ב-1967, בזמן שבקליפורניה ילדי הפרחים לקחו LSD, כתבו שירים על שלום ואהבה, ועולם המוזיקה כולו היה עמוק בתוך המהפכה הפסיכדלית, לא כל כך רחוק משם, בניו יורק, החיים נראו קצת אחרת. המשבר הכלכלי והחברתי התחיל לתת את אותותיו במרחב העירוני של ניו יורק, והפך אותה למקום קשה ומלוכלך יותר.
ודווקא אז, בין מסעות מסריחים ברכבת התחתית, לעלייה בפשיעה, סצנת האמנות והמוזיקה המחתרתית הפכו את ניו יורק לאנטיתזה המטונפת של תרבות ההיפים. תחת המטרייה היצירתית של הפקטורי המפורסם של אנדי וורהול, הוולווט אנדרגראונד יחד עם ניקו קיבלו חופש יצירתי מוחלט לכתוב שירים על סאדו מאזו, צריכת הירואין ונשים בזנות ולהקליט אותם בעיבודים ניסיוניים ופראיים בלי שאף אחד ירסן אותם.
התוצאה, פלוס בננה אחת די מפורסמת, הובילה לאלבום שמכר בזמנו רק 30,000 עותקים. אבל כמו שאמר בריאן אינו בציטוט המפורסם שלו - כל מי שקנה את אחד העותקים האלה הקים להקה.
בימים אלה יצא פרויקט המחווה I'll Be Your Mirror שמורכב מגרסאות חדשות לשירים מהאלבום האייקוני שהפך לאחד ממקראי הקודש של הרוק. אם אתם סקרנים לשמוע איך מייקל סטייפ מפרש את Sunday morning, לאן שרון ואן אטן ואנג'ל אולסן לקחו את Femme Fatale, ובמשך כמה דקות איגי פופ קורע את הצורה של European Son, אתם מוזמנים להאזין לתכנית המיוחדת שנוגה קליין הקדישה לאלבום.