תמלול הפרק:

צליל: היי אתם על חיות כיס, אני צליל אברהם.

ב-30 באוגוסט התקיים טקס עתיק יומין בבניין הרבנות הראשית בירושלים.

 

הרב לאו מקריא את הפרוזבול

ואני מבקש שתגיד אתה את מה שנאמר

בשנה הבאה ויש לבנק חובות והרי אנו מוסרים לכם פרוזבול... ומעתה תגבו ותקבלו לבנק.

 

צליל: זה קרה בלשכה של הרב הראשי, דוד לאו. נציג בנק הפועלים, בחור בשם אלי רבינוביץ', מסר לרב את כל החובות של לקוחות הבנק. אם יש לכם משכנתא או אפילו מינוס קטן בבנק הפועלים, תדעו שאתם לא חייבים לבנק אלא לבית הדין הרבני הגדול, סוג של בג"צ של בתי הדין הרבניים בישראל.

 

המשך:

ואם לא תגבו אתם הבנק יגבה כל חוב שיש כל זמן שימצא

אנחנו ביה"ד שמענו דבריהם דברי הנהלת הבנק וייפינו כוחם דלא תשמט לשביעית כתקנת הלל וחז"ל ובאנו עיר הקדש ירושלם, יום כ"ב חודש אלול

והסיבה היא שהשנה, תשפ"ב, היא שנת שמיטה. 

 

צליל של חותמת

הרי שלכם לפניכם

 

אז השבוע בחיות כיס. שנת השמיטה. חוק יהודי משונה, מעניין ועתיק, שעדיין נוכח בכלכלה שלנו למרות שהוא נוגד את כל ההיגיון של השוק החופשי. 

כדי לדבר על השמיטה הזמנתי לאולפן שלנו את מנדי גרוזמן, עיתונאי ואיש "כאן מורשת", מגיש את התכנית מנדי ביתאן. שלום מנדי, איך עוברת עלייך שנת השמיטה?

מנדי: היי צליל. אז קודם כל מי שקצת מסתכל על התעודות שתלויות בסופר ליד מדפי הירקות ישים לב להרבה הבדלים השנה. אבל אצלי שנת שמיטה גם מעלה זכרונות ילדות מהבית. לא גדלתי בבית חקלאי אמנם אבל לסבתא שלי שתהיה בריאה הייתה את "הגינה הכי יפה בכפר חב"ד", היא גידלה גם עצי פרי כמו קלמנטינות ועוד והרבה צמחים ופרחים וכו', ובשמיטה - כל הטיפול באהבות האלה שלה השתנה לחלוטין. אנחנו הנכדים ידענו שהשנה אפשר רק לטפל בעציצים, כאלה שלא גדלים צמוד לקרקע. קלמנטינות אפשר לקטוף אבל בזהירות ובכבוד כי הם פירות שביעית. בכל מקרה, צליל, איך עוברת עלייך שנת השמיטה?

צליל: האמת שלא שמתי לב בינתיים לשום דבר מיוחד.

מנדי: את לא היחידה. וזה אומר שהרבה אנשים עשו את העבודה שלהם. למשל, הרב לאו והטקס ששמענו בפתיחה. והירקות שאת קונה בסופר שלך בתל אביב, עליהם את כנראה צריכה להודות מישהו שכבר לא איתנו, הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל

צליל: זה הרב קוק הרב קוק?

מנדי: הרב קוק הרב קוק בכבודו ובעצמו. מי שנחשב לאביה הרוחני של הציונות הדתית, הוגה דעות משפיע וגם פוסק הלכה. חלק גדול מהפירות והירקות שנמכרים בשוק השנה חייבים לו תודה, כי המכירה שלהם מתאפשרת בזכות סידור הלכתי שהוא הוביל. לא כולם הסכימו עם הרב קוק, בכלל לא. נסביר את הכל בהמשך.

צליל: אוקיי, לאט לאט. מהתחלה. מהי מצוות שמיטה?

מנדי: מצוות שמיטה היא מצווה מהתורה שמוזכרת לראשונה בספר שמות. העיקרון פשוט: כמו שאחרי כל שישה ימים מגיעה שבת שבה אנחנו נחים, אחרי כל שש שנים - מגיעה שנה שלמה של מנוחה. 

צליל: אוקיי אני מסכימה.

מנדי: רגע רגע. איך נחים שנה שלמה? 

צליל: אני יכולה לחשוב על כמה דרכים.

מנדי: מהעיקרון הזה נגזרות בעצם שתי מצוות: שמיטת קרקעות ושמיטת כספים. 

שמיטת הקרקעות אומרת שכל אדם שיש לו שדה צריך להפסיק לעבוד בו במשך כל השנה, ולאפשר לכל מי שרוצה לאכול מהירקות ומהפירות שגדלים אצלו, בחינם. פשוט לקטוף ולאכול. שמיטת כספים מבטלת את כלל החובות. אם מישהו לווה כסף, בשנת השמיטה החוב שלו מתבטל.

