תמלול הפרק

שאול: יום שישי בבוקר, 17 בספטמבר. הגעתי לפגוש את אדם בפעם הראשונה אחרי שהכרתי אותו בלי מיקרופון. בואו נתקשר אליו.

צליל חיוג

אדם: הי שאול

שאול: אני הגעתי, איפה אני מוצא אותך?

אדם: באותו מקום.

*מוזיקה* 

שאול: הי, אתם על חיות כיס, אני שאול אמסטרדמסקי.

*מוזיקה* 

12 בספטמבר 2021 היה יום שבת. עבור 99% מאיתנו זה היה סתם סוף שבוע ואין שום סיכוי שנזכור מה עשינו באותו יום. אולי נסעתם לטיול, או העברתם את השבת בשנצ אחד ארוך. אולי הייתם בבית כנסת. עבור אדם אלגריסי, 12 בספטמבר היה סוף שבוע שהוא לא ישכח בחיים.

*חדשות? מוזיקה? *רקע של הרחוב?*

אדם, סיון אשתו ושתי הבנות הקטנות שלהם היו בכלל בדרך לטבריה. 



אנחנו לא היינו בבית, אנחנו לצערי היינו בדרך לטבריה בשש וחצי בבוקר. אחותי גם מתגוררת בבניין, התקשרה אלי ב-07:30 אמרה לי סיון מפנים אותנו מהבית.

ההחלטה על פינוי הבניין התקבלה זמן קצר אחרי שהדיירים של הבניינים ברחוב סרלין 36 וסרלין 38 בחלון התחילו לדווח על דברים מוזרים. דלתות שלא מצליחות להיפתח, רצפה שנראה שהיא שוקעת, רעשים משונים של טיח מתקלף, סדקים בקירות שנוצרים בפתאומיות ובפראות. כך שחזר את זה רשף יוני בוצ׳קובסקי בכתבה ששידרנו בכאן 11 בחנוכה:

 

כשנכנסתי למקום נכנסתי לדירה הראשונה שהתקשו לפתוח את הדלת, ואז הגיע עוד דייר שאמר שמתקשים לפתוח את הדלת ואז הבנתי שיש פה משהו אחר וניתקתי את עצמי מהמיקרו והתחלתי לעשות הערכת מצב למבנה, 

הכבאים של שירות הכבאות הגיעו, עשו כמה סריקות, וקיבלו החלטה מאוד מהר - כל הדיירים צריכים להתפנות, במיידי. עכשיו, ככה כמו שהם, בלי לקחת כלום, בלי לדחוף אלבומי תמונות לתיק, בלי צעצועים לילדים. כלום. לצאת, עכשיו, כי הבניין בסכנת קריסה מיידית.



אני הנחיתי את הכבאים ואת המשטרה, אני אמרתי שמבחינתי תוך 15 דקות הבניין הזה מפונה.

כל זה היה בשבת. 

למחרת, ביום ראשון, הסיפור של הבניין ברחוב סרלין 38 בחולון נגמר.

*** קריסת הבניין ***

והסיפור של החיים החדשים של אדם אלגריסי והמשפחה שלו, וגם של 31 משפחות נוספות מהבניינים האלה, התחיל.

עוד קריסה*

יום אחרי קריסת הבניין הכנתי סרטון קצר לתוכנית הטלוויזיה שלי ׳משחקי הכיס׳ על ביטוחי דירות באופן כללי.

סרטון שאול

ויום למחרת קרן נויבך העלתה אותי לדבר בתוכנית שלה, סדר יום ברשת ב׳, בשביל להסביר מה חברות הביטוח מתכוונות לעשות עם הסיפור הזה. 

ושם, בפעם הראשונה, שמעתי את אדם.

*קטע מהתוכנית של נויבך מתאריך 14/9/2021*

הסיפור של אדם נגע בי. 

אל תגלו לאף אחד אבל זה לא קורה לי המון שסיפורים בחדשות ממש נוגעים בי. אבל ממש ממש נוגעים. מפעילים איזה משהו בתוך הלב. 

והסיפור של אדם הצליח לעשות את זה. גם בגלל שהוא דיבר עמוק עמוק מתוך הלב שלו, אבל גם משום שלפני כמה שנים גם אני והמשפחה שלי איבדנו כמעט את כל רכושנו עלי אדמות. 

