סיכום שנה: פרויקט מיוחד של "השעה הבינלאומית" עם ערן סיקורל איגד את כתבי כאן חדשות כדי לציין את שלל האירועים והמגמות מרחבי העולם שאפיינו את 2017.
אירופה שוברת ימינה, המנהיגים המסורתיים התעוררו מאוחר
בגרמניה מפלגת ה-AFD זכתה ב-13% מן הקולות, מה שהפך אותה למפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט הגרמני. באוסטריה מפלגת החירות זכתה ל-26% מן הקולות - והיום סגן הקנצלר במדינה שבה נולד אדולף היטלר הוא לא אחר מכריסטיאן שטראכה, שבנערותו היה פעיל בתנועות ניאו נאציות ושהתקבל לא פעם על ידי צעירים בכנסי בחירות בהצדעת מועל יד.
במסיבת העיתונאים, שבה הוכרזה הקואליציה החדשה, טען שטראכה: "זה היה מסר ברור של נשים וגברים אוסטריים לקחת ברצינות את הבעיות של האוכלוסייה שלנו, להקשיב מקרוב ולתקן את שגיאות העבר".
וזה אולי הסיפור כולו – אירופה של שנת 2017 היא תוצאה של מה שקרה בה רק לפני שנתיים. ב-2015 אנגלה מרקל פתחה בצעד חסר תקדים את השערים ואמרה "ווילקומן" לאלפי פליטים שעשו את דרכם אל היבשת. גרמניה קולטת באותה שנה יותר ממיליון בני אדם, וכמה חודשים אחרי שאלפי גרמנים עמדו בתחנות הרכבת עם שלטים ופרחים, מתחילות לצוץ הבעיות.
בערב הסילבסטר של אותה שנה התקבלו מעל לאלף פניות במשטרת קלן בגרמניה. נשים טענו שהוטרדו מינית או נאנסו על ידי גברים ממוצא ערבי. התקשורת בגרמניה לא דיווחה על הסיפור במשך שלושה ימים – והעם הגרמני הרגיש שמנסים להסתיר ממנו משהו והחשש עלה. במקביל, אירופה כולה מתחילה לסבול מפיגועי טרור רצחניים – רק השנה התרחשו כמה מהגדולים שבהם בבריטניה ובספרד. אמנם לא כל הפיגועים מקורם במבקשי מקלט, אבל היחידים כמעט שמצליחים לקרוא נכון את המפה הפוליטית ולהתייחס ברצינות לתחושות של העם – בין אם מוצדקות ובין אם לא, אלה המנהיגים מהימין הקיצוני.
המנהיגים המסורתיים התעלמו מהאזהרות, והתפכחו רק אחרי הבחירות. "אנחנו נעשה כאן אנליזה מקיפה כי אנחנו רוצים להחזיר לעצמנו את הבוחרים והבוחרות שהצביעו עבור ה-AFD", הכריזה מרקל.
אבל אז זה כבר היה מאוחר מדי. הרעיונות של הימין הקיצוני הצליחו לחלחל אל המיינסטרים. בנובמבר השנה צעדו במרכז ורשה שבפולין כ-60 אלף מפגינים כשהם צובעים את הרחובות בעשן אדום וקוראים סיסמאות כמו: "אירופה לבנה" ו"פולין נקייה עם דם טהור".
הימין הקיצוני החדש של אירופה, על שלל פרצופיו החדשים, ישנה את הנוף הפוליטי של היבשת גם בשנת 2018 - בין אם באמצעות ניצחונות בקלפי או פשוט על ידי הפיכת הרעיונות שלו למקובלים בחברה. כשזה יקרה, קבוצות שמעולם לא חשבו להצביע למפלגת ימין קיצוני לפני עשור - צעירים, הומואים, יהודים, פמיניסטים – יהפכו לעמוד השדרה החדש של הימין הפופוליסטי - יתנו לו הצדקה, יתנו לו קול. (אנטוניה ימין)
שנתו של ולדימיר פוטין כגורם היציב היחיד בזירה הבינ"ל
2017 לא הייתה שנה יוצאת מן הכלל בעיניהם של אזרחי רוסיה – כך לפחות עולה ממשאלי הרחוב שערכו בימים האלה כמה כלי תקשורת מובילים במדינה. השנה החלה בציפיות גדולות הקשורות לניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות בארצות הברית. רק שמהר מאוד התברר כי התקווה של שיקום היחסים בין רוסיה לארצות הברית לא עתידה להתגשם. שערוריות הקשורות להתערבות הרוסית בהליך הבחירות בארצות הברית, ואחר כך – בצרפת, לא תרמו לשיפור היחסים בין רוסיה למערב, אלא להיפך, החמירו את האווירה של המלחמה הקרה החדשה.
