t

במאי 1973 התקיים אחד האירועים המוזרים בהיסטוריה של הרוק. חברת התקליטים "ארדנט" שפעלה בממפיס ארגנה כינוס של מבקרי רוק - ניסיון בלתי אפשרי לאגד קבוצה של אנשים שלא באמת רצו או יכלו להתאגד. למעלה מ-100 עיתונאים הגיעו לאירוע, בכל זאת, מימנו להם חופשה שווה באחת הערים המוזיקליות החשובות בארצות הברית. לסטר בנגס וריצ'ארד מלצר, שניים ממבקרי המוזיקה המובילים באותם ימים מצאו את עצמם משתינים דרך השערים של גרייסלנד, האחוזה של אלביס אחרי שגילו שהוא לא בבית. מאחורי היוזמה היומרנית הזו הייתה בכלל מוטיבציה אחרת - להשאיר בחיים את להקת ביג סטאר אחרי שהמייסד שלה כריס בל עזב.

ההופעה של ביג סטאר באירוע הזה הייתה מחזה נדיר שבו מבקרי מוזיקה, אולי הקהל הכי קשה בעולם, רקדו בהתלהבות והרשו לעצמם לשחרר את הפאסון ולהיות מעריצים לרגע. חלק מהם כבר הכירו את האלבום הראשון של ביג סטאר שיצא ב-1972, שהיה עבורם משב רוח מרענן ואותנטי בימים שבהם מוזיקת רוק הפכה ליותר ממוסחרת. אבל האירוע הזה גם סימל את הפנטזיה ואת האשליה. את הפער שקיים לעיתים קרובות בין מבקרי מוזיקה לבין מה שקורה בשטח. בזמן שאותם עיתונאים היללו את אלבום הבכורה של ביג סטאר, הקהל הרחב לא הכיר אותו. חברי הלהקה שקראו לעצמם Big Star ולאלבום הבכורה שלהם #1 - היו רחוקים שנות אור מלהיות כוכבים גדולים והאלבום שלהם לא נכנס בכלל למצעדים. הוא בקושי הגיע לחנויות ומכר פחות מ-10,000 עותקים בזמן אמת.

ביג סטאר זכתה להכרה רק אחרי שנים והשפיעה על מוזיקאים כמו בק, R.E.M, יו לה טנגו והפליימנג ליפס. המוזיקאי רובין היצ'קוק אמר שביג סטאר הייתה עבורו כמו מכתב שהלך לאיבוד בדואר. מכתב שנשלח בתחילת שנות השבעים והגיע ליעדו רק בשנות השמונים. 50 שנה אחרי גיל מטוס חוזר אל הסיפור של האלבום הבכורה הגדול שהפך לקאלט. ואם השם הזה לא אומר לכם כלום, פשוט תריצו בראש את הפתיח של "מופע שנות ה-70".