ערב יום כיפור הוא הזדמנות מעולה לקחת פסק זמן ולעשות עם עצמנו חשבון נפש אמיתי: האם ישראל היא סיפור ההצלחה הכלכלי שראש הממשלה בנימין נתניהו רוצה שנאמין שהיא?
על פניו, ועוד איך. מדינת ישראל היא מדינה צעירה. אבל ב-71 שנות קיומה הספיקו הישראלים להפוך אותה לאחת מהמדינות המפותחות בעולם, עם כלכלה חזקה שנובעת ממנה עוצמה צבאית ומדינית. זה בכל אופן הסיפור שמספר נתניהו.
בגדול, זה נכון. ישראל היא אכן מהמדינות המפותחות בעולם. אנחנו חברים בארגון ה-OECD, התוצר שלנו לנפש הגיע כבר ל-40 אלף דולר, טכנולוגיית המים הישראלית היא פורצת דרך ונמצאת בשימוש בכל העולם, ישראל היא מספר 1 במחקר ופיתוח ביחס לגודל הכלכלה, מובילה במדדי חדשנות, במספר הסטארט-אפים לנפש (בייחוד בתל אביב), ויש עוד מלא פרמטרים כאלה שאני יכול לחשוב עליהם ושאנחנו אוהבים להתהדר בהם. כל זה נכון, אבל לתמונה הזו יש עוד צדדים.
לרוב, בשלב הזה, מקובל לשלוף את נתוני העוני ואי-השוויון, ולהראות שישראל מובילה לרעה בהשוואות הבין-לאומיות של המדדים האלה. או שבשלב הזה מקובל להראות כמה ההשקעה בחינוך ביחס לכל תלמיד היא נמוכה בישראל ביחס לעולם, או כמה גרוע היחס בין מספר מיטות בתי החולים לגודל האוכלוסייה, או מספר הרופאים לאלף נפש, מספר מכשירי ה-MRI, כמה נמוכים ההישגים בחינוך של התלמידים הישראלים בהשוואה בין-לאומית, כמה זבל אנחנו מייצרים לנפש, כמה צפוף במדינה, כמה הפקקים בלתי אנושיים, ועוד מיליון מדדים שליליים אחרים שאני יכול לחשוב עליהם. כל זה נכון, אבל גם לתמונה הזו יש עוד צדדים.
התקדמנו, אבל לא באמת
בימים הנוראים שבין ראש השנה ליום כיפור, רגע לפני סוף העשור השני של שנות ה-2000, אני רוצה לקחת רגע ולהתבונן רק בנתון אחד: התוצר הישראלי לנפש. התוצר לנפש משמעו כל מה שהכלכלה הישראלית מייצרת בשנה אחת, מכוסות חד פעמיות ועד לטנק המרכבה, לחלק למספר הישראלים שגרים במדינה. וליתר דיוק, בואו נסתכל מה קרה למדד הזה במשך העשור האחרון, מאז שנת 2009 ועד היום.
ב-2009 התוצר הישראלי לנפש עמד על 27.5 אלף דולר. זה היה נתון בסדר, אבל לא מדהים. הוא מיקם את ישראל אחרי מדינות כמו קוריאה, ספרד ואירלנד. למעשה, רק 12 מבין 34 מדינות ה-OECD היו אחרינו. בשנת 2018 לעומת זאת, התוצר הישראלי לנפש כבר עמד על 39.9 אלף דולר. השנה הוא חצה את ה-40 אלף דולר. זה זינוק של 48% בעשור.
אבל הנה החלק המבאס: למרות כל ההתקדמות, רק 14 מדינות מבין 34 המדינות החברות ב-OECD נמצאות מאחורינו. כלומר, בעשור שלם הצלחנו לטפס רק שני מקומות בסולם הזה. עקפנו את ספרד, שהסתבכה קשות במשבר הכלכלי של 2008, ואת יוון, שפשוט קרסה לגמרי במהלך המשבר. כל יתר מדינות ה-OECD שהיו מעלינו ב-2009, עדיין מעלינו גם עשור לאחר מכן. כי בזמן שהכלכלה שלנו צמחה, שלהן צמחו גם כן, ולא הצלחנו להדביק אותן. וכחושבים על זה ככה, זה קצת מבאס.
אז למה בכלל לבאס עם הנתון הזה, ועוד בתקופת החגים? כי לדעתי יש כאן מוסר השכל שכדאי להפנים אותו דווקא בתקופה הזו, בימים של חשבון נפש, בימים שבהם הפוליטיקה נראית הכי תלושה שאפשר מהחברה הישראלית.
ממשלות נתניהו דיברו הרבה, ועשו מעט
בעשור האחרון ראש הממשלה בנימין נתניהו ניסה למכור לנו את הסיפור שהכלכלה הישראלית היא פלא. שהיא צומחת ועולה ועוקפת את כל העולם בסיבוב. הסיפור הזה היה יכול להיות נכון, אבל הוא לא.