צליל: זה מאוד יפה.

מנדי: מאוד.

צליל: והומני.

מנדי: כן.

צליל: אבל בלתי אפשרי.

מנדי: או! לפחות בכל הנוגע לשמיטת כספים, ההיא שמבטלת את כלל החובות הקיימים, את לא הראשונה שטוענת שזה בלתי אפשרי. ואף נמצא לזה פתרון.

צליל: מה הפתרון?

מנדי: טוב תפסיקי להסתכל עליי ולצפות להסברים. אני אמנם דתי אבל אני לא רב. אנחנו שאלנו רב אמיתי.

צליל: הרב הראשון של חיות כיס.

 

שלום, שמי הרב נחמיה שטיינברגר, רב בית כנסת בירושלים, עוסק בשילוב חרדים במגוון תחומים, תעסוקה, חינוך השכלה. ועוסק הרבה במחשבה והגות יהודית, בתנ"ך.

 

צליל: הרב שטיינברגר מסביר שכדי להבין את מצוות שמיטת הכספים צריך להבין את המציאות הכלכלית שהיתה אז, כשהשמיטה באה לעולם. זו היתה כלכלה שלא דומה בכלל לכלכלה שלנו שמונעת על יד חובות ואשראי.

 

הרב שטיינברגר:

אנחנו מכירים את המוסד של הלוואות מבנקים, מהשקעות פיננסיות, שזה הזרמת הון כדי לאפשר השקעות ולתת למערכת הפיננסית לנוע. בעולם המקראי הלוואה היא היכולת שלי לתת חבל הצלה לעניים. 

 

מנדי: כשהתורה מדברת על הלוואות, הכוונה היא להלוואות בלי ריבית. המלווה לא מרוויח מלהעניק הלוואה.

 

פרשת הצדקה הבסיסית בתורה היא לא לתת כסף לאנשים כמענק אלא להלוות להם. והמצווה הזאת, לתת לו שהוא יוכל לעמוד בכוחות עצמו, וזה גם הרמב"ם גם מדבר תמיד, הלכות צדקה.

 

צליל: אוקיי, זה יותר ברור. אז המערכת הכלכלית לא מבוססת על אשראי כמו היום, הלוואות הן סוג של עזרה. 

מנדי: אבל העזרה הזו לא תמיד מספיקה. כי לפעמים במקום שההלוואה תעזור היא רק מסבכת את הלווה.

 

ואז אתה רואה בסופו של דבר שאדם נכנס לאיזשהו סחרור כלכלי. הוא מלווה, הוא לא מצליח להחזיר, 

ואז אתה רואה באותה פרשה של השמיטה פרשת "בהר", הוא הולך ונמכר לעבד. כי בסופו של דבר אין לו כבר איך להחזיר, אין לו נכסים. הוא מוכר את עצמו. אחר כך נחלת אבותיו הולכת ממנו לפעמים, הוא נמכר ממש, לעם נוכרי, יש כאן סיטואציה שאנחנו רואים בן אדם שנכנס לתוך סחרור כלכלי. שמיטת הכספים אומרת סטופ, בוא ניתן לו את האפשרות פעם בשבע שנים להיות במאזן אפס.

+

  • על פני מקסים.
  • על פניו מקסים אבל, וזה אם כבר רצים 1500 שנה קדימה, אנחנו מגיעים לתקופה של הלל הזקן
  • 1500 שנה זה עבד?
  • אנחנו לא יודעים. אחד מהדברים המסתוריים שיש לנו בתנ"ך הוא שיש לנו מעט תיעוד כיצד העם שומר מצוות. יש דברים מסוימים, אבל יש המון אלמנטים שאנחנו לא מכירים ויודעים. אז כיהודי מאמין ומסורתי אני אגיד לך שכן, אבל הביסוס לזה הוא ברמת המסורת. 

 

צליל: אז אנחנו לא יודעים אם היתה תקופה שבה כן היתה שמיטת כספים כל שבע שנים.

מנדי: נכון. בכל מקרה, מה שאנחנו כן יודעים, זה שבסוף ימי בית שני, שזה לפני בערך 2000 שנה, זה כבר לא עבד.

 

 אנחנו רואים שהלל הזקן בתקופה של 100 שנה לפני החורבן רואים שיש איזשהו  קושי בסיפור של שמיטת כספים שהעם לא מתמודד איתו ורואים שמי שמפסיד מזה זה העניים בסופו של דבר. כי האנשים נמנעים מלהלוות להם. העשירים מתקרבת שנת השמיטה והם אומרים, מה אני אלווה לאדם כסף, אפשר לחשוב על זה בעולם שלנו בדמיון שלנו, מהשנה החמישית ואילך אנשים אומרים אני לא יודע מה, אני אלווה לך כסף, זה יימשך, לא תחזיר לי, פתאום זה ייגרר לקראת סוף השמיטה.

