מאחורי הקלעים

צילום נדמה כמתעד רגע ריאלי. אלא שגם ככזה הוא אינו האמת, אלא בחירת הצלם, זווית, מיקוד, מרחק, תאורה, פרט ממכלול, שמעוותים מציאות. הצלמת טלי אמיתי טביב משחקת עם שכבות זמן וזיכרון, בדוי ואמיתי, שוזרת צילומיה שלה ושל אחרים לקולאז' שאין רואים את חלקיו במבט ראשון אלא בהתבוננות וגילוי הסיפור שהיא כותבת באמצעותם וגלום בפרטים. זאת לצד צילומי ספריית אוקספורד, מוזיאונים, אולמות קונצרטים וחדרי עבודה של סופרים 

אמנות הפסיפס היא אמנות הצירוף. החיבור. שלם שמשמר לעד את חלקיו כנפרדים המדגישים את מקורותיו ומרכיביו של השלם, את שונותם ויכולתם להתמזג בידי אמן לתמונה. בין שברים לאיחויים, בין נפרדות לאחידות ולא רק במעשה האומנותי הקונקרטי, אלא גם באנושי, האישי, שיש בו רוח חיים. כל חברה היא פסיפס אנושי. האמן דוד ווקשטיין צייר, מרצה לאמנות, משתמש באמנות הפסיפס כאמצעי חברתי חינוכי, ונותן לו תוקף רלוונטי עכשווי 

התליין של יצירות במוזיאון מאפשר לעבודת האמנות לחיות. זו כתיבת שירה בעיניו. לא רק החיבור והייצוב על הקירות, אלא המרווחים בין התמונות, הגבהים שלהן, הקשר שלהן עם אובייקטים נוספים בחדר, וכמובן עם הצופים. איל ראובני תולה יצירות מופת יקרות ערך בגלריות ובבתים פרטיים, ומספר על סודותיו של צד הציור הפונה אל הקיר ועל כשרונותיו של התליין כרכיב חשוב בחוויה האמנותית כמו גם חוויות משיתוף הפעולה עם אמנים. חלק ב 

איל ראובני הוא תליין תמונות. מעבר לכך הוא אסיסטנט מבצע לאמנים. כאמן לא פעיל בעצמו, פיסל במו ידיו משך שנים, את רעיונותיו של תומרקין, ביצע ותרגם ליצירה את רעיונותיהם של בני אפרת, מוטי מזרחי ורבים אחרים. על תהליכי העבודה עמם, מערכות היחסים שנרקמות, ההכרח לשמש שק אגרוף מחד, וכרית להניח ראש מנגד, הוא מספר ומאפשר הצצה אמיתית, פרובוקטיבית ומשעשעת אל הסטודיו הקונקרטי והנפשי של האמן. חלק א 

צילום ספורט מתחת למים מאפשר לצלול אל המעמקים ללא בלוני חמצן ולגלות שמשחה תחרות אולימפי, או משחקי כדורמים, אינם רק האלגנטיות שנראית מעל פני המים, אלא גם האלימות והמצוקה במצולות. גלעד קוולרצ׳יק מצלם גם תחרויות ריצה, רכיבה, אתלטיקה, כדורסל, ומביא רגעים אנושיים נסתרים של מאמץ, כישלון ואכזבה, לצד שמחה והצלחה, ואת כוח הרוח שמפעמת בהם (בעיקר ספורטאים בעלי מוגבלויות) לא לוותר חרף הקשיים העצומים 

אצל האומנית איילת שוורץ לא קיים באמת מצב של אחורי קלעים. הנפש היא היצירה. היצירה היא הנפש. יצירותיה של איילת שוורץ (ציורי מים, רישומי עיפרון ועט, קולאז'ים רקומים ובובות עשויות ליבוד צמר במחט) מאפשרות להיכנס אל מאחורי הקלעים שבתוכנו. פחדים, כמיהות, היקסמויות, וצריך להיפתח לזה. להתמסר. יש שם כאב עצום. ויש יופי שגודש את הלב, ויש געגוע שהופך לקרניים של אור. כניסה אל חדרי הלב של אמנית רב תחומית 

השמלה המתנפנפת של מרילין מונרו, או מעיל הגשם של האמפרי בוגרט, תלבושות קולנוע אייקוניות שמעידות על חשיבותו הגדולה של עיצוב תלבושות בסרטים, שנוצר בתהליך ארוך מול במאי ושחקנים. חן כרמי שעיצבה תלבושות לפאודה, שבתות וחגים, תמונת נצחון ועוד, מספרת על אפיון דמות גם באמצעות הבגד, תהליכי חיפוש ויצירה בלבוש תקופתי: החזיה של ג'וי ריגר ב'תמונת ניצחון' וכמובן על המעיל של אל מקדסי והטי שרט של סטיב מ'פאודה'. 

המפגש עם ילדים סביב ספרים מזמן לא רק קירוב הלבבות הצעירים לספרות, ולמכמניה, אלא גם התוודעות בתיווך הסיפור והדמויות אל סודות נפשם של הילדים. שהם סמיט עוסקת גם בנושאים מורכבים שלא אחת מודרים מעולם הילדות, בטענת המבוגרים שהם אינם חינוכיים מספיק, קשים ומאיימים מדי, ומספרת בחלקה השני של התכנית על מנעד רחב ומשתנה של תגובות הילדים. קשר ושיח עם מי שהודפים ומתנגדים, ומנגד נוהים מוקסמים ואף מחבקים 

דמויות שחותם של שערורייה טבוע בהן, סיפורים "לא חינוכיים", מילים ונושאים שלא ראוי לדבר עליהם עם ילדים, זו ההעדפה הנלהבת והעקבית של הסופרת והמתרגמת שהם סמיט בכתיבה ובמפגשי סופר לילדים. עטורת פרסים היא שנויה במחלוקת משום הרדיקאליות, הדמיון ל"בילבי ברך גרב" אולי, הכנות, הפיקנטיות, ההומור, והתעוזה להפגיש ילדים עם תכנים שנחשבים לכאורה מסוכנים. כתיבה לילדים, שיח על ספרות, תוך הצצה לבתיה"ס וגני הילדים. 

מציירת באור. כך אולי ראוי לתאר את אמנותה של מעצבת התאורה פליס רוס בתיאטרון ובאופרה. בחלקה השני של התכנית: על הצללים והדרכים להאיר מחוץ לתיאטרון: באור יום, לאור ירח בערב, אור מבעד חלון, או במערות אפלוליות. על הקשרים היצירתיים שלה עם במאים, ומעצבי במה, החיבור בין מוסיקה לתאורה ועל האהבה הגדולה לקסם העצום הזה של האור. וההשראה שגווני האור השונים במציאות מביאים לעבודה בעיצוב לבמה.