פרק בונוס: מי ידאג לנו לביטוח סיעודי

היי, אתם ואתן על חיות כיס. אני צליל אברהם.
עולמה של מאירה חרב עליה במרכז הרפואי לאלצהיימר בבית החולים שיבא. היא הגיעה לשם עם אמא שלה לפני 9 שנים, אחרי שהיא הרגישה שמשהו לא בסדר.

מאירה: "היא אמרה, אני הולכת לשוק ואני עומדת שם ואני לא יודעת למה באתי בכלל. אני הולכת לסופר, גם, אותו דבר. ואני קולטת שאני שואלת כל מיני, אמא, אכלת? והיא כזה אני לא, ואני קולטת שהיא לא כל כך זוכרת מה להכין, ואיך להדליק את האש, ואיך להדליק את הטלוויזיה, ופתאום אתה מגלה במקרר דברים שלא אמורים להיות שם. אף פעם אמא שלי לא השאירה סיר במקרר, או כוס במקרר. כל מיני סימנים שמצביעים על כך שיש בעיה".

מאירה ואמה נדדו בין רופאים שאמרו שהכל בסדר איתה, עד שהם הגיעו לפסיכוגריאטרית.

מאירה: "היא התחילה לעשות את המבחן הזה שעושים באבחון ואני קולטת שאמא שלי לא יודעת איפה היא נמצאת, היא לא יודעת איזה יום, היא לא יודעת איזה חודש היום, איזה שנה. אמא שלי שכ"כ יודעת הכל, הכל, הכל! היא שואלת אותה, מה השמות של בנותייך, היא אומרת לה, אבל של הנכדים היא לא כל כך זוכרת".

מאירה הרגישה שהיא לא מסוגלת להישאר בחדר.

מאירה: "פשוט יצאתי מהחדר ואמרתי שאני יוצאת קצת להתאוורר, פשוט לא יכולתי לעמוד בזה. זו מעין חותמת. זו חותמת שאומרת לך, זה זה".

נפגשתי עם מאירה במרכז המסחרי בעיר מגוריה, גבעת שמואל, תשע שנים לאחר שהרופאה אבחנה את אמה כחולה בדמנציה. היום, אחרי כמעט עשור של טיפול באם, היא מעידה על עצמה שהיא לא אותה אישה שהיא היתה כשהכל התחיל.

"אני יכולה להגיד על עצמי, אני בן אדם אחר. מצד שני, אי אפשר לסחוב על הגב את הכל. אי אפשר. זה לא מעשי, זה לא אנושי. אין לי הרבה מה לעשות אבל אני לא, אני פחות סבלנית לבית, אני פחות משקיעה בבית, זה חייב להיות אחד על חשבון השני. אני פחות משקיעה בעבודה, אני לא רוצה בכלל לעבוד. הראש במקום אחר, אני עושה את זה כי אני חייבת".

גם הסיוט של עירית התחיל בבת אחת.

עירית: "באפריל לפני 4 שנים אמא שלי נפלה, היא התחילה לאבד את הראיה והיא נפלה בלילה, היא קמה לשירותים ונפלה. בדיעבד הסתבר שהיא שברה חוליה בגב. מאשה שהיתה עצמאית לגמרי היא הפכה לתלויה לגמרי, וזה היה ממש מעכשיו לעכשיו, כאילו, באתי בבוקר, ראיתי אותה, לקחתי אותה לבית חולים, הבנו שהיא שברה חוליה - ו, ולמחרת, וזהו, כבר נשארתי פה. אני בת יחידה כך שלא היו הרבה אופציות|.

לאחר 4 שנים של טיפול ביתי. היא עדיין מלקקת את הפצעים.

עירית: "אני היום מבינה באיזה סיר לחץ הייתי ב-4 שנים האלה. זה היה נורא. להיות פה כל הזמן ולהבין שהכסף פה זה חלק הכי קטן מכל הסיפור הזה והמעמסה הנפשית והמעמסה הרגשית והפיזית".

אנחנו יושבות בבית הוריה בתל אביב. הבית ריק. אמה נפטרה לפני יותר משנה, אביה הלך והתדרדר, עד שלבסוף העבירה אותו לבית אבות. עירית, כמו מאירה, נראית כאילו היא עברה מלחמה.
אז השבוע בחיות כיס - עשרים וארבע שש.
סיפור שבו כולם מפסידים.
על המשפחות שמוצאות את עצמן לבד מול בירוקרטיה בלתי אפשרית,
על העובדים הסיעודיים שעובדים ללא הפסקה במשך שנים
ועל המדינה שנמנעת מלהיות שם ומשאירה את שתי הקבוצות האלה לבד, תלויות אחת בשנייה.