 

צליל: אז הבנו שעשינו פה טעות ומחפשים דרך לחזור אחורה.

מנדי: טעות...מדובר על מצווה מהתורה בכל זאת. אנחנו לא רואים אפשרות שהתורה טועה. מציע הגדרה אחרת: מצוות התורה היא קריאת כיוון וערך, ואז, חז"ל נכנסים לתמונה.

צליל: בוא נסביר מה זה חז"ל רגע.

מנדי: חז"ל זה ראשי תיבות של "חכמינו זכרונם לברכה". בפועל מדובר בשם לרבנים היהודיים שפעלו החל ממה שנקרא חתימת המקרא ועד לחתימת התלמוד, מהמאה השלישית לספירה ועד תחילת המאה השישית. ואם מצוות התורה הן כלליות, עקרוניות, ולא תמיד מתייחסות לכל מצב ספציפי שמתרחש בחיים היומיומיים, חז"ל הם אלו שביקשו לרדת לפרטים ולהבין מה נדרשים לעשות במצב כזה או אחר וכיצד מתמודדים עם מציאות שבה קיום מצווה מהתורה הוא כמעט בלתי אפשרי. בנושא של השמיטה יש לנו חז"ל אחד ספציפי, הלל הזקן

צליל: אותו אחד מבית הלל?

מנדי: אותו אחד בדיוק. בית הלל ידועים בגישה ההלכתית מקלה, והלל מצא דרך להקל את הסוגיה הקשה הזאת של שמיטת הכספים.

צליל: נחמד מצדו. אז מה הוא עשה?

מנדי: זה שוב הרב נחמיה שטיינברגר.

 

וכאן זה רפורמה מטורפת. לוקחים הלכה מפורשת בתורה ומפקיעים אותה. שם אמנם מפקיעים אותה, מוצאים אותה, את מה שנקרא, את הטריק ההלכתי. 

 

מנדי: וזה הפתרון ההלכתי.

 

המלווה צריך למסור את שטרותיו לבית הדין ובית הדין הולך וגובה את החובות. ומכיוון שבית הדין הוא כאילו לא נמצא תחת המטריה ההלכתית של החובה המקראית כי הוא גוף, מה שנקרא, הוא לא בן אדם. הוא גוף נפרד אז הוא כן יכול ללכת ולגבות את החובות הללו. ואז בעצם החזרנו את הביטחון לעשירים שמלווים, ואז בסופו של דבר העניים ממשיכים לקבל הלוואות וכך הם יכולים לחיות.

  • זה כמו הטריק של פסח?
  • זה מאוד דומה כן.

 

מנדי: וזה בדיוק מה שקרה בטקס שהתחלנו איתו ברבנות הראשית הפרוזבול. החובות שלנו לבנק הפועלים נמסרו לבית הדין.

צליל: אז בעצם הבעיה הזאת נפתרה במרכאות. אין שמיטת כספים, יש פתרון שמקובל על כולם והיא בעצם לא קיימת.

מנדי: קיימת, בטח קיימת. רק לא מיושמת. השמיטה שנוכחת יותר בחיינו היום היא דווקא שמיטת קרקעות.

 

מעבר מוזיקלי

שלום נעים מאוד, עירא צימרמן.

מגדל ענבים ליין. במקור מקיבוץ מפלסים בעוטף עזה. לפני 25 שנה עברתי לאזור צפת, עזבתי את הקיבוץ, חזרתי בתשובה. אחרי כמה שנים בישיבה בתור אברך התחתנתי ברוך השם, והרב אמר לי, הגיע הזמן לדאוג לפרנסת הבית. ובתור קיבוצניק שמה שלימדו אותו לעשות זה חקלאות מגיל מאוד צעיר, זה מה שעשיתי. וזהו, עזבתי את הישיבה, לקחתי שטחים, נטעתי כרמים, ואני מגדל ענבים ליין ליקב אור הגנוז. 

 

מנדי:. כחקלאי דתי, הדילמה הגדולה שציפתה לעירא היא דילמת השמיטה. מצוות השמיטה דורשת ממנו לשבות מעבודות בקרקע במשך שנה שלמה - במילים אחרות: להגיד ביי ביי לעסק עד לשנה הבאה -  

 

עירא צימרמן:

שזה היה באמת הניסיון היותר גדול. כי באמת רק התחלתי, חזרתי לחקלאות, והייתי עוד, עם אשתי והילדים, מה נאכל בשנה הזאת, אתה פתאום מגיע למצב שאין קציר חטים, אין בציר ענבים, אני גם עושה מסיק זיתים בד"כ אז גם אין מסיק זיתים, כל מקור הפרנסה שלנו באותה שנה להתראות, אין פרנסה בשנה הזאת. איפה שכר דירה? איפה משכנתא? איפה שכר לימוד של הילדים? איפה גז חשמל מים אוכל? הוצאות של שנה! מה עושים? ממה חיים?

