכלל מה זה כסף. מה הוא מבטא בכלל. כל השאלות האלה. הם הצליחו מאוד להנגיש את זה והיה מרתק. היתה שם אווירה טובה. כמעט שלא היו שם מריבות. אני זוכר שאיתמר בן גביר הסתובב שם והיו שיחות עם כל מיני חבר'ה קורעות מצחוק. אני לא זוכר אפילו פעם אחת ויכוח אישי כזה. והייתי שם ביליתי שם שעות. כמעט כל לילה הייתי בא.

אהלן. אני איציק אלרוב, יועץ תקשורת פעיל חברתי ואחד ממובילי המחאה ב-2011.

בגיל 25, הייתי עם ילדה ראשונה בת שנה וחצי, עבדתי בחברת ביטוח. באחת השיחות אנחנו מדברים העובדים ביחד, אחת העובדות מדברת איתי על המחירים המטורפים בסופר. 

עכשיו, אני מגיע מהעולם החרדי אני יודע איך הציבור החרדי נאבק בתאגידים כלכליים שמאיימים על הצביון שלו, על דרך החיים שלו. ישר אני עושה אחד ועוד אחד, ואני אומר לעצמי, יש פה הזדמנות לחבר בין דרך הפעולה של הציבור החרדי לבין מאבק ציבורי ישראלי כללי, הכל בחסות הפייסבוק.

אני אומר כזה בואו נפתח איוונט בפייסבוק ונקרא לאנשים להצטרף. עכשיו צריך להבין. באותה נקודת זמן ישראל לא היתה צריכה איזה איציק אלרוב שיספר מה הבעיה. אדי הדלק לגמרי היו באוויר. כל שני וחמישי חברה אחרת הודיעה שהיא מעלה מחירים. 3 שנים לפני כן, ב-2008 מחירי הדיור החלו את הזינוק שלהם, את ההשתוללות, ובעצם הכל היה באוויר. ומה שקרה במחאה זה הגפרור. אנחנו הדלקנו את הגפרור והקרקע החלה לבעור. 

אינסרט חדשות:  הבוקר מחליטים הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב לצאת למלחמה נגד הקוטג' בפרט ומוצרי החלב של תנובה בכלל.

מפגין:  אנחנו באנו לפה לומר תם עידן המונופולים במדינת ישראל.

קריינית: הפעם על הכוונת זהבית כהן.

בלאגן.. זהבית: אתם רוצים לשמוע, יש לי מה להשמיע...

מפגינים: חלב זה לא זהב. תנובה חזירים תצאו לי מהכיסים.

קריין: האם הקרב על הקוטג' יצליח אם כן – זו תהיה תחילתה של מהפכה צרכנית. אם לא – אנחנו נמשיך להיות פראיירים עוד הרבה הרבה שנים.

אלדד וינברגר:

מחאת הקוטג התחילה ביוני 2011 בפייסבוק אוף אול פלייסז. ופתחו קבוצה שקראה להימנע מרכישת קוטג במחיר הגבוה שלה.

קריין: מי היה מאמין שהקוטג יהפוך לכותרת הראשית . אלא שהפעם יצרני החלב ורשתות השיווק הלכו צעד אחד רחוק מדי וכל זה בחסות הממשלה שדוגלת בהפרטה בשוק חופשי ומסירה את הפיקוח ממחיריהם של רוב מוצרי החלב.

אלדד:

שמי אלדד וינברגר ואני הייתי אז במשרד הפרסום מקאן. הייתי מנהל הקראטיב של תנובה. והדבר הזה הכה בנו כרעם ביום בהיר. אני יושב במשרד והדבר הזה מתחיל להתגלגל. ואתה רואה שזה הולך וגדל, ואחרי יום יומיים זה נהיה גם אייטם בחדשות. ואז גם מראיינים את ראשי תנובה. אז זהבית. והם אומרים שאין כוונה להוריד את המחיר.

אינסרט זהבית:  אני חושבת שהמחאה היא אמיתית, אבל אני חושבת שיוקר המחיה לא יסתכם בזה שחברה כזאת או אחרת תעשה מבצעים כאלה או אחרים.