1. לבד

בתור ישראלים, אנחנו רגילים שכשקורה משהו, זה גם עניין של המדינה. אם אנחנו חולים, זאת בעיה גם של קופת החולים. אם אנחנו מפוטרים, או עוברים תאונת עבודה, או אם אנחנו יולדות, ביטוח לאומי אמור להיות שם, עם דמי אבטלה, חופשת לידה וקצבת נכות. אם אנחנו מאבדים את יקירינו, אנחנו זכאים לקצבת שארים. נכון, הפתרונות האלה לא תמיד מלאים, והבירוקרטיה קשה ומסובכת, ובכל זאת, זאת גם בעיה של מישהו אחר. זה התפקיד של המדינה. זה כמעט ברור לנו מאליו.
עד שאחד מבני המשפחה הופך לסיעודי. זה לא מכוסה. זה פשוט לא משהו שהמדינה פרשה תחתיו את רשת הבטחון שלה. כשאחד מבני המשפחה שלנו הופך לסיעודי - וזה מה שאמרו כל האנשים שדיברתי איתם - כשאחד ההורים שלך הופך לסיעודי, עולמך חרב עליך, ואז, אתה מגלה, שאתה לבד עם אדם שצריך עזרה מסביב לשעון.
המדינה כן, עוזרת, קצת: הביטוח לאומי מעניק לסיעודיים עזרה של בין 9 ל-30 שעות בשבוע. זה אומר שסיעודי שצריך השגחה של 24 שעות ביממה מקבל כארבע שעות ביום. אפשר גם לפדות את השעות האלה בכסף: בין 1,400 שקל ל-6,000 שקל בחודש, לפי חומרת המצב.
אבל גם זה לא לכולם. אם לאותו אדם יש הכנסות, מפנסיה נניח, של 10,000 שקל בחודש, הסיוע יקוצץ בחצי. אם יש לו 15 אלף שקל בחודש - הוא לא יקבל כלום.
בנוסף, למחצית מהישראלים יש ביטוח סיעודי פרטי של קופת החולים. הביטוח הזה ישלם להם 5,000 שקל לחודש, למשך חמש שנים.
אבל כדי לטפל באדם מסביב לשעון, אפילו זה לא מספיק. המשמעות היא שהחיים של בני המשפחה פשוט נעצרים.

מאירה

אנחנו במצב שאי אפשר להשאיר את אמא שלי דקה לבד. אחותי משאירה את הילדים הקטנים עם בעלה ואני יושבת יום ולילה, אחותי בלילה, אני ביום, אני מגיעה בלילה הביתה, חוזרת בבוקר. אני לא עובדת, במשך שבועיים שתינו סביב אמא שלי כי אנחנו במצב שכבר אי אפשר להשאיר את אמא שלי דקה לבד.

בשלב הזה הילדים או בני המשפחה של הסיעודיים עושים את הדבר היחיד שהם יכולים לעשות כדי להתמודד עם המשימה של לטפל באדם מבוגר לאורך כל היום: הם שוכרים עובד זר.

2. העובדים הזרים.

הפתרון של העסקת עובדים זרים לטיפול בקשישים ונכים התחיל ממערכת הבטחון. בשנות ה-80 משרד הבטחון אפשר לנכי צה"ל לייבא לארץ עובדות סיעודיות מהפיליפינים כדי שיטפלו בהם בביתם. בהמשך, גם נכים אחרים ביקשו היתר להעסקה כזו. בשנות ה-90 זרם העובדים התגבר. רק אחרי שהמטפלים כבר היו כאן, המדינה התחילה להסדיר את העסקתם. היא קבעה בחוק שכדי להעסיק עובד זר יש צורך בהיתר ממשרד הפנים, שהעובד הזר צריך להגיע דרך חברת כח אדם שיש לה אישור לייבא עובדים כאלה. שצריך לספק לעובד מגורים וביטוח בריאות. שאסור לו להישאר בארץ יותר מחמש שנים, כדי למנוע מהעובדים להשתקע פה ולשנות את אופיה היהודי של מדינת ישראל. ושצריך לשלם לעובדים שכר מינימום, כפי שמחייב החוק לשלם לעובדים ישראלים. מה בדיוק אופי העבודה, מה הדרישות שלה, מה הזכויות הסוציאליות של העובדים - כל זה לא ממש הוגדר, והמדינה די העלימה עין. עד שהעובדים התחילו להגיע לבתי הדין לעבודה.