 

צליל: בעיה.

מנדי: בעיה קשה. והבעיה שעירא היה צריך להתמודד איתה לפני 14 שנה, ניצבה גם בפני החקלאים הראשונים ביישוב היהודי המתחדש בארץ, בשלהי המאה ה-19. 

צליל: מה היה שם?

מנדי: שמיטת קרקעות היא חלק מקבוצת מצוות שנקראות "מצוות התלויות בארץ", מצוות שיש להן גבולות גזרה גיאוגרפיים: בתוך שטח ארץ ישראל הן חלות, מחוצה לה - תעשו מה בא לכם. 

צליל: ואלפיים שנה יהודים חיו בעיקר בחוץ. אז הם קצת שכחו מזה.

מנדי: בדיוק. גם היהודים שכן חיו בישראל, מה שמכונה "היישוב היהודי הישן", לא עסקו בחקלאות.  אבל אז

מוזיקה חלוצית

צליל: בימי העלייה הראשונה. יהודים, ממזרח אירופה בעיקר, מגיעים לארץ ומקימים בה מושבות חקלאיות. ראשון לציון, ראש פינה, זכרון יעקב, פתח תקווה, ועוד ועוד. כבר שנים שדמות החקלאי היהודי בארץ ישראל שייכת להיסטוריה והם, חדורי רוח שליחות וחלוציות, סוללים דרך חדשה-ישנה ומבקשים לבסס יישוב יהודי בישראל המתחדשת. אבל בתוך כל החגיגה הזו -  פתאום הם נזכרים שהם שכחו משהו.

זה שוב, הרב שטיינברגר.

ובסופו של דבר הם מגיעים לשנת השמיטה ובשנת השמיטה הזאת, שנת תרמ"ט, 1889, מתחיל להיות לחץ מאוד גדול מצד החקלאים, מה אנחנו נעשה בשנת השמיטה? שאלה חדשה שלא היתה רלוונטית עד היום.

פקידי הברון גם בלחץ מהסיפור הזה. 

 

צליל: הם ביקשו מהרבנים באירופה שימצאו פתרון.

מנדי: כן. שימצאו דרך להתיר את זה כי אחרת הם יצטרכו לעזוב את האדמות ולקנות מהערבים, ואז, לשם מה נתכנסנו? 

צליל: והרבנים מצאו פתרון?

מנדי: חלק מהם מצאו. 

צליל: כשרוצים יכולים, אה?

מנדי: זה נקרא היתר מכירה.

 

-ההיתר מה אומר? אנחנו ניקח את כל האדמות היהודיות, ולא היקף גדול אז. אנחנו נמכור אותן לגוי שהוא כאילו זה בבעלותו. ברגע שזה בבעלותו כל הפירות והירקות שיגדלו בשנת השמיטה אינם קדושים בקדושת שביעית ואפשר לסחור בהם ואפשר לעבוד את האדמה כרגיל.

 

מנדי: היו ויכוחים אבל כשהרב יצחק אלחנן ספקטור, מגדולי הרבנים באירופה, נתן את ההסכמה שלו להיתר הזה - זה אפשר לו לצאת לדרך.

צליל: סליחה מנדי זה מוכר לי מאיפשהו. יש פתרונות הלכתיים שהם לא למכור לגויים בכאילו?

מנדי: או לגויים או לרבנים. פתחנו את הפרק עם הפרוזבול שמעביר את החובות הפרטיים לבתי הדין. 

מנדי: בכל מקרה, היתר המכירה התחיל לתפוס. ב-1921 הרב קוק, שהזכרנו בהתחלה, התמנה לרב הראשי, ועודד את היתר המכירה. 130 שנה אחרי היתר המכירה הראשון, היום ברבים מהסופרים בארץ הירקות והפירות הם בהיתר מכירה. 

צליל: היתר המכירה לא קורה מעצמו. מי שמארגן את הפרויקט הזה הם משרד החקלאות והרבנות הראשית. הם שוכרים חברה חיצונית שעוברת  בין החקלאים ומחתימה את כולם על היתר מכירה עד א' בתשרי. פרויקט של כ-8 מיליון שקל, שהשנה מבצעת חברת מילגם.

צליל: אז זהו, כולם מסכימים?

מנדי: נראה לך? בכל זאת אנחנו יהודים. 

צליל: כן תיארתי לעצמי שלא.

מנדי: כבר מראשית הדרך היתר המכירה היה שנוי במחלוקת. המושבות קיבלו אותו, אבל אנשי הישוב הישן, דחו אותו מכל וכל. הוויכוח הזה נמשך מעל מאה שנה. עם השנים המחלוקת גם הפכה למגזרית -  

צליל: מגזרית?? בישראל? לא יכול להיות.