עוד כישלון בזירה הבינלאומית היה היעדר הכרעה במשבר האוקראיני. המלחמה בדונבאס נמשכת לה באש קטנה, ובסוף השנה החליטה רוסיה להוציא מן האזור את המשקיפים שלה בגלל מה שכינתה הפרובוקציות מצידה של קייב.
מצד שני, בעת ביקורו בבסיס צבא רוסיה בסוריה הודיע הנשיא פוטין על הניצחון הגדול של הכוחות הסוריים והרוסיים על הטרוריסטים מארגון המדינה האסלאמית. 2017 תיזכר גם כשנה של שיפור ניכר ביחסים בין רוסיה למדינות שגם להן יש חילוקי דעות גדולים עם המערב: סין, איראן, טורקיה, ערב הסעודית, מצרים, ועוד.
בזירה הפנימית ברוסיה היו השנה לא מעט רגעים כואבים, אך לצדם גם כמה בשורות אופטימיות. לאחר שלוש שנים קשות של מיתון כלכלי חריף עקב הירידה במחירי הנפט והעיצומים הבינלאומיים על רקע צירוף קרים והמלחמה באוקראינה, הצליחה רוסיה לחזור לצמיחה הכלכלית. היא החזירה לעצמה את האליפות בייצוא החיטה והשיגה עלייה ניכרת בתוחלת החיים שהגיעה, לפי הנתונים הרשמיים, ל-72 שנים ושישה חודשים – השיא ההיסטורי בעבור רוסיה, ושבע שנים יותר מב-2005. (נטליה קנבסקי)
מהפכה צרפתית: מקרון – הכוכב החדש של הרפובליקה
איך שהזמן רץ. עמנואל מקרון כבר בן 40. רק לפני שבעה חודשים "צרפת בחרה נשיא בן 39, הפתיעה את העולם ועוררה ציפיות", כפי שהוא עצמו ניסח זאת בראיון מיוחד לרשת הממלכתית במדינה.
בענייני הפנים, ואלה יקבעו בסופו של דבר את עתידו הפוליטי, הצרפתים מעמידים את מקרון במבחן. הם ישפטו אותו על פי התוצאות ושום דבר עדיין לא מובטח. לעומת זאת בענייני חוץ הצליח מקרון לעורר השתאות בהסתערותו המוצלחת על יעדי ההשפעה והשליטה האירופית והעולמית. עד כדי כך שאמצעי תקשורת מובילים בעולם מדברים עליו כעל "המנהיג הבא" של אירופה - ואולי הוא כבר הגיע למעמד זה. מכל מקום יש לו "מועדוני מעריצים" בכמה מדינות באירופה שעוקבים בדבקות ברשתות החברתיות אחרי פעילותו והתבטאויותיו.
אירועים שונים בעולם, כמו מה"ברקזיט" בבריטניה, בחירתו של דונלד טראמפ, והמצב במדינות מחוץ לעולם המערבי, שהן ומנהיגיהן הוציאו את עצמן מן הקונצנזוס העולמי – רוסיה של פוטין, סין של ג'י, וטורקיה של ארדואן, הביאו את מקרון למעמד, הזמני יש להניח, של מעין מנהיג עולמי שהגב היחיד שלו הוא אמנת האו"ם. ביטוי ל"רב קוטביות" שקודמיו היללו אבל לא הגשימו, שמאפשר גם למעצמות בינוניות עם מנהיג כריזמטי לחיות את "רבע השעה של התהילה" שלהן. מקרון נמצא ורואים אותו בכל מקום. מפגין נחישות, ויחד עם זאת, יודע את מגבלותיו ולא נמנע מתמרונים. גם הקסם האישי משחק, כמובן.