בשנת 2000 הגיעה תביעה לבית הדין לעבודה בתל אביב.
את התביעה הגישה אישה בשם יולנדה גלוטן. יולנדה גלוטן היתה עובדת סיעודית מהפיליפינים. היא הגיעה לישראל כדי לעבוד כאן, והתקבלה לעבודה בבית של קשישה בשם לאה יעקב. יעקב היתה מחוברת למכונת הנשמה, וכל כמה שעות היה צריך לשאוב את עודפי הריר שהצטברו בה. חוץ מזה, גלוטן היתה צריכה להיות כל הזמן בכוננות למקרה שצינור ההנשמה יתנתק. תמורת העבודה הזו גלוטן קיבלה 500 דולר לחודש, 2,200 שקל. שכר המינימום היה אז 2,9יי00 שקל. אחרי שנה, היא התפטרה, והגישה תביעה נגד המעסיקה שלה לשעבר. בתביעה היא דרשה לקבל על התקופה שבה עבדה את כל התשלומים שמגיעים לכל עובדת בישראל: השלמה לשכר מינימום, ימי חופשה, דמי הבראה, וגם תשלום על ארבע שעות עבודה נוספות ביום. בית המשפט קבע שצריך לשלם לה את כל התשלומים האלה - חוץ מהתשלום על שעות נוספות.
המקרה הזה התגלגל במשך עשר שנים בבתי המשפט והגיע לעד לדיון נוסף בבית המשפט העליון. עשר שנים לאחר התביעה המקורית התחבטו השופטים בשאלה שהם ידעו שתקבע איך ייראו החיים של הסיעודיים בישראל במשך שנים רבות קדימה: האם מטפלת סיעודית שגרה בבית של המעסיקה שלה זכאית לקבל שעות נוספות או לא, וכמה. מצד אחד, כל עובד בישראל זכאי לקבל את השעות האלה, ואין סיבה שהעובדות הסיעודיות יהיו חריגות. שכר המינימום אמור לכסות עבודה של 9 שעות ביום, לא זמינות של 24 שעות ביממה.
אבל מצד שני, אם הסיעודיים בישראל יצטרכו לשלם לעובדים על כל 24 השעות שהם נמצאים בבית המעסיק. או אפילו אם הם יצטרכו לשלם רק עוד 20 או 30 אחוז, כמו שהציעו חלק מהשופטים - אז מערך הטיפול בסיעודיים פשוט יקרוס. רבים מהאנשים האלה פשוט לא יוכלו יותר לממן לעצמם טיפול ראוי.

השופטים כותבים שזו החלטה ציבורית ופוליטית. מה המדינה רוצה לעשות עם רבע מיליון אנשים שזקוקים לטיפול סיעודי? האם היא מחליטה שזו בעיה אישית שלהם ושל המשפחה שלהם? האם היא מחליטה לממן את זה או לפחות להגדיל את הסיוע שלה? אבל המדינה נמנעת מלהחליט בנושא הזה, ובינתיים, עד שתהיה חקיקה, השופטים קבעו שכדי לא לגזור הזנחה והתדרדרות על הקשישים בישראל - עובדים סיעודיים מוחרגים משעות עבודה ומנוחה. הם הקבוצה היחידה שנקבע שהחוק לא חל עליה. הם עובדים 24 שעות ביממה, 6 ימים בשבוע, בלי שעות נוספות.
וזה המצב עד היום.

"אני ראווי, אני עובד בנתניה, אני עובד בישראל 5 שנים".

ראווי הוא אחד מהאנשים שבג"צ גלוטן הכתיב איך החיים שלהם נראים היום.
הוא בן 34, גר בנתניה ומטפל בקשיש סיעודי. הוא שילם 15 אלף דולר כדי להגיע לפה, ובשנה הראשונה עבד רק כדי להחזיר את החוב. כשאני מבקשת ממנו לתאר לי את סדר היום שלו אני מקבלת סחרחורת.

"אני מעיר אותו בסביבות 8, מקלח אותו, מחליף לו חיתול ומלביש אותו. באזור 9 - 9:30 אני מכין לו ארוחת בוקר. הוא גר ליד החוף בנתניה וכשחם בחוץ אנחנו יוצאים החוצה אחרי ארוחת הבוקר. יש עוד דברים שאני עושה - אחזקת הבית, קניות, סידורים. אז מגיעה ארוחת הצהריים".

ראווי נולד במדינה קטנה בדרום מזרח אסיה, ולמד טיפול סיעודי במטרה להגר לקנדה, אבל הוא לא הצליח לקבל אישור להיכנס לשם, והגיע, בינתיים, לישראל. ב-2019 הוא התחתן במדינה שלו, אבל מאז לא ראה את אשתו. אנחנו נפגשים בגינה ציבורית ליד בית המעסיקים שלו בנתניה בשעה 9 בערב, אחרי שיום העבודה מסתיים. הצעתי לו להיפגש ביום החופשי שלו, אבל אין יום כזה.

מתי היום החופשי שלך?
ראווי: "האמת שאני עובד 7 ימים בשבוע. אבל אני עובד פחות שעות בשבת"
היית רוצה יום חופש?
ראווי: "כן, הייתי רוצה לפחות יומיים חופש בחודש".