מנדי: יש הפתעות בחיים. בגדול, וזה לא לגמרי מדוייק, דתיים לאומיים עושים היתר מכירה וחרדים לא. 

צליל: למה?

מנדי: יש כל מיני טענות נגד ההיתר. הבולטת שבהן מסתמכת על הניסוח של הפסוק - "ושבתה הארץ שבת להשם", מהמילה "הארץ" ניתן להסיק שהאיסור חל על כל אדמות ארץ ישראל, ולא רק לאדמות ישראל שמעבדים יהודים. זאת אומרת שהטריק של למכור לגוי לא פותר את העניין. 

צליל: אוקיי. אבל חרדים גם צריכים לאכול

מנדי: נכון. אז בשבילם יש עוד אפשרות. היא נקראת אוצר בית דין. זה המהלך: מצוות השמיטה חלה על קרקע פרטית, לא על קרקע של גוף ציבורי. אז מה עושים בעלי השדה? מוכרים את חלקת האדמה שלהם לבית דין, לגוף רבני משפטי. והוא רשאי להמשיך בגידולים גם בשנת השמיטה.

צליל: אוקיי זה נשמע קל.

מנדי: כן, אבל זה מסתבך. בית הדין יכול להמשיך ולהצמיח פירות וירקות, אבל גם לו, למרות שהוא גוף ציבורי, אסור לסחור בגידולים. 

צליל: כי אם הוא סוחר, אז מה ציבורי בו בעצם?

מנדי: נכון, כל הרעיון שגוף ציבורי יכול להמשיך ולגדל בשמיטה זה כי זה נעשה לטובת הציבור כולו. 

צליל: אז בית הדין מגדל ומחלק בחינם?

מנדי: עכשיו הגזמת. אסור לסחור בגידולי שמיטה, זאת אומרת שאסור לגזור רווח. אבל מותר לדרוש תשלום על העלויות. בית הדין מעסיק חקלאים שיעבדו את השדות שלו. 

צליל: איזה חקלאים? 

מנדי: אותם חקלאים שבשנים רגילות משמשים כבעלי הקרקע. מעבר לזה, הרי לא כל אחד מאיתנו מתגורר סמוך לשדה ויכול לקפוץ בבוקר לקטוף עגבנייה לסלט. בית הדין צריך לדאוג לשינוע של הירקות לסופר או לירקניה. על העבודה ועל השינוע מותר לדרוש תשלום.

צליל: ואם הקונה משלם רק על השינוע ולא על התוצרת עצמה, זה אמור להיות זול יותר?

מנדי: אמור. אבל לא תמיד המחיר לצרכן הקצה זול יותר. כי מי אמר כמה מותר לגבות על שינוע... זו מחלוקת הלכתית בפני עצמה, האם הפטנט הזה חל רק כשהמחיר הסופי באמת זול יותר משנה רגילה או שאין קשר. האמת היא שגם אובייקטיבית, כיוון שהקטיף והשינוע של פירות שביעית דורש פיקוח הלכתי משלב הגידול הראשוני ועד למדף בסופר, יש עלויות שלא קיימות בשנה רגילה. 

צליל: אז חיפשתי בינתיים, וגיליתי, שמבקר המדינה מצא שבשנת השמיטה הקודמת, מחירי ירקות מאוצר בית-דין היו גבוהים ב-66 אחוז משאר השוק.

מנדי: מצד שני, חקלאים שמשתמשים בפתרון הזה של "אוצר בית דין" ממש לא מרוויחים כמו שנה רגילה, אלא פחות. כך שמבחינתם ודאי שיש כאן הקרבה. יש קבוצה לא קטנה של חקלאים שפועלים במסגרת הזו, אבל התוצרת שלהם ממש לא מספקת את כל צרכי השוק. 

צליל: כדי לספק פירות וירקות לאלו שלא רוכשים היתר מכירה, יש מערכת שלמה של פתרונות, שבה שותפים מכונים רבנים ייעודיים לתחום הזה, הרבנות הראשית, חקלאים כמובן וגם המדינה נותנת את חלקה, באמצעות משרד החקלאות.  

צליל: אז הנה הפתרונות -

1 - תומכים בחקלאים ערבים, שעליהם לא חלה מצוות שמיטה.

2 - מגדלים גידולים הידרופונים, שיושבים על מצע מנותק מהקרקע. כן, זה עובד עם עוד סוגים של גידולים/

3 - מאחסנים ירקות מהשנה שעברה.

4 - ידעת שהערבה היא לא חלק מארץ ישראל?

מנדי: כן. 

צליל: אז ירקות מהערבה משלימים את החסר. 

ו-5 - פותחים את מכסות הייבוא מחו"ל, יותר מבשנה רגילה שבה בקושי אפשר לייבא ירקות ופירות.