זה קרה כשהיינו בארה״ב, בלימודים. מבחינתנו זה היה סתם עוד יום של קיץ, אבל בארץ השתוללו שריפות באזור הרי ירושלים. אני זוכר שעקבנו קצת באתרי החדשות הישראלים לראות איפה השריפות בשביל לוודא שאף אחד שאנחנו מכירים לא נפגע. ואז, לקראת סוף היום הזה, פתאום הגיע מייל.

מייל מהמחסן שבו אחסנו את כל הדברים שלנו כשעברנו לארה״ב.

המחסן שבו היה כל רכושנו עלי אדמות חוץ מהבגדים שהבאנו איתנו.

המחסן שבו היו אלבומי הילדות של אשתי, וכל הציורים של הילדים ששמרנו עוד מהגן, והיומן שלי מכיתה ב׳, ומחברת דברי האהבה שכתבנו אחת לשני לפני 20 שנה כשהתחלנו לצאת יחד. וכל הפיצ׳פקס שאספנו בטיולים שלנו ברחבי העולם. והתמונות שהיו תלויות על הקירות שלו. ומכשירי החשמל. והרהיטים.

הכל הלך, הכל נשרף לחלוטין, לא נשאר זכר לכלום. או בעצם, זה כל מה שנשאר - רק הזכרונות. וגם הם כבר די דהויים.

* בחזרה לאדם מתוך האייטם אצל קרן נויבך*

אז מיד אחרי שהאייטם ברדיו נגמר, ביקשתי מההפקה של התוכנית של קרן את הטלפון של אדם, והתקשרתי אליו. מה שאדם הראה לי בחולון כשהגעתי לשם היה מטורלל. רחוק מאוד מאיך שדמיינתי את זה מאולפן הטלוויזיה הממוזג.

נפגשנו מחוץ לבית שלו. כלומר, מחוץ לאיפה שעמד הבית שלו עד יומיים לפני כן. כל האזור היה מגודר לחלוטין. אי אפשר היה בכלל להתקרב לבניין שקרס. המשטרה והעירייה פשוט חסמו את הכביש, למרות שזה ציר תנועה ראשי באזור. בצד השני של הכביש התגודדו המון סקרנים. ליד השטח המגודר הסתובב ערב רב של דיירים, עוברי אורח, אנשי תקשורת, אנשי משטרה וכבאות, ועוד מלא אנשים אחרים. ליד אחת החנויות הסמוכות היו המון דברים על הרצפה. בשקיות, בלי שקיות, מה שאתם רוצים. אדם הסביר לי שאלה תרומות שאנשים רנדומליים הביאו. צעצועים לילדים, בגדים, אוכל, כלי בית, מוצרי צריכה. כל מה שאתם יכולים לדמיין אותו, אנשים הביאו. זה היה מטורף לראות את זה. עמדנו ודיברנו שם בערך חצי שעה, וכל הזמן הזה אנשים הביאו עוד ועוד ועוד דברים. אדם לבש חולצה כחולה קצרה וג׳ינס ונעליים. 

 

בשלושת החודשים האחרונים הייתי בקשר שוטף עם אדם. בהתחלה באינטנסיביות גבוהה מאוד, אחרי זה קצת פחות, אחרי זה קצת פחות. ככה זה, החיים ממשיכים גם כשאתה מתאמץ להתמקד במשהו. אבל עבור אדם אלגריסי מרחוב סרלין 38 בחולון, הרגע ההוא שינה את מסלול חייו לחלוטין. 

אדם היה פתוח מספיק ואמיץ מספיק בשביל לשתף איך זה נראה כשביום אחד, בלי שום אזהרה, הדירה שעד לפני גרת בה והיית בסיס חייך, נעלמה לבלי שוב. איך זה נראה ומרגיש כשברגע אחד כל רכושך עלי אדמות חוץ מהבגדים שלגופך נמחק ואיננו עוד. איך זה נראה כשצריך לאסוף את שאריות חייך מההריסות, ולהתחיל לבנות את החיים מחדש. 

אז השבוע בחיות כיס: איך זה נראה כשבבת אחת אתה מאבד את כל רכושך, את הדירה שגרת בה, את כל מה שהיה לך, דרך העיניים של אדם אלגריסי.

*מוזיקה*

יומיים אחרי הפגישה הראשונה שלנו, ובסך הכל ארבעה ימים מהרגע שבו הבניין קרס והחיים שלו השתנו לחלוטין, חזרתי לחולון לפגוש את אדם שוב. הפעם, כבר באתי עם מכשיר הקלטה. לפני שנתחיל, ביקשתי ממנו שיציג את עצמו.

אדם אלגריסי, בן 43, נשוי ואבא לשתי בנות. דייר בבניין שקרס, קומה 3, דירה 9.