בפגישות התכופות שלו עם אנגלה מרקל, איש כבר לא מעז להאשים אותו בפריז שהוא נוסע לקבל הוראות מהבוסית. הוא שמוביל כרגע את הקו האירופי בנושא ה"ברקזיט". הוא ידע לנזוף בפוטין בנושא זכויות האדם, אך אירח אותו, בניגוד לקודמו, במלוא גינוני הכבוד בפריז. הוא הצליח להחזיר את צרפת לתמונה במזרח התיכון, ובמיוחד בסוריה משם נדחקה לחלוטין, כשניצח על מבצע החילוץ של ראש ממשלת לבנון סעד חרירי מסעודיה ללבנון דרך פריז.
בנושא ישראל הוא מצליח לגרום לראש הממשלה נתניהו לקרוא לו "ידידי", ובאופן פרטי לא מהסס לומר "אני אוהב את ביבי", אבל דורש ממנו "לעשות מחווה לפלסטינים". הוא מצביע נגד העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים, רוצה שהיא תהיה בירת שתי המדינות, אך מסרב באותה הנשימה להכיר במדינה הפלסטינית.
כבר לא מקבל הוראות מאף אחד. מקרון, מרקל ומיי (צילום: אי-פי)
אבל "נראות" בזירה הדיפלומטית ובתקשורת הבינלאומית, אין פירושה עוצמה ביחסים הבינלאומיים. ילד הפלא ו"מלך העולם" עמנואל מקרון וצרפת חיים היום, במידה רבה, על חשבון השגיאות והשיתוק של בעלות בריתם, שותפיהם ויריביהם הגדולים. מה שלא צריך להפריע להם למצות את רגע התהילה עד תומו. (גדעון קוץ)
שנת המרד - משבר הזהות בקטלוניה
אווירת חג המולד בקטלוניה הייתה השנה מיוחדת, שונה. לצד קישוטי החג המתבקשים, הדוכנים, האורות הצבעוניים, בצבצו מהחלונות דגלי הצהוב אדום של דגל קטלוניה, ותמונות של פוליטיקאי עם תספורת מצחיקה – אדם שעד לפני חודשיים, רבים בארץ ובעולם בקושי הכירו את שמו. קרלס פוג'דמון.
שאיפות העצמאות של חבל קטלוניה היו ידועות. אבל זו הייתה שנה שבה נחשפנו לעוצמתן. איש לא חשב שהעם הזה, שרואה את עצמו לא שייך כלל לאומה הספרדית, ילך רחוק כל כך. אחרי מאות שנות מאבק, הקטלאנים החליטו לשבור את הכלים, מה זה לשבור - לנפץ אותם לרסיסים.
ההכרזה החד צדדית על עצמאות החלה תהליך שלפחות כרגע, פוגע בקטלוניה. הנשיא פוג'דמון הודח ונמלט לבלגיה, חבריו לממשלה נעצרו ומואשמים בבגידה, בנקים וחברות העבירו את משרדיהם הראשיים אל מחוץ למחוז, בלחץ ספרדי כמובן. אבל בעבור התושבים, מי שרוצים עצמאות כמובן, מדובר במחיר פעוט, בדרך להגשמת החלום.
אבל המשבר הזה גם חשף את הפילוג בחברה הקטלאנית, שנחצתה לפי קריטריון אחד בלבד. שאר הנושאים נדחקו הצידה. כאן, מפלגות השמאל הן שדוחפות לעצמאות. וכשהגיעו הבחירות - אם היית סוציאליסט שרוצה להישאר תחת שלטון ספרדי, פשוט לא היה לך למי להצביע.