הכלכלה הישראלית היא אכן פלא. היא פלא מדהים בגלל שהאנשים שמרכיבים אותה - הישראלים - הם מדהימים. אנחנו חיים במדבר, אנחנו ברצף של שנות בצורת, ובכל זאת יש לנו מים בברז וחקלאות משגשגת. כי השכלנו להפוך חיסרון ליתרון, ובזכות השקעה ומאמץ פיתחנו טכנולוגיית מים יוצאת דופן. אנחנו חיים במדינה עם קומץ משאבי טבע ובכל זאת הצלחנו להיות חלק ממועדון המדינות המפותחות, כי השכלנו לנצל את ההון האנושי שלנו יותר מכל משאב טבע אחר.
אבל האמת היא שהרבה מההישגים האלה מקורם בתקופה שבה השקענו בעצמנו. הרבה מההישגים הם אדי הדלק של ההשקעה לטווח ארוך בכלכלה הישראלית. בשנים האחרונות, בטח בעשור האחרון, כלכלת ישראל התחילה להיפרד לשני חלקים מובחנים: ישראל של מטה וישראל של מעלה.
בישראל של היום כמעט 60% מהעובדים השכירים בכלל לא מגיעים לרף של מס הכנסה. על פי נתוני מנהל הכנסות המדינה במשרד האוצר לשנת 2017 (לצערי אין נתונים עדכניים יותר), העובדים בשני העשירונים העליונים משלמים לבדם יותר ממחצית מתשלומי מס ההכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות. במילים אחרות, העובדים שמשתכרים 18 אלף שקל ברוטו בחודש ומעלה נושאים על גבם את רוב המשא של הכלכלה הישראלית. זה חתיכת משא לשאת.
ישראל של מעלה היא ישראל של היי-טק. זו ישראל של עבודה קשה, של בקושי לראות את הילדים, של מרוץ בלתי פוסק. אבל זו גם ישראל של טיסות לחו"ל פעמיים בשנה, של לאכול בחוץ, של 500 שקל במסעדה, של סרט פעם בשבוע. ישראל של מטה היא ישראל של כל היתר. של שכר מינימום, של עבודת כפיים, של שתיים או שלוש עבודות במקביל. גם בישראל הזו החיים הם מרוץ בלתי פוסק, אבל לא של הגשמה עצמית אלא של הישרדות. חו"ל הוא חלום, אוכל בחוץ הוא פלאפל, מסעדה היא משהו שעושים לבר מצווה, וסרטים אפשר לראות בטלוויזיה בשידור חוזר.
לפי כל הגרפים וכל הניתוחים, ישראל של מעלה מתרחקת מישראל של מטה. לפי כל הגרפים וכל הניתוחים, מי שמרכיבים את ישראל של מטה הם בעיקר החברה החרדית והחברה הערבית - כל אחת מהן מסיבות אחרות לגמרי.
"בניכוי החרדים והערבים מצבנו מצוין", אמר נתניהו בריאיון לדה-מרקר אי שם ב-2012, כשעוד התראיין לעיתונות הכלכלית לא רק לפני בחירות. על הנייר, נתניהו צדק. בפועל, האמירה הזו היא אמירה תלושה שמסרבת להכיר במציאות. כי במציאות, לא ניתן לנכות אף אחד. במציאות, כולנו חיים כאן יחד.
יותר מזה. אם ראש הממשלה הגיע לתובנה שהחברה החרדית והחברה הערבית מעכבות את הכלכלה הישראלית, הוא היה צריך כבר לתפוס את הראש ולהתחיל להנהיג בהתאם. הוא היה צריך להקצות עוד ועוד משאבים לשינוי המצב האומלל הזה, לבנות בריתות פוליטיות בשביל לטפל בבעיה הקריטית הזו של הכלכלה הישראלית, לדבר שוב ושוב מעל כל במה על חשיבות שילובם של הערבים ושל החרדים בכלכלה הישראלית - כי כבר היום הם שליש מהאוכלוסייה, ובעוד זמן לא רב יהיו מחצית.
במשך העשור האחרון ממשלות נתניהו דיברו הרבה, ועשו מעט. עובדה, אף שהתוצר לנפש בישראל צמח יפה בעשור הזה, הוא לא צמח יותר מבדרך כלל, אלא בקצב הרגיל שלו. ובהשוואה בין-לאומית יוצא שפחות או יותר דרכנו במקום. אילולא יוון הייתה קורסת וספרד לא הייתה נקלעת לסחרור שלילי תחת המשבר הכלכלי, גם אותן לא היינו עוקפים. אם נשווה את עצמנו לארצות הברית נגלה שאנחנו מפגרים אחריה בערך ב-16 שנות תוצר. זה אומר שרמת החיים בישראל הגיעה לרמה שהייתה בארצות הברית כשג׳ורג׳ בוש הבן היה נשיא, כשאמזון הייתה בתחילת דרכה, כשעוד לא היו אייפונים בעולם.
לכלכלה הישראלית ולחברה הישראלית יש פוטנציאל עצום. אבל כמו שכל המורות שלי היו תמיד אומרות ביום הורים, מה שווה פוטנציאל אם אתה לא מממש אותו. עכשיו, ממש עכשיו, הזמן להתחיל לעבוד על המימוש הזה. עכשיו, ממש עכשיו, הזמן להתחיל להכיר במציאות ולהדגים מנהיגות אחרת. עכשיו, ממש עכשיו, הזמן להפסיק לנכות את אזרחי ישראל שמפריעים לתמונה הכלכלית, ולהתחיל לחשוב איך לשפר את התמונה הזו, יחד איתם.
גמר חתימה טובה.