לפני שכל הסיפור הזה קרה, ואדם מצא את עצמו בעל כורחו הופך לגיבור על שמנסה להתמודד עם כל סוגי הבירוקרטיה הישראלית האפשרית, הוא היה ״רק״ אדם אלגריסי, מנהל מוצר בחברת sqlink ברמת גן. אשתו סיון היא מהנדסת תעשייה וניהול ועובדת בתור מנהלת פרויקטים בחברת ברינקס. הם חיו את החיים הנחמדים שלהם בחולון עם שתי הילדות שלהם, אלמוג, בת שבע וחצי, וגל, בת שנתיים וחצי. ואז הבניין שלהם קרס והחיים שלהם התהפכו על הראש.



טוב אז אנחנו ננפגשים פה פעם שניה, היום יום שישי מיד אחרי יום כיפור, זה בעצם שבוע.

אדם: אנחנו ביום השישי לאירוע. לפני שבוע בדיוק כל מה שהכרתי השתנה לגמרי.



אני רואה שאתה בכפכפים, כאילו החלפת נעליים, זה אומר שיש לך כבר קצת דרגות חופש.

אדם: להיפך, אלה הכפכפים שאיתם יצאתי. הגיע לפה משטח של אחת החברות של בגדי ספורט וקחתי משם נעליים שקטנות עלי, כי זה מה שהיה, אז חזרתי לכפכפים.

גם בפגישה הזו שלנו, שבוע אחרי הקריסה, אדם עדיין הסתובב בעיקר באזור של הבניין. הגדר שחסמה את הכביש ואת הגישה להריסות עדיין היתה שם, אבל כבר לא היו שם כל כך הרבה סקרנים ועוברי אורח כמו בפעם הקודמת. אנשים עדיין הביאו שקיות עם תרומות מדי פעם, אבל רוב האנשים שהיו שם היו עסוקים בפינוי ההריסות. אדם היה לגמרי all in. חי את זה, נושם את זה, מסתובב שם בכפכפים ומנסה לחשוב איך הוא מציל כמה שרק אפשר מתוך ההריסות.

שאול - בוא נלך אחורני תמהסף להתחלה, איך היה יום כיפור?

אדם - את יום כיפור ביליתי כאן, עם טלית וספר. אני לא רואה את עצמי זז מכאן בתקופה הקרובה, עד שאני אדע ואהיה רגוע שכל הדברים סגורים

שאול - פיזית ישבת פה?

אדם - כן, פיזית ישבתי פה מתחת לבניין? כן, לא יכולתי להתרחק

שאול - למה בעצם?

אדם - כי זה שלי. כי זה שלי. ואני רוצה שזה יסתדר. ועברנו טראומה. ואני לא יכול להיפרד מזה. אני לא יכול להיפרד מהבית שלי. נאי רואה את ההריסות וזה מחרפן אותי. יש פה עוד מלחמה. אני חושב שאם אני לא אהיה פה אז דברים לא יילכו למקום הנכון.  כל הזמן צריך ללחוץ ולדאוג למשהו ולרתום עוד מישהו. זה קשוח. קשוח. זה ממש קשה. אני לא בא מהעולמות האלה, ולרתום אנשים שאני לא מכיר, אני עושה את זה בהצלחה בחלק מהמקומות, פחות הצלחה בחלק מהמקומות. 

 שאול: כשמתרחש אירוע בסדר הגודל הזה ובבת אחת כל הדברים שלכם נעלמים, כולל המקום שמשמש לכם כמקלט בלילה שבו אתם והמשפחה שלכם הולכים לישון, זה מרגיש קצת כמו משחק של סולמות ונחשים. דמיינו שניה את פירמידת הצרכים של מאסלאו, אוקי? זו פירמידה תיאורטית שחותכת את החיים שלנו לשכבות ומראה שבשכבות הבסיסיות של הקיום שלנו יש לנו צרכים בסיסיים - אנחנו צריכים חמצן בשביל לנשום, אוכל ומים בשביל לחיות, כאלה. מעל זה אנחנו צריכים קורת גג לראשנו, וככל שאנחנו עולים בפירמידה נוספים לנו צרכים מתקדמים יותר - אנחנו זקוקים לאהבה או לזוגיות, אנחנו זקוקים לעבודה להתפרנס ממנה. וככל שעולים מעלה, פתאום יש צרכים מופשטים יותר - אנחנו צריכים עניין בחיים, אתגר בעבודה, אולי אפילו תחושות של מימוש עצמי.