החוק קובע שלעובדים הסיעודיים יהיה יום חופש אחד בשבוע, 25 שעות. אבל מותר להם, אם המעסיק מעוניין, לבחור כן לעבוד ביום הזה, ולקבל על כך תשלום נוסף, 320 שקלים לכל שבת שבה עובדים. ראווי לא רוצה לעבוד כל כך הרבה, אבל הוא הבין שזה מה שמצפים ממנו, פשוט כי למטופל שלו אין פתרון אחר.
על עבודה של 7 ימים בשבוע ראווי מקבל 6,000 שקל בחודש. את רובם הוא חוסך, חלק הוא שולח לאמו ולאחיו במדינה ממנה בא. כשאני מנסה לחלץ ממנו אם הוא מרוצה מחייו הוא חוזר שוב על המטרה שלו, להגר לקנדה, ועל זה שהוא בר מזל לגור קרוב לים, עם משפחה שמתייחסת אליו יפה.

מיטל רוסו פוגשת עשרות ומאות עובדים ועובדות כמוהו כל שבוע.
"אני מיטל רוסו, אני עו"ד ורכזת סיעוד בקו לעובד".

מיטל מנהלת צוות של 20 מתנדבות בקו לעובד. ביקשתי ממיטל שנדבר לא רק על המקרים החריגים שהיא רואה, של התעללות וניצול, אלא על המסלול הרגיל, זה שעוברת המטפלת המצויה, כמו ראווי. מיטל פורשת בפניי את הדרך של מטפלת כזו בישראל - דרך שמתחילה במעבר דרך שכבות של מתווכים.
מיטל: "עובדת סיעוד שמגיעה לישראל, מי שמגייס אותה היא סוכנות גיוס מקומית שעובדת עם סוכנויות ישראליות, מה שמכונה לשכות פרטיות לתיווך עובדים זרים. הרבה פעמים זה סוכנות מקומית. הרבה פעמים אני שומעת שאת לוקחת הלוואה ממישהי, עובדת בארץ שאת מחזירה לה"
צליל: העובדות משלמות בין 10,000 ל-15,000 דולר כדי להגיע לכאן ובשנים הראשונות שלהן בארץ הן רק משלמות את החוב הזה. לאחרונה חתמה ישראל הסכם בילטרלי עם הפיליפינים, שמוציא מהמשוואה את המתווכים ומאפשר לעובדות להגיע בלי לשלם דמי תיווך. אבל בשאר המדינות העובדים עדיין צריכים לשלם. אחת הסיבות שהמטפלות בוחרות לעתים קרובות לעבוד בכל השבתות, היא כדי לשלם את החוב.

מיטל: "אני לא אובייקטיבית כי אליי מגיעות הצרות וכל הבעיות אבל אני חושבת שהרבה מאיתנו נשחקים בעבודות שלנו, אני עובדת 8 שעות ביום ואני נשחקת, אבל התרגלות הזאת, שהעובדת הזו צריכה להיות שם 24/6 והיא רגילה לנקות את הבית של הילדים ולהישאר שבת וזה מכניס לה עוד כסף, זה לא בריא לעבוד כל כך הרבה, לא בריא לעבוד ללא מנוחה, להיות רחוקה מהבית, שאסור לך לקיים זוגיות, אסור למהגרות עבודה להיות בזוגיות עם מהגרי עבודה אחרים".
לא כל הסיעודיים דורשים עבודה מסביב לשעון. רבים מהם צריכים עזרה מעטה יחסית, ולעובד יש לא מעט זמן פנוי לנוח. אבל עובדי הסיעוד הזרים, מזכירה מיטל, הם האוכלוסיה היחידה שגרה במקום העבודה. לא רק ישנה שם מדי פעם, כמו רופאים או מדריכים בפנימיות - אלא שזה הבית שלהם, הם זמינים לעבודה כל הזמן.
מיטל: "לא צריך יותר מדי לחשוב על זה, כל אדם שעובד 24 שעות ביממה בלי חופש, גם אם הוא לא מילולית מנקה או מחליף חיתול הוא עדיין בכוננות כל הזמן. כל הזמן. ועם חולים מורכבים וקשים יותר זה הרבה יותר מורכב".
נקודת תורפה נוספת מגיעה בסיום ההעסקה. לעובדות הזרות מותר להיות בישראל רק חמש שנים ושלושה חודשים. לאחר 4 שנים ושלושה חודשים, אם המעסיק נפטר או מפטר את העובדת, היא צריכה לעזוב את הארץ ולא יכולה לקבל אישור להישאר עוד. לכן למעסיק האחרון יש כח רב. ראווי מספר שאלה מהחברים שלו שלא מרוצים, הם אלה שנמצאים בשנת העבודה האחרונה.

