ב-30 בדצמבר 1989 יו2 חזרה לביקור מולדת. מסע ההופעות שלה הסתיים בדבלין, המקום שבו הלהקה הוקמה. זו הייתה אמורה להיות מסיבה של מנצחים - יצאנו מכאן לפני כמעט עשור כשאף אחד לא ידע מי אנחנו ותראו אותנו עכשיו. הורדנו את Thriller של מייקל ג'קסון, האלבום הכי נמכר בכל הזמנים, מראש מצעדי המכירות, הפכנו מלהקת פוסט Pאנק ללהקה בוגרת שיצרה את אחד האלבומים הגדולים של העשור ועוד שלל הישגים.

אבל אף אחד בלהקה לא הרגיש ככה. המתופף לארי מולאן אמר: "היינו הכי גדולים, אבל לא היינו הכי טובים". אחרי ההצלחה של "ג'ושוע טרי" הלהקה הפכה מלהקת אולמות ללהקת אצטדיונים אבל לא הייתה מוכנה לכך. ערב אחרי ערב הם נתקלו בקשיים והרגישו שאין להם את הכלים כדי לתקשר עם כמות עצומה כל כך של קהל. הפרויקט השאפתני שלהם, הרוקומנטרי Rattle & Hum חטף ביקורות מכל כיוון. יו2 הואשמה לא בפעם הראשונה (ובטח לא בפעם האחרונה) ביומרנות. אלא שהפעם הם הקשיבו, הפעם הם עצמם הרגישו שהם חטאו.

לימים בונו יגיד "איבדנו את עצמנו, עזבנו את דבלין כלהקה קטנה ומעניינת שמביאה משהו חדש וחזרנו להקת רוק מנופחת ומלאה בעצמה. חזרנו למולדת ונראינו כמו להקת בידור אמריקאית ולא להקת בידור אמריקאית טובה. הפכנו למה ששנאנו כשהיינו בתחילת הדרך, למה שלא רצינו להיות כשהיינו צעירים". אלא שהפעם הם גם לא רצו לחזור למה שהם כן רצו להיות כשהיו צעירים. הם היו צריכים והם רצו להמציא את עצמם מחדש. בסוף ההופעה ההיא שסגרה את מסע ההופעות בונו אמר לקהל "אנחנו צריכים ללכת עכשיו ולחלום את הכל מחדש".

והם אכן הלכו לחלום. יו2 לקחה הפסקה של שנתיים, ההפסקה הארוכה ביותר שהיא לקחה מאז שיצאה לדרך. בהפסקה הזו היא לא רק חלמה הכל מחדש אלא שרפה את כל מה שהייתה לפניכן. היא כרתה את עץ יהושוע והציתה בעזרתו אש בחדר שמלא בכל מה שהיא הייתה. מדבלין הלהקה נחתה בברלין רגע לפני נפילת החומה וכמו העיר המפולגת גם היא הייתה צריכה להתחבר מחדש. בונו ודה אדג' משכו לכיוונים חדשים בהשראת סצנת המועדונים שהתפתחה במנצ'סטר ובהשראת המוזיקה התעשייתית שהגיעה מאירופה בטראומת מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה. אדם קלייטון ולארי מולאן לא הבינו את הכיוון החדש ולמה בכלל צריך כזה. מה רע בשיטת העבודה הקודמת שלנו? למה אנחנו פתאום עובדים עם רעיונות קטנים ולא שירים. למה אנחנו מבלים שעות באולפן מיושן בברלין, מנגנים את אותו הקטע שעות ועובדים עם מכונות תופים וסאונדים אלקטרוניים?

אבל מתוך התהליך הזה, באולפן המיתולוגי שבו דיויד בואי ייצר את טרילוגיית ברלין שלו, יו2 התחילה להתחבר מחדש. מתוך הצעקות והתסכולים, סביב עבודה מתישה על Mysterious Ways הגיעה הפריצה ששינתה הכל. עשרים דקות לתוך הניסיונות לפתור את השיר דה אדג' התחיל לנגן רצף אקורדים חדש, בניסיון להכניס גשר לשיר. כשהוא התחיל לנגן המפיק דניאל לנואה עצר הכל. הוא זיהה שם פוטנציאל והציע לקחת את רצף האקורדים וליצור ממנו שיר אחר, לחבר אותו לרעיון מוזיקלי אחר שהלהקה נאבקה בו. בתוך 15 דקות בונו כתב מילים לשיר שלטענתו נפל מהשמיים. מילים שנולדו ממערכות היחסים המתפוררות של חברי הלהקה זה עם זה, מהגירושים של דה אדג' שהתנהלו ברקע, מהמהפכות בגרמניה ואירופה עם התפרקות ברית המועצות, ומהסקפטיות של בונו לגבי הרעיון ההיפי של אחדות, הרעיון שכולנו אחד. One הפך לשיר שאיחד את הלהקה. שיר חמוץ מתוק על אחדות, אבל כזו שבה לכל אחד יש את המקום שלו, אנחנו אחד אבל לא זהים.

אחרי שהשיר נולד כולם הבינו את התהליך החדש והכיוון החדש. One הוא החולייה המקשרת בין יו2 החדשה והאלבום החדש Achtung Baby, לבין יו2 של The Joshua Tree. השירים שהגיעו אחריו ומילאו את Achtung היו כבר רחוקים ממנו, מלאים בחדשנות שאמנם לא הייתה פרי מוחה של יו2 אבל היא הייתה הלהקה הגדולה והמצליחה שהביאה אותם למיינסטרים. אכטונג היה הלידה מחדש של יו2 ובשורה מוזיקלית שפתחה את אוזניי המיינסטרים להשפעות שיצרו אותו.

יו2 ניסתה תמיד ביומרנות לבעוט ביומרנות אחרת עד שביומרנות שלה היא הפכה ליומרנית יותר מהיומרנות שהיא ניסתה לבעוט בה ואז היא קמה ובעטה ביומרנות של עצמה שוב (חבל שמאז שנות ה-2000 היא כבר לא עושה את זה). לציון 30 שנה ל-Achtung Baby, תומר מולוידזון חוזר לבעיטה היומרנית הכי גדולה של יו2 ביומרנות של עצמה.