אבל כשקורה לכם אירוע מהסוג הזה, כמו שקרה לאדם, אתם מתדרדרים בבת אחת ממעלה הפירמידה אל התחתית שלה, כאילו אתם מתגלשים על נחש מהמשבצת העליונה למשבצת הראשונה, ועכשיו אתם צריכים להתחיל לטפס שוב בחזרה במעלה הסולמות, במעלה הפירמידה.

אחת הדאגות הראשונות שלכם תהיה משהו שכבר מזמן פתרתם בחיים שלכם, אבל עכשיו אתם צריכים לפתור מחדש, שוב, ומהר - איפה לגור. ומאיפה להביא אוכל. ואיפה לאחסן את האוכל הזה, כי אין מקרר ואין כלום.

שאול - איך הסתדרת מבחינת איפה להיות? 

אדם - אני כרגע בדירה שנמצאת 100 מטר מפה, שזה הדבר המושלם עבורי. כאחד שלא רוצה להתרחק, אנחנו קוראים לזה גראונד זירו של חולון. ואיזה אבא צעיר שפינה את הדירה שלו, סיים שכירות בדיוק, פינה את הדירה שלו וסיכם עם הבעלים שאנחנו נהיה שמה שבוע וחצי. ריהט אותה, בכל דבר בסיסי אפשרי. ניקה את הבית, נתן לנו מפתח, ולא רוצה לקחת שקל, וגם רוצה להישאר אנונימי. ואלה הסיפורים. אלה הסיפורים. אם יש פה סופר מרקט פינתי, יש שם תורם שהגיע ששם שם חשבון וכל מה שאנחנו צריכים אנחנו לוקחים הסיפור וכשזה ייגמר אז ישימו עוד. וזה נותן לך אופטימיות. זה נותן לך תקווה. 

שאול - איך מסתדרים פתאום כשאין לך שום רכוש שום ציוד שום ביגוד אין מקרר אין מכונת כביסה, אין כלום

אדם - תפסת אותי ביום קשוח. בוא אני אראה לך. 

אנחנו רואים את הדחפור מולינו, ובעצם הוא מוריד חלק מההריסות, מהנדסת ממנהל הנדסה בכירה, כלנית, היא זו שמטפסת, היא לא חייבת, יש לה חתכים בידיים, היא מטפסת ומוציאה כל דבר אפשרי. תמונה, חצי כוס, היא מבינה שהדברים האלה נורא יקרים. 

שאול: בגלל המאמצים לאתר בין ההריסות חפצים ששייכים לדיירים, תהליך פינוי חלקי הבניין לקח בערך שבועיים. בתקופה הזו אדם שלח לי סרטונים שהוא צילם מידי פעם. כל החפצים שאנשי מנהל ההנדסה הצליחו לאתר בין ההריסות ולחלץ משם הועברו לחדר אשפה של אחד הבניינים הסמוכים והושארו שם, בשביל שהדיירים יוכלו לבדוק אם משהו שלהם הצליח להינצל, ואז הם החליטו מה לקחת משם לאחסון עבור הדיירים, ומה הולך סופית לפח.

אני אעלה את הסרטונים האלה לטוויטר שלי בשביל שתוכלו לראות בעצמכם, אבל בינתיים, נסו לדמיין:

וידאו מספר 2

שאול: בסרטון הזה, למשל, אדם מוציא דברים מהחדר אשפה הזה, בשביל שיפנו את זה למחסן. הוא אוסף מהרצפה דברים שנראה כאילו הוציאו אותם מבניין שהופצץ. במבט ראשון, לפעמים זה נראה מיותר. מי צריך סירים חצי הרוסים? או שמיכה חצי קרועה. 

מה שעושה אותי מאושר זה להיכנס לשם כל יום לכמה דקות, לצלם לדיירים, להתקשר למישהו להגיד לו מצאנו. והיום, אם אני מבין נכון, הפרויקט הזה עוצר. כלומר שכל הפסולת שאנחנו רואים מולנו מפונה, וזהו. מבחינתי זה נורא נורא קשה. נורא קשה. אני הייתה לי איזו תקווה שאם אני אעשה טוב ואני אמצא לדיירים אחרים אני אמצא גם בשבילי. ואין, זה אבוד. זה כזה מטומטם אבל אני רוצה משהו. משהו לאשתי משהו לילדות. משהו מהבית הזה. ולא קיבלתי. וזה משגע אותי. לא יודע איפה למה. מה זה יעזור לי משהו מרופט. קיוויתי. כל יום יש כאלה עליות וירידות, ודברים יותר מטומטמים. וכן, צריך להגיד תודה שאנחנו בחיים. אבל אמרנו. מה הלאה? איך פותרים את הפלונטר הזה? איך רותמים את כולם? איך אני עושה שיהיה בסדר? אני כל כך מתוסכל מזה. איך אני עושה שיהיה בסדר? שתהיה התייחסות מחברות הביטוח שיהיה ברור יותר לאן הולכים שאני אהיה רגוע שהגלגל הזה זז. וכרגע זה לא. 