סך הכל כל הפרויקט הזה, פלוס עוד כל מיני דברים כמו סיוע למשתלות שנפגעות ולטחנות קמח וכאלה - כל זה של שנת שמיטה עולה למדינה כמאה מיליון שקלים בשנה.

מנדי: בקיצור, עם ישראל לא נשאר רעב, אם כי באזורים חרדים בהחלט יש לעיתים מחסור בשנת השמיטה. השנה הזו, אגב, נפתחה עם חיסרון משמעותי בכוסברה. 

צליל: אני לא מבינה איך אתה חי בלי כוסברה

צליל: אוקיי, אז לצרכנים, גם החרדים, יש כמה אפשרויות.

מנקודת המבט של החקלאי זה נראה אחרת.

אפשר לעשות היתר מכירה, זה מה שהרוב עושים. אפשר ללכת על הפתרון של אוצר בית דין.

ויש עוד אפשרות. פשוט לשמוט. זוכרים את עירא?

 

עירא:

לא חזרתי בתשובה כדי לחתום על איזה נייר שהקרקע שלי אני אמכור אותה לאיזה גוי, ועל ידי זה, אני לא אחלל את השמיטה, אני גם לא אקיים אותה. לא חזרתי בתשובה בשביל לדלג על קיום מצוות. חזרתי בתשובה בשביל לקיים את המצוות.

 

מנדי: במקרה של עירא, אוצר בית דין הוא לא אפשרות, כי אין ביקוש ליין מענבים כאלה והוא לא נמכר טוב. אז הוא היה צריך לבחור בין היתר מכירה לבין השבתה

 

אבל באמת באותה שנה לא היה חסר כלום. לא אוכל, שכר דירה, לילדים.

צליל: מאיפה?

עירא: הקב"ה יש לו דרכים. יש ארגון שנקרא קרן השביעית. 

 

מנדי: קרן השביעית זה גוף שבגלגוליו המוקדמים החל לפעול באותה שנת שמיטה מפורסמת - תרמ"ט, 1889 - שהעלתה את השמיטה מחדש על סדר היום של העם היהודי. לצד היתר המכירה שנוצר לקראת אותה שנה, הוקם גוף שיגייס תמיכה כלכלית לאותם חקלאים שיחליטו לשבות לחלוטין. הקרן הזו עברה כמה גלגולים, ובגירסתה הנוכחית, אנחנו מדברים על גוף שהוקם בשנת אלף תשע מאות שבעים ושתיים על ידי הרב בנימין מנדלזון, רבו של היישוב החרדי חקלאי קוממיות. הקרן מתבססת על מימון המונים, יהודים מישראל ומהעולם שרואים בשמיטה ערך, ומסייעת לחקלאים השובתים במלגות קיום צנועות. 

 

הם פגשו אותי בשמיטה שעברה, הם שכנעו ועודדו אותי לשמור שמיטה ואמרו שהם יעזרו לי והם באמת עזרו. בכסף. לא נהייתי עשיר, זה לא מה שאני מרוויח בשנה רגילה, אבל עדיין היה שם בסיס של פרנסה שממנו חייתי. מלבד זה הקב"ה עוזר. פתאום מפה, פתאום משם, פתאום אשתי התחילה עבודה, היה נסים ועברנו את השנה הזאת. מאז עברתי עוד שמיטה וזאת השמיטה השלישית.

 

צליל: כששומעים את עירא מתאר מה הוא עשה באותו שנה, זה נשמע כמו רעיון טוב.

 

השתדלתי ללמוד יותר תורה, חקלאות זה עבודה קשה, אתה כל היום בחוץ עם פועלים בשמש, עסוק עם משווקים, זה תופס לך את כל היום, אתה בא הביתה עייף. בד"כ אין לך יותר מדי כוח לפתוח ספר. דף יומי, כמה הלכות, תפילה במניין. אין לך הרבה כוחות. אז אמרתי לעצמי בשנת שמיטה הלוואי שיהיה לי יותר זמן כן להעשיר את עצמי רוחנית ומקצועית. 

 

מנדי: השנה הזו היא שנת השמיטה השלישית של עירא. ולקראתה הוא הפך בעצמו לפעיל בקרן השביעית.

 

בשנתיים האחרונות הייתי הולך לעבוד בכרם שלי, בחקלאות שלי, ואחרי העבודה מתחיל לעבור מושב-מושב, פוגש מאות ואלפי חקלאים, משכנע אותם לשמור שמיטה. כל אחד והמניע שלו, אני אומר, אני בא מהמקום הדתי, האישי שלי הוא אישי ורוחני יותר. אני רוצה ללמוד תורה, אני רוצה למלא מצוות התלויות בארץ. אבל אני אומר לחקלאים, רגע תעצור את הרכבת! אתה כבר לא יודע, 30, 40, 50 שנה לא עצרת. את הילדים שלך פספסת, אולי את הנכדים תזכה לראות. אשתך מה? רגע תעצור.