ראווי: "הם חייבים לעשות כל מה שהמעסיק מבקש, כי הם לא יכולים לעזוב אותו, אז זה, לפעמים יש חברים שמרגישים שהם כלואים, לפעמים מאיימים עליהם, שיעשו עבודות שהם לא אמורים לעשות".
מיטל רואה את העובדות גם כשהן עוזבות את מקום העבודה, כי הן מתפטרות או כי הסיעודי שהן מטפלות בו נפטר. אז, היא והמתנדבות שלה צריכות לעזור לעובדות לקבל את התנאים הסוציאליים שלהן בסוף ההעסקה - פנסיה, פיצויים ופדיון ימי חופשה. אחרי כמה שנים של עבודה, הסכומים האלה מצטברים לכמה עשרות אלפי שקלים, שהמשפחות לא ציפו שיצטרכו לשלם. אז, הרבה פעמים, היחסים מתפוצצים.
מיטל: "וואלה, יש להן כוח לעובדות סיעוד. יש להן כוח. אם הן לא היו... הכלכלה הישראלית היתה בבעיה מאוד קשה כי, כל הבני משפחה שצריכים לטפל בהורים שלהן, זה שווה הרבה יותר מכסף. אבל קשה לשלם על זה. וקשה לשלם על זה לעובדת שאת יודעת שבאה ממדינה ענייה. כמות הפעמים שאני שומעת - אני בחיים לא קיבלתי כאלה תנאים בסוף העסקה. הן משלמות פנסיה בסיום העסקה. זה נראה להם כזה כמויות מטורפות של כסף. איך מטופל הוא מעסיק? אבל אין מה לעשות, הוא מעסיק".
שורת ההגבלות הולכת ונמשכת. עובדות הסיעוד לא יכולות לבחור באיזה אזור בארץ הן רוצות לעבוד. הן מוגבלות לאזור מסוים - כדי שיהיו עובדות גם בפריפריה.
אסור להן להתחתן או להיות בקשר זוגי בארץ. אם נולד להן ילד אחרי חמש שנים בארץ, הן חייבות להחזיר אותו למדינת המוצא תוך שלושה חודשים, או לעזוב.

3. הופכים תקליט.
כל ההגבלות האלה הופכות את חיי העובדות הזרות לקשים ומוגבלים. אבל נדמה הן לא מקלות כמעט בכלום על המשפחות של הסיעודיים. למרות שהמטרה של בג"צ גלוטן המפורסם היתה לדאוג שהמשפחות של הסיעודיים לא יכרעו תחת הנטל, הן כורעות תחת הנטל.
נחזור למאירה מגבעת שמואל. אחרי שהדמנציה של אמה הלכה והחמירה, היא שכרה עבורה עובדת זרה ממולדובה.
מאירה: "זה היה אוגוסט, חום אימים בחוץ, לא ניתן לתאר, אני אפילו לא יוצאת מהמכונית, יושבת במכונית ברחוב ראשי בנתניה ומחכה לה. והיא יורדת מהתאגיד עם מעיל פרווה של כפור, כאילו היא לא יודעת מה הולך פה. הבנתי שהיא בכלל, אף אחד לא עשה לה הכנה מה הולך פה בכלל".