אלדד:  ולאט לאט אתה מתחיל לקבל טלפונים מלקוחות שאומרים בוא נחכה רגע עם הקמפיין שעוד לא עלה כי מתחיל איזה סנטימנט שאנחנו לא יודעים לשפוט אותו. ולקוחות מתחילים להיכנס למגננה. זאת אומרת, קמפיינים יורדים, קמפיינים שלא עלו עדיין אנחנו אומרים רגע בוא נחכה איתם. אה.. וזה ממש אתה רואה כדור שלג הולך ומתגלגל. וככל שהצרכנים והקבוצות בפייסבוק נהיים קולניים יותר יותר המפרסמים והמותגים אומרים בואו נהיה שקטים יותר.

אינסרט חדשות:  עשרה ימים מפרוץ מחאת הקוטג והנה סוף סוף מזמן אליו שר האוצר שטייניץ את ראשי תעשיית החלב.

שטייניץ: אני רוצה להדגיש שני דברים אין פה סיפור של רעים וטובים. יש פה סיפור שצריך לבדוק מה קרה ואם יש משהו שטעון תיקון.

קריין: עוד אזרח אחד עושה לייק למחאת הקוטג. גם בנימין נתניהו מודאג מעליות המחירים והוא בודק אם ללכת עם זה צעד אחד קדימה. תחרות.

נתניהו: ביקשתי משר האוצר לבדוק אפשרות של פתיחת שוק החלב לתחרות של יבוא. ייתכן מאוד שזו הדרך להפחית את מחיר מוצרי החלב.

אלדד וינברגר:  כשמחאת הקוטג' הופכת להיות מחאת האוהלים וכל רוטשילד מתמלא באוהלים האלה ומדברים על יוקר הדיור, ומדברים על השוק הפיננסי, ומתחילים לדבר גם על הבנקים וכולי... כל השוק שלנו היה כמו האיילה מול הפנסים. זאת אומרת הסתכלנו על הדבר הזה ואמרנו אנחנו נדרסים פה? מה קורה?  ובגדול התגובה היתה קיפאון. פשוט קיפאון. וגם חוסר ודאות מאוד גדול מתי הדברים יחזרו לעצמם ובאיזה אופן הם יחזרו. קרה דבר שהוא היום הוא קצת מצחיק. בדיעבד הוא היה מאוד קשה. כי פרסום מטרתו היא לבלוט. והיתה איזה בקשה של הלקוחות לא לבלוט. "בוא לא נבלוט יותר מדי. אני לא יכול לעשות את זה עם הפרזנטור הזה או אני לא יכול לשים כל כך הרבה כסף ויגידו שגם ככה איזה גנבים אנחנו שיש לנו כסף למפורסם הזה ולכזאת הפקה". ואז אתה אומר – נעשה משהו קטן שלא יראו אבל אז לא יראו ולא יקנו ולא ישימו לב. אז איך נעשה בולטות בלי הרצון לבלוט.

קריין: הימין מצטרף למחאה. כמה מהארגונים הבולטים בימין הביעו היום תמיכה במאבק הזה. בצהריים קיבלו אנשי המחאה חיזוק מפתיע במיוחד ממנכ"ל מועצת יש"ע. הוא בא למאהל והביע תמיכה במאבקם. 

בנט: הרבה גופים לאומיים יגיעו כדי להביע את ההזדהות עם הצורך האמיתי שקיים פה בכל עם ישראל. משני צדי הקו הירוק. 

נציגת המחאה:  אנחנו כמובן מקבלים אותם בברכה. אנחנו שמחים שהם רואים את המאבק כמאבק צודק ומבורך. אנחנו מאוד מקווים שהקו הלא אלים והשקט יחסית של המאבק יימשך גם מחר. 

קריינית: ולא רק נציגי הימין מצטרפים. היום מאהל ראשון של נציגי העדה הדרוזית בחורפיש. 

קריין חדשות: ערב טוב ושלום רב לכם. המחאה החברתית מגיעה הערב לעוד נקודת מבחן. מארגניה מבטיחים את מה שמכונה הפגנת המיליון.

כתב שטח: שדרות רוטשילד בתל אביב מלאים כבר באלפים שמחכים להינתן האות אז יתחילו לצעוד.

תום: נעים מאוד, קוראים לי תום דרומי חכים. בקיץ 2011 הייתי סטודנט למשפטים. עבדתי באיזה בית תוכנה בהובלת פרויקט. אני חושב שכולם היו מעורבים ברוטשילד. לא היה אחד מסביבי שלא הלך להפגנות. התחושה הזאת של להיות שותף לנחיל אדיר להסתובב ולפגוש חברים, ולהגיד זה סוף סוף קורה.