*מוזיקה*

והנה אנחנו מגיעים לאחד החלקים המסובכים בסיפור הזה - מה יהיה עם הביטוח?

בואו נעשה פה סדר שניה. בבניינים מספר 36 ו-38 ברחוב סרלין בחולון גרו 32 משפחות. ל-22 מהן היו ביטוחי תכולה ומבנה באופן זה או אחר שמפוזרים בין 6 חברות ביטוח. העניין הוא, שאנחנו מדברים על ארבעה מבנים שונים, שרק אחד מהם קרס לחלוטין. כל יתר המבנים עדיין עומדים בדרך זו או אחרת.



אדם - מה שאתה רואה פה זה בעניין 36

שאול - זה שעומד שם

אדם - זה ההריסות של 38. וכשהם באו לפנות את ההריסות פה קרס להם עוד שם

שאול - זה מטורף

שאול: אדם לקח אותי אל הרחוב האחורי, בשביל לתצפת יותר טוב על ההריסות של הבניין שקרס, ועל מה שקרה לבניינים שנותרו עומדים מסביבו, ורק כשהלכתי לראות את זה מהזווית הזו, הבנתי את גודל האירוע, ואת גודל הטרגדיה. 

אדם - בוא נדבר על מטורף. אני אובייקטיבי כרע לא אומר נכון לא נכון, הם אומרים מבחינתם הם סיימו, שהתושבים יחזקו את זה או יבנו על חשבונם, ובינתיים הם יכולים לגור. אתה רואה את הדלת שם? שלא יפתחו אותה

שאול - מה זה זה ארון של מישהו!

 

זה היה מחזה סוריאליסטי לחלוטין. מהמקום שבו אדם ואני עמדנו יכולתי לראות סלון של מישהו שכל הקיר שלו גולח. או אמבטיה של משפחת אחת, שחצי ממנה תלוי באוויר. זה כמו להסתכל על חוות נמלים מהצד, רק שאלה לא נמלים, אלה דירות של בני אדם.

הם עשו חיזוקים בבניין הזה ובבניין הזה עם קורות פלדה מתחת לבניין בחניה. ואז מבחינתם הם סיימו את עבודתם. 

שאול - לא אי אפשר לגור פה. אף מקבל החלטות לא היה נכנס לגור פה.

אדם - אני לא הייתי מכניס את המשפחה שלי לפה.

שאול - זה לא סביר..

אדם - זה המצב כרגע, וזה מצב מטורף.

אז שירותי הכבאות פינו את הדיירים מכל הקומפלקס, גם מהבניין שקרס אבל גם מהבניינים שלא. 32 משפחות בסך הכל. אף אחד לא יכול לחזור לשם, לא משנה אם הדירה שלו קרסה או לא, כי הכל בסכנת קריסה מיידית. ועכשיו נשאלת השאלה - האם חברות הביטוח צריכות לפצות את המבוטחים שלהן בבניין שקרס? זו כאילו שאלה פשוטה - כי הבניין קרס ואיננו יותר - אבל היא לא כל כך פשוטה כי זה תלוי בסיבת הקריסה. אבל מעבר לזה - האם חברות הביטוח צריכות בכלל לפצות את המבוטחים שלהן בבניינים שלא קרסו? זו כבר שאלה הרבה יותר מסובכת.

דמיינו את עצמכם שניה, אוקי? אתם עומדים מחוץ להריסות הבניין שלכם בחולצה כחולה וג׳ינס וכפכפים. אתם לא מחליפים את הבגדים האלה כי אין לך שום בגדים אחרים וגם ממילא אין לכם מכונת כביסה בכלל כי הכל הלך לחלוטין. ואתם צריכים איכשהו גם לנסות להתמודד עם העירייה בשביל להבין מה היתה סיבת הקריסה ואיך חוקרים את זה בכלל, ומה עושים עם הבניין שעוד נשאר חצי עומד, וגם מאיפה מביאים אוכל, ואיפה הולכים לגור, ואיך מעבירים את הזמן לילדות, ובמקביל לכל אלה - להבין את האותיות הקטנות של הביטוח, מול חברות ביטוח שבכלל עוד לא נותנות שום תשובות כי אמנם חלף כבר שבוע מהקריסה אבל אף אחד לא יודע בכלל למה הבניינים קרסו ולכן חברות הביטוח לא מוכנות להגיד עדיין שום דבר סופי. ובתוך כל זה, אתם גם מנסים לשמור על השפיות הנפשית שלכם, כי הרגע גרתם בבניין שקרס פתאום. קשה? קשה.