 

צליל: במשרד החקלאות מעריכים שכ-150 עד 200 חקלאים שומטים את הקרקעות. גם הם עוזרים להם, בסכומים צנועים, על פי גודל החלקה של החקלאי. כאלה שלא יהוו תמריץ לא לעבוד אבל אם מישהו כבר מחליט לשמוט, יעזרו לו לעבור את השנה.

 

--------

 

צליל: אני אגיד לך מה המאזינים שלנו חושבים עכשיו.

מנדי: אה הם מתקשרים איתך בזמן שאת באולפן? אפשר את האוזניות שלך רגע?

צליל: אני כבר יודעת בלי שהם אומרים. למה המדינה צריכה להוציא מאה מיליון שקל, פלוס - התייקרות של הפירות והירקות שבדרך כלל קורית בשנת השמיטה כשגם ככה הם מאוד יקרים - וזה אפילו לא כדי לקיים מצווה, שיש לזה ערך, אלא כדי לא לקיים אותה!

מנדי: או או או, טוב אז ככה: קודם כל בואי נראה לאן הולכים מאה מיליון השקלים האלה. רובם משמשים כדי לדאוג כדי לדאוג שלציבור גדול יהיו בשוק ירקות ופירות במחירים סבירים. בסופו של דבר יש כאן קבוצה - של אזרחים משלמי מיסים - שמסיבותיה שלה, במקרה הזה סיבות דתיות, נתקלת בחוסר של פירות וירקות, והגיוני מאוד שהמדינה, כגוף ששייך גם לאותו ציבור, תסייע במימון מערכת שדואגת לתזונה שלו. 

צליל: ויש לנו עוד חלק של מלגות קיום קטנות לחקלאים שמחליטים לשמוט.

מנדי: נכון. אבל אותם חקלאים ישבתו עם או בלי המלגה, רק שבלי סיוע מסוים, יש סיכוי שחלק מהם לא יצליחו לעמוד על רגליהם וייפלטו מתחום החקלאות. הם לא יחזרו בשנה השמינית. כאן כבר יש למדינה אינטרס לשמר את התעשייה הזו.

צליל: אוקיי. אני יכולה לקבל ואפילו לחבב את זה שערכים עולים כסף. וזה בסדר שהמדינה תחליט בצורה דמוקרטית ששווה לה להוציא כסף כדי לשמור את המצווה הזאת, או איזשהו זכר לה.

 

צליל: לפני שאנחנו מסיימים, בוא נדבר רגע על הרעיון שמאחורי השמיטה. הרעיון הזה לא ישים בכלכלה שלנו אבל יש בו משהו מפתה.

מנדי: האמת היא שלקראת השמיטה הנוכחית התחלתי להבין קצת יותר את הרעיון של השמיטה, בקורונה דיברו הרבה על איזו שהיא תזכורת שלא בחרנו בה כמובן אבל תזכורת לכך שאולי אפשר רגע לעצור את מרוץ החיים, הרבה המשיכו לעבוד מהבית גם כשהכל נפתח, הבינו שאפשר לארגן את היום שלהם אחרת ולהקדיש יותר זמן לדברים חשובים כמו משפחה וכו', וכשהתקרבה השמיטה פתאום חשבתי: יו זה אותו רעיון. הרי החקלאות בתקופה ההיא, התנ"כית, הייתה העיסוק של חלקים גדולים מהציבור, אולי של רובו, ובעצם המצווה היא שאחת לשבע שנים - בצורה יזומה, לא בגלל איזה נגיף - עוצרים את המשק. מה קרה, לאן כולם רצים. 

צליל: אני יכולה לדמיין את זה. בעולם שבו כמעט כולם חקלאים, באמת לשנה אחת הכל עוצר. לא קמים בזריחה לעבוד בשדה, ולא עובדים קשה כדי לשלם את ההלוואות, ועל כולם נחה פתאום איזה שלווה, איזו איטיות. 

מנדי: כמו בסגר הראשון. 

צליל: אז השמיטה לא מיושמת הלכה למעשה. אבל היא כן משמשת איזשהו כיוון או השראה. למשל כשמדברים על שמיטת חובות למדינות באפריקה. אצלנו, חוק חדלות פירעון למשל שואב השראה מהרעיון של שמיטת חובות. החוק הזה מבוסס על ההבנה שיש אנשים שיש להם חובות שהם לעולם לא יצליחו להחזיר, ואין טעם סתם להמשיך לאמלל את חייהם לנצח. צריך לעזור להם להשתקם. לפי החוק הזה, אדם שנמצא בפשיטת רגל מחזיר איזשהו סכום לבעלי החוב שלו במשך ארבע שנים, ואם הוא עמד בתשלומים ארבע שנים - סיימנו, מוחלים לו על החובות ומאפשרים לו להתחיל מחדש.