שלמה ארצי בעצרת המיליון:  "פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם".

תום: אני עם חברים מסתובבים עם מין חיוך כזה של האסימונים נפלו. התודעה הגיעה גם למקומות אחרים. ופתאום כל השיח היה מאוד כזה. אני זוכר שזה היה וואו, סוף סוף גם הציבור יודע לדבר כלכלה חברתית וצדק חברתי, הטרנד שהיה אז בתור המושג החזק. אבל שינוי כלכלי חברתי היה משהו שבעבר היה שמור לכל מיני מהפכנים וחבר'ה של תנועות נוער,ותאום הפך להיות מיינסטרים. כולם מדברים על זה. וגם כולם מוכנים ממש להיות שותפים לדברים שמשנים דברים במציאות.

אני זוכר שבאחת החתונות ביום שישי באותו קיץ התגלגלה השיחה על מה הדבר הגדול הבא שאנחנו צריכים לעשות, והתשובה שנתתי היא: "אולי אנחנו צריכים להקים בנק קואופרטיבי". ואז התחלנו את אופק. ובאותו חודש הצטרפו משהו כמו אלף איש. זה לא משהו שציפינו לו, שהיה צפוי, שראינו אותו בא. זה לגמרי בעקבות אותו קיץ של 2011.

אני אחד המייסדים, השותפים, להקמת אופק ובחמש השנים האחרונות אני משמש כמנכ"ל אופק. לפחות בחלקת האלוהים שלי המהלך הצליח, והוא הצליח באופן ישיר ומחובר למהפכה החברתית. לזה שאנחנו אומרים היום בואו, צריך לעשות שינוי בבנקאות, צריך לעשות שינוי במערכות הפיננסיות ולאנשים זה מחובר מהר מאוד, והם גם אומרים אני בפנים, אני מצטרף.

+++

מיכל הלפרין, הממונה על התחרות.

בשנת 2011 הייתי עורכת דין פרטית במשרד מיתר. אחראית על תחום ההגבלים העסקיים והתחרות שם. וכשפרצה המחאה החברתית לקח לנו כמה שבועות להבין את גודלו של האירוע הזה ואיזה עוצמה יש לו. היה בו משהו כמעט מרגש בעיקר מכוון שזה סחף המונים, אבל באפס אלימות. בתחושה שאנשים יוצאים לרחובות במחאה חברתית אמיתית. ובלי שהדבר הזה עובר להיות משהו שהוא חוליגני, או בלתי נעים,

אני במשרד מיתר יצגתי את עולם העסקים שבמידה רבה מאוד נגדו הופנתה המחאה החברתית.

שאול: ובמשרד את זוכרת מה היה הדיבור?

הלפרין: במשרד הסתכלו על התופעה הזאת די בהשתאות. באופן מדהים ביותר, למרות ששותפי משרד מיתר לא כוללים את העשירונים הנפגעים מיוקר המחייה לא היתה תחושה שהם שונאים אותנו. 

שאול: היית בהפגנות או רק צפית בטלוויזיה?

הלפריו: לקחתי את הילדים כדי לראות איך נראית מחאה חברתית. איך נראים האוהלים שפרושים ברוטשילד. אבל לא כמשתתפת פעילה.

קריין: מחירי הדיור עולים כל הזמן אבל המחאה החברתית של 2011 דווקא בכיוון של דעיכה מתמשכת.

אינסרט חדשות: אנחנו יותר מדי נחמדים. אנחנו צריכים לעשות קצת יותר בלאגן. לא לוותר. מכסים לנו את העיניים. 

מירי רגב: לי לא צריך להגיד שיש מצוקת דיור. אבל מצוקת הדיור של כמה טרמפיסטים. קיצונים. שרוצים לגור ברוטשילד. אני לא באתי לדאוג להם כדי לגור ברוטשילד. רואים שזה מין התארגנות שאני לא יודעת מי יזם אותה. 

איציק אלרוב: ערב אחד מתקשר אלי איזה עסקן, אומר לי איציק תקשיב יש איזה תורם מיליונר שרוצה לממן לכם את כל המחאה. הוא מתרשם ממה שאתם עושים, אבל הוא רוצה לדעת מי הרב שמשפיע עליך. עכשיו זה ברור לכם שלא מדובר באיזה מיליונר ולא בנעליים. שלחו איזה עסקן שיברר באיזה דרך אפשר להשתיק את הבחורציק הזה. לשלוח את הרב שלו שיגיד לו תפסיק את מה שאתה עושה. 