מאירה לקחה את העובדת הביתה ובהתחלה הכל היה בסדר,

מאירה: "אבל אז אני קולטת שהיא בכלל לא מבינה, אין לה שמץ של מושג מה זה דמנציה. שמץ של מושג. היא היתה מוכרת בשוק במוסקבה. מעבר לזה היא משאירה בבית ילדים קטנים. היא בדיכאון ולא מפסיקה לבכות".
העובדת, שלא נדרשה לשום הכשרה כדי להגיע לכאן, באמת לא ידעה מהי דמנציה. כשאמא של מאירה התחילה לקלל, שזה אחד המאפיינים של המחלה, היא נעלבה מאוד.
מאירה: "ואמא שלי בכלל לא זוכרת מה היא אמרה לה. מה אמרתי? את לא יכולה להוכיח אותה, היא לא מבינה ולא זוכרת מה יוצא לה בכלל מהפה. היא כועסת, היא כועסת אמא שלי. על המצב, על זה שיש מישהו בבית, היא כועסת על מישהי שכאילו משתלטת לה על הכל, שאומרת לה שבי בסלון ואל תתקרבי לכלום והיא אומרת, אני מרגישה שזה לא בית שלי. זה לא בית שלי. ואני מוליכה אותה לחדרים ולבית שלה ולתמונות ולהראות לה שזה כן הבית שלה. אבל בתחושה, היא נותנת לה תחושה שהיא מתארחת אצלה ומי יודע מה היא גם אומרת לה? בקיצור באיזשהו שלב אני מבינה שעשיתי טעות גדולה וזה לא מתאים".
מאירה מצאה עובדת חדשה, שיודעת מהי דמנציה. אבל העובדת ביקשה תנאים נוספים - תוספת של מאה שקל במזומן כל שבוע, שנקראת בענף "דמי כיס". התוספת הזו נעשתה באופן לא פורמלי חלק מתנאי העבודה המקובלים של העובדים.
מאירה: "מה זה דמי כיס? אני נותנת לעובדים שלי דמי כיס? אתם בתאגיד נותנים לעובדים שלכם דמי כיס? לאן זה שייך? אני אומרת לה אבל איך את מבקשת? סיכמנו על מחיר, חתמנו חוזה. "חברות שלי מקבלות יותר".
קשה לפעמים לשמוע את הקטעים האלה. כשאני חושבת על אישה שמקבלת שכר מינימום על עבודה מסביב לשעון כמטפלת סיעודית, אני אומרת - אוקיי, למה שהיא לא תקבל עוד מאה שקל לשבוע ועוד העלאה. וזה בדיוק העניין. עם העול הכלכלי ועם המשא ומתן בשוק החופשי, לא מתמודדת חברה בע"מ אלא משפחה ברגע קשה בחייה.
הפסיקה קבעה שלעובדים צריך לשלם שכר מינימום, אבל היא לא קבעה כמובן שכר מקסימום. וכשהאוכלוסיה מזדקנת, הביקוש עולה - וגם המחירים עולים.
מאירה: "כולל הכל זה באזור 12 אלף שקל בחודש. אין לי פה את הרשימה. את משלמת למטפלת את שכרה. את השכר שנקבע. שזה, אני אגיד כמה אני משלמת, זה 4800 שקלים. חוץ מזה אני משלמת שבתות שהיא נשארת כי אני לא יכולה לשבת כל השבת 25 שעות עם אמא שלי אז אם היא לא יוצאת אני משלמת לה, שזה יוצא בסביבות ה-1,500. אני משלמת כלכלה, אני לא מקזזת את מלוא הסכום אלא חלקית. אז על כלכלה אני משלמת, על דיור אני משלמת, היא צורכת את הכל על חשבוני כמובן. היא נוסעת לחופשה פעם בשנה, החופשה היא יותר מחודש, את מעסיקה מטפלת מחליפה, המחליפה לוקחת הרבה יותר כסף. חוץ מזה את משלמת כל חודש, את משלמת פנסיה ופיצויים. ובסוף שנה הבראה. בדיוק אותו דבר כמו בחוק הישראלי. את משלמת את כל הדברים האלה.
עכשיו זה לא אנשים ששמו בצד והיה להם, זה אנשים קשי יום שעבדו כל חייהם, אז אתה מממן, אני כבת אני, אין ברירה, אין לי מאיפה".

עירית נתקלה בבעיות עוד לפני כן. כמו הרבה בני משפחה של סיעודיים, היא גילתה שהמטפלים לא מעוניינים באמה כמטופלת - כיוון שגם אביה חי בבית.
עירית: "היו לי עשרות של טלפונים, זה לא יאומן. הם שאלו, בת כמה אמא? אני אומרת, בת 88. יש עוד מישהו בבית? אני אומרת כן, אבא. טראח - מנתקים את הטלפון. זהו! אז הראשון אמרתי אוקיי, השני אוקיי, ה-15 אמרתי אוקיי, משהו קורה. הם לא אומרים לי כלום, הם פשוט מנתקים"
עירית גילתה שלמטופלים שיש להם בן זוג שחי איתם בבית, הרבה יותר קשה למצוא מטפל. העובדים מעדיפים לעבוד לבד, בלי בוס על הראש.
לאחר שאמה נפטרה, עירית שוב חיפשה מטפל חדש, גבר שיטפל באביה. גם הפעם היא גילתה שמקום העבודה שהיא מציעה לא מבוקש בשוק החופשי.
"חלק מהמטפלים כשהם שמעו שהוא בן 97 אמרו לי תודה וסגרו אז הבנתי שהגיל הוא בעיה. התקשרתי ולתאגיד ואמרתי תקשיבי, אני אומרת שהוא בן 92. והיא אמרה בטוח, כי הם לא יכולים להישאר, אחרי שהמטופל השני שלהם נפטר הם חייבים לעזוב את הארץ. אז היא אמרה לי אוקיי אז נגיד שהוא בן 92. זה היה הסיפור".

לאחרונה הבעיות האלה נעשו חמורות עוד יותר: בתקופת הקורונה לא הגיעו לארץ עובדים חדשים, ונוצר מחסור קשה בעובדים, שגורם לעליית מחירים, וגם לכך שמשפחות רבות לא מצליחות למצוא מטפל - בעיקר אם המטופל שלהן קשה יותר.
בסופו של דבר עירית מצאה. וזהו, עכשיו הם היו שניים. עירית, בת יחידה, שיש לה גם עבודה וילדים, והמטפל הסיעודי. שניהם מתחלקים בכל השעות שבשעון. אם אחד מהם לא יכול לטפל באב, השני צריך לחפות עליו. עירית היתה תלויה במטפל כדי שתוכל לעבוד, לישון ולחיות.