מעבר לשאיפה הטבעית להיות עצמאים, מה שהרגיז את תושבי קטלוניה ומנהיגיה, הוא הסירוב המתמשך של ממשלת ספרד לשבת ליד השולחן, ולדבר. התחושות שבעבעו מהרחוב, היו של תסכול, מרמור, כעס על הממשל במדריד. הוא מזרים את הכספים שאנחנו מכניסים למדינה, טוענים כאן, למחוזות הדרומיים, שבברצלונה אוהבים לכנות אותם – בטלנים. חיים על חשבון אחרים, כל הדרך אל הסייסטה.
איש לא חשב שבקטלוניה ילכו רחוק כל כך (צילום: אי-פי)
תוצאות הבחירות לא פיזרו את הערפל מעל קטלוניה, להיפך. אזרחים רבים הצביעו למפלגות התומכות בעצמאות, רק כדי להעניש את ראש ממשלת ספרד מריאנו ראחוי, שהשפיל אותם ואת מנהיגיהם.
אז מה הלאה? המפלגות הלאומניות הבהירו שאין להם שום כוונה להתקפל. הספרדים ייאלצו לכל הפחות לשבת ולהקשיב להן. למנוע תסריט שאיש לא רוצה בו. נזכיר, מדובר בבחירות שספרד עצמה כפתה.
אם בכל זאת מחפשים סיבה קטנה לאופטימיות, הרי שאחרי הבחירות, אפשר היה לזהות סימנים של חישוב מסלול מחדש שם בארמון הנשיאות במדריד. גם שם אולי מבינים, שלשמור בכוח על משהו שאתה לא רוצה לאבד, עלול להשיג בסופו של דבר, תוצאה הפוכה לגמרי. (איתמר מאירי)
בעזרת אללה ופוטין - סדר חדש במזרח התיכון
2017 תיזכר בעולם הערבי כשנה שבא הצליחו האמריקנים, הרוסים, האיראנים, העיראקים, חיזבאללה, הכוחות הכורדיים ואחרים להשתלט מחדש על השטחים שכבש דאעש לפני יותר משלוש שנים בעיראק ובסוריה. בכך שמו הכוחות הבינלאומיים והאזוריים קץ לארגון המדינה האיסלאמית במתכונתו הנוכחית.
מעברו האחר של הגבול, בסיוע רוסי כמובן, הצליח גם הנשיא אסד לבשר על סופו של דאעש בארצו: "הניצחונות של הגיבורים הרוסים עוד יילמדו בבתי הספר של נכדינו", אמר אסד לנשיא פוטין במהלך ביקור הפתע שלו בסוריה, החודש, ביקור שהוא בעבור המשטר בדמשק, ובעיקר בעבור הרוסים, תמונת ניצחון חשובה.
2017 תיזכר גם כשנה שבה הצליחו הרוסים להתקרב מאוד למדינות ערב, על חשבון הקשר בין הערבים לבין האמריקנים, שנפגע בשל הצהרת טראמפ. הצהרתו של הנשיא האמריקני כי ירושלים היא בירת ישראל, השאירה טעם מר בפיהם של הערבים, אבל אלה למדו ככל הנראה שמוטב לנשוך את הלשון.
בשנה זו גם למדו הסעודים ותומכיהם במפרץ עד כמה רציניים האיומים מטהראן. עשרות טילים בליסטיים שוגרו מתימן השכנה, שם ממשיכים המורדים החות'ים לשלוט בעמדות מפתח. ואולם איראן ממשיכה להדוף את הטענות שהיא מסייעת למורדים לשגר טילים אל סעודיה. מדינות המפרץ ובראשן סעודיה גם פתחו בחרם על קטר, השכנה הקטנה והעשירה שאינה מסתירה עוד את קשריה עם טהראן, עם חמאס ועם האחים המוסלמים.