אדם - וכל בוקר אתה קם למלחמה הזו. של להסתכל על משהו לא הגיוני לנסות לרתום מישהו. עייפתי. אני עייף נפשית. אני עייף נורא. נורא. ואני לא יכול להפסיק. אני לא יכול להפסיק. עד שזה יסתדר. אני לא יכול להפסיק. אני לא זז מפה. הבטחתי לאשתי הבטחתי למשפחה שלי… אני לא יודע איך מצפים מאנשים שאף פעם לא עברו דבר כזה לנהל אירוע כזה… כי אף אחד לא באמת בצד שלנו.. ויש פה בעלי אינטרסים שמגיעים ואתה צריך לסנן אותם, ויש תקשורת ורשות מקומית ויזמים… אני צריך להתעסק במשלוחים ובלמיין ואני צריך להתעסק בביטוח ובהרבה דברים. 

אחד הדברים שאדם התעסק בהם באותם ימים היו הררי התרומות שהם קיבלו מישראלים וישראליות שרצו לעזור למשפחות שמצאו את עצמן בלי כלום. אחרי הכל, כשהבניין שאתם גרים בו קורס, זה לא שהעירייה או הרשות המקומית מגיעה פתאום עם סלים של אוכל ובגדים ומה שזה לא יהיה. לא. אתם מגלים שברגע אחד אין לכם כלום, ואתם צריכים להתחיל לקושש הכל בעצמכם. אבל באמת - הכל. ולפחות במקרה של החבר'ה מחולון, איך שסיפור הקריסה נפוץ בתקשורת, אנשים מכל רחבי הארץ התחילו להגיע לשם, פיזית, עם שקיות עם דברים. המון המון תרומות מכל סוג. ומרוב שהיו שם כל כך הרבה, היה צורך להתחיל להתעסק איתן. עם התרומות.

באחד הסרטונים שאדם שלח לי רואים כמויות בלתי נתפסות של שקיות מלאות תרומות פשוט שוכבות ברחוב ליד הכניסה לבניין נשאר לעמוד.

סרטון 1

כל התרומות האלה לא יכלו להישאר ברחוב בבלגאן הזה. אז הדיירים התקמבנו איכשהו על כמה מקומות אחסון, ובעזרת מתנדבים התחילו לפזר את התרומות האלה בין המחסנים, ולמיין אותן, בשביל להבין מה יש להם, ואיזה משפחות צריכות מה, ואיך תורמים הלאה למשפחות נזקקות את כל מה שלא צריך. 

סרטונים 3 ו-4

אז המתנדבים מיינו וסידרו על שולחנות במחסנים הררים הררים של חולצות ומכנסיים ובגדים אחרים, צעצועים לילדים, שמפו ומוצרים לאמבטיה. מה שאתם לא רוצים. מבצע לוגיסטי מסובך להפליא שאדם והדיירים ניהלו ברקע ביחד עם כל הדברים האחרים.

חלק אצל המשפחות שלהם חלק הגיעו כבר לבתי מלון. מי שתרם זה מלון בראון בתל אביב מלון ריץ קרלטון בהרצליה. 

שאל - שפשוט אמרו בואו?

אדם - הבעלים של ריצ' קרלטון התקשר אמר כואב לי, אתם לא תהיו לבד בחגים. עד החגים תהיו בבתי מלון. בינתיים אני מחפש דירה. יש פה מגדלים אני מחפש שם רוצה להיות קרוב.