עירית: "המטפל כל פעם בא, היו לו דרישות שכר, הוא אמר שהוא רוצה לא לצאת אף שבת, וזה התחיל שכל שבת הוא רוצה לצאת, עכשיו אני פה לבד, יש סיכומי עבודה שאין להם בסיס. חוץ מהשכר שאני אמורה לשלם לו לשום דבר אין בסיס, אין עוגן. אין... הוא תופס אותי בצוואר ואומר לי, או שאת נותנת לי או שאני עוזב. אז אני נותנת, כי אני לא יכולה לטפל בכל הדברים האלה לבד. אני רוצה לצאת בין 2 ל-4. יש לי סידורים. את כל הזמן, את עובדת אצלו. אני צריכה לבוא להחליף אותו, אני לא יכולה להשאיר את אבא שלי לבד. אז כל הזמן יש משהו, פה הוא צריך ללכת לבנק לעשות העברה ופה הוא צריך ללכת למשוך כסף ופה הוא צריך ללכת לעשות קניות ולסידורים ואחותו הגיעה מחו"ל, הוא הולך לבקר את אח שלו. את עובדת אצלו! את מתכננת סופשבוע ומיידעת אותו ויום לפני זה הוא אומר - יש לי תקלה ואני חייב לצאת. אבל קבענו, הזמנו, לא מעניין אותו בכלל! אני הפכתי להיות עובדת שלו, זה נורא. העול הזה, זה תקופה שתיזכר אצלי לדיראון עולם. באמת. באמת לדיראון עולם".
לבסוף, אחרי שנה, עם המטפל הזה, וארבע שנים של טיפול בהורים בסך הכל, עירית הבינה שהיא לא יכולה להמשיך.
עירית: "זה היה נורא קשה ואני אמרתי, זה הגיע למצב שאמרתי שאני מכניסה את אבא שלי לבית אבות. אני יודעת שיש מקום אחד שמטפל בהכל. זה עולה לי הון, באמת הון עתק. הון עתק. ואני משכירה את הבית שלו כדי שיהיה אפשר להחזיק אותו שם והוא היה הורג אותי, אני אומר לך, הוא היה הורג אותי. זה לא היה בתכנון בכלל. אבל אני יודעת שהוא נמצא במקום אחד שיש לי גוף אחד שאני פונה אליו, אדם אחד, ואנחנו יודעים הכל, הכך שקוף, הכל ברור, מה שחתמנו בהתחלה זה מה שיש. זהו, הוקל לי.
היום, אם מישהו ישאל אותי, אני אגיד לו - תשלח לבית אבות".
המסע המסויט של עירית, בניסיון להבין בכלל מה החוקים שהיא צריכה לעמוד בהם, ומה החובות שלהם, חוזר על עצמו בכל השיחות עם בני המשפחה. רבע מיליון סיעודיים יש בישראל, כ-60 אלף מעסיקים עובדים זרים, אבל כל אחד מהם הוא כאילו הסיעודי הראשון אי פעם, וילדיו צריכים לגלות מחדש איך עושים את זה.
אנחנו רגילים לחשוב על הסכמי עבודה בצורה מאוד פשוטה. אם צד אחד חלש מאוד, הצד השני חזק. אם צד אחד מנוצל, הצד השני מנצל. אם החיים של העובדים הזרים קשים כל כך, אלה אנחנו, הישראלים, שמקשים עליהם יותר מדי. אבל מהשיחות שלי עם עירית ועם מאירה ועם ילדים אחרים לסיעודיים, גיליתי שזה לא כל כך פשוט. המטפלים חלשים ומנוצלים, אבל גם המטופלים. כיוון שמבחינת המדינה, קשיש סיעודי שסובל מדמנציה ומתקיים מפנסיה קטנה ומקצבת זיקנה - מבחינתה, הוא צריך לעמוד בדיוק באותם חובות שיש לרמי לוי כשהוא מעסיק עובדים ולהתנהל בשוק החופשי.
עירית: "אם אני היום הייתי רוצה דבר אחד, אני לא רוצה להיות מעסיקה שלהם ולא שהוריי יהיו, שיהיה גוף אחד שהוא המעסיק שלהם וזהו. אני לא רוצה להתמודד עם זה יותר. ההקלה היא שאני לא מעסיקה עובד זר. יש לי פתאום שקט. יש לי שקט באמת. תשמעי אני כבר 4 שנים פה. אני לא רוצה לטפל בהם. הדבר הכי גרוע בשבילי זה לטפל בהורים שלי. אני רוצה להיות הבת שלהם. אני לא רוצה להיות המטפלת שלהם. אני יכולה לטפל בכל אחד אחר, אני אחות, הייתי אחות הרבה שנים ולא היתה לי בעיה לטפל באף מטופל. אבל כשזה מגיע להורים שלי אני לא רוצה. אני עם ההורים שלי אני בת שלהם, ואני רוצה שהם ישארו ההורים שלי, לא המטופלים שלי".