אינסרט חדשות: נדמה היה שמחאת האוהלים דועכת השבוע. פתאום כינו אותם אנרכיסטים. מחאת הסושי, ושנתניהו עוד יעשה להם בית ספר במהלך המשא ומתן. 

דפני ליף:  אתה נמצא בזירה עם אנשים שהכרת שבוע לפני, ואתה לא מאורגן. לא היינו מודעים בכלל לעבודה שיש אנשים שהם סמויים, שיש פעילה מפלגות שנמצאים בתוך המאהל ומנסים לפזר את הדיון. וגם בסופו של דבר יש אינטרסים שונים. אני חושבת שמהבחינה הזאת אני הגעתי עם המון המון נאיביות, שכולם רוצים את אותו דבר וגיליתי… המנגנון הציני הוא מכל הצדדים.  

מוזיקה

שאול אמסטרדמסקי: בהסתכלות אחורה, של עשור אחורנית אנשים מנסים להבין אם המחאה הצליחה או לא. דעתך?

מיכל הלפרין: יש דברים שבהם המחאה החברתית מאוד הצליחה, ויש דברים שבהם היא הצליחה מעט. קודם כל אני חושבת שהיא הצליחה בזה שהצרכנים הבינו שיש לו כוח. יש לו כוח להניע מהלכים. חרמות, מחאות, הפגנות, זו תרבות שנוצרה בעקבות המחאה החברתית, והיא תרבות מאוד חשובה. אני חושבת שהמחאה שינתה מאוד את שדרות השירות הציבורי, ואת צורת המחשבה והלך המחשבה בשירות הציבורי. אני חושבת שהשירות הציבורי הבין הרבה יותר שהוא צריך להיות דרוך לנושאי יוקר המחיה.

אני חושבת שהמחאה החברתית הביאה לצמיחה של הרבה מאוד ארגונים חברתיים, והסיבה שאני חושבת שזה חשוב כי לרוב אנשי עסקים מוצאים את הדרך לרגולטורים. הם יודעים לקבוע פגישות ולקחת עורכי דין והם יודעים לדעת להיות מיצגים לא רק על ידי לוביסטים, אלא על ידי מומחים, ולנהל שיח שמקדם את האינטרסים שלהם מול הרגולטורים. והציבור הרחב הרבה יותר קשה לו עם הדבר הזה וכשיש ארגונים חברתיים שמציפים את האינטרסים האלה זה בכל זאת יוצר איזשהו משקל נגד ולכן זה מאוד חשוב בעיני.

יש גם דברים פרקטיים שקרו בעקבות המחאה החברתית – חינוך לגיל הרך, למשל מחירי המלט ירדו בצורה משמעותית. איפשרו יבוא. לא הטילו היטלי היצף בעקבות המחאה. 

בוודאי נושא הדיור – זה נושא שמדינת ישראל לא הצליחה להבקיע בו. אני גם חושבת שעל רקע הגידול המאוד משמעותי באוכלוסיית ישראל - קשה להבקיע בו. ובעניין הזה אני חושבת שהגיעה העת לעשות מחשבה מחודשת על הנושא הזה. 

אני אדיר יונסי, ב-2011 אני עדיין הייתי חייל, וראיתי את כל המחאה הזאתי ככה מתחילה ומתהווה תוך כדי השירות הצבאי. ראיתי את הדור שנקרא לזה הוא עשור מעלי והבנתי שברמת החיים שלהם הם לא מצליחים היום לרכוש דירות. שיש איזשהי בעיה שהמדינה לא מטפלת בה, וזו איזשהי מצוקה שאני חושב שהמדינה גם לא תצליח לטפל בה. אני לא יכולתי לסבול את העבודה שרמת החיים שלי תלויה באיזשהו שר בממשלה, ורציתי לראות אם אני לא מצליח להוריד את השוק אלי, איך אני כן יכול לנצל את השוק ולהעלות את רמת החיים שלי בעזרת שוק הנדל"ן. לא התחלתי בעולם הנדל"ן עם איזשהו הון עצמי ראשוני. אפילו התחלתי עם איזה מינוס קטן בבנק. המשפחה שלי היא משפחה חמה ואוהבת אבל לא משפחה עם הרבה כסף, גדלתי בסוף גם בבת ים.

התחלתי עם הרבה עבודה קשה והרבה אמביציה להצליח בעולם הזה.