שאול - אתה אשכרה מחפש דירה

אדם - כן, מחפש דירה. אני בעד לקחת דירה שהיא בבניין קצת יותר חדש לא בעמודים עם מפרסת יותר טובה לא רוצה שאשתי והילדות ימשיכו לחוות את הטראומה. מנסים להתחיל מחדש. להתרחק אני לא רואה את עצמי, כמו שאני לא רואה את עצמי חוזר לגור פה כשיהיה בניין חדש. קשה לי עם הטראומה. הטראומה היא בלתי… אני לא חשבתי שזה יהיה ככה. לא חשבתי שלא נישן. אנחנו מתכתבים בלילה. חלק מהאנשים לא מגיעים לפה כי זה לא עושה להם טוב כי הם מתפרקים פה. גם אני מתעצבן פה. כששלחו חוקר ביטוח של כלל איבדתי את זה. והוא לא רצה להזדהות והתחיל לקחת אנשים הצידה איבדתי את זה. למה אתם לא בני אדם למה לא לדבר קודם? לא לדבר על לאשר או לא לאשר. בואו לראות את המצוקות. רק מי שבא לפה לקו הראשון מבין. בואו תראו לי משהו סגור. נורא קל להגיד - הם הרוויחו מזה. מה הרווחתי מזה? אני מחוץ לבית. משהו שיהיה עוד חמש שנים? הילדות שלי צריכות אותי היום. אני לא ישן בלילה. אם תיקח עלה יבש… זה הרעש שאני שומע… זה מה אני שומע

שאול - זה הטיח?

אדם - זה מה ששמעתי כשעליתי לקחת דברים. זה מה שאני שומע בלילה לפעמים. מישהו מוריד את השירותים בקומה למעלה, אתה שומע את זה. ואנחנו קופצים ישר. אם יש שם סדק הכי קטן אנחנו דואגים. אני לא יודע איך לפתור את זה מבחינת טראומה. הדרך שלי להתמודד היא להיות פה, בתוך החפצים, כמה שיותר פנימה שיתנו לי להיכנס. לדבר איתך. ולהוציא את זה. אנשי מקצוע המליצו להביא את הבת הבכורה לפה, ניגשתי עם אלמוג לפה והסברתי לה, גם לעצמי, והסברתי לה מה קרה פה וכמה מזל היה לנו.כ שהבת שלך עומדת פה בהריסות ונתתי לה את ההבטחה של איך אני הולך להחזיר את הכל. ואז יש לך את השוקת השבורה הזו. אני לא מצליח להגיע לתחום הביטוח לאף בן אדם…

בא לי שזה יסתדר שואל. בא לי בשביל כולם קודם כל ואז בשבילי. בא לי.

מה אני יכול לעשות יותר מזה, אני אעשה רק תגידו לי. איזה אסון זה. איזה נס ואיזה אסון באותה מידה… בשבת היה בית עומד פה..

**מוזיקה**

נשארנו לעמוד שם בערך עוד רבע שעה. אדם סיפר לי איך מתקדם מבצע מיון התרומות ולאיזה חפצים אישיים שלו הוא מתגעגע. הוא התגעגע בעיקר לציוד הצלילה ולגלשנים שלו. הוא סיפר לי כמה הוא רוצה לברוח לאילת ולרדת לעומק של 30 מטר מתחת למים ולא לשמוע שום דבר.

אני סיפרתי לו איך אחרי שחזרנו ארצה, בערך שנה ומשהו אחרי שהמחסן עם הדברים שלנו נשרף, הלכתי לאמא שלי לבקר. ושם, באחד החדרים, מצאתי כמה חפצים שהשארתי אצלה בחופזה לפני שנסענו לארה״ב שפשוט היו באוטו ולא הספקתי לשים במחסן. עגלת שוק, וקופסה עם לגו של הילדים ומקרן שקופיות ישן שקניתי בתור סטודנט לצילום. קשה לי לתאר לכם את האושר שהציף אותי כשראיתי את שלושת החפצים הרנדומליים האלה. זה היה כמו לראות מישהו חוזר מהמתים. אדם הבין אותי היטב.

*מוזיקה*

שאול: יום אחרי הפגישה שלנו, אדם שלח לי צילום בוואטסאפ. היה קשה לראות בדיוק כי זה מכוסה באבק וחתיכות עפר, אבל זה צילום שעליו יש קולאז׳ של תמונות. חמש תמונות קטנות מסביב לתמונה אחת גדולה יותר. בתמונה הגדולה עמדו אדם, אשתו סיון והבת הגדולה שלהם, אלמוג. אדם מחזיק על הידיים תינוקת, שמופיעה גם באחת התמונות הקטנות יותר. זו היתה הבת הקטנה שלהם, גל. זו תמונה מלפני כמה שנים כי היום היא כבר לא תינוקת ממש ממש קטנה. מסביב יש שולחנות עם מפות לבנות וסידורי פרחים ועליהם מספרי שולחנות. באחת התמונות הקטנות אדם וסיון מביטים זה בזה במבט אוהב. בתמונה קטנה אחרת הם כבר מתנשקים.