מאירה: "מי מסוגל? מי יכול לעמוד בזה? מי? כאילו, אין גוף שיתמוך בך. שיבוא ויגיד לך, אני לוקחת את זה לקיצון ואומרת כמו ילד קטן. תני לי יד. תני לי יד. תנו לי יד ותוליכו אותי בדרך. כמו שאת שואלת אותי, מה היית אומרת למי שמתחיל את זה עכשיו? בוא אליי אני אתן לך את היד. אני אתן לך את היד. כי אין מישהו אחר שיתן לך את היד. אין שום גוף שנותן לך את היד. להפך. להפך. הם רק מערימים קשיים".

אחרי ששומעים את מאירה ועירית אני חושבת שהתמונה נראית אחרת.
לא אוכלוסייה מנוצלת של עובדים עניים, אלא שתי אוכלוסיות. שתי קבוצות חלשות שעומדות אחת מול השנייה וכל אחת תלויה באחרת. שכל אחת מהן מרגישה שהיא לא מקבלת מספיק, שחייה בלתי אפשריים, שהיא חיה בתוך מבוך שאי אפשר לפתור.
זה שצד אחד חלש, לא תמיד אומר שהצד השני חזק.
לפעמים צריך להסתכל עוד ולראות שהבעיה היא בכלל בצד שלישי.

4. המדינה

הטיפול באדם סיעודי עולה אלפי שקלים בחודש. בין 7,000 ל-12 אלף שקל בחודש, תלוי את מי שואלים. המדינה ממנת לכל היותר מחצית מזה. לפעמים הרבה פחות, לפעמים כלום. מתוך 15 מיליארד שקלים בשנה על טיפול סיעודי, המדינה משלמת 55%. פחות כמעט מכל מדינה אחרת ב-OECD. את השאר משלמות חברות הביטוח, ובעיקר הסיעודיים ובני משפחתם. על הפער הזה מגשרים בני המשפחה של הסיעודיים והמטפלים הסיעודיים בעבודה קשה ושוחקת.
הרעיון של ביטוח סיעודי ממלכתי,י שיכסה את כולם, עולה מדי פעם - אבל לא עבר עד היום, בין השאר כי הוא יצריך להעלות מסים. דיברנו על כך בהרחבה בפרק אחר של חיות כיס שנקרא, חייבים לדבר על הביטוח הסיעודי.

אבל הפער הוא לא רק כספי. המדינה לא רק נמנעת מלממן את כל הטיפול הסיעודי. היא פשוט לא רוצה להתעסק בו.
משפחה של אדם סיעודי צריכה להתנהל לבדה מול ביטוח לאומי, רשות האוכלוסין וההגירה, חברת כוח אדם פרטית ולפעמים גם חברת סיעוד. אם יש בעיות - היא צריכה לפנות לזרוע העבודה במשרד הכלכלה. אף אחד לא מתאם בין הגופים האלה, אף אחד אפילו לא מסביר לסיעודיים מה החובות והזכויות שלהם.
ברגע הקשה בחייהם, כשהם זקוקים לטיפול, לתמיכה ולרשת בטחון - דווקא ברגע הזה הם מוצאים את עצמם נאלצים להתחרות על טיפול, בשוק חופשי ותחרותי. תחרות שלהפסד בה יש מחיר כבד.

עירית: "אני שאלתי אותך אם ההורים שלך בחיים ואמרת כן. אני מאחלת לך שכשההורים שלך יגיעו לגיל של ההורים שלי המצב הזה כבר ישתנה. שאת כבר לא תצטרכי לעבור את מה שאני עכשיו סיפרתי לך. ואני, יחסית למה שאני רואה ושומעת - אני עוד במצב טוב, מה שנקרא. אבל מה שאני יכולה להגיד לך זה שהיום כשאני רואה את הוריי, זה שאני לא אגיע למצב שבו ההורים שלי, שאמא שלי היתה, ואבא שלי היום.
ואני יודעת שאני למצב שלו ב-3-4 שנים האחרונות, אני לא אגיע. אני לא אגיע. אני לא אתן לעצמי להגיע. אני כבר הכנתי את ילדיי שאני כמו הוריי לא אסיים, והם לא יהיו במצב שאני נמצאת היום. כי אני אדאג שזה לא יהיה. אני אדאג שזה לא יקרה. ואת שאלת אותי איך? ואני אמרתי לך, אני אחות, ואני יודעת איך".

אנחנו היינו חיות כיס, ההסכת הכלכלי של כאן. תודה רבה לאופירה מוסקוביץ' ממטה מאבק הסיעודיים.
העורכת היא נעה בן הגיא, תודה לשאול אמסטרדמסקי על העזרה בעריכת הפרק. אסף רפפורט הוא עורך הסאונד שלנו, רחל רפאלי סייעה בעריכה. אפשר להאזין לכל הפרקים שלנו בכל יישומון הסכתים ובאתר כאן. אני צליל אברהם, תודה רבה שהאזנתם.