כאן מצינים
אב ובנו בן ה-11 יושבים בביתם בגטו. הבן משמיע לאביו מנגינה שחיבר - לחן רך ועצוב. המנגינה מזכירה לאב את סופם של חבריו ושכניו שנלקחו ליער הסמוך ונורו שם. הוא כותב כמה שורות שיתאימו למנגינה. שלושה חודשים לאחר מכן השיר עולה על הבמה בתיאטרון הגטו וכובש את לב הקהל. המעטים שנשארו שרים אותו ברחוב בבית, בעבודות הכפייה, ובדרכם האחרונה ליער. זהו סיפורו של השיר פונאר

כאן מציינים 2016