את מדיניות החוץ הסעודית מוביל מי שמונה השנה רשמית לתפקיד יורש העצר. מוחמד בן סלמאן, שהשווה את חמינאי מאיראן להיטלר, ובכך לא הותיר ספק באשר להמשך העימות בין ריאד לטהראן. יש מי שיאמרו שבכמה ממדינות ערב השנה השתנה גם הטון כלפי ישראל, לאחר שהבינו עד כמה מוחשית הסכנה האיראנית. (ערן זינגר)
השווה את חמינאי להיטלר. יורש העצר הסעודי (צילום: אי-פי)
שנת המימן של קוריאה
בקוריאה הצפונית, זו הייתה ללא ספק שנתו הגדולה של קים ג'ונג און. ב-2017 ביסס קים את שלטונו מבית ומחוץ. מבית, המשיך לחסל את מתנגדיו. החיסול הבולט היה ההתנקשות באחיו למחצה קים ג'ונג נאם בחודש פברואר, במלזיה. יחסי החוץ של פיונגיאנג עסקו בעיקר במתיחות סביב היכולת הגרעינית של קוריאה הצפונית, בעיקר מול ארצות הברית. ב-2017 שיגרה קוריאה הצפונית לא פחות מעשרים וחמישה טילים, ובהם שלושה טילים בעלי טווח בין יבשתי המסוגלים לשאת ראש נפץ גרעיני. כל שיגור גרר אחריו סבב של גינויים מרחבי העולם. הנשיא האמריקני לא נשאר חייב.
"קוריאה תיענה באש וזעם שכמותם העולם עוד לא ראה", הכריז הנשיא טראמפ. קים לא ויתר. המתיחות הגיעה לשיאה עם ביצוע הניסוי הגרעיני בפצצת מימן שנערך בספטמבר. תוצאות הניסוי היו ברורות: מעתה קוריאה הצפונית היא מעצמה גרעינית. נדמה שעל אף נהרות המילים שנשפכו בהצהרות וגינויים נגד קוריאה הצפונית ועשרות ציוצים נזעמים מכיוונו של הנשיא האמריקני, משטרו של קים ג'ונג און מסיים את השנה, לאחר שהושגו כל מטרותיו.
גם בחלקו הדרומי של חצי האי הייתה 2017 שנה סוערת. במרס אישר בית המשפט העליון לחוקה את הדחתה של נשיאת הדרום פארק, לאחר חודשים של הפגנות בכל רחבי המדינה. ההדחה באה בעקבות סקנדל שחיתות בסדר גודל שסיאול לא ראתה כמותו ואפילו כללה מעורבות של כת מסתורית וחברה מסתורית שהשפיעו על הנשיאה.
הנשיא החדש, עורך הדין לזכויות אדם מון ג'ה אין הודיע כי מדיניותו תהיה לתקן את עוולות הממשלות הקודמות ולנקות אורוות במדינה. כבר בפברואר נעצר האיש החזק בתאגיד סמסונג, סגן יושב הראש לי ג'ה יונג, והמשפט נגדו ונגד ראשי תאגידים אחרים נמשך. רוב הדרום קוריאנים רואים בהדחת הנשיאה והניסיונות לביעור השחיתות הוכחה לחוסנה ובגרותה של הדמוקרטיה היחסית צעירה שלהם.
מובן שבדרום מתעניינים קודם כל בכל מה שמתרחש אצל השכנה מצפון וצופים בחשש אחר ניסויי הטילים והניסוי הגרעיני. חשש גדול היה גם מביקורו של הנשיא טראמפ בסיאול בנובמבר. הביקור המוצלח וירידת המתיחות בחודשיים האחרונים חיזקו את הגישה הסטואית שבה מתחייסים אזרחי הדרום לאיומים מצפון. קוריאה הדרומית מסיימת שנה כמדינה חזקה יותר. המבט במראה שמציבה האחות הצפונית, גורם לתושבי הדרום, למרות כל הקשיים, לחוש בני מזל. (יונתן ברקאי)
בחירות ומהפכות: משבר המנהיגות במדינות אפריקה
השנה של אפריקה עמדה בסימן בחירות וחילופי שלטון. מכל הסוגים. החילופים הדרמטיים ביותר התקיימו כמובן בזימבבואה – רק ימים ספורים של הפגנות הבהירו לנשיא רוברט מוגבה שזמנו כשליט עליון בארצו הסתיים.
