"רציתי לדלג על גיל ההתבגרות ולהגיע ישר לגיל 40" – אי אפשר להבין את טום וויטס בלי האמירה הזו. במארס 1973, כשאלבום הבכורה שלו יצא וויטס היה בן 23, אבל זה היה רק הגיל הביולוגי שלו. בזמן שבני דורו הגיעו לפסטיבל וודסטוק הוא העדיף לחפור באוסף תקליטי פרנק סינטרה של ההורים שלהם. כשסינגר-סונגרייטרים חפרו בחיים של עצמם, הוא הסתכל החוצה וחיפש גם את הסיפורים של האנשים הפשוטים. ובזמן שמוזיקאים חלמו להיות כוכבי רוק נוצצים והגלאם שטף את העולם, וויטס העדיף לשיר במקומות קטנים ואפלוליים, בשעות הקטנות של הלילה.
רוב השירים באלבום Closing Time הלכו איתו במשך כמה שנים, עוד מהימים שבהם הוא הופיע במגרש הביתי באזור סן דייגו, במועדון שבו הוא בכלל התחיל לעבוד כשוער בכניסה. בלוס אנג'לס הוא הצליח להשיג חוזה הקלטות בלייבל Asylum, אחד המקומות הכי טובים להיות בהם בתחילת שנות ה-70, של הכוכב העולה דיוויד גפן שכבר החתים שמות כמו ג'וני מיטשל, ג'קסון בראון ו-The Eagles. אבל וויטס היה שונה מרוב הקולגות שלו בלייבל ו-Closing Time מציג את המתח בין השאיפה שלו לאלבום יותר ג'אזי מבוסס פסנתר, לבין אלבום פולק-רוק. זה האלבום הכי סינגר-סונגרייטרי והכי קומוניקטיבי ומלודי שוויטס הוציא, עם כמה מהשירים הגדולים והאהובים שלו. לפני שהקול שלו הפך לצרוד וסדוק ולפני יצירות המופת שיגיעו בהמשך וימצבו אותו כאחת הדמויות המיוחדות, המוזרות והחידתיות בנוף האמריקאי.
במלאת 50 שנה ל-Closing Time, גיל מטוס חוזר אל תחילת הדרך של טום וויטס, מהימים שהוא התפרנס מעבודה בפיצרייה והביואיק הראשונה שקנה, דרך ההופעות שלו בערבי במה פתוחה ועד ההקלטות של האלבום.