אחרי סיבוב הופעות מוצלח לאלבום הבכורה Innerspeaker, על במות גדולות משיכל לחלום עליהן, קווין פארקר, המוח שמאחורי הפרויקט המוזיקלי טיים אימפלה, סוף סוף חזר לבית בעיר נעוריו פרת' שבאוסטרליה.בסיוע קצת יין וסמים קלים, החזרה הביתה הומשלה במוחו הקודח לחזרה בזמן, לשנות הילדות והנעורים. הגירושים הקשים של הוריו, חוסר התקשורת במשפחה, שעות על גבי שעות של הקלטות מוזיקה אובססיביות ובעיקר המון המון לבד.

תיבת הפנדורה של הרגשות שנפתחה, פתחה עבור פארקר גם עולם חדש של גישה למוזיקה, אותה הוא זיקק למיקרוקוסמוס שנקרא Lonerism, האלבום השני של טיים אימפלה.

כשמדברים על אלבומים שניים של להקות, בדרך כלל עולה תופעת "משבר האלבום השני". כאן, אצל טיים אימפלה, קרה כמעט ההפך; לונריזם היה כמו הנחלה המיועדת של קווין פארקר. המעבר מסאונד הרוק הכבד שהורגש ב-Innerspeaker, לעולם מסונתז ונועז יותר, אפילו פופי, אפשר לו לחקור טקסטורות חדשות של הרמוניה, שכבה אחר שכבה של סאונד. עשרות רבדים של גיטרות, סינתיסייזרים, סמפלרים, סאונד תופים שהולך ונהיה מדויק עם הזמן וקולות שהולכים ומסתבכים בתוך עצמם, כמו מעין כישוף.

הפסיכדליה תפסה מקום גדול הרבה יותר, לא רק באווירת הסאונד, אלא גם במהות הז'אנר - הניסיוניות, השילובים הלא מובנים מאליהם, תוך הטמעה לא צפויה של פופ קלאסי. לא בניסיון להתפרסם יותר או למצוא חן, אלא בצלילה למבנה של הז'אנר לדורותיו, במלודיות, למרבה האירוניה אפילו בעומק - "ניסיון להראות מה היה קורה אם בריטני ספירס הייתה מקליטה אלבום עם פליימינג ליפס".

ב-Lonerism, קווין פארקר בכובעו כטיים אימפלה, הצליח לתעל את הרגש הטהור לליריקה, להנגיש את הפסיכדליה לקהל של מיינסטרים ולקרב את האינדי צעד נוסף לעבר הפופ.