t

זה נראה כאילו אריתה פרנקלין היא עובדה ברורה, כאילו היא תמיד הייתה כאן ותמיד הייתה מלכת הסול הבלתי מעורערת. אבל הלכה למעשה היא עבדה קשה מאוד כדי להגיע למעמד הזה. הגיוני לחשוב שבשנייה שהיא פצתה את פיה והחלה לשיר העולם הונח לרגליה אבל זה לקח 11 שנים ו-11 אלבומים כושלים עד שהגיעה הפריצה.

בערך בסוף שנת 66 אריתה הייתה בעיקר כוכבת גוספל מיואשת שלא הצליחה לפרוץ את גבולות הכנסייה וכמעט שלא את גבולות הקהילה האפרו-אמריקאית. ביתו של הכומר המופרסם סי אל פרנקלין, חונכה להישאר על דרך הישר ולא לפזול למוזיקת השטן או במילים אחרות: ה-"סול" שהחל להרים את ראשו תחילת העשור כששילב את לחני הגוספל עם דברי הכפירה של הבלוז. אבל אריתה רצתה לפרוץ את גבולות הכנסייה וכך מי שנועדה להיות היורשת של ענקית הגוספל מאהליה ג'קסון, ניסתה את מזלה ללא הצלחה בג'אז. לכן בשלב הזה של הקריירה שלה, בשנת 1967 היא הוצפה בתחושת מיאוס מחברת התקליטים שלה "קולמביה", שחרף כל מאמציה לא הצליחה לשים את אריתה על המפה.

שינוי היה בפתח והשינוי התחיל כשהיא חתמה באטלנטיק רקורדס וג'רי ווקסלר, האיש שתבע את המונח רית'ם אנד בלוז, ה! איש ב-ה הידיעה לקח אותה תחת חסותו ופשוט נתן לה להיות אריתה. טוב האמת שהוא עשה עוד כמה דברים כמו לצוות אותה עם האנשים הנכונים אבל הקרדיט כולו מגיע לאריתה כיוון שהתוצאה הייתה ארבעה אלבומי מופת שיצאו בשנים 1967-1968 ומיצבו את מעמדה כענקית הסול עד היום:
I Never Loved a Man the Way I Love You, Aretha Arrives, Lady Soul, Aretha Now.

לציון 50 שנה לארבעת האלבומים הקדשנו את ספיישל של חצות לאריתה פרנקלין, לפריצה שלה ולשירים שקיבעו את מעמדה כמלכה הבלתי מעורערת של הסול.