מנדי: ארגון פעמונים, שעוזר למשפחות להיחלץ ממצוקה כלכלית, מקים לתחיה את השמיטה, ומבקש שמיטת חובות עבור משפחות שמצבן קשה במיוחד. 

 

אנחנו בפעמונים רוצים להאמין שכן, שיש אפשרות ליישם את המודל הזה.

 , 

צליל: זה דוד קוכמייסטר, מנכ"ל ארגון פעמונים. 2000 שנה אחרי תקנת הפרוזבול, דוד לא ממהר בכלל להסכים עם הטענה ששמיטת כספים לא ישימה כיום. 

אני לא בטוח שאנשים פרטיים שמלווים מסיבות של עזרה לא יוכלו בעולם קצת יותר אידאי ליישם את המצווה הזו, ואנחנו רוצים לעודד אנשים לעשות ככה. כי אם התורה מצווה אותנו אז יש מאחוריה תועלת. 

 

מנדי: בגדול, לפי התפיסה של פעמונים, פרוזבול נדרש בעיקר לגופים פיננסיים שעיקר פעילותם היא מתן הלוואות ואשראי. אבל גם ביחס לגופים הללו, לטענתו של דוד, יש לשמיטת כספים משמעות

 

יש בהחלט דברים שנובעים מהעיקרון של שמיטת כספים שאפשר לבקש אותם גם מהבנקים לעשות. אני חושב שגם מהבנקים צריך לבקש את העצירה הזו במחשבה בבדיקה של כושר ההחזר של הלקוחות בזה שהם יתאימו את ההלוואות ללקוחות שלהם דברים שיקדמו את הלקוחות ולא יסיגו אחור שאם הם רואים שלקוחות מתקשים להחזיר את ההלוואות שלא יכניסו אותם לסחרור.

אתם מדברים עם מנהלי הבנקים?

(צוחק) אנחנו מדברים איתם ככל שהם מוכנים להקשיב לנו.

 

צליל: בפעמונים הגו רעיון איך להחיות טיפה את השמיטה: לעודד אנשים להלוות כספים מתוך תכנון מוקדם שההלוואה תושמט בסוף התהליך. בעצם מדובר בתרומה, אבל יש כאן גם תרגול, הנה, הלווית, שמטת, והחיים ממשיכים. 

 

הקמנו קרן שבה אנשים כאלו נדיבים, שרוצים לשמט את ההלוואה יוכלו להלוות לקרן סכום כסף, שעם הכסף הזה הקרן תנסה לשקם משפחות, ובתום שנת השמיטה, לקראת השנה השמינית, הן יוכלו לשמוט את ההלוואה שלהם לקרן, ככה שהם עצמם יוכלו לקיים מצוות שמיטת כספים, ובהמשך לדבר הזה, הקרן תצבור את הכספים האלה שתטפל במשפחות שזקוקות לזה בדרך של שמיטת חובות, של הפיכת הלוואות קשות לרכות יותר שיוכלו לעמוד בהן. או בפריסת חלק מהחובות עם מענקים. בסופו של דבר הכסף הזה שעבר שמיטת כספים ושמיטת הלוואה יוכל ממש לעזור למשפחות להשתקם.

עשינו את זה לפני שבע שנים וראינו בזה ברכה גדולה ואנחנו מתכבדים לחדש אותה גם השנה הזאת.

 

מנדי: הרעיון של השמיטה עוד חי בימינו גם דרך הקונספט היפה של שנת שבתון, שנהוגה באקדמיה ובמערכת החינוך. שנה של חופש מהעבודה היומיומית, שבה מורידים את הרגל מהגז, ובעיקר לומדים וחוקרים. 

צליל: כל הדברים האלה הם הסיבה שאני כן אוהבת את הרעיון הזה. כי מדובר בשריד של רעיון שמנוגד לחלוטין להלך הרוח שלנו היום. זה מנהג שאדיש לחלוטין לפריון ולצמיחה, לעקרונות הכלכליים הכי חשובים שמאפשרים לנו לקיים את הכלכלה. ולמרות זאת, הוא הצליח באיזשהי צורה לפלס את דרכו נגד הזרם. 

----

צליל: אנחנו היינו חיות כיס, ההסכת הכלכלי של כאן. תודה רבה מנדי גרוזמן, שנת שמיטה טובה

מנדי: תודה צליל שנה טובה לך ולמאזינים.

צליל: תודה לצביקה כהן ממשרד החקלאות. העורכת שלנו היא נעה בן הגיא, עורך הסאונד הוא אסף רפפורט. תודה גם לשאול אמסטרדמסקי. אפשר להאזין לכל ההסכתים שלנו בכל יישומון הסכתים ובאתר כאן. אנחנו נהיה פה בשבוע הבא עם פרק חדש, תודה רבה שהאזנתם.