וואטסאפ: 

מצאתי משהו, מצאתי תמונה של כולנו ביחד, איזו שמחה ועצב, הכל ביחד, וואי וואי איך אשתי שמחה.

שאול: הפגישה הבאה שלנו היתה כעבור שבועיים, ערב חג שני של סוכות.

27 בספטמבר, יום שני, ערב חג שני, אני מגיע שוב לבניין.

נפגשים…

שאול- מה עניינים?

אדם - מה נשמע? בוא תראה את זה מסביב…

שאול: אדם שוב לקחת אותי לרחוב האחורי לתצפת על הבניין. הפעם, כבר לא היו שם הריסות בכלל. רק מגרש עפר ישר, בלי בניין שעומד עליו. 

אדם - אני שבועיים אחרי אני פחות נסער, יותר פרקטי אבל כל המשמעויות בשבוע האחרון גם הנפשיות, גם אצל המבוגרים וגם אצל הילדים התחילו לצוץ. שינויים בהתנהגות. אפילו הכלב שלי עושה צרכים אצל חמי וחמותי בבית… מה שמביא אותנו לזה שאף פסיכולוג לא הגיע. לא לילדים ולא למבוגרים .הכל אתה צריך לבקש. ביקשנו בתקשורת יש מי שמתנדבים אבל אף אחד לא לוקח … ראית את התמונה של הבת שלי שצצילמתי… אתה רואה את העיניים שלה אין לה את הברק… נורא כואב. הם שואלים מה קורה עם החדר שלהם מה קורה עם הצעצועים עם התיק שלה וזה קורע. זה למה הדבר הכי חשב כרגע זה להשיג מקום יציב שהוא לא זה.

מוזיקה

שאול: בזמן שחלף בין הביקורים שלי בחולון אדם עדכן אותי שהוא על סף למצוא דירה שכורה לעצמו ולמשפחה שלו. 

כולנו מחפשים דירות. 32 משפחות יצאו לשוק השכירות אני לא בטוח שהיו פה 32 דירות פנויות ועל כך דירה מתמודדות 3 משפחות. כל אחד מציע, זה חודשים מראש, זה ערבות בנקאית. כרגע אנחנו מחכים לחתימה על חוזה בשביל לראות שהכל סגור כי הם נוטים להתחרט.

ואגב, בזמן שהוא מחפש לעצמו דירה בשכירות, הוא ממשיך לשלם את המשכנתא על הדירה הקודמת, כי זה שהבניין קרס ואין דירה לא אומר שהחוב קרס איתה.

שאול - בוא נדבר קצת על חברות הביטוח 

אדם - אז חברות הביטוח… 1 עשיתי שיעורי בית לראשונה בחיי על פליסות וחברות ביטוח ובפעם האחרונה שדיברנו הבעתי תסכול על זה שאותם אני לא מצליח לרתום. אז רתמנו אותן, לפחות את ביטוח ישיר שזו החברה שאני מבוטח בה. הגיע לפה סמנכ"ל תביעות, הסתכל על הדבר הזה, היתה שיחה שונה לגמרי. שיחה אנושית של מה הולכים לעשות עם זה, מה הבעיות. 

*מוזיקה*

סיום חלק ראשון - 

הסיפור הזה של הביטוח הוא סיפור בפני עצמו, ואת הסיפור הזה אנחנו נספר לכם בחלק הבא של הפרק הזה, בשבוע הבא. האם הדיירים הצליחו לראות כסף מחברות הביטוח, ואם כן - כמה זמן זה לקח להם.

חוצמזה גם נצלול עם אדם לתוך מסע בלשי אחרי ההיסטוריה של הבניין ברחוב סרלין 38 בחולון.

וגם נבקר אותו, בדירה החדשה שהם הצליחו לשכור. דירה עם מרפסת, ונוף.



חיות כיס הוא הפודקאסט הכלכלי של כאן. תודה רבה לאדם ולמשפחה שלו שפתחו בפני את הלב שלהם והרשו לי לתעד את החיים שלהם בתקופה הסוערת הזו. עורכת חיות כיס היא נועה בן הגיא, עורכת הסאונד הוא אסף רפפורט. תודה גדולה גם לרחל רפאלי על העריכה של הפרק המסובך הזה. במערכת חיות כיס תמצאו גם את צליל אברהם ואת אלון אמיצי. אני שאל אמסטרדמסקי, ניפגש בשבוע הבא, עם החלק השני.