t

בסוף שנות ה-80, סוניק יות' הם מלכי השוליים האמריקאים. אלבומים כמו Evol, Sister ולבסוף יצירת המופת Daydream Nation, עזרו לקבע את מעמדה של החבורה מניו יורק כשליטי האנדרגראונד האמריקאי, ואת ת'רסטון מור וקים גורדון, מנהיגי הלהקה, כזוג המלכותי של הביצה, שבמשך עשור שלם באמת הייתה ביצה קטנה שבכל שנה נדחקה עוד ועוד לשוליים.

סוף העשור הביא איתו שינויים פוליטיים בארצות הברית (למשל סופה של המלחמה הקרה), ואיתם השתלטות של רעיונות ליברליים יותר ופריצתם אל תוך המיינסטרים. שינויים כאלה היו קרקע פוריה לצמיחתם של סגנונת חדשים וחדירתם של סאונדים "אלטרנטיביים" יותר אל הזרם המרכזי התרבותי האמריקאי. אחרי Daydream Nation האוונגרדי מ-1988, קיבלו סוניות יות' לראושנה חוזה בחברת תקליטים גדולה - גפן רקורדס. ב-1990 הם שחררו תחתה את Goo שהיה קצת פחות נסיוני מקודמיו, אבל כן שמר על פניו על הרוח הקיצונית והמעט מוזרה שאפיינה את סוניק יות' לאורך כל הקריירה. ב-1991 להקה בשם נירוונה שחררה אלבום בשם Nevermind שהפך את הקערה על פיה. יש שיטענו שההצלחה של נירוונה תלויה בין היתר בהרבה להקות כמו סוניק יות' שהכינו את האוזניים האמריקאיות לסאונד המחוספס והשירים שעוסקים בנושאים פוליטיים ואישיים כאחד, ולמרות שיש בזה מן האמת - אף אחד לא היה ממש מוכן להצלחה המסחררת הזו, כולל חברות התקליטים.

אחרי נוורמיינד, השוק האמריקאי יצא מכלל שליטה. כל לייבל גדול רצה להתחים את הנירוונה הבאה. גפן רקורדס (שם יצא גם נוורמיינד), החליטו שהקיץ של 92' יהיה של סוניק יות'. הם הצמידו להרכב את בוץ' ויג שהפיק את נוורמיינד והיה נער הזהב של הסצנה, וקידמו באופן אגרסיבי את "דירטי", האלבום הבא והשביעי במספר של ההרכב. בדומה לנוורמיינד, דירטי התאפיין בשירים קצרים יותר וקליטים יותר (לכאורה), ובסאונד שרבים מצאו מרוכך יותר מבעבר. מיותר לציין ש"דירטי" לא היה נוורמיינד, ואפילו לא קרוב לכך. בעוד שהוא מכר מספר עותקים יחסית גדול ביחס לאלבומיה הקודמים של סוניק יות', הוא לא עמד בציפיות של חברת התקליטים וגרוע מכך, הוא זכה לביקורות חריפות מצד המעריצים האדוקים של הלהקה.

השבוע צויינו 30 שנים לצאתו של האלבום השנוי במחלוקת הזה. בשנת 2022, מעט מגוחך לקרוא לאלבום הזה מסחרי, אם יש כזו בכלל מילה. האזינו לתכנית מיוחדת עם עידן בן-טל.