היום אנחנו בעלים של בית השקעות לנדל"ן. אנחנו רוכשים נדלן להשקעה גם עבור משקיעים פרטיים, גם עבור חברות.

מן הסתם אני מוקף באנשים שהיו סקפטיים בתחילת הדרך שלי, שאמרו לי זו בועה, שזה תיכף מתפוצץ, שחבל על הכסף שאתם משקיעים. אבל אני בסוף אדם פרקטי, הסתכלתי על עובדות, ראיתי מה הממשלה עושה ואיזה צעדים היא נוקטת - אין לזה סיכוי בטח שלא במדיניות שמנחילים היום.

אז יש אולי בממשלה שרים שהם פופוליסטים ואומרים שהם רוצים שמחירי הדירות ירדו, אבל בפרקטיקה, משווקים היום קרקעות ליזמים לבניה, במחירים מופקעים, כשאני רואה שמשווקים מכרזים בכאלה מחירים אני מבין שאין מצב שהדבר הזה יירד.

אני רויטל לן כהן, אני בת 50, נשואה לעידו ואמא של אלעד ומיקה. קיץ 2011 היה עבורי קיץ מכונן. מאמא לנער עם מוגבלות שהקימה אוהל בודד, הפכנו מאוד מהר למאהל. ומאנשים נפרדים ובודדים הפכנו לקואליציית הורים וילדים עם צרכים מיוחדים. בעצם הפכנו משקופים לנוכחים בשיח הציבורי. מאז, מקיץ 2011 ועד היום, גדלנו מאוד, וגם אני הפכתי לאדם מאוד מרכזי בתחום. והדרך עוד לא תמה, אבל קיץ 2011 בהחלט היה התחלה מכוננת. 

שמי אריאלה רביב, בת 49, מאשקלון. אני גננת… בספטמבר אני אתחיל את השנה התשיעית שלי. והפכתי למעשה לגננת בגלל המחאה. לפני כן עבדתי כמתרגמת, שזאת עבודה לא מאוד קבועה ולא מאוד רווחית. היתה לי כבר ילדה אחת. אני אם יחידנית. והבנתי שאני רוצה מקצוע שיהיה יותר יציב יותר קבוע. בגלל טרכטנברג נפתחו שנתיים אחר כך מאות גנים חדשים לגיל הרך והיו במצוקת גננות די גדולה ובכל הארץ היו תוכניות הסבה כאלה. הצטרפתי לאחת מהן וזהו. יכול מאוד מאוד להיות שבלי המחאה ההיא בכלל לא הייתי מגיעה לעבודה הזאת.  

נועה פלשקס בת 38, מאיירת ומעצבת דיגיטל ומרצה בשנקר וכתבת "הארץ" לענייני גימינג. כשהמחאה החברתית התחילה הייתי בדיוק שנתיים אחרי התואר הראשון ועוד ניסיתי להבין לאיפה אני שייכת מבחינה תעסוקתית - והיא נגעה בדיוק במה שהטריד אותי. בפחד שאני אף פעם לא אוכל להרשות לעצמי דירה. באחת ההפגנות אחרי שבוע טעון במיוחד מול המנהל קיבלתי הודעת פיטורים בסמס בשבת בערב. וההודעה הזאת ביחד עם התסכול של ההפגנה הצפופה גרמו לי להבין שאם אני לא יכולה לשנות את העולם, אני יכולה לשנות את עצמי. ובבוקר שלאחר מכן נסעתי למס הכנסה ופתחתי תיק של עצמאית, ומאז ועד היום לא חזרתי לעבוד כשכירה. ואני מאוד אסירת תודה למחאה. 

שמי שירי פרציגר - היום אני CMO של סטארט אפ בשם רפלקטיב אינוביישן, אבל לפני עשר שנים הקמתי והובלתי את צוות שיתוף הציבור ברשתות החברתיות של ועדת טרכטנברג, ביחד עם אורן צוקרמן. ובפעם הראשונה אני חושבת עשו בארץ שיתוף ציבור אמיתי דרך רשתות חברתיות, כמו שאני תמיד חשבתי שצריך לעשות. אנחנו שמנו את הטמפלט לאיך דברים כאלה אמורים לעבוד, ואני מאוד גאה בזה.

אני מאיר מרקוביץ, בן 44, אב לחמישה מצור יגאל ועוסק בניהול ופיתוח תוכנה. בהתחלה התחברתי מאוד למחאה הזאת. גם לי זה הרגיש מוזר שמחירי המזון בישראל פשוט יקרים מדי. בתוך זמן קצר המחאה שינתה צורה והפכה למחאת צדק חברתי. ואיך אומרים, פה חשדתי. בעצם בעקבות המחאה אני יודע להגדיר את עצמי כליברל קלאסי. או מה שאחרים קוראים לו "קפיטליסט" על מלא. יותר מאוחר גם נכנסתי לפוליטיקה בבית היהודי ומאז אני דוחף את כל הפוליטיקאים שאני מכיר כדי לצמצם את מעורבות המדינה בכל המישורים. אז אם יש לי השפעה כלשהי על הפנייה של בנט ושקד ימינה אז זה מאוד משמח אותי. 

אני נעמה לזימי, בת  35, גדלתי במגדל העמק, ואני גרה היום בחיפה, אני נשואה ואמא לשניים, ואני חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה. ב-2011 עוד הייתי בתואר הראשון שלי, וככה נכנסתי למחאה והפכתי להיות ממש תומכת נלהבת. וזה פשוט השפיע על הלך החיים שלי לאחר מכן: התפקדתי למפלגת העבודה וכל הפעילות שלי מאז למען זכויות עובדים, העסקה ישירה, עבודה מאורגנת  -אני רואה את הכל באיזשהו מקום כתולדה של ההימצאות שלי במחאה החברתית לפני עשור.

+++

נתניהו: הישראלי משלם יותר על מוצרים ויותר על שירותים. יש פה בעיה של יוקר המחיה שנובע מחוסר תחרות.

מנדי:

אני יכול לדבר רגע על השאלה שבטח יחפרו עליה אם המחאה הצליחה או לא?

-        אתה יכול, כן, לגמרי.

התנהלו על זה ויכוחים לאורך השנים. ואני תמיד טוען בתוקף שהיא מאוד מאוד הצליחה. האם זה בפועל הצליח להשפיע על אנשי הממשל אולי לא וזה כישלון שלהם. אבל המחאה הזאת הצליחה להשמיע קול לא רק באותה נקודת זמן, כאילו זה היה 2011. מערכת הבחירות היתה ב-2013, כולנו אז מפלגה שהדגל שלה כלכלי. יאיר לפיד גם הוא צמח אז.

לפיד: הפגנות הגדירו את המטרה – הפוליטיקה היא הכלי והביצוע. אם הפוליטיקה הישנה בגדה בנו, נלך ליצור פוליטיקה אחרת. יש עתיד היא הביטוי החזק האותנטי והעקבי ביותר של רוח המחאה.

מנדי: אפילו בנט של אז דיבר הרבה כלכלי וזו היתה הפעם הראשונה שהוא נכנס. פתאום זה נהיה דיבור. ואז ש"ס עשתה קמפין חילוני כמעט. קמפיין השקופים.

דרעי:  שואלים אותי – מי הם בדיוק השקופים ואיך אנחנו מתכוונים לעזור להם? לפיד וכחלון? נלחמים למען מעמד הביניים. ש"ס הולכת לדאוג למיליונים שמתחת למעמד הביניים.

מנדי: וממש דרעי הגדיר את זה כשאמר – היום מה שתופס זה חברתי. וכל אחד צריך להיות חברתי. הם קצת התחפשו לכחלונים. והם קצת אפילו הורידו את הרב עובדיה כסמל של הקמפיין. ומאז עד היום הביטויים שהיא תבעה הם ביטויים שקיימים בשיח. וזה נראה לי שזאת הצלחה מטורפת.

-        אתה זוכר את הסוף של המחאה?

כמו שהיא התחילה בעצלתיים אז היא הסתיימה בגסיסה אטית. היו שני אוהלים, זה היה כמו סוכות אחרי החג. סוכה אחת כבר פרקו, סוכה אחד עוד לא. פשוט נמוג. גם הגיע החורף. זה גם היה קשור. וזהו אני המשכתי בחיי. כולם המשיכו בחייהם.

קרדיטים: האזנתם לחיות כיס. את הראיונות בפרק הקלטנו שאול אמסטרדמסקי, צליל אברהם ואני, דנה פרנק. העורכת שלנו היא נעה בן הגיא, עורכת הסאונד היא רחל רפאלי. כל פרקי חיות כיס ובכלל כל הסכתי כאן זמינים באתר כאן ובכל אפליקציות הפודקאסטים. תודה שהאזנתן