מוגבה היה זה שבעצם דחף את המהלכים אשר הביאו בסופו של דבר להתפטרותו שלו עצמו. הוא החליט לפטר את סגן הנשיא אמרסון מנאנגאגווה, כדי לפנות מקום לאשתו – גרייס מוגבה. הגברת הראשונה האמינה שתוכל לרשת את בעלה בבוא היום. אבל העם בזימבבואה לא הסכים לקבל על עצמו את הדין. הצבא החליט לעשות מעשה – ותפס את מוסדות הממשלה, כולל הטלוויזיה הממלכתית. משם התגלגלו הדברים במהירות. לאחר מספר ימים של הפגנות נגדו – הבין מוגבה שעליו להתפטר. מנאנגאגווה חזר מגלותו בדרום אפריקה אל זימבבואה – היישר אל כס הנשיא.
גם מדינות נוספות באפריקה עמדו בסימן של בחירות. בדרום אפריקה למשל בחרה מפלגת השלטון – האי. אן. סי – את המנהיג החדש שלה. רוב הסיכויים הם כי המנהיג החדש של המפלגה הוא זה שירוץ בראשה בבחירות הבאות – והוא זה שייבחר לתפקיד נשיא דרום אפריקה בשנה הבאה.
מוגבה דחף למהלכים שהביאו לנפילתו שלו עצמו (צילום: אי-פי)
ואילו ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו אמורות היו להתקיים בחירות בחודש דצמבר. בעצם, על פי החוקה, הרי שהמנדט של הנשיא המכהן ז'וזף קאבילה הסתיים לפני שנה בדיוק. האופוזיציה לחצה לקיים כעת בחירות חדשות – אבל ועדת הבחירות המרכזית הודיעה שהבחירות יתקיימו מתי שהוא בשנה הבאה. הבחירות שלא התקיימו בקונגו זעזעו את המדינה לא פחות מהבחירות שכן התקיימו במדינות שכנות, והאופוזיציה בקונגו איננה מתכוונת לשתוק. אם העם בזימבבואה הצליח להוריד את מוגבה אחרי קרוב לארבעה עשורים בשלטון, הרי שגם אצלם בבית הכול עוד יכול לקרות. (רינה בסיסט)
אמריקה הלטינית יוצאת למאבק בשחיתות
בערב חג המולד נשמעו פיצוצים עזים בפבלות רבות בריו דה ז'נירו. תושבי השכונות הסמוכות לא ידעו לומר בוודאות האם מדובר בזיקוקים שנורו לכבוד החג, או בעוד אחד מקרבות היריות המתנהלים ללא הפסקה בין ארגוני הפשע השולטים ברבות משכונות העוני בעיר. באותה העת, כמה אלפי קילומטרים משם, קיבלו תושבי פרו בשורה מרעישה במיוחד: הרודן המושחת אלברטו פוחימורי זכה לחנינה מיוחדת מטעם הנשיא פדרו פבלו קוצ'ינסקי, ימים ספורים לאחר שבנו, קנחי פוחימורי, הציל את הנשיא המכהן מהדחה עקב חשד למעורבות בפרשת שחיתות.
שני הרגעים הללו, שהתרחשו ממש עם סיום השנה האזרחית, משקפים במידה רבה את המגמות הפוליטיות שהסתמנו והתחזקו באמריקה הלטינית במהלך שנת 2017. ביבשת שורר משבר כלכלי קשה, המביא עימו לירידה חמורה ברמת החיים של חלק גדול מאוכלוסיית היבשת, ועימה לעלייה ברמת הפשע והאלימות. המשבר קשור בתהליכים כלכליים גלובליים, כמו הירידה המשמעותית במחירי הנפט והנחושת, אך ברור כי השחיתות הרבה ביבשת מחמירה מאד את המצב. מקרי שוחד חמורים נחשפים בתדירות חסרת תקדים, ומוכיחים פעם נוספת שמעילות עתק כבר הפכו לעניין שגרתי עבור רבים מהמנהיגים באזור.
במיוחד בלטה פרשת "אודברכט", אשר פרטיה מספקים בוודאי עניין רב לחובבי תיאוריות הקונספירציה למיניהן. תאגיד הבנייה הגדול באמריקה הלטינית שילם במהלך העשור האחרון לפחות 3.3 מיליארד דולר של שוחד לבכירים ב-12 מדינות שונות, בתמורה לזכייה במכרזים ומתן הקלות שונות. חומרת הפרטים עדיין הולכת ומתגלה, במסגרת עסקאות טיעון אשר נחתמו לאחרונה עם עשרות מבכירי החברה. בחודש האחרון, למשל, נידון סגן נשיא אקוודור חורחה גלאס לשש שנות מאסר עקב מעורבות בפרשה, ונשיא פרו קוצ'ינסקי כמעט והודח עקב חשד לקשרים עם אותה החברה. כך גם שני נשיאי עבר פרואנים הסתבכו: אלחנדרו טולדו, שנמלט מהמדינה ומבוקש לחקירה, ואויינטה אומאיה, הממתין למשפט.
בברזיל נחשפו ראיות המצביעות על מעורבות הנשיא מישל טמר בפרשה ובכירים רבים כבר נשלחו למאסר, וקיימות עדויות גם למקרי שוחד משמעותיים בארגנטינה, בפנמה וברפובליקה הדומיניקנית. כך לומדים תושבי אמריקה הלטינית כי מנהיגיהם פעלו במשך שנים על פי תכתיביו של התאגיד הבינלאומי, תוך זילות מוחלט של ערכי הדמוקרטיה המקומיים. רבים כבר טוענים כי רשת השוחד ובעלי האינטרסים הנחשפת בפנינו היא הגדולה והחמורה ביותר בהיסטוריה, והשלכותיה צפויות להמשיך ולהדהד ביבשת גם במהלך שנת 2018.
שנת 2017 לא היתה שנה קלה עבור שליטי אמריקה הלטינית, ולבטח היתה קשה עוד יותר עבור מרבית האזרחים הפשוטים. הם יוכלו להתנחם בתחזית חיובית מעט יותר לקראת השנה הבאה: השלטונות אמנם ימשיכו כנראה להיות מושחתים, אך לפחות צפוייה עלייה קלה במחירי הנפט והנחושת, שתביא עימה לשיפור מסוים במצב הכלכל ביבשת עתירת משאבי הטבע. נקווה שהמנהיגים ינצלו הפעם את הדבר לרווחת הכלל. (תום אורגד)
מהפכת ה-MeToo: השנה שבה הכללים השתנו
חמש אותיות, שתי מילים, תגית אחת. שנת 2017 הייתה שנת המהפכה וההעצמה הנשית, השנה שבה נשים יצאו לרחובות עם כובעים ורודים ופרצו לתודעה הווירטואלית העולמית תחת הסיסמא: MeToo.
נדמה שבשנה האחרונה כמעט ולא עבר שבוע שבו לא הודיעו כותרות העיתונים על מטרידים, תופסים, אנסים, מנצלי מרות ושררה. הארווי ויינשטיין, צ׳ארלי רוז, קווין ספייסי, ראסל סימונס, ג׳יימס טובק, אל פרנקן, לואי סי.קיי, ג׳פרי טמבור. שמות שאמריקנים רבים הכניסו הביתה, שחקנים, שדרנים, מפיקים, פוליטיקאים. האצולה ההוליוודיות - החלום האמריקני.
לכאורה, התנועה של שוברות השתיקה החלה באוקטובר השנה, אך במשך החודשים האחרונים ישנו קו ישיר שמחבר בין נפילתם של אבירי הוליווד ועלייתו של כוכב הריאליטי וכניסתו לבית הלבן. יש מי שרואים בהקלטה ששמענו מתוכנית ״אקסס הוליווד״, שבה התפאר אז המועמד לנשיאות טראמפ בכיבושיו הלא רצויים, את הסדין האדום - הגפרור שהצית את המהפכה.
אז בינתיים טראמפ אינו הולך לבית הקברות של ההיסטוריה, כפי שאיחלה לו רייצ׳ל קרוקס, פקידת קבלה במגדל טראמפ שלטענתה הוטרדה על ידו מינית במגדל המוזהב. שוברות השתיקה הן אמנם נשות השנה של מגזין טיים אך לצערן, המאבק לשיוויון שהחל לפני מאות שנים עדיין לא תם. (אסף זלינגר)
