בינואר 1990 גאנז נ' רוזס נכנסו לאולפן ההקלטות עם שאיפות גדולות ובידיעה שאם הם לא יתכנסו ליצירה הם ייצאו מדעתם. ההצלחה של אלבום הבכורה Appetite For Destruction הייתה עצומה והכניסה אותם לסחרור. באוגוסט 1988 בשיא ההצלחה בהופעה בפסטיבל "מונסטרס אוף רוק" באנגליה שני מעריצים נמחצו למוות והלהקה גילתה את זה רק אחרי ההופעה. האירוע החריף את הרגלי הסמים והאלכוהול של חברי הלהקה שהיו גם ככה מחוץ לשליטה. בסופה של אותה שנה הם הקליט את Lies ה-EP הקצר והמצליח שהוקלט בסשן חד פעמי וחי באולפן. אחריו הם לקחו הפסקה מהופעות והקלטות והלכו עוד יותר לאיבוד.

סלאש החל לערבב בין הרואין וקוקאין ואקסל רוז נעלם, תוך שהוא מתקשר עם חברי הלהקה רק דרך ההנהלה. בתוך ים של סמים, הפרנויות וההזיות החלו לפעור תהום בין חברי הלהקה ובמיוחד בין שני המנהיגים שלה. כל שאר חברי הלהקה לא היו במצב טוב יותר. הגיטריסט איזי סטרדלין נעלם, הבסיסט דאף מקהייגן לא רצה לדבר עם איש והמתופף סטיבן אדלר היה מכור יותר מכל שאר חבריו.

באופן מפתיע מי שהצילו את גאנז היו להקה של מכורים לא פחות - הרולינג סטונס שהזמינו אותם להיות להקת החימום שלהם. ההופעות לא היו בסימן של שלום, חברי הלהקה לא הסתדרו ובאחת ההופעות מול הקהל אקסל עקץ את סלאש והזהיר שאם הוא לא יפסיק לרקוד עם "מר בראונסטון" (כינוי להרואין) הלהקה תתפרק.

אבל למרות הכל הם לפחות היו יחד שוב על הבמה, מה שהזכיר לכולם למה הם סובלים אחד את השני מלכתחילה. הם נזכרו כמה הם טובים יחד והחלו לחתור שוב למגע. המשפחה של סלאש עשתה לו התערבות וגמלה אותו מסמים (אבל לא מאלכוהול), דאף מקהייגן הוריד הילוך ואיזי סטרדלין נגמל לחלוטין. אקסל המשיך עם המריחואנה אבל חזר לתקשר עם חברי הלהקה ורק המתופף סטיבן אדלר לא הצליח להפסיק (על פי סלאש הם דאגו לאשפז אותו מספר פעמים אבל הוא ברח במהלך חייו מ-22 מוסודות גמילה).

בשני לילות ביחד בבית של סלאש, הם אספו מספיק חומרים לאלבום שלם. בינואר 1990 הם נכנסו לאולפן עם כ-30 שירים. סלאש סיפר שהוא רצה לבחור את 12 השירים הטובים ביותר ולהוציא אלבום אחד אבל אקסל התעקש על אלבום כפול. היו שם הרבה שירים שלא נכנסו לאלבום הקודם והם החלו להזדקן, לצד שירים חדשים ששיקפו את הכיוון החדש של הלהקה. אקסל רצה להתחיל דף חדש, לנקות את השולחן וסלאש והלהקה זרמו איתו לטובת שלום בית.

אקסל בעיקר רצה למחוק את האלבומים הקודמים, להתעלות עליהם. הוא רצה לקחת את הלהקה לכיוונים חדשים – פחות Pאנק ויותר השפעות של קווין ואלטון ג'ון. זה כמובן השתלם מסחרית. הלהקה שהייתה איימת ההורים בשנות ה-80 הפכה בשנות ה-90 ללהקה שאותם הורים זמזמו את השירים שלה. שירים מתוזמרים (כל כלי המיתר הם למעשה הקלטות סינטיסייזרים של אקסל) פומפוזיים וגדולים מהחיים שסלאש שנא ואקסל אהב. אגב סלאש יגיד לימים "לא ככה דמיינתי את גאנז אבל אני חייב להודות שמה שאקסל עשה שם זו גאונות לשמה".

זו באמת להקה נדירה, אחת הגדולות אי פעם. להקה אייקונית בכל כנה מידה, מהשם והלוגו דרך הבנדנות והבוקסרים של אקסל לכובע והתלתלים של סלאש וחשוב מכך הסאונד הייחודי של כל אחד מחברי הלהקה בפרט ושל כולם יחד. הפשטות בנגינה של סלאש (פשוטה אבל מדויקת להפליא) לצד הגרנדיוזיות של אקסל, הבלוזיות של סלאש לצד השפעות אלטון ג'ון וקווין של אקסל, המתח בגישת ה-Less Is More המאופקת של סלאש אל מול ה- Give me more and and then some של אקסל יצרה כמה יצירות מופת מופלאות.

אבל היה לכל זה מחיר. המתופף סטיבן אדלר שלא הצליח להתנקות מסמים, גם לא הצליח להחזיק את השירים החדשים ופוטר בגלל ההתמכרות שלו (כן, כן. אפילו המילה אבסורד לא מספיקה כדי לתאר את העובדה שהוא פוטר בגלל סמים מלהקה שסלאש חבר בה). הפיטורים שלו רק החריפו את ההתמכרות והוא נכנס לדיכאון עמוק עד שהוא חטף שבץ בעקבות מנת יתר של קוקאין. הסיפור הזה הוא חור שחור, כתם ענק בסיפור של הלהקה. הגיטריסט איזי סטרדלין, השותף לכתיבה והחבר הקרוב של אקסל נטש את הלהקה בתום ההקלטות. הוא התנקה מסמים ולא יכול היה להיות יותר בסביבה של שאר חברי הלהקה. השאפתנות של אקסל בזמן ההקלטות יצרה ניכור בינו לבין שאר חברי הלהקה שאיבדו את השליטה במוזיקה ובכיוון, הדמוקרטיה מתה והדיקטטורה נצחה.

האלבומים Use Your Illusion 1&2 החזירו את גאנז לאולפן ולגדולה אבל גם הביאו לסופה. לציון 30 שנה לאחד האלבומים הכפולים המצליחים והאהובים בהיסטוריה תומר מולוידזון חוזר לסיפור המופרע וחסר השליטה של אחת הלהקות הגדולות של סוף המאה